- לידה פסיכולוגית
המושג 'לידה פסיכולוגית' במסגרת המפעל 'בין שעה לשעה' ידובר כמושג קליני המתרחש או שאיננו מתרחש – במהלך הטיפול.
מהו הדבר הזה אשר קורה? מהו המצב התחילי טרם הלידה הפסיכולוגית בחדר שלנו? מהי הלידה? ומה מתאפשר מייד אחריה שלא היה יכול להתרחש טרם המטופל נולד פסיכולוגית בחדר?
כאשר התינוק מבחין במהלך המצב הסימביוטי שלא רק שיש לו אדם קבוע שמגיע ומספק את צרכיו. המילה מגיע חשובה, כי אם האדם המטפל: ההורה, נמצא בפנטזיה כל הזמן שם – התינוק עדיין אוטיסטי ואיננו מבחין בין 'נמצא' ו'נעדר'. במצב זה האמא עדיין 'אם סביבה' בלשון וויניקוט. אבל במצב הסימביוטי כבר הוא מבין שהאמא או האבא הם יחידה מובחנת במידת מה, וששניהם הוא והמטפל הם יחידה חד תפקודית. אם יש מצב שעולה בו צורך, ההורה מגיע, ומיד יש לו סיפוק. לכן, יש תפקודים ששמורים למטפלת ורק לה. דיברנו על זה בפגישה שעסקה במצב הסימביוטי. 'הלידה הפסיכולוגית' – לפי מאהלר מחייבת התרחקות מסוימת – נפרדות אשר גוררת מהפיכה פסיכולוגית. מתוך מערכת חד-מחשבתית: אני צריך-היא מספקת, התינוק נחשף לריבוי אפשרויות: אני צריך, היא לפעמים מספקת, לפעמים משתהה, לפעמים היא מספקת חלקית, אני משפיע על ההרגשה שלה ועל תוצרי הסיפוק, היא גם צריכה ממני דברים, אני יכול לבד לספק את עצמי וכולי וכולי. העולם הפנימי הפסיכולוגי נולד ומתרחב.
ככה מאהלר מסבירה:
>>>>
'במהלך השנים המעצבות שלי כשעדיין הייתי חניכה במכון הפסיכואנליטי בוינה, חוויותיי כמנהלת מרפאה לבריאות התינוק בסוף שנות ה-20 העלו בי את הרושם (אם כי באופן לא מודע) שהחוויה הביולוגית של התינוק האנושי, חווית הלידה בפועל, לא עלתה בקנה אחד עם חווית "הלידה הפסיכולוגית" שלו. נראה שהחושים של התינוק הנולד והצעיר מאוד לא "מכוונים" לעולם החיצון; הוא נראה במצב של קיום באזור של דמדומים.'
..'במהלך (השלב הראשון של הלידה, ק) הראשון, תת-שלב ההתמיינות (דיפרנציאציה) (גיל 4-5 עד 10 חודשים), כל התינוקות הרגילים משיגים את הצעדים הטנטטיביים ההתחלתיים שלהם של התנתקות, במובן הגופני, מהתינוקות הפסיבית לחלוטין שלהם עד כה, בחיק האם – שלב האחדות ההדדית עם האם…. כל התינוקות אוהבים להעז ולהישאר במרחק מה מזרועותיה העוטפות של האם; וברגע שהם מסוגלים מבחינה מוטורית, הם אוהבים להחליק מטה מחיקה של האם. אבל הם נוטים להישאר (לידה) או לזחול חזרה, הכי קרוב שאפשר, כדי לשחק לרגלי האם.' (Mahler, 1974)
>>>>
המרחק הפיזי והפסיכולוגי עם היציאה מהשלב הסימביוטי, הוא כאמור מהפיכה נפשית. המרחק פותח את האפשרות לתמורות ותגליות ביחסים. אפשרויות להתקרב ולהתרחק, אבל גם לקבל את תנועתו של האדם המתקרב אלי ותנועתו המתרחקת. כל אלה הן גם אפשרויות פיזיות – אבל בהחלט גם אפשרויות רגשיות: מה אני מרגיש כשהיא באה, מה אני מרגיש כשאני מתקרב. מה אני מרגיש כשהיא מתרחקת ואני מתקרב אליה וכולי וכולי.
העמדה שתוביל היום היא עמדה טיפולית קלאסית קלייניאנית. בשלב הבא של המפעל, נעלה קומה לקומה הרגרסיבית – שם דרגות הקירבה של המטפל מבטאות יחסים יותר סימביוטיים. בעמדה הקלייניאנית, לעומת זאת, הלידה הפסיכולוגית, הינה לידתם של אובייקטים פנימיים, מעין יחידות נפש עצמאיות המשחזרות אדם וחוויה, אשר כעת יש להם – לאובייקט הפנימי חיים משלו, והוא מפיק קול בדיאלוגים פנימיים. אובייקט שגם מייצר סיפוק או מונע אותו.
>>>>
בקשר לכך, כריסטופר בולאס (Bollas, 1982) מציע זווית מעניינת:
'אם המטופלים נושאים דרך מבנה האגו זיכרונות של היותם האובייקט של אימא ואבא שלהם, ואם במהלך יחסי האובייקט של אדם הוא משחזר או מייצג עמדות שונות בתיאטרון ההיסטורי של חוויות החיים, היבטים של אימא, של אבא ושל עצמו התינוק שבו, (דרמה פנימית של כל אחד מתפקידיו של האדם הזה), אז כל אדם עסוק באופן תמידי במערכת יחסים מורכבת (גם) עם עצמו כאובייקט. הקשר הזה (של אדם עם עצמו, ק) הוא הנושא שלי. במבט ראשון זה אולי נראה ברור מאליו, שכל אחד מאיתנו חי במערכת יחסים עם עצמו, שמחשבה נוספת על העניין עשויה להיראות בזבוז זמן ומוזרה. עם זאת, מצאתי שהמושג של היחס אל ה'עצמי כאובייקט' הוא בעל ערך רב עבורי בעבודה הקלינית שלי עם מטופלים, ולמרות שהרעיון של מערכת יחסים זו נמצא בכל מקום… אני לא חושב שזה הומשג בצורה מספקת ולא נראה כמאפיין בולט בניסוחים הפרשניים שלנו למטופלינו כפי שהוא אמור להיות.'(Bollas, 1982)
>>>>
בולאס מפתח רעיון: בשלבים מוקדמים, בזמן הלידה הפסיכולוגית, התינוק מפנים לא רק את 'אמא' אלא גם את 'הטיפול האימהי'. ולכן זה מתבקש, שהוא יצמיח עוד אובייקט פנימי 'אני'. המטופל יתייחס ויטפל בעצמו באותו האופן אשר בו הוא טופל על ידי האם. היחס לאובייקט הזה, הוא אשר יקבע איך אדם מתייחס לעצמו – פעמים רבות, יטען בולאס זוהי בדיוק מטרת הטיפול לשנות את השיח הפנימי הזה.
>>>>
במאמר יש דוגמאות רבות. אביא אחת רק במטרה להדגים את הראיה של בולאס את האובייקט הזה 'אני':
בולאס (Bollas, 1982)'מטופל, שאקרא לו מרטין, הגיע לטיפול כי הרגיש שהוא מקנא מדי וגם בודד מדי. גיליתי שהוא מעורב רגשית בכל יום שהוא יוצא מביתו ונוסע בתחבורה ציבורית לעבודה. הוא נהיה חרד שמא מישהו יביט בו בדרכו מביתו לתחנת האוטובוס, ואם האוטובוס היה מאחר הוא נהיה כועס. כשהלך מהאוטובוס לרכבת התחתית, הוא היה מודע במיוחד לכל מי שהולך לעברו והוא חש תערובת של חרדה וכעס. הוא תמיד כעס באופן יוצא דופן, בכל פעם שהרכבת איחרה וכשהיא הגיעה הוא תמיד ישב באותו קרון, עם עיתון פתוח כדי להגן על עצמו מפני כל תקשורת אפשרית עם אנשים אחרים. השעון שלו, שהציג לו את זמני הגעתם של האוטובוס, הרכבת התחתית והרכבת, והידע שלו על שרשרת הזמנים- כאשר הכל קרה לפי הלוחות – והשימוש שלו במקום (תחנת האוטובוס, רציף הרכבת, הקרון וכו') שימשו כדי להחזיק אותו, ולהקל על המעבר שלו מהסביבה הביתית המוגנת ביותר אל העבודה. למעשה, הוא הפך חפצים מסוימים לחפצים גורמי ביטחון; השעון שלו, אוטובוס עם מספר מסוים, קרון הרכבת והמסלול למשרדו, דוברו בחיבה רבה, בעוד שהאנשים שנתקל בהם בדרכו היו בהכרח מרגיזים וחודרניים.
מרטין הצליח ליצור סוג של מרחב סכיזואידי שהחזיק וניהל את החרדות שלו. הוא היה מודע רק באופן חלקי לעובדה, שהיחס לסביבתו המחזיקה, נושא גם יחס לעצמו כאובייקט (< משפט חשוב, ק), אבל בסופו של דבר הוא ביטא בבהירות רבה יותר, את תחושתו המודעת ביחס לאותו עצמי המנוהל על ידי הסדר זה של עולם האובייקטים החיצוני. . כיוון שחשב את עצמו כמגושם ובלתי רצוי על יתר הנוסעים, הוא קיים יחסים במקום איתם – עם לוח הזמנים, האוטובוסים, הרכבות והרכבת התחתית, המיקומים השונים לאורך הדרך, וביחסים אלה הוא ראה את עצמו כמשתלב באופן נעים במערכת התחבורה; כלומר, אם הכל עבד כשורה, הוא היה נוסע מאושר המשתלב במערך הנסיעות; אם היתה תקלה הוא היה (הופך להיות) המבקר היודע כל, הנרגז שבא מתוך המערכת. הוא, למעשה, ביסס קשר סימביוטי לסביבה הלא-אנושית, שבאופן הגיוני הייתה יכולה להיות צפויה, וכל עוד זה היה כך, הוא היה מסוגל להשתלב ולהרגיש מתנחם בה. התופעה כולה הייתה מערכת יחסים (עם האובייקט ה'אני' שלו, ק) אשר בה הוא מנחם את העצמי כאובייקט למרות, ובגלל, מצוקות הנובעות מהסביבה האנושית. '
>>>
בולאס מסביר:
'במובן מסוים, מבנה האגו (הנפש, או האישיות של המטופל, ק) הוא סוג של זיכרון עמוק, שכן מבנה זה נגזר מחוויות (העבר, ק) בין התינוק לאם. מאפיין מכריע אחד של תהליך המבנה הנפשי …. הוא הפנמת התינוק את הטיפול של האם בו כאובייקט שלה.
לכל מהלך מהתבנית האינסטינקטיבית של התינוק, קיים מהלך של כיסוי אימהי; התינוק ולאחר מכן ילד מפנים כמבנה תהליך המורכב מהאינסטינקטים שלו, ותחומי העניין של האגו שלו, (ומולם) הטיפול של האם באינסטינקטים הללו. (לכן,) מבנה האגו הוא (בעצם) תיעוד של מערכת יחסים. דעתי היא שהיחס המורכב שיש לכל אחד מאיתנו לעצמי כאובייקט מתחיל בשעות הראשונות לחיים כאשר אנו אובייקטים של תפיסה הורית, קבלה, הנחיה, חניכה וייצוג אובייקט. כל שלב בהתפתחות האגו והליבידו מערב את התינוק ביחסי אובייקט שבו הוא מושא לאמפתיה, טיפול וכללים הוריים; כל תינוק, אם כן, מפנים לתוך האגו את התהליכים שבהם הוא (היה) האובייקט של האחר, והוא ממשיך לעשות זאת במשך זמן רב.
מקורותיו ואופיו של הטיפול בעצמי כאובייקט נובע משיחזור תולדות החוויה של האדם כאובייקט ההורי, כך שבכל מבוגר, ראוי לומר, שצורות מסוימות של תפיסה עצמית, הנחייה עצמית, טיפול עצמי וגם דחייה עצמית מבטא את הטיפול ההורי המופנם שעדיין מפעיל את הטיפול בעצמי כאובייקט.'(Bollas, 1982)
'הטיפול הפסיכואנליטי, הוא הליך טיפולי ייחודי, מכיוון שהוא מאפשר לאדם להפגין את ההעברה אל העצמי כאובייקט…. בליבת הסיטואציה הפסיכואנליטית עומד היחס הנרטיבי של האדם לעצמו כמושא לדיווח והשתקפות. כל אדם מספר את חייו ומספר לאנליטיקאי על עצמו כאובייקט בחלומות, ביחסים משפחתיים, כאובייקט מפותח בעל עבר והיסטוריה, כמשתתף בקבוצות חברתיות קטנות וגדולות, וכנוכחות חווייתית בתוך היחסים הפסיכואנליטיים. אותה נקודת מבט שהמטופל חושף באופן פרשנותו (את עולמו הפנימי) משקפת היבטים מכריעים של התייחסויות אל העצמי כאובייקט, ומנגד את אותן התייחסויות נגדיות. בתיאור העצמי המעורב בחלום, המטופל עשוי להביע מצב רוח של הלם או מיאוס מהעצמי, או כאשר הוא מדווח על פרטי הקשר שלו לעמיתים, ייתכן שיהיה עליו להרהר בפחד ובייאוש על אותם היבטים של התנהגותו. אלו רגעים בהם הוא מתייחס לעצמו כאובייקט. לעתים קרובות תוכחותיו או (מצד שני) אהבתו יגררו תגובה נוספת שהיא תגובה לסיפור שלו על עצמו; למעשה זוהי תגובה, להיבטי ההעברה של היחס אל העצמי כאובייקט והתגובות הבאות יהיו בגדר העברה נגדית (שוב ביחס לחלק המרכזי של עצמו, ק)'.(Bollas, 1982)
>>>
אקרא תיאור מקרה של מטפלת, שמה שרה שפטל, שמדגימה התייחסות לשיח העצמי הזה:
'בפעם הראשונה שרוברט, גבר בשנות החמישים המוקדמות לחייו, הגיע לטיפול, הוא פנה אליי בשמי הפרטי במקום בשמי המקצועי. כששאלתי אותו למה הוא עשה את זה, הוא הגיב בכאב עמוק לשאלתי. הוא חווה את זה כפגיעה נרקיסיסטית, דחייה של אינטימיות, שהוא ראה כמובנת מאליה שתתקיים בינינו, למרות שבקושי הכרנו. מיד ידעתי שאני קיימת בשבילו כאובייקט יציר דימיונו, ושבאותן פעמים שבהן לא אתאים לדימוי הזה, נתקל בבעיות. רוברט ביקש להרגיש נאהב, והשאלה הפשוטה שלי ניפצה את האשליה של מידת הקירבה אליה ציפה.
הדינמיקה הזו הפכה למוטיב חוזר באנליזה ולמקור מרכזי להתנגדות. כל מה שנדמה היה שרוברט רצה לעשות זה להבין אם אני אוהבת אותו או לא, והאם הוא ניתן לאהבה או לא. רגשות הערך העצמי שלו התנדנדו לפי מה שהוא חשב שהרגשתי כלפיו בכל יום נתון. הוא מיהר לזהות סימני הסכמה, או מחוות של חוסר שביעות רצון מהבעות שהוא קלט על פניי, והפך את ההשלכות הללו לעובדות מבוססות מציאות.
כשהרגיש לא אהוב הוא תקף את עצמו ואמר לי שהוא פגום ונידון להישאר לוזר לנצח. כשהרגיש אהוב, הוא הרגיש עוצמתי וסיפק את הפנטזיות שלו על הישגים בלתי מוגבלים המוכתרים בהצלחה. בעוד שרוברט התיימר "לאהוב" אותי, והקפיד להעביר שבחים ואת ההערצה שלו אליי, הוא המשיך בדפוס הלעג העצמי שלו, ולעתים קרובות היה מכריז שאי אפשר לעזור לו. הוא עשה ניסיונות לקבל ממני אהבה בכך שעורר את רחמי. לא הייתה לי הרגשה כזו כלפיו – וגם לא הרגשתי אהובה, מוערכת או נערצת על ידו. במקום זאת, החוויה שלי הייתה דומה לתחושת בחילה. שנאתו של רוברט הייתה ערמומית, תת קרקעית, חלקה ומתחמקת, אבל ברורה כאור יום. באותה מידה היה ברור שעד שזה לא יטופל ויפתר, אין סיכוי שרוברט יהיה מסוגל להרגיש נאהב. זה, אם כן, היה המסלול שהטיפול היה צריך לעבור בו, וזו הייתה המשימה שלי לקחת עליו אחריות.
רוברט נשאר בטיפול כמה שנים ועזב עם הבעיה הבסיסית שלו, 'שנאה עצמית', לא פתורה. לא הצלחתי לעזור לו לשחרר את התוקפנות שלו ביחסים איתי. הוא הפיק תועלת מסוימת מהאנליזה בכך שלמד משהו על דפוסי ההרס העצמי והרס האחרים שלו, אבל הוא לא שוחרר מהשדים שלו.'(Sheftel, 1998)
>>>>
שרה המטפלת מזהה שהבעיה היא סוג של טיפול שטובל בשנאה. יש שנאה עצמית וגם היא מזהה שמתחת ליחסים המילוליים יש שנאה אליה. זאת ראיה קלינית ייחודית: אין כאן 'טיפול בבעיה' מסויימת – אלא הבעיה היא הטיפול. האופן בו אדם מטפל בעצמו ובסביבתו האנושית. וחשוב מאוד: כל זה בתוך תאטרוני נפש פנימיים וחצי מודחקים.
>>>>>
בשפה קלייניאנית:
'האם או השד שלה 'טובים' במובן זה שהם ממלאים את הבטן הריקה הפעורה ומעניקים תחושות טובות שם בפנים, אבל החוויה של 'להיות נאהב' כוללת גם את התחושה (של הילד ושל המטופל, ק) שהאובייקט, האם/שד (וגם המטפלת, ק), רוצים לתת תחושות טובות. מה שנמצץ עם החלב/ההזנה הפיזית, הוא גם אהבתה המיטיבה של האם, והרצון לתת משהו טוב ולהעניק חיים. התחושה הזאת נלקחת פנימה כמו החלב. לתינוק יש לא רק בטן מלאה בחלב, אלא נפש מלאה באושר. האושר הוא התחושה של התינוק (וגם המטופל, ק) שבעצם יש לו את הטוב הזה בתוכו. במונחים טכניים, החלב הופך לאובייקט פנימי טוב בנפש (כמו גם בבטן), אבל האגו מזדהה עם הטוב ומרגיש טוב בעצמו, טוב כמו שהחלב מרגיש לו. בעקבות זאת, אם האובייקט הטוב הפנימי ניזוק או נהרס, העצמי (האגו) המזוהה איתו נהפך למאוים ונפגע בו-זמנית.'(Hinshelwood & Fortuna, 2018)
>>>>>>
שפטל מסכמת: 'כל מטופל צריך לחוות חוויה רגשית חיובית שתספק את הצורך שלו 'להרגיש אהוב' ותטפח את הצמיחה הרגשית שלו. זה יכול ללבוש צורה של תחושת טיפוח, חוויה של אכפתיות, של הערצה, של היות מקובל, מוגן, מאורגן – והרשימה יכולה להימשך עוד ועוד. לשם כך שני דברים צריכים לקרות. מצד אחד, האנליטיקאי אמור לספק חלק מכמיהותיו של המטופל לתחושות אלו, לעיתים באופן סמלי ולעיתים בדרכים אמיתיות יותר. מצד שני, האנליטיקאי מעודד את המטופל בכל השאיפות החיוביות שלו ועוזר לו להשיג את מה שהוא צריך, גם מחוץ לטיפול במערכות יחסים אחרות.'(Sheftel, 1998)
>>>>
עד כאן, 'הלידה הפסיכולוגית' – בזווית קצת אחרת וצרה יש לומר. הלידה הפסיכולוגית, שבה נולד אובייקט מיוחד 'עצמי' – הוא נולד כאשר אנחנו מסוגלים לתפוס שיש אנשים נפרדים בעולם ושיש השפעות הדדיות לנו עליהם ובטח להם עלינו. התמקדנו באובייקט 'עצמי' – באופן שבו מטופל מדבר לעצמו, במקומות שהוא מעביר את עצמו ונמנע מלהעביר את עצמו – כמו מרטין שהעדיף לקיים יחסים פסיכולוגיים עם אובייקטים בתחבורה הציבורית. הדפוסים הללו נקבעים מוקדם, הם נמשכים לאורך כל החיים, וברור שהם נכנסים גם לקליניקה. המטופלים שלנו יש לומר הם אנשים שאוהבים את עצמם במובן שבאו לטיפול, אך גם מבקרים את עצמם, ונואשים מהיכולת לטפל בעצמם לבד. בפגישה הבאה, נעמיק במושג 'דיפרנציאציה'.
Bollas, C. (1982). On the Relation to the Self as an Object [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 63(Pt 3), 347–359.
Hinshelwood, R. D., & Fortuna, T. (2018). Melanie Klein : the basics [Book]. Routledge, Taylor & Francis Group.
Mahler, M. S. (1974). Symbiosis and Individuation: The Psychological Birth of the Human Infant [Article]. The Psychoanalytic Study of the Child, 29(1), 89–106. https://doi.org/10.1080/00797308.1974.11822615
Sheftel, S. (1998). On the Patient’s Need to Feel Loved [Article]. Modern Psychoanalysis, 23(1), 35–51.