היום נדבר על ה'תסביך' האדיפאלי. המילה 'תסביך' קיבלה בעברית משמעויות שליליות – אבל 'קומפלקס' באנגלית נושא משמעות של מורכבות – אני חושב שנכון פסיכודינמית להתייחס לתסביך כמורכבות ולא באופן שלילי.
אולם דבר ראשון בואו נשמע את פרויד בהתבטאות הראשונה שלו לגבי המצב האדיפאלי – בפשר החלומות אשר נכתב כמה שנים לפני שיצא לאור באופן חגיגי ב1900:
פרויד: (Freud, 1900) ' אנו למדים.. שמשאלותיו המיניות של הילד… – מתעוררות מוקדם מאוד, וכי החיבה הראשונה של ילדה היא לאביה ותשוקותיו הילדותיות הראשונות של הילד הן לאימו. בהתאם לכך, האב הופך ליריב מטריד לילד והאם (יריבה מטרידה, ק) לילדה; וכבר הראיתי במקרה של אחים ואחיות באיזו קלות רגשות כאלה יכולים להוביל למשאלת מוות (משאלה שהאח ימות, מניסיון אישי של פרויד, ק). גם ההורים מעידים על נטיות פנימיות מיניות (ביחס לילדים מהמין הנגדי, ק): קיימת נטייה טבעית בדרך כלל לגבר לפנק את בנותיו הקטנות, בעוד שאשתו לוקחת את אותו התפקיד ביחס לבניה; אף על פי ששניהם, במידה ושיפוטם אינו מופרע על ידי המשיכה המינית, משקיעים תשומת לב לחינוך ילדיהם. הילד מודע היטב לנטיות הללו ופונה נגד אותו אחד מהוריו שמתנגד להראות אותה. להיות אהוב על ידי מבוגר לא רק מביא לילד סיפוק של צורך מיוחד; זה גם אומר שהוא יקבל את מה שהוא רוצה גם מכל בחינה אחרת. כך הוא יעקוב אחר הדחף המיני שלו ובמקביל יעניק כוח רענן לנטייה שמפגינים הוריו כאשר הבחירה שלו ביניהם, משתלבת עם הבחירה שלהם.'
++++++
בואו נסתכל בעיין קלינית על מה שפרויד אומר: 1. יש תנועה מינית – דחף, מחשבות מיניות, עונג, משיכה וכולי בתא המשפחתי – ואין סיבה שהדחף לא ימשיך הלאה לחיים הבוגרים וגם לתוך הקליניקות.
2. המשיכה היא הדדית ואפילו ביוזמת ההורים שמתעלים את המיניות של הילד על ידי פינוק ומשיכה שלו לקוטב הנגדי – מה שמייצר דומיננטיות הטרוסקסואלית וכנראה את המשך ריבוי המין האנושי. בקליניקה נחשוב על מצבים של תגובת המטפלת למיניות של נשים ולמיניות של גברים. וגם שהמטופל נותן 'כח רענן' לנטייה של המטפל – הדחפים משלימים.
3. עוד רעיון שפרויד יטפח בהמשך: המיניות הזאת מווסתת על ידי חינוך, ועל ידי מעצורים – אחרת מתפתחת מופרעות – זה חשוב מאוד. האישיות מתפתחת בתנאים של וויסות – גם דחף וגם מעצורים.
פרויד העניק המון משמעות לדרמה האדיפאלית כמעצבת את האישיות של כל אדם ואדם: גבר ואישה.
+++++

אקח כמה דקות לתאר את התסביך:
'התסביך האדיפאלי' – הוא הצומת המורכבת שבה מתנקזים המושגים והתיאוריות שדיברנו עליהן. הילד והילדה בני חמש – הם בשלב שבו האנרגיה המינית – הליבידו יעברו מהתמקדות באברי המין החוצה להתמקדות ביחסים החברתיים, במעמד חברתי, במגדר שלהם ובהשלכות שלו: מה זה אומר להיות בת? מה זה אומר להיות בן?
השלב האדיפאלי הוא השלב בו יתגבש הסופר אגו – על ידי הזדהויות עם החלקים הסמכותניים של ההורים. גבולות לא יעוררו תסכולים ינקותיים, של התקפי חרדה וטנטרום, אלא יופנמו לסמכות פנימית אשר תמנע התקלות בהורים. עם הפנמה של החוקים יופנם גם הכח של ההורים. לצד הסופר-אגו יופנם אגו אידאלי של מקור ההזדהות, הוא יאפשר חיקוי, ומנוע להתפתחות לאורך כל החיים.
השלב האדיפאלי הוא פריצת דרך גם בצורת החשיבה. הילד אשר מתנהל עד כה באופן דיאדי: אחד על אחד, פתאום יותר עירני לכך שיש משולשים: ששניים במשפחה מדברים ביניהם והוא איננו חלק מהיחסים. יתכן וגם מדברים עליו – פה הוא יגבש אמון בסביבה מול חשדנות בסביבה. האם הוא יכול להיות שייך גם לקבוצה של אנשים – גם כאשר הוא לא תמיד נוכח וחלק מהיחסים. אלו מחשבות שלא יכולות להתבצע כאשר אתה רואה את היחסים באופן קונקרטי: כלומר רק בזמן של 'אחד על אחד'. זה הופך את העניין ליותר מסובך. יש אנשים שיש להם פה תקלה, הם חשדניים, או מרגישים דחויים, או מקנאים, או נמנעים מהשתיכויות לקבוצות, ומפתחים עצמאות מוגזמת – כל הסוגיות הללו הן סוגיות אדיפליות, ויש הרבה יותר מהן, וכולן מופיעות בזמן הטיפול.
++++
מהו 'תסביך אדיפוס'? התשובה לשאלה הזאת יכולה להיות מצומצמת ולהתרחב עוד ועוד – כמו שאכן קרה במציאות.
1. התשובה המצומצמת: הגרסה הפשוטה היא שהילד או הילדה – בגיל שלוש עד חמש, בשלב הפאלי, עובר שינוי ביחסו לאמא ואבא. הילד מתאהב באמא ורואה באבא יריב. יריב מפחיד שעלול לסרס אותו. הילדה מתאהבת באבא ורואה באמא מתחרה שמונעת ממנה יחסים מלאים עם אביה.
2. התשובה המורחבת של לאפלאנש ופונטליס (Laplanche & Pontalis Jean-Bertrande, 1988): תסביך אדיפוס התגלה לראשונה רק בגרסתו ה'פשוטה' או ה'חיובית', וגם בצורה זו הוא מופיע במיתוס. אבל כפי שפרויד מציין, אין זו אלא 'פישוט או סכמטיזציה' … '. . . לילד יש לא רק יחס אמביוולנטי לאביו ובחירת אימו כאובייקט אהובה, אלא בה בעת הוא גם מתנהג כמו ילדה ומפגין יחס נשי וחיבה לאביו וקנאה ועוינות מקבילים כלפי אמו.' (פרויד,1923 האגו והאיד ). בפועל, מגוון שלם של מקרים היברידיים משתרע בין שני הקטבים המורכבים מהצורה החיובית והשלילית של תסביך אדיפוס. בכל אחד מהמקרים מתקיימים השניים ביחס דיאלקטי זה לזה, ומשימתו של האנליטיקאי היא לברר מהן התנוחות השונות בהן נוקט המטופל כשהוא מניח ופותר את תסביך האדיפוס שלו.(Laplanche & Pontalis Jean-Bertrande, 1988)
3. התשובה היותר מורחבת – גם היא אצל לאפלנש ופונטליס והיא רואה במושג תסביך אדיפוס תסביך משפחתי תלת קודקודי. הם כותבים: 'יש לציין כי בהתמקדות במערכת היחסים המשולשת עצמה, אנו נוטים לתת תפקיד מהותי לקטבים האחרים של מערכת היחסים (המשפחתית, ק) בבניית תסביך אדיפוס – הרצונות הלא מודעים של שני ההורים, הפיתוי (שלהם את הילד או הילדה, ק) והיחסים (הבינאישיים והאינטימיים, ק). בין ההורים – כמו גם לילד ולדחפים שלו. סוגי היחסים השונים בין שלוש נקודות המשולש הם אשר – לפחות כמו כל דימוי הורי מסוים – מיועדים להיות מופנמים ולשרוד במבנה האישיות.'
4. התשובה העוד יותר מורחבת גם מסתכלת על המיתוס במבט רחב: לאיוס אבא של אדיפוס נענש וקולל שבנו יהרוג אותו וישא את יוקסטה האם. האבא – מנסה לרמות את האלים, מרחם על בנו התינוק ונותן אותו לאימוץ, לרועה. כאשר נתקלים בכביש – כמו שנהגים רבים על זכות קדימה – הבן יותר חזק פיזית מהאב (גם זו סיטואציה מהחיים) והורג אותו וגם נושא את יוקסטה. והרחבה אחרונה של המיתוס – העיר אשר המלך שלה אדיפוס נענשת במגיפה בשל החטא הזה של משכב עם האם. אדיפוס חותר לאמת במטרה להציל את העיר – את החברה – ודווקא כאשר הוא מבין את האמת, משל לטיפול פסיכואנליטי, האמת בלתי נסבלת: אדיפוס מרגיש אשמה, חרטה, והוא מעוור את עצמו. פה נכנסים כבר נושאים של גורל מול הניסיון של האדם לחתור למטרות בניגוד לגורלו וליכולתו. נכנס פה עניין של מוסר אישי ואחריות חברתית. נכנס פה המעמד של אדיפוס – היה נסיך הפך לנער מאומץ של רועה – עבר להיות מלך ושוב ירד מגדולתו שאדם חוטא עיוור ומגורש מהעיר.
אני בטוח שאפשר למצוא בתסביך האדיפלי – בוודאי במובן של סיבוך – הרבה מאוד נושאים שנכנסים לטיפולים שלנו.
אחת הפסיכואנליטיקאיות שעסקה בתסביך היא ג'נין סשגה-סמירג'ל (Chasseguet-Smirgel, 1988) והיא מחלקת את המטופלים (לא פסיכוטיים) בקליניקה לשניים. מטופלים שלא השלימו את התהליך – להם היא קוראת בעלי הפרעת אישיות או פרברסיה – להם יש תסביך אדיפלי ארכאי – ילדותי או קדמוני, ואנשים – להם היא קוראת נוירוטיים – שכבר עברו את השלב ורכשו תפיסה אדיפאלית. לכל אחד מהסוגים יתאים פרוש אחר: לראשונים הפרושים – או ההתערבויות צריכות להיות מפורטות, לשניים די באמירות קצרות שמגרות את הדמיון. נרחיב את הדברים.
ג'נין: לגבי הסוג הנוירוטי שרכש את העמדה האדיפלית: ' ההשערה שלי היא שהתפקוד הנפשי של המטופל (באותה מידה מטופלת, ק) הנוירוטי נשלט על ידי אמביוולנטיות (ולא רק שנאה) ביחס לתכני גוף האם ומחשבותיה, המזוהה עם תכניו של המטופל עצמו ומועבר אל האנליטיקאי. לכן… אפשרי יחסית להביא את המטופל לקבל ולאהוב (ולשלב) תכנים אלו, שכן הוא או היא לא מתכוונים רק להרוס ולחסל אותם. הפרשנות של האנליטיקאי עצמה מגיעה להערכה (ולא לרגשות של שנאה ורצון להרוס) והיא בעלת סיכוי גבוה יותר להגיע למטופלים כאלה, שכן תפקודם הנפשי, שבו המודע ממלא חלק גדול, מעיד על אינטגרציה של האב (בתוך האם, ק)'.
++++
במאמר, ג'נין אומרת שהיא מבינה את רמת התסביך: נמוכה או גבוהה – לפי רמת ההתערבות שלה. למטופלים או מטופלות במצב של טרום פתרון התסביך – מצב ראשוני-קדמוני, אין יכולת לקבל התערבויות מעוררות חשיבה. אתן דוגמא למטופלת שהיא דווקא מהרמה הנמוכה, ולהתערבות של ג'נין סשגה-סמירג'ל (Chasseguet-Smirgel, 1988):
+++++
הפגישות עם המטופלת שלי, פרנקה, הותירו אותי עם תחושה של סחרחורת. לעתים קרובות הייתי מאובנת ולא יכולתי להתערב. יום אחד, היא סיפרה לי שבתור תלמידת בית ספר, הפרידו אותה מהחברות שלה לכיתה, בסוף היום בשעה שהן חיכו לאימהות שלהן להביא אותן אחרי בית הספר. הפרידו אותה בגלל ההרגל שלה לסובב את הבנות עד שהן היו כל כך מסוחררות, ועד שהן פרצו בבכי. באותו רגע, זה הדהים אותי שהיא עושה את זה גם לי, בצורה מתוחכמת, לא מודעת, ונותנת לי את אותה חוויה של סחרחורת.
במקביל, היא תקפה את המחשבות שלי, בצורה אחרת, וגם את היכולת היצירתית שלי, ואמרה לי שאני מבוגרת מכדי לטפל בה, והשוותה אותי לסבתא שלה שהשתגעה בסוף חייה ואמרה דברים חסרי טעם וחסרי הגיון. המפגשים היו כולם רוויים ברעש וטירוף, מלאי תוקפנות, כעס, סדיזם ומיניות טרום-גניטלית, בעצם בעלי אופי אנאלי (אני מזכיר, שליטה, עצירת הנדיבות, קמצנות, אי ראיית האדם שממולי באינטראקציה איתי, ק).
באחד מחלומותיה היא מצאה את עצמה בתוך המון. זו הייתה סצנה רועשת מאוד. היא יכלה לראות ארבע נשים צעירות עם שיערן אסוף בצורת לחמניות, וכשחלפה על פניהן, היא התירה (פירקה, ק) במהירות כל לחמניה. בהקשר זה, (של הטיפול הפסיכואנליטי של ג'נין ופרנקה, ק) היה ברור שכל לחמנייה מייצגת את הפגישה, את המחשבה (כי הלחמניה היתה מונחת על הראש), ואת החזה (הצורה העגולה של הלחמנייה). המטופלת נאלצה לתקוף את הפגישה, שהייתה מזוהה גם עם גופה של האנליטיקאית (ג'נין, ק), המלאה באלמנטים שהיא כל כך שנאה (ארבע הצעירות ייצגו גם את אחיותיה ואת עצמה). בחלום אחר, (החלום) השני באנליזה שלה, המטופלת רצתה לגשת לבעלת הבית שלה, אבל מצאה את דרכה חסומה על ידי צמח ירוק. בעזרת אחת מאחיותיה, היא בעטה למוות בבעלת הבית. האסוציאציה שלה הייתה לצמחים הירוקים בסלון שלי (בזמן שחשבתי על השם, "Grün" [ירוק] והאיש ה"ירוק" [ד"ר בלה גרונברגר, בעלי] שהמשרד שלו נפתח לאותו חדר המתנה כמו שלי).
++++++
שימו לב: ג'אנין כותבת מאמר ששמו בעברית: " מהתבנית הארכאית (ראשונית, קדומה, לא מפותחת) של תסביך אדיפוס אל עבר תסביך אדיפוס המפותח במלואו".
בהערת אגב, היא מספרת לנו – שהיא חולקת קליניקה עם בעלה, שיש חדר המתנה משותף, שהשמות גלויים למטופלים. האם היה פה מקום לפרש גם את זה? אולי התסביך האדיפאלי פה מתייחס לקשר שיש לגאנין עם בעלה? אולי קינאה? אולי המטופלת מקנאה בבלה הבעל שיש לו את החזה של ג'אנין, ואולי היא מקנאה דווקא בג'אנין – אבל בכל מקרה מעניין שנעדר פה ניתוח של היחסים המשולשים באמת הללו. אולי המטופלת עומדת שוב ושוב ארבע פעמים בשבוע בפני דלתו הסגורה של בלה גרונברגר – מה זה עושה לה? נדמה לי שיש פה סוג של פתיח לשני המושגים הבאים: העברה, והעברה-נגדית. בהמשך נראה שזה עובר בדעתה אבל לא ממש וללא פירוש ישיר.

+++++
בואו נמשיך עם הדיווח של ג'אנין:
'היא (פרנקה) נאלצה להרוס את גופה של האם-אנליטיקאית (ואת הפגישה האנליטית המייצגת אותה) מכיוון שהצמחים (התינוקות) שהכילו, מתנות שהעניק האיש ה"ירוק" לאם-אנליטיקאית, הפכו את הבעלות המוחלטת שלה (על הטיפול, על המטפלת, על המחשבות של המטפלת, בעלות ובלעדיות על היחסים, ק) לבלתי אפשרית. מטופלים אשר בהם פעילה המטריצה הארכאית של תסביך אדיפוס, מפגינים שנאה אלימה לכל הדברים שגדלים, מתפתחים ומתבגרים כמו העובר ברחם'.
++++++
בהמשך המאמר – ג'אנין נותנת דוגמא לגבר שאצלו התסביך כבר בנוי ובשל – שם במקרה שלו ההתערבויות שונות לחלוטין. למשל ביחס לחלום שהביא המטופל – אין כרגע זמן לתאר את הטיפול, המטופל – סטודנט שאביו פרופסור באוניברסיטה – 'בתקופה שבה התקדם בעבודתו וציפה לעבור בחינה נוספת, חלם שהוזמן לבניין מרשים, אוניברסיטה. (המשרד שלי ממוקם ב-rue de l'Université.) במשרד עם דלת פתוחה ישבה אסיפה עילאית של גברים בעלי מראה נאה וחמור סבר, הם היו מוכנים לקבל את פניו כאחד מהם. הוא היה אמור להיכנס ל"מעמד הגבוה", מונח שבו השתמש כדי לתאר את החברים של אביו. בפתח המשרד הוא נעצר, מאוים וחושש מכדי לצעוד קדימה. 'ההתערבות של גאנין היתה: "אתה מפחד להתקדם".
++++++
ג'אנין סשגה-סמירג'ל רואה את העבודה הטיפולית כחלק מיחסים הקשורים בתסביך האדיפלי. ביחסים אלו מעורבים: קינאה (באימא או באבא), תשוקה, רצון להתקדם ולנצח (את אבא או אמא), שינאה, עלבון – כל הרגשות הללו בצבע של התסביך. ההתערבויות שלה באות מהמקום הזה, ומה שמכתיב את הטקסט של ההתערבות – יהיה מידת ההתפתחות של המטופל או המטופלת – שוב: בתוך התסביך האדיפלי. היא מסבירה:
+++
' …מדוע, אם כן, מטופלים מסוימים מאפשרים לך לפרש בצורה קצרה ותמציתית, בעוד שאחרים מחייבים אותך להשתמש בהסברים ארוכים, ממושכים ומעורבים? אנסה לספק תשובה על ידי התייחסות לתפיסה שלי לגבי הדפוס הארכאי (מוקדם, ק) של תסביך אדיפוס, בניגוד לתסביך האדיפוס המפותח. אצל מטופלים אלו (מטופלים שעדיין לא התפתחו והתסביך שלהם ראשוני, ק), מה שמעצב את הפרשנויות של האנליטיקאי הוא שנאתם לתוכן הגוף של האם, המזוהה עם מחשבותיה (המוח שלה אינו מונופול שלהם לחלוטין, בגלל שהם קולטים שמחשבותיה הולכות גם אל האב ואל האחים) ועם המחשבה בכללי. (כמובן שהאם, היא דמוי למטפלת, ק) באופן דומה, (אצל מטופלים אלה קיימת גם ) שנאה המופנית כלפי האב, ומה שקשור אליו, כמו תכולת גוף האם, מחשבותיה וחשיבה בכלל, לרבות מחשבותיו של המטופל עצמו.
התוצאה, אני מאמינה, היא שכאשר המטפל מנסה לתקשר משהו באמצעות פרשנות, אם נפשו של המטופל נשלטת על ידי שנאה לתכנים של גוף האם, אז הפרשנות הזו תעורר את אותה שנאה לתכנים של המטפל, המזוהים עם אלה של האם. המטופל ינסה להרוס אותם, מה שלא מאפשר למטפל להגיע למטופל באופן ישיר… '
+++++
ג'אנין אומרת שהמחשבות של המטפלת לא רצויות ובלתי נסבלות – אם המטופלת או המטופל נמצאים בשלב הראשוני של התסביך האדיפאלי.
++++++
'מצד שני, אם המטופל קיבל את הממד האבהי במידה מסוימת, (הווי אומר כבר התפתח בתוך התסביך האדיפאלי. הוא כבר לא חווה איום מוחלט על המיניות שלו, על העצמאות שלו, על היצירתיות שלו וכדומה, ק) מטופל כזה כבר משלב (את התשוקה, ק) עם המכשול (אבא אמא אחים, ק), כלומר עם החשיבה, במקרה כזה המטופל יאהב את המחשבות של עצמו ושל האנליטיקאי. לא שהוא לא שונא (עדיין) את תוכן בטנה של אימו; אלא שאלו גם אהובים ומוערכים בו-זמנית, כשם שהוא גם מעריץ את אביו ואת יכולתו למלא את גוף האם בילדים'
++++
במילים הכי פשוטות: מטופלים קשים – באמצעות הטיפול, נחלצים מצורות חשיבה ינקותיות של זעם, קינאה, תקיפה והתגוננות, ודרך הטיפול מגיעים למצב אשר בו הם אוהבים לחשוב – וזה בעצם פתרון התסביך האדיפלי. אדיפוס היה אלים, היה מיני, וכשגילה את האמת, גם אז לא היה מסוגל לחשוב ועשה מעשה: עיוור את עצמו – כי המחשבות היו לגביו בלתי נסבלות. וזה 'תסביך' – כאשר אדם תוקף את החשיבה, של עצמו ושל האדם שמולו. מדובר פה על משהו מאוד בסיסי – תבנית הנפש: היכולת לחשוב, ולצד הכאב והסבל של החיים – שהוא תמיד כרוך בחוסר יכולת, קינאה, עלבון… לצד זה היכולת להנות מהחשיבה שלך ומהאינטראקציה עם מחשבות האחר.
בואו נסיים בחזרה על המשפט האחרון של פרויד – אבל הפעם נחשוב כמו מטפלים וביחס למטופלים: ' …..כך הוא (המטופל בדימוי שלנו, ק) יעקוב אחר הדחף המיני שלו ובמקביל יעניק כוח רענן לנטייה שמפגינים הוריו כאשר הבחירה שלו ביניהם, משתלבת עם הבחירה שלהם.'

Chasseguet-Smirgel, J. (1988). From the Archaic Matrix of the Oedipus Complex to the Fully Developed Oedipus Complex [Article]. The Psychoanalytic Quarterly, 57(4), 505–527. https://doi.org/10.1080/21674086.1988.11927219
Freud, S. (1900). The Interpretation of Dreams. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Volume IV, IV(1900), ix–627. https://doi.org/10.2307/j.ctt18fs61d.8
Laplanche, Jean., & Pontalis Jean-Bertrande. (1988). The language of psycho-analysis (J.-B. Pontalis, Ed.) [Book]. Polestar Wheatons .