History of a Childhood Neurosis and Its Relation to the Adult Superego
Bristol, 2004
הפגישה היום תיוחד כולה לתיאור מקרה.
בריסטול קוראים לו רם, הוא הגיע לטיפולי, ומהר למדי ניתן היה להבחין שזהו מקרה של גבר הסובל מ'כיווץ נפשי', עכבות, חרדה וביקורת עצמית. מבחוץ הוא נראה מצליח, אבל העולם הפנימי שלו היה חדר עינויים, אשר אפשר לכנות אותו חשיבה אובססיבית. כבר מהילדות, הסבל שלו היה פנימי ופחות ניכר לסובבים, אבל עדיין למרות שהיה פנימי, הסבל מאוד השפיע על הקשר של רם עם הסביבה. לרם היו פנטזיות ומשאלות עוינות, ומולן כל מיני טקסי נגד פנימיים אשר מטרתם לחסום אותן.
במהלך הטיפול הופיעו רעיונות תאורטיים של פרויד: 'תחושה לא מודעת של אשמה', 'קיומו של אגו אידיאלי', ושל 'מצפון'. הוא הביא שוב ושוב סיטואציות ודפוס יחסים השייכים לשלב האדיפאלי. גם ראיתי קשר בין תחושות האשמה למבנה האופי אשר התאימו לרעיונות של פרויד על מבנה האני-העליון, ומחשבות לא מעובדות ואמביוולנטיות ביחס למין ומגדר.
+++++
יש קשר התפתחותי בין מין ומגדר לבין מצפון – אבל חשוב מזה יש קשרים קליניים בין מין מגדר ומצפון: איפה שמטופל או מטופלת מדברים על מין – הם כנראה גם מדברים על מצפון וערכים, וגם על אגו אידיאלי. הם כנראה גם אומרים בשיכבה פנימית משהו על הקשר שלהם איתי המטפל
+++++
בריסטול: מתיאור המקרה הזה למדתי, שנוכחותו של מצפון (אשמה, והשפלה עצמית), או של התנהגות הנשלטת באופן קיצוני על ידי הסופר-אגו, מובילה לסוג מסוים של אישיות, ומצביעה על הפרעה נוירוטית וילדות נוירוטית. היא יכולה להיות מובנת טוב יותר על ידי מעקב אחר התפתחות הפרט ביחס לאחרים. (כל ההדגשות שלי, ק.)
++++
קופל: התפתחות היא תמיד בתוך קונטקסט: כך גם הסופר אגו: תמיד בקונטקסט לאחרים
++++
בריסטול: רם סבל מחשיבה אובססיבית. מדובר בחרדה הנגרמת ממחשבות, דימויים ודחפים חוזרים, מתמשכים וחודרניים וניסיונות של הקלה מהם על ידי פעולות שלוקחות זמן, פעולות טקסיות או מחשבות שאינן על 'החיים האמיתיים' (בריסטול, 2001, עמ' 135). פרויד (1913a) השווה את הסימפטומים של הנוירוזה האובססיבית ל"דת פרטית".
בריסטול ממשיך: אני מציין כאן את הסימפטומים של רם שחווה בילדות או בבגרות, או ביחסי ההעברה מולי: לרם היו חרדות מזיהום על ידי צואה ( זה היה מלווה בפולחני כביסה); פנטזיות של קוצצי בשר, סכינים, ודברים חדים (שהיו מלווים בהסתכלות הצידה); של כתמים בתחתונים; של שכחת שמות; של הסמקה; של הכתמת עצמו בעיפרון וחששות מהרעלת עופרת (למרות שידע שעיפרון "עופרת" עשוי מחומר לא מזיק); של שמיעת קללות (אז הוא כיסה את אוזניו); של גברים שעומדים מאחוריו; של קריאת טקסט שיש בו עינויים ואכזריות; וכן הלאה.
רם גם פעל על פי חוקים. בין היתר: 'אל תסתכל לאבא בעיניים', 'שים לב לנוכחותם של השעון והארנק', 'תמתין בפתח המעלית לפני שאתה נכנס'. הטקסים הכפייתיים שלו היו לשטוף זיהומים, לחשב ולחשב מחדש את "הונו" (מבחינה כספית), .. וכו'. חשיבתו ופעולותיו הפקוחות והערניות כללו שמירה על תנוחת מיטתו מפני הסיכון לנפילה; הרגל פיזי של הושטת האצבע המורה מעט מעבר לגופו בזמן חציית רחוב; ערנות להתאמת גופו לעבור דרך דלתות; ולא לגעת בעצמו בשביל ההנאה …. מחשבות (בעצם פנטזיות בהקיץ, ק) חודרניות על עצמו כללו השלכת חרא על הצלב; שפתאום הופיע עירום בכנסייה בעוד שאחרים הביטו בו; על סכיני גילוח, סכינים, להבים וקרסי דייג שפרוסים קרוב לאיברי המין שלו; שהוא מורם על ידי קרסים המחוברים לנעליו; ששיניו נושרות; שמיתר של פסנתר לוכד את אשכיו; וכן הלאה. מחשבות (פנטזיות) חודרניות על אחרים, בעיקר על אביו ואחיו, כללו עריפת ראשים על ידי גזירה; הפעלה של חוטי מעידה קטלניים …ועוד
+++++
כמו שאנחנו רואים זה רחוק מאוד מחשיבה מוסרית – לפעמים – זה אפילו מאוד איד אבל הקונטקסט הוא דברים שיש להיענש עליהם. ממש רואים את החטאים ועונשם
+++++
בריסטול מסביר: מה שבטוח: מנגנון ה'הזדהות' (internalization) הוא קריטי לשם בניית הסופר אגו (Schafer, 1976). מתחילת החיים ועד סופם, בן אדם צריך לבחור את מה להפנים, לשלב ברגש, ולהוסיף לו מימד של פנטזיה, לאחסן בזיכרון ולהיזכר בו ב"רגעים קריטיים" עתידיים כדי להסביר לעצמו או לנהל שיח עם הסביבה החיצונית ואחרים, את הסוגייה: מה קשור לחיים האמיתיים ומה לא חלק מהחיים האמיתיים
++++++
קופל: זה רעיון מרכזי בקליניקה של בריסטול במאמר הזה. זה נדבך מרכזי בשיטת העבודה שלו. אנחנו בוחרים מילדות ועד בגרות אלמנטים של 'טוב' ו'רע' – 'נכון' ו'לא נכון' – 'יפה' ו'לא יפה' – ואז אנחנו ממש בולעים ומכניסים פנימה את מה שמוצא חן בעיננו והופכים אותו לשלנו – והכי חשוב מנפחים אותו ומקשטים אותו בפנטזיה שזה אנחנו ושלנו ושאנחנו כמו הטוב, היפה, הנכון – ויחד עם זאת
בריאות נפשית היא לדעת מה קשור לחיים אמיתיים ומה לא חלק מהחיים האמיתיים.
++++++
בריסטול מתאר את המטופל: …רם, בן ארבעים ושתיים, משכיל ואיש עסקים מצליח. הוא נראה כאדם אינטליגנטי, מושך, קצת מוזר, שמעולם לא יצר קשר עין ישיר אבל היה בסוג של התאמה איתי. לעתים קרובות הוא היה אוטומטי בעת קיטלוג "בעיותיו הרבות". הוא לא התייחס להישגיו הברורים (אני למדתי עליהם מאוחר יותר – אומר בריסטול). הוא תיאר בפירוט חיי נפש דמויי קפקא (1919): "אני אף פעם לא חופשי מהמודעות לאבי. יש בינינו דיאלוג וכחני ביום, ואני מתעורר אחרי שינה חסרת מנוחה עם אותה מודעות חרדה לנוכחות הנפשית שלו". בפנטזיה חיה, וממושכת מבחינת זמנים, פנטזיה חודרנית לא רצויה וגם בחלומות, הוא היה "הסנגור" של עצמו נגד "התובע הנפשי של עצמו".
באופן מעודן יותר, דרך עיבוי (קונדנסציה) והתקה (דיספלסמנט), התפקידים התהפכו לפעמים: הוא היה תובע את אביו, אם כי באופן מוסווה, ובאותה מידה היה הסנגור של אביו (באופן גלוי). תפקידים אלה נטו לביטוי מילולי, והיו בעלי נרטיב של 'טוב לחלוטין' או 'רע לחלוטין'. כאשר כל טענה הייתה נכונה בו זמנית, (והוא לא) יכול (היה) לבחור בין הקצוות." באותה מידה שהוא "לא מסוגל לבחור", הוא סבל בלי סוף מבדיקה עצמית ביקורתית ומציאת פגמים בנוגע למחשבותיו ולפעולותיו התמימות ביותר, …. התוכן המובהק של חיי הפנטזיה המודעים שלו היה על הבנאליות של חיי היומיום, במיוחד מצבים המערבים כעס על אנשים ספציפיים, ופחד מקללות מוכוונות כלפי אחרים. ההרהור הזה היה, לפי תיאורו שלו, אקסטרווגנטי, מערער, ואובססיבי, ללא קשר ל'חיים האמיתיים'.
בסקירה (הביקורתית, השלילית) הנפשית הקבועה שלו ביחס לעצמו, ביחס לשיחות שניהל עם אחרים, הוא ניסה לחשוף "מחשבות עוינות, מילים או אינטונציות" המכוונות (על ידי אחרים) כלפי עצמו, ולעתים רחוקות יותר, (ביטויים שלו) כלפי אחרים. מצד שני, הוא גרס שחיפוש אחר תוקפנות אצל אחרים, הוא "אקט של תוקפנות בעצמו". עבדנו על נקודות ההגדרה העדינות, במיוחד על סוגי התוקפנות והביקורת העצמית.
בריסטול ממשיך: ניתוח של חלומות ושל הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום,
+++++
קופל: מילת הסבר פסיכופתלוגיה של חיי היומיום כאשר אני ואת רואים ביחד שההתנהגות שלך פוגעת בעצמך: בטעות (כמו לשכוח משהו, לעשות תאונה, לא לשים לב) או בכפייתיות (לעשות משהו עוד פעם ועוד פעם ולדעת שזה שלילי) או התמכרות ל..אדם, חומר, אוכל
+++
חוזרים לבריסטול: ניתוח של חלומות ושל הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום,
הצביע על לא-מודע מודחק עצום, בנוגע לפחדים מתוקפנותו כלפי אחרים. האמביוולנטיות הלא-מודעת שלו, ההשפעה המבודדת (קופל: מילה על מנגנון הבידוד: מנגנון הפסקת חשיבה, ההפוך מחיבור. כשמטופל לא מוצא קשר בין דבר לדבר, בין פגישה למהלך הטיפול, בין פגישה לפגישה, אין קשר בין רעיון מההווה לזיכרון מהעבר.) , הספקות וההתקות שלו שמרו על דרמה נפשית, שמעולם לא הגיעה לפתרון, או למנוחה, בגלל שיש לו את היכולת האינסופית להתקה. הקונפליקטים התוך-נפשיים שעומדים בבסיס האנאקטמנט (נדבר על המונח הזה כשנדבר על מושגים התייחסותיים. פגישה 77) המוחצן ותחושת העצמי הסובייקטיבית, היו בבירור הבניות נפשיות מחוויות ילדות שבהן הוא "הרגיש קטן, פגיע ונשי".
רם נהנה מיחסים טובים עם אחרים ובמיוחד עם אביו, שהיה בחיים ואשר רם העריץ במודע. ה"פיצול" הזה בין "אב נפשי" ל"אב בפועל" נגע גם ביחס לאחרים – למשל, לאשתו של רם, שהייתה מועמדת מהמוכן לקבלת 'סמכות האב'. עבור משפחתו, חבריו ואנשים שעבדו איתו כאחד, רם היה אדם בעל אישיות סתמית, חיוורת, אדם חרוץ, אינטליגנטי, נעים, משתף פעולה ולא נוטה לכעוס. הוא גילה יכולת מדהימה להסתדר עם דמויות סמכות קשות בחיים האמיתיים, ללא קשר לסערה הפנימית שלו. למרות שהוא היה ידידותי כלפי חוץ ותרבותי עם אחרים, הוא ניהל דיאלוג פנימי, ופנטזיות שהוא פועל באופן אסרטיבי עם אחרים. אביו הנפשי תמיד היה שם, צופה, שופט ומוכן לומר "לא", והבן (בפנטזיה כמובן), באופן חרישי, תמיד היה מוכן לשלוף "מנגנון הגנה קטן". אבל, כפי שאני מבין, ה'לא' של רם היה שונה מאוד בצעירותו ובילדותו, שבה תוקפנות נגד אחרים אהובים הייתה חלק ממשי מאוד מחיי הנפש המודעים שלו…
הנוירוזה בילדות
באופן מדוקדק, חיוני וחוזר ונשנה, רם שחזר זיכרונות ילדות של תחרות עם אחיו הצעיר ממנו בחמש שנים, הוא זוכר ערגה לתשומת ליבו של אביו, של תחושת היותו מוזנח על ידי אביו שהעדיף את אחיו, שחדר לכל פעילותו של רם והיה "אויב קיומי". הוריו של רם התייחסו אליו כ"קשקשן מדי" ונזפו בו על כך. "לפני שהיה לו את אחיו לדאוג לגביו", כך הוא נזכר, הוא ייחל לקשר של חיבור אינטלקטואלי עם אביו. התנהגותו הפזרנית והתוססת של האב, שהכניסה חיוניות לבית, הייתה חסרה בהיעדרו. האב לא היה משכיל מאוד אבל היה אדם יוצא דופן. בעסק אשר התרחב לאחר המלחמה, הוא ממש התקדם מלהיות "הבחור מחדר האריזה למנכ"ל" ולאחר מכן נשאר תעשיין במשך שנים. רם אהב את הסיפורים של אביו על הישרדות, תושייה, ותמיכת משפחתו החל מגיל 18, כשאביו מת – סיפורים על השפל הגדול, על מלחמת העולם השנייה, ועל צמיחתה של ארצות הברית כמעצמה עולמית.
במהלך האנליזה, רם זכר את אימו כאישה "מבוהלת", תמיד קשובה להנחיות בעלה, לעתים רחוקות מנחמת, אף פעם לא מתעמתת.
לדוגמה, רם שבר שולחן במהלך משחק סוער כשהיה בן שש, ו"אמו ללא תגובה רגשית או מילולית" חיכתה לאביו שיחזור הביתה ו'יגדיר את המצב'. אביו קבע ש"רהיטים ניתנים להחלפה", ולרם "היתה תחושת הקלה יותר מכך שלאימו הוקל מאשר ש[הוא] זוכה". כאן, בחייו הצעירים, יש דוגמה להזדהות מפוצלת. עבור הסופר-אגו התינוקי, זה לא 'טוב' מול 'רע' למשל – אלא 'ספק' מול 'סמכות' חיצונית, אשר מביאה הקלה ביחס לקונפליקט בין-אישי, בניגוד לקונפליקט תוך-נפשי. לאחר הפנמה (של ההקלה הבינאישית), התוך-נפשי שוב ברור יותר.
+++
קופל: זכרון הילדות של רם מצביע על זה שלא הרגיש פחד מהאב באופן ישיר למה שהוא עשה, אלא – הזדהות עמוקה עם האמא שהרגישה חוסר אונים והקלה כאשר האבא הגיע והביא עימו החלטה וביטול הספק. – שימו לב האובססיה היא חוסר היכולת לפתור דברים.
+++
בריסטול:… כשרם היה בן תשע, הוא ביקש ללכת למחנה קיץ, שם, הוא קיווה בסתר, "למצוא חברים". אמנם היו לו חברים בגילו וחברים למשחק אבל הוא השתוקק ל"עוד משהו". במהלך הטיפול, פעילויותיו השונות וההישגיות במחנה נזכרו בתחילה ללא פירוט, התלהבות או גאווה – כתוצאה ממנגנוני הדחקה והבידוד שכבר הוזכרו. בשנה שלאחר מכן במחנה קיץ, כשרם היה בן 10, האשים אותו אחד ממנהיגי הנערים, ילד בריון, שהוא "תמיד מסתכל על המפשעות של החבר'ה האחרים." רם זיהה בצורה מעיקה את אמיתות דבריו של הנער. בדומה להערה של המורה שלו על הביצועים האקדמיים הגרועים שלו לעומת הפוטנציאל שלו.
++++
קופל: שימו לב לטכניקה של בריסטול
++++++
בסופו של דבר עם ההתערבויות שלי בטיפול, הוא הוסיף לחשיבה שלו את השקפתו של האחר, לגבי מה היה או לא היה קשור לחיים האמיתיים. הוא "הבין" שהוא התבגר לאט ולכן הוא אכן השווה את עצמו עם בנים אחרים. הוא פחד שהוא יהיה "סריס", כמו קרוב משפחה שהוזכר במעורפל שאינו מסוגל לעבוד ויכול רק "לחיות בספרייה".
רם חשש מהבדיקה הגופנית הבאה בבית הספר ולכן הראה את איברי המין שלו לאביו תוך שהוא מביע דאגה מופרכת לגבי "בקע" אך היה ברור לו ש"דאגתו האמיתית הייתה ש[הוא] פגום ולא יהפוך לגבר". אביו היה מרגיע, אבל רם בפנטזיה היה עדיין מודאג. במהלך הטיפול, בהבניות אנליטיות מאוחרות שונות, רם התחיל להתחבר לזיכרונות של אביו כמרגיע לגבי גבריותו של רם – הערכה כל כך מנוגדת לתפיסה הראשונית של רם לגבי אביו כ"ביקורתי ותוקפני בקטנות".
דוגמה לתוקפנות וההסתגלות המבולבלת של רם כלפי אחרים היא זיכרון שבו רם "הרס במרץ משקל אמבטיה על ידי קפיצה בסתר מעלה ומטה עליו – מעשה שכמעט לא הבחינו בו אמא או אבא". הוא "חרד" ביחס ל"תוקפנות" שלו וחיפש משקל בחנויות לחומרי בניין מקומיות, אבל מחיר משקל חדש עלה על התקציב שלו. הוא היה אובססיבי למחשבה שהוא ביצע השחתה או חטא שדינו מוות, אשר חומרתו תלויה ב"עלות ההרס [שלו]"… הוא חשב להתייעץ עם כומר כדי לקבל את "המחיר המדויק של חטא שדינו מוות", אך החליט במקום זאת לפרק ולהרכיב מחדש את המשקל. וככה הוא תיקן אותו, וחש תערובת של הקלה וגאווה "שהוריו כלל לא שמו לב". הבעיה והפתרון שלה (ביטול) היו תוך-נפשיים ולא בין-אישיים – אלו תהליכים אופייניים לאדם עם חשיבה של -OCD שנקבעו על ידי דרישות הסופר-אגו לבטל, להפוך, להתבונן בעצמו וכן הלאה – (קופל: פעולות של אדם אחד). כך, הוא יצר טראומה נפשית באמצעות פנטזיה, כאילו על החיים האמיתיים. . כך החלה נוירוזה אובססיבית גלויה אצל רם הילד בן ה11. ראוי לציין כי במרדף אחר הקלה תוך-נפשית כילד ומאוחר יותר כמבוגר, רם לא חיפש פתרון דתי, אלא כללים מוחשיים שצריך לחיות לפיהם, ואמצעים זמינים להשפיע עליהם, … הוא השקיע זמן ומאמץ ניכרים בטקסים יומיומיים. כמה התייעצויות פרטיות ומניעות עצמיות עם כמרים שלא הצליחו להפחית את הנטל שלו. כל כומר לכשעצמו היה אכן שפיר ומרגיע רגעית. אחד מהם תייג את דתיותו כ"פרפקציוניסטית ובלתי ניתנת להשגה מבחינה אנושית". אף על פי כן, בצעירותו, הוא המשיך לחשוש מ"קללה נצחית", שתמיד העסיקה את מחשבותיו, בדיוק כפי שאביו הנפשי "תמיד היה בראש" מאוחר יותר. לרם היו חלומות חרדתיים ופנטזיות חוזרות ונשנות על נזקי גוף שנגזרו מחרדת סירוס מפורשת בילדות (למשל, שיניו נושרות, או שפתאום הוא מתעוור). הוא נתן כסף לקופות צדקה לעניים עבור "הפרות חשיבה" וסחט את אגודלו בידו כדי להתמודד עם מחשבות רעות, ובמיוחד נגד אחיו, ש"נהנה מהגנה דיפלומטית" של אביהם. הוא גילה חרדה מכניסה לחדרים וסיגל תנוחות הגנה פולחניות ביחס לדלת חדר העבודה של אביו. הוא חשש שאיברי המין שלו מתכווצים, בדק אותם בקביעות והציג לזמן קצר מיקרוגרפיה (כתיבה באותיות קטנות), עד שאביו הבחין בכך ועודד אותו "לכתוב באומץ". הוא קיבל את הצעתו של אביו, אך התסמינים האחרים שלו נמשכו ללא שהבחינו בהם וללא שהתלונן עליהם….
דיון
מקור המושג 'נוירוזה אובססיבית' במושגים: 'קונפליקט אדיפלי' והולדת ה'סופר-אגו'. פרויד (1926, 1930) תיאר באופן מפורסם את הלחץ של העצמי, הנובע מפחדים לאובדן אובייקט ואובדן אהבתו. אבל פרויד לא תיאר אובדן של אהבת העצמי-לעצמי בהפרעה האובססיבית ,או את מקורו בסופר אגו. בגלל הסופר-אגו והגנות האגו שהתעוררו, העצמי תמיד ערני לשפוט אחרים בנדיבות רבה יותר מאשר את עצמו – כלומר, מתרחש מזוכיזם מוסרי (פרויד, 1924a). אכן, הסיכון לאבד את היחס המעריך של אחרים הוא אמיתי, אבל בעצם הסיכון בזה הוא לאבד את האהבה שלך – לעצמך.
ביחס לאחרים, האובססיבי עומד תמיד על המשמר, הוא נמנע בנוקשות מהסיכון של להיות בולט, והוא מוגבל בניהול משא ומתן על חיי היומיום בניסיון לשמור על העצמי מפני גינוי של הסופר-אגו שלו, שיגרור התקה לקונפליקטים של חיי היומיום עם האחרים. אנשים מצפוניים מדי חייבים ל'סדר' את היחסים שלהם עם אחרים כאילו הם מאששים או לא מאששים הרחבות של הסופר-אגו של עצמם. זו הסיבה שהמטופל שלי בדק באופן קבוע את השיחות היומיומיות שלו.
הסופר-אגו גם יכול להיות מרוצה, והוא מתגמל את העצמי בביטחון ובתחושת שפע. המשמעות היא עמידה בדרישות פנימיות קפדניות הנמדדות מול שאיפות והישגים של אחרים. המטופל שלי כמבוגר היה מבולבל, לא בטוח ואמביוולנטי מכיוון שלא היה מסוגל לקרוא את רגשותיהם של אחרים, וברגעים כאלה הוא היה נסוג לפנטזיה, שבה לרוב היה מרגיש "אדם כושל ואומלל". ההרהור המזוכיסטי שלו בא לידי ביטוי לרוב כשאפתנות ותחרות אדיפלית, כהקפדה הגנתית וככישלון הניסיון להיות 'מושלם'. בצעירותו, חלק מקיאווליאני (חוסר מצפון, מניפולטיביות, ערמומיות, ק.) מהסופר-אגו שלו שיחק במודע פנטזיות נקמה אכזריות כנגד יריבים ומתחרים. אולם ה"חופש הנפשי" המודע הזה אבד בבגרותו. הגנות האגו החיוניות באובססיביות (למשל, כהות רגשית, והיפוך תגובה) מגינות במידה רבה על האחרים מעוינות, וכמוהן, גם הזדהות עם התוקפן והפניית התוקפנות אל העצמי. החופש של הילד להחזיק פנטזיות תוקפניות כלפי רשויות הוריות וחברתיות, טומן בחובו את הסיכון להתגלות על ידי האדם שאליו הן מיועדות. העוינות המודעת של רם כלפי אחרים, הודחקה רק בתחילת גיל ההתבגרות, ולא בזמן "פתרון התסביך האדיפאלי", מה שמוכיח שקונפליקט והגנה על אגו יכולים להימשך מעבר למקורותיהם בילדות.
+++++++++++++
קופל: כמה מילות סיכום על חשיבות הטיפול בסופר אגו:
- הסופר אגו בנוי מהפנמות שמקורן באהבה לאנשים שאנחנו מעריכים, מעריצים, וגם חוששים להתעמת מולם. יש בסופר אגו אהבה ופחד זה לצד זה.
- הסופר אגו – זה נובע מהמספר 1. שופט את עצמי בחומרה יותר מהאופן שבו הוא שופט אחרים. יש פה מינוס אהבת עצמי ואפילו כפי שפרויד אמר 'מזוכיזם עצמי' – אני נהנה להשפיל את עצמי ביחס לאנשים שאני מעריך
- הסופר אגו – במובן מסויים בן חמש והיכולות האינטלקטואליות של הסופר אגו – נמוכות וילדותיות
- הטיפול של בריסטול כרוך בשאלה 'זה באמת מציאותי?' המטרה היא לאט לאט לקבל את העובדה שיש הבדל בין דמיון ומציאות
- דבר אחרון: אנשים שהסופר אגו שלהם דומיננטי – הם אנשים אובססיביים. למה? כי הם מנסים לפתור בעיות מציאותיות על ידי חשיבת יתר וללא שיתוף אנשים אחרים: התקלקל המשקל? אני צריך להיענש, אני צריך לקנות משקל חדש, אני צריך לתקן לבד…. וכולי.
Bristol, R. C. (2004). History of a Childhood Neurosis and Its Relation to the Adult Superego [Article]. Psychoanalytic Inquiry, 24(2), 286–308. https://doi.org/10.1080/07351692409349084
