לבושים

'מילים נרדפות' – מחשבות אינטרסובייקטיביות

מילים נרדפות – הסרט

'מילים נרדפות' הינו סרט ישראלי, אשר זכה לאחרונה בפרס 'דוב הזהב' בברלין, מוקרן בארץ ובעולם וזוכה לתשבוחות רבות ובצדק. מדובר בסרט אלגורי – טראגי (במובנה של טרגדיה יוונית) המספר את סיפורו של יואב – צעיר ישראלי.

בפוסט זה אעסוק בסרט הנפלא הזה מתוך נקודת מבט פסיכולוגית ואינטרסובייקטיבית. אני רוצה להדגיש שהסרט ראוי להתייחסויות מזוויות רבות שונות: תרבותית, פוליטית, מגדרית, ואפילו פילוסופית. לכן, סקירה זו מצומצמת מאוד ואיננה מביאה את רוחב היריעה – כמו שאכן הסרט ראוי לה.
מתוך 'חריר המנעול' אשר דרכו אני מציץ כרגע – הפסיכואנליזה האינטרסובייקטיבית, ארצה להתמקד בשלושה מימדים: התסביך האדיפאלי, גבריות ו'מורטוריום'.

עוד מילה אחת על הסרט המכונן הזה. 'מילים נרדפות' הינו סרט משפחתי. יוצריו הם אב אשר כתב את התסריט, בן אשר ביים אותו, ואם אשר ערכה. מצב עניינים מיוחד זה ידון מיד בפסקה באה.

א. התסביך האדיפלי – בראייה האינטרסובייקטיבית

נואשנו מלהסביר. התסביך האדיפאלי נקרא ונלמד שוב ושוב במתכונת מצומצמת, דלה, ולא הגיונית. לא הגיונית, אני חושש משום שהיא בעיקר 'הגנתית'. אציע קריאה אינטרסובייקטיבית, אשר להערכתי גם משקפת יותר את מצב העניינים וגם מאפשרת מורכבות גדולה יותר.

הראיה המצומצמת של התסביך האדיפלי הינה קריאה לינארית: בן אוהב את אימו, בגיל חמש (פחות או יותר), מגלה את אביו כמי שניצב בדרכו להתמזגות מלאה וליחסי אהבה עם אימו. האב גדול ומאיים, החשש הוא מסירוס פיזי וגם פסיכולוגי. הפתרון שבין האהבה לפחד הינו החלפת האם כמטרה (אובייקט האהבה) בילדה או בדמות אחרת אשר מחוץ לשליטת האב, והזדהות עם האב החזק והפנמתו כאובייקט 'נכון', 'צודק' ו'שומר'. זהו בגדול. מה שהיה תסביך מפחיד, נפתר. אולם אפילו פרויד עצמו לא היה מסכים לראיה שכזאת.

בפועל, התסביך האדיפאלי הינו תסביך של כל שלושת הצדדים. גם לאמא גם לאבא וגם לילד יש תשוקות אשר עליהם לרסן ולמתן. גם האימא גם האבא וגם הילד שקועים ביחסי אהבה ושינאה, תשוקה ופחדים. כל אחד מהם מביא לקשר את דפוסי האהבה שלו, את דפוסי החרדה שלו ואת דפוסי הנסיגה הייחודיים לו. במהלך התסביך האדיפאלי, השלישייה המשפחתית מגלה לחרדתה מספר תגליות חשובות. הראשונה שבהן היא שההורים מגלים את מיניותו של הילד ואת מיגדרו. לפעמים אפילו, יש לזכור, גילויי המיגדר של הילד – בן העומד להפוך לנער ולגבר, אינם מותאמים. 'חוק האב' (ראה לאקאן) איננו רק חוק המושתת על הבן, הוא מושתת באותה מידה על כל השלישייה על ידי התרבות. יש משפחות אשר בהן החוק הזה נפרץ והמיניות פורצת בהן לתוך התא המשפחתי. זה קורה.

'מילים נרדפות' מציע סיפור פרטי אבל במידה רבה אלגורי – סיפור אגדה המכיל מסר אוניברסאלי. הוא נכתב על ידי אב – אב אוהב, בוצע על ידי הבן ונערך על ידי האם. דווקא האם היא זו שאחזה במספריים וסידרה את המראות לרצף סיפורי. כולם בכישרון נהדר. חלקה של האם, אשר נפטרה לאחרונה לצערי הרב, אכן מעניין ומשמעותי בפני עצמו – היא מייצגת את מלאכת הצמצום וההסרה בעבודת אומנות זאת. עובדה זאת באה בקנה אחד עם העובדה שהסרט, לפחות מנקודת מבטי, מספר לנו את סיפורם של גבר ושל גברויות שונות.

באופן הכי פשטני ולא 'ספויילרי' למי שעדיין לא ראה, הסיפור הוא סיפור ישראלי ידוע ושגור: ילד מסיים צבא, נוסע לחו"ל, מתנסה בזהות אחרת (צרפתית), מייצר נתק מהבית בישראל, ולבסוף חוזר לכאן לישראל (הציונית). אבל מה שהופך את הסרט לאלגוריה אדיפאלית (שוב ציונית) הינה אגדה, אשר אביו מספר לו בשנות ילדותו – סיפורו של הקטור הגיבור. בגיל חמש – הגיל האדיפאלי, הילד קולט לפתע את העובדה שאביו לא סיפר לו את הסיפור במלואו. מתוך השתיקה וההסתרה של האב, צומחת עובדה מזעזעת. הקטור הגיבור הלך צעד אחד רחוק מידי עם גבריותו, ויצא לקרב מול אכילס. שם מצא את עצמו מול פני המוות ונהרג לאחר מנוסה.

הציר אב-בן אשר מלווה אותנו לאורך כל הסרט, מתאר יחסים בינאישיים מורכבים. אשר בהם האב מנסה להגדיר את גבריותו של הבן הילד, אולם מתוך תחושות אהבה וחרדה 'חוסך' ממנו את האמת – האמת של החולשה והמוות. אצל יואב הכאב הוא גדול, התובנה היא פרטית וכוללת תחושה של בדידות בעולם, כעס גדול ואכזבה. אלו הם אכן חלק מפרותיו הבאושים של כל תסביך אדיפאלי. כמו אביו של יואב, כל הורה, נמצא בקונפליקט מול ילדו, בן או בת, עד כמה לחשוף אותו לתכניהם של הדחפים: 'מין' ו'מוות', וצריך למצוא את נקודת ארכימדס החמקמקה שבין הסתרה לגילוי.

יואב, הבן, כמו בכל טרגדיה, מגלה לבסוף שלא ניתן לחמוק מהגורל ושמלאכת החיים הינה למצוא את הסגנון האישי והמיטבי לחיות את החיים ולמות אותם. על כל חולשותיו, דאגת האב מלווה אותו לכל אורך הדרך. 'רצח האב', בסרט וגם בראייה אינטרסובייקטיבית, הוא דווקא אקט של גדילה, של תובנות מורכבות ושל אהבה לבסוף. אבא של יואב, בכאב גדול, נותן לו 'לרצוח' אותו מטאפורית, כי הוא מבין שזה תהליך חשוב ובלתי נמנע. זו התנהגות תקינה, וכאשר איננה מתאפשרת היא מזמינה תקלות גדולות.

גבריות

גבריות איננה נרכשת בוואקום. גבריות הינה הבניה (קונסטרוקציה), אשר נרכשת במסגרות המשפחה. 'מילים נרדפות' הינו סרט על גברויות שונות, אשר יואב העירום בפתיחת הסרט על איברו המרשים, מציג באופן אידיאלי. גיבור הסרט יואב אינו שואל את עצמו ביחס לגבריותו. במקום זה נראה כי הוא בטוח בעצמו. אולי זה הדבר היחיד אשר איננו קונפליקטואלי בנפשו הסוערת. אולם, יואב מחפש מקום או אופן, אשר בו יוכל לבוא לידי ביטוי כגבר מיני, מול כל שלל האופציות אשר מציג לו העולם המערבי בדמותה של פריז, צרפת. בדרכו מופיעים גברים שונים, ולהן פתרונות שונים לשאלת המגדר הגברי. צעיר צרפתי, חסר אונים, אשר איבד את חיוניותו. צעיר זה אשר איננו ברור לצופה ולעצמו, אולם מבטא את מחיר אובדן הגבריות בדמות של ריקבון, תלות, חוסר יצרנות וחוסר חיים. חבר מהצבא, המציג גבריות פשטנית, אלימה, וששה אלי קרב. צלם פורנו המציג גבריות נצלנית מציצנית וחסרת בושה. וגבר שמן וחסר חן, נגן קונטרה בס נדמה לי, המציג גבריות מוסרנית ופחדנית. יש עוד גברים אך נסתפק בכך. יואב, גיבור הסרט, מצוי במסע אותנטי, כמו צעירים רבים אחרי צבא. מסע החוצה – רחוק מכאן, במטרה לגלות את מה שהכי קרוב, את העצמי האמיתי שלו (וויניקוט). הוא מזהה את כל האופציות הללו, של סגנונות הגבריות, כלא מספקות וכלא אפשריות להזדהות עימן. על השפה – הוא מוותר, אבל עיניו בוערות, נבונות וחודרות. הדבר העיקרי שהוא מגלה, בעייני האינטרסובייקטיביות כאמור, הוא שהמבט החוזר אליו, איננו מבט חי של קשר בינאישי. אלו מבטים נרקיסיסטיים המבקשים לקחת מבלי לתת. מבקשים אישור לקיומם, ומבקשים לינוק ממנו חלקים לטובתם האישית. זאת היא אמת הגליינית, אשר נוצקה בעזרת ג'סיקה בנג'מין לתוך ההגות הפסיכואנליטית: אתה לא יכול להיות אותנטי, להיות 'אתה', כאשר אינך בקשר בינאישי הדדי ומשמעותי. זוהי כל התורה על רגל אחת. אנחנו יכולים להרגיש לכידות ועצמיות רק בקשר, אשר בו אנחנו נותנים לאחר מעמד משמעותי של 'אחר' בפני עצמו. לכן, גם להיות גבר כרוך דווקא ביחסים ולא בניתוקם. זהו אמנם 'תפקיד' מגדרי, אבל הוא מתרחש בהקשר בינאישי. אתה מובנה להיות גבר של מישהו או מישהי.

מורטוריום

מורטוריום הינו מונח אשר הוצע על ידי פסיכואנליטיקאי בשם אריקסון, ואשר לצערי הרב איננו מדובר דיו. אריקסון הציע כי קיים שלב התפתחותי, בגילאי העשרים לערך, אשר בו הצעירים 'יוצאים להפסקה'. יש לשים לב לדמיון הפונטי בין 'מורטוריום' לבין 'מורטום'. מדובר בהפסקה זמנית אך מוחלטת. מעין מוות זמני. מדובר בתכנסות אל העצמי, שבירת הכללים, ובנייתם מחדש, הפעם בסדר קצת אחר, יותר אישי ויותר מותאם. אני מציע לראות ב'מורטוריום' שלב הרבה יותר נרחב והרבה יותר נפוץ. 'מורטוריום', להבנתי, מופיע לעיתים מספר פעמים בשלבי חיים שונים ומתקדמים יותר. זוהי יציאה להפסקה מהאוטומטיות של החיים, מצווי החברה והמשפחה, לצורך של הירהור ושל פגישת העצמי האמיתי. זה נכון בגדול, למנהג צעירי ישראל לנסוע לחודשים ארוכים לארצות זרות – הזרות ביותר למציאותנו כאן. אבל זה נכון גם לרגעי חיים קטנים, כמו נסיעה ברכב כשהמוסיקה מתנגנת, לרגעים הפרטיים במיטה רגע לפני שנרדמים, לישיבה ארוכה יותר בשירותים, ובטח גם לגבי טיפול פסיכואנליטי. מדובר ביצירה מכוונת של 'אי' פרטי בתוך זרם החיים. נשים כגברים זקוקים לרגעים שכאלו. המורטוריום הגברי טיפה שונה. גבריות מתגבשת במהלכו של ניתוק חריף. זוהי פציעה חברתית מכוונת. (ראה אקט ברית המילה). כתבתי על כך בדוקטוראט שלי אשר עסק בחווית הבית של גברים, וציטטתי נרחבות את ננסי צ'ודורו המתארת את תהליך הבנייתם של בנים כ'שונים' כבר בעיני אימם.

'מילים נרדפות' מתאר מורטוריום סוער, מפרק, כמעט פסיכוטי. גם בטיפול דינאמי אנחנו לפעמים נדרשים לעבור 'מקלחת קרה' וטלטלה שכזאת, במטרה לצאת יותר מודעים ויותר מגובשים. מורטוריום איננו הפסקה סתם, זוהי 'הפסקה פעילה' – מאוד פעילה. טיפול פסיכואנליטי – בכל המגמות הקיימות, מציע ליווי אבל לא פתרון לעובדת היות הנפש סערה גדולה של יצרים, פחדים וכאבים. ה'טייק' האינטרסובייקטיבי, האופן הספציפי הזה של הטיפול איננו מציע דבר שונה אלא אקלים שונה. לפי ראייתנו זו, הטלטלה אשר המטופל עובר, והאימה הנובעת מהמפגש עם חלקי נפש אסורים ועמוקים, למרות שאיננה יכולה להחסך, מוטב שתבוא בשניים – דבר ראשון, ודבר שני, תחת עיניים מבוגרות ודואגות. כל מי שצפה בסרט, כך אני מאמין, דאג ליואב. הצופה הפעיל רגשית, למרות שאין בידו לשנות את מהלך הסרט, מאפשר במבטו ליואב להיכנס ולצאת מביבי 'פריז' – מתוך דאגה לבריאותו, ואמונה (לעיתים קלושה) בתבונת עיניו של יואב, ביושרתו, ובכוחותיו. הצופה הדואג איננו מנותק, הוא מזהה את עצמו במסעו של יואב, הוא חווה" 'היי, גם אני הייתי שם', אוהב ודואג. רק כך, אפשר לצלוח את הסרט הקשה והיפיפה הזה בשלום. רק כך, ניתן גם לצלוח את מסע המטפל מול קונפליקטים וכאבים עזים, כאשר אתה יודע שבעוד חמישים דקות 'הוא' – המטופל ייצא החוצה לחייו ה'אמיתיים'.

ענת עופר – 'ללא שם' – 50X70 שמן על בד
לרכישה ענת

anati.ofer@gmail.com‏


זהו לעת עתה. 'מילים נרדפות' מציע עוד שפע של מחשבות ונרטיבים. תודה למשפחת לפיד.

שתף פוסט זה:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin
Share on pinterest
Share on print
Share on email

המקום לתגובות שלך:

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן