נרקיסיזם
בפוסט הזה אעסוק בנרקיסיזם דרך שני מושגים 'הזדהות' ו'ריקנות'. שני המושגים הללו הם אכן הפכים אולם בעלי הפרעת אישיות נרקיסיסטית מפליאים לחוות את שניהם יחדיו ובעוצמות חריפות.
נרקיסיזם הינו מהלך של הפניית אנרגיית אהבה לעבר עצמי. כתכונה או כתופעה מדובר בדבר חיובי מעין כמוהו. חשוב שאדם יאהב את עצמו והרבה. אין כאן מקום לאובייקטיביות יתרה ואין כאן מקום לאיזון מתמטי. אדם ראוי שיאהב את עצמו, שידאג לעצמו ושיחפש את טובתו. בריא לאדם להרגיש ייחודי, מיוחד ומצליח. זה בסיס נכון לחיים שמחים. כמטפל אני עוסק בהיבטים של הסבל, מכיוון שבמצב שהכל בסדר – אין טעם להתערב. יחד עם זאת, רבים סובלים ממצבי נרקיסיזם משובש. מצד אחד נרקיסיזם ירוד המוביל לביקורת עצמית ולדיכאון ומצד שני נרקיסיזם מוגבר המוביל לחוסר הנאה ולסבל.
נרקיסיזם מבחינה התפתחותי
כולנו נולדים חסרי אונים. האישיות של כולנו מתפתחת במגע עם הסביבה – הורים, אחים וחברת הילדים. האהבה שלנו מפוצלת – תמיד – בין אהבתינו לאחרים לבין אהבת העצמי. ראיתי השבוע בקופת החולים אמא וילדה – להערכתי בת שנתיים שלוש. הילדה משחקת עם פתק אשר מצאה, לא שמתי לב, קרה שם משהו ולפתע הילדה בוכה. האמא מתעלמת במבט זעוף, מפנה את גבה לילדה, ואומרת בקול קריר: 'את הרבצת לי ואני לא אדבר איתך עד שלא תבקשי סליחה'. הילדה בוכה בעוז. לכאורה סיטואציה יומיומית. חינוך. במישור היותר עמוק – האמא מדגישה ומחצינה את העובדה הקיומית שהפעוטה תלויה בה. האמא מדגישה עובדה אקזיסטנציאליסטית זו – 'את צריכה אותי ולא אני אותך'. אני מניח שהייתי נוהג אחרת, אולם אין כאן כוונה לבקר את האמא, אלא לכוון לעובדה פשוטה – כולנו נולדים לתוך מערכת יחסים מתוך עמדה נחותה, תלותית וחסרת אונים בסופו של דבר.
התפתחות נפשית תקינה, מתרחשת בתוך גבולות התלות, זוהי מלאכה לא פשוטה לפתח אהבה למי שאנו תלויים בו – ולהותיר אנרגיית אהבה והערכה מספיקה גם לעצמנו. אפילו הייתי אומר לפתח עננה של פנטזיה שאנחנו מצליחים בזכות עצמנו, שאנחנו יכולים בשל היותנו מי שאנחנו, ושאנחנו מחליטים ושולטים בסביבה בה אנו מסתובבים. ה'אמת', פעמים רבות, איננה הכרה בריאה, ודרושה מידה של אשליה, במטרה לפתח את הדבר הזה שכולנו מבקשים- שימחה.
נרקיסיזם והזדהות
אחת האשליות הללו – אשר להערכתי היא גם העיקרית שבהן היא ה'הזדהות'. ה'הזדהות' הינה מנגנון נפשי מושמץ, הייתי אומר, שנים רבות בחשיבה הפסיכואנליטית. אחת התכונות המודבקות אליה היא 'פרימיטיבי' או בלשון האנליטיקאים 'מנגנון פרימיטיבי'. אני סבור אחרת, אני חושב שזהו מנגנון בריא ולא רק שאיננו פרימיטיבי, להערכתי הוא מנגנון יעיל וחשוב אשר עובד לאורך כל החיים. כאשר הוא תקין, ובמינון נכון זהו מנגנון התפתחות ולמידה היכול להוביל לחיים מספקים ומאושרים יותר – כך אני סבור. לשמחתי, לאחרונה, צצים ועולים אנשי טיפול ומאמרים התומכים בגישה זו ואני שמח לתרום לכך. המושג התחליפי והרווח הוא 'אמפטיה' – אני פחות בעדו, למרות שאני מעריך את תרומתו האדירה לחשיבה שלנו – אבל זה כבר נושא למאמר אחר אשר אכתוב בעתיד.
מנגנון ההזדהות מתאר פעולה פשוטה ויומיומית המאפשרת לנו לפתור בעיות. אני לא יודע מה עושים. הי, אני רואה שהוא עושה את זה יפה מאוד, ככה אני רוצה גם להיות, אני אהיה כמוהו. איזה יופי, עכשיו אני מסתדר. זה נכון לבחירת לבוש, ללמידת שפה וז'רגון, להתנהגויות מיניות, לבניית משפחה וכדומה. אנחנו כל הזמן באינטראקציה עם הסביבה האנושית. אצל אנשים נרקיסיסטיים זה קצת אחרת. בקרב אנשים אשר חווים נרקיסיזם ברמה אשר כבר מפריעה למהלך חייהם התקין או המצופה על ידם – לעיתים קרובות חלים שיבושים במנגנון ההזדהות.
עוד על הזדהות ונרקיסיזם
ההזדהות שלהם איננה הזדהות של 'שכפול', אלא הזדהות של 'לקיחה' והתנתקות מהירה. הכאב הנובע מהעובדה שלרגע אחד – היית יותר טוב ממני, או גרוע מכך: שאתה עדיין יותר טוב ממני, הינו כאב בלתי נסבל. ולא רק זאת, מכיוון שה'עצמי' שלהם לא מגובש, לא רגוע, ולא יציב, הוא דורש תחזוקה מתמדת.
ההזדהויות – אשר מתדלקות את העצמי הפצוע והדואב, נהפכות מאסיביות יותר, חלקי אישיות גדולים יותר של האחר נחטפים, או נלקחים – עד כדי כך שנרקיסיסט עלול למצוא את עצמו במצב שהוא איננו יודע מיהו באמת. זהו מצב של 'הזדהות ממאירה' – העצמי מפורק ונחווה כשלל הדבקות ממקורות שונים אשר אין ביניהם קשר, המחשבה משובשת, החוויה מסובכת ומפותלת והאדם מרגיש אובדן שליטה ואובדן זהות.
ריקנות ובידוד נרקיסיסטי
היכולת של הנרקיסיסט להזדהות ולהתפתח דרך אימוץ חלקים אשיותיים – כאשר היא נהפכת למאסיבית וממאירה, מובילה לקצה השני – לבידוד.
כאשר יותר מידי אנרגיה של אהבה מושקעת בעצמי, וכאשר האדם מכחיש את ה'טוב' שיש באנשים אחרים, ואף משליך עליהם תפיסות שליליות, נוצר מצב שלילי חדש: הנרקיסיסט מוצא עצמו בלב של עולם חסר משמעות או אף גרוע מכך בליבו של עולם ירוד ושלילי.
כל הטוב אצלו וכל ה'רע' בחוץ. מצב זה מוביל לתחושת ריקנות וחוסר משמעות: לשם מה לחיות? מה הטעם? בשביל מי להתאמץ? מי בכלל ראוי לאהבתי? במקרים קיצוניים מאוד סבל קיומי שכזה מוביל לתשובות כואבות עד כדי בלתי נסבלות. כך ההתמלאות והריקנות בעצם מתכנסות לחווית סבל אחת. זו כבר הפרעה משמעותית מאוד ומסוכנת.
לסיכום, נרקיסיזם ברמה מסויימת הינה איכות חיונית, ברמה גבוהה היא אפילו 'מתנה' המובילה לחיים משמעותיים ותוססים. אולם, ברמה גבוהה מידי הטוב נהפך לרעל – כמו 'חמצן' ו'הרעלת חמצן'. הסכנות מתחילות כאשר ישנם סימנים של העדר זהות, ניתוק קשרים בינאישיים, ותחושות של בדידות וחוסר טעם.
