ציפור

פסיכואנליזה כאומנות: יצירתיות בטיפול

המשורר וההזיה (פרויד, 1908)

בחיבורו "המשורר וההזיה" – פרויד (1908) מדבר על האומנים ועל מעשה האומנות. האומן מתואר כמי שמשמר סגנון חשיבה ילדותי ומרשה לעצמו לעשות את מה שהמבוגר אסר על עצמו. לצייר? לשחק? לנגן? לשיר? את כל הפעילויות הללו אשר נהגנו לעשות כילדים אנחנו כבר נמנעים מלעשות כמבוגרים. פוסט זה יעסוק בקשר שבין פסיכואנליזה ואומנות גם בכיוון המקובל – הפסיכואנליטיקאי בעמדת הפרשן – וגם בכיוון אחר ומפתיע: מכיוונה של פסיכואנליזה אינטרסובייקטיבית. באופן זה ניתן לראות פסיכואנליזה כאומנות.

בגלריה, בתיאטרון, בקולנוע – על ידי מעשה האומנות, האומן מעורר זיכרונות נשכחים ומשחרר אותנו לרגע מאיסורים והימנעויות אשר רכשנו במהלך שנות ההתבגרות. לרגע אחד אנחנו פטורים מהמחירים הנפשיים אשר שילמנו. אנחנו מסתכלים על תמונה ומתרגשים, שומעים מוזיקה והיא נוגעת בנו, רואים הופעת סטנד אפ ומרגישים שזה מה שהיינו רוצים להגיד אילו יכולנו.

האומנות היא המהות העומדת הין שני האנשים: האומן הילדותי והצופה המתרגש. האומן כאשר מחובר לילד הפנימי שלו מאפשר לצופה אשר איבד חיבור זה להסיר את עכבותיו – ולהתרגש מחדש. זאת כמובן כאשר האומנות מצליחה לממש את מטרתה.

איך כל זה מתקשר לטיפול פסיכולוגי או לפסיכואנליזה? הרי פרויד היה בראש ובראשונה מטפל.

הטיפול הפסיכואנליטי מחזיק במטרות דומות למטרות האומנותיות. הטיפול, לרגע אחד מבקש לערער את יסודות ההדחקה, ואת מסגרות הבגרות וההגבלות הנובעות מהן. הטיפול הפסיכואנליטי תר אחר רגשות אשר התעמעמו, הצטמצמו, והאפירו.

החזרות אחורה לילדות אינן חזרות היסטוריות בלבד, הן אינן חזרות לשם קבלת ידע או מושג על מה שהתרחש בעבר. אלא חזרות חיות ומטרתן רכישה של תובנה רגשית. תובנה רגשית שהיא מובחנת מתובנה שיכלית: היא איננה הבנת האמת אלא שיקום ההרגשה. 

מי הוא האומן ומהי האומנות בחדר הפסיכואנליזה?

קל מאוד לסמן את המטופל כיוצר האומנות בחדר הטיפולים. הוא זה אשר מביא חלום, מספר סיפור, מתאר תמונה וגם מתנהג בעידוד ובאישור באופן ילדותי.

אני חושב שסימון זה הינו סימון נכון וחשוב. אני חושב שטיפול אכן ראוי שילווה בהתפעלות האנליטיקאי מ'יצירותיו' של המטופל.

אפילו הייתי אומר שהמטופל מגיש למטפל חומרים והמטפל יכול כעת למסגר אותם ולהציע אותם מחדש כמעשה אומנות משמעותי ומרגש.

אולם נקודת המבט האינטרסובייקטיבית מציעה לנו על נקודת המבט הפסיכואנליטית אפשרות נוספת:

המטפל כאומן – פסיכואנליזה וקליניקה כסדנת אומנות

חדר הטיפולים והסיטואציה הפסיכואנליטית בישיבה ולבטח בשכיבה – הינם אירוע אשר ניתן לראות אותם כמעשה אומנות של המטפל המוצג בפני המטופל והמציע לו – בדיוק כמו מעשי האומנות הקלאסיים, לשוב אחורה למצב ילדותי.

האווירה, האירוח, המקצב, והדיבור הם חומרי האומנות, כמו הצבעים והצלילים, אשר המטפל מפיק כמעשה אומנותו. כך המרחב והשעה הטיפולית מובחנת מה'מציאות' וחיי היומיום. המטופל יכול לראות בה מרחב בייניים: לא 'זה' ולא 'זה',לא רק שלו ולא רק שלי, מרחב המשלב בין מציאות ודימיון.

האם נוכל לראות פסיכואנליזה כמעשה אומנות? נדמה כי השקט, האינטימיות, והחשיבות אשר מקנה המטפל לדברי המטופל (בשפה של ה'פסיכואנליזה': הפסיכואנליטיקאי לאנליזנד), אין להם אח ורע בחיי היומיום, ובמובן זה הם – מעשה. מעשה אומנות.

האם ניתן לראות פסיכואנליזה כאומנות? אשמח לתגובות על הפוסט מאנשי טיפול, וממטופלים – בעיקר מהקהילה – מכל מלמדי השכלתי!

 

שתף פוסט זה:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin
Share on pinterest
Share on print
Share on email

המקום לתגובות שלך:

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן