אני חושב שהיום – זה הרגע שבו נדבר רגע על ארבעת הקומות של הפסיכואנליזה. ישנם איורים אחרים, לרוב מתארים עץ שיוצאים ממנו ענפים. אני בחרתי בבניין עם ארבע קומות, מרתף ומטפס- קיסוס שמקיף אותו – מכיוון שאני חושב שככה זה גם יותר פשוט, ופשטות היא מבחינתי מטרה. אני מנסה לדבר פשוט – גם פה וגם בקליניקה. לא כי הדברים שאנחנו מדברים עליהם פשוטים, או שהבעיות של המטופל הן פשוטות, אלא בגלל שמילים פשוטות יותר חדירות. אז תיאור של בניין עם  ארבע קומות במקום עץ עם שלושים ענפים – נראה לי יותר פשוט.

ויש עוד סיבה: בכל קומה נוספה סוג של הנחת מוצא לגבי שלושת השאלות הבסיסיות ביותר של מטפלים: מה הבעיה? איפה היא נמצאת ומה עושים? בכל קומה יש תשובות אחרות, ובגלל זה גם פרקטיקה אחרת וגם אפילו אווירה אחרת.

עוד רגע אני אתאר את הבניין על קומותיו והמרתף. אבל, חשוב לי להגיד שכל הקומות פעילות היום כאן ועכשיו, כל הקומות נוכחות בישראל על ידי בתי ספר לפסיכותרפיה ספציפיים, על ידי אגודות, מכונים על ידי קבוצות קריאה והדרכה. בעולם, קיימים עשרות של ירחונים, ומאות של עמותות. לכן דמיינו את הקומות כקומה שיש בה חדרים קטנים – קליניקות, חדרי ישיבות, פינות קפה, וגם אולם הרצאות – ובכל קומה נשמעים דיבורים. יש תאורטיקנים שעובדים רק בקומה אחת מתוך הארבע ויש כאלה שעוברים בין הקומות.

הקומה הראשונה היא הקומה האורתודוקסית של פרויד וממשיכיו. נדמה לי שניתן למצוא כאן נציגים של המכון הישראלי לפסיכואנליזה, לאקניאנים ועוד. היום כשנדבר על הלא מודע – ניתן להם קול.

נרד רגע למרתף, שם יש אסכולות אשר אמנם בשלב כלשהו פרשו, או נדחו על ידי המוסדות הפסיכואנליטיים אבל הרעיונות שלהם המשיכו להשפיע: בולטים הם יונג – יש פסיכותרפיה יונגיאנית בארץ, אדלר – קיים מרכז כזה ופרנצי – אשר רעיונותיו משפיעים כיום בקומה הרביעית.

עם מותו של פרויד, אני מניח שנוצר ואקום. אני מניח שהיתה חרדה ואבל גדול: אבא מת, אבל הוא היה מבוגר וגם חולה מאוד שנים. מצד שני היה איזשהו סוג של שחרור. אז בשנות הארבעים הוקמה הקומה השנייה הקומה הקלאסית. אנחנו חייבים המון לאנשי הקומה שהקפידו לתרגם, ולנסח את פרויד ואת הרעיונות הפסיכואנליטיים. הרבה מאוד מושגי יסוד הוטבעו אז. זאת קומה לא שלווה כי היא מכילה את אנשי פסיכולוגית האני – בראשות אנה פרויד ואת אנשי יחסי האובייקט בראשות מלאני קליין. חוץ מהוויכוח הגדול ביניהן – משותפת הנטייה לקיבוע ולנוקשות של סטנדרטים. בקומה הזאת חלים שלושת החוקים: ניטרליות, התנזרות, אנונימיות.

הקומה השלישית היא קומה שאני מכנה אותה רגרסיבית. המטאפורה השלטת היא אם-תינוק. המטופל נתפס כמי שיגדל ויצמח ויממש את הפוטנציאל שלו ואילו המטפל מטרתו לספק את התנאים. נציגי הקומה הזאת הם וויניקוט, ביון, אוגדן, וקוהוט. ויש כמובן עוד רבים. כולנו מושפעים מרעיונות של אמפטיה – קוהוט, מרחב פוטנציאלי – ויניקוט, מיכל והכלה – ביון ועוד מושגים רבים נוספים.

בשנות השמונים הוקמה הקומה הרביעית. סטיבן מיטשל אומר שקרתה מהפיכה והתרחש מעבר מפסיכולוגיה של אחד – הוא המטופל, לפסיכולוגיה של שניים. וזאת קומת האינטר. אינטרפרסונליים, אינטרסובייקטיביים – אשר מיוצגים גם על ידי הקיסוס בציור שלי בקבוצת הפייסבוק, ובעיקר ההתייחסותיים: ריליישיונל. ההשפעה של אנשי הקבוצה היום ניכרת מאוד, וגם בירחונים של הקומה הראשונה והשנייה – למשל הירחון המרכזי "International Journal of psychoanalysis" , יש לא מעט התייחסויות לרעיונות של אנשי קומה ארבע. יש להם עמותות, ירחון משלהם, כנסים, אתרי אינטרנט, קבוצות פייסבוק ועוד.

מה קורה על הגג? מי פלש לשם ומקים את קומה חמש? לא יודע – נדמה לי שאנחנו מתחילים לדבר על פסיכואנליזה קונסטרוקטיביסטית. פסיכואנליזה שלא מסתפקת בפירוש – אלא טיפול שמנסה לבנות חוויה חדשה, וגם יחידות נפשיות חדשות בשרות המטופל. אירווין הופמן דיבר על זה למשל, ונדמה לי שגם גלית אטלס ולו ארון בספר דרמטיק דיאלוג קצת פולשים לשם.

ויחד עם כל התיאור הזה: המושג שנדבר עליו היום: 'לא מודע' – מאחד את כל הפסיכואנליזות. כולם מכירות את הלא מודע – גם אם הן מתארות אותו אחרת, רואות אחרת את המתרחש בו, מחפשות שיבושים שונים, וגם אם הן פועלות עליו אחרת.

אז אני חוזר: מה שמאחד את ארבעת הקומות והמרתף – הוא העיסוק ב'לא מודע'. מבחינת פרויד ודרך כל ממשיכיו ה'לא מודע' הוא שדה המחקר וגם שדה הטיפול.

 אולם בעצם הכל התחיל מהכלל הבסיסי – 'תשכב, תירגע ותגיד את כל מה שעולה בראשך, את הכל מבלי להחסיר דבר.' החוק הבסיסי – מבטא קשר בין 'לא מודע' – למודעות ולדיבור. זו כל התורה על רגל אחת.

בכל יום ובכל קליניקה דינמית, מטופלת נכנסת לחדר – המטופלת הזאת נושאית עימה תוכן. הרבה מאוד תוכן. שרשראות של סיפורים, זיכרונות, מחשבות יפות, מחשבות מלוכלכות, סודות, הצהרות וציפיות. מהו הדבר שיש להגיד אותו? ומהו עניינו של הטיפול הפסיכואנליטי?

פרויד חתר להבין את האמת, הוא הטיל ספק רב בסיפור הגלוי והפשוט אשר מסרה המטופלת. לא בגלל שפרויד לא האמין למטופליו, אפילו להיפך. פרויד האמין במילים, והאמין שהמילים יכולות לייצג את מציאות נפשית שהיא אפילו כימית ופיזיולוגית. ומעבר לכך, פרויד היה המטופל הראשון של עצמו. הוא ערך לעצמו חקירות פסיכואנליטיות מידי יום.

 בצדמבר 1896 הוא כתב לידידו פלייס: " "כפי שאתה יודע אני עובד בהנחה שהמנגנון הנפשי שלנו נוצר בתהליך של ריבוד: החומר אשר קיים בצורה של רישומי זיכרון, נתון מעת לעת לארגון מחדש, בהתאם לנסיבות החדשות – לתמלול מחדש" (Frosch, 2016)  

מקור ראשון הוא כמובן פרויד

למדנו מהפסיכואנליזה שהמהות של תהליך ההדחקה נעוצה, לא במיקומו, ובהשמדתו, של הרעיון  המייצג אינסטינקט, אלא במניעת הפיכתו למודע. כשזה קורה אנחנו אומרים על "הרעיון שהוא במצב של 'לא מודע'", 1 ואנחנו יכולים לייצר ראיות טובות להראות שגם כאשר הוא לא מודע הוא יכול לייצר השפעות, אפילו כולל כאלה שמגיעות לבסוף. תוֹדָעָה. כל מה שמודחק חייב להישאר ««לא מודע; אבל הבה נציין כבר בהתחלה ש"המודחק לא מכסה כל מה שאינו מודע". ל"הלא מודע"" יש את המצפן הרחב יותר: המודחק הוא חלק מ"הלא מודע".(Freud, 1915)

פרויד בעצם מוליד טענה דינמית. הזיכרון הנפשי נמצא בתנועה ובתגובה לנסיבות.

לא מספיק הריבוי הזה, שנוצר מתוך זיכרונות מול נסיבות – עוד מוסיפה לנו התיאוריה הפסיכואנליטית. שדה חדש: 'הלא מודע' – ויתר על כן, החלק 'המודע' הוא רק קצה הקרחון, ו'הלא מודע' הוא שדה הגדול ממנו עשרות מונים.

התיאוריה הגדולה המוקדמת ביותר שפרויד הביא הייתה התיאוריה הטופוגרפית. בפרק 7 של פירוש החלומות הוא תיאר את אופני החשיבה השונים האופייניים לתופעות 'מודע' ו'לא מודע'. תהליך חשיבה  ראשוני פועל על חומר לא מודע, ותהליך החשיבה המשני פועל על חומרים במודעות. לחומר לא מודע יש רק מטרה אחת – פריקה. אין (בלא מודע, ק.) תחושת זמן, אין סדר או היגיון, וסתירות עשויות להתקיים במקביל מבלי לבטל זו את זו. עיבוי (קונדנסציה. דחיסת מספר משמעויות למושג אחד, ק.) והתקה (הדבקת משמעות של מושג אחד על אלמנט אחר, ק.) הם מאפיינים נוספים של התהליך הראשוני.  (Greenson, 1974)

אני רוצה לצטט עוד כותבת מהמילון הבינלאומי לפסיכואנליזה (Mijolla, 2005)

הכותבת סופי דה מיולה מתארת מנקודת מבט אורתודוקסית וקרובה מאוד לפרויד את המושג 'לא מודע.

היא מתחילה בציטוט של פרויד: "החלוקה של הנפשי למה שמודע ומה שאינו מודע היא הנחת היסוד של הפסיכואנליזה" (1923b, עמ' 19). (דיברנו על הנחות יסוד – וכמה הן חשובות וסמויות, אבל גם משפיעות על המטפל וגם המטופל. פה הנחת היסוד היא שבכל רגע נתון יש מקום שנקרא 'לא מודע'. ק)

סופי ממשיכה: 'המושג – 'לא מודע' נוצר (משלושה מקורות. ק.) מתוך ניסיון במהלך עבודה טיפולית מעשית, (2) מתורת ההדחקה ו(מקור שלישי, ק.) מתורת המיניות.' לא מודע  כשם התואר מתאר מחשבות או אלמנטים פסיכולוגיים, תהליכים (פסיכולוגיים) שונים ובהמשך גם מבנים נפשיים (אשר נמצאים) במצב של הדחקה. (הלא מודע) כשם העצם מתאר את "המקום" שלפי התיאוריה הטופוגרפית, נמצא מול המערכת המודעת. גם שם התואר וגם שם העצם מרמזים שחיי הנפש נמצאים בקונפליקט (נקודת המבט הדינמית); שהזיכרונות קיימים (ופעילים) ללא יכולת שליטה, שהאנרגטיות, והמבנה של תהליכים נפשיים נקבעים, בסך הכל, מחוץ לתודעה (נקודת המבט הכלכלית);(Mijolla, 2005 p. 1821)

כל המושגים שנדבר עליהם בהמשך קשורים למושג הזה 'לא מודע' בדרך זו או אחרת – כי זה שדה העניין ושדה החשיבה וגם שדה הפעולה של הטיפול הפסיכואנליטי – הלא מודע המרכזיות שלו – והניסיון לשנות את ההשפעות המזיקות שלו על חיי הנפש של המטופלים.

בזמן שנותר אני רוצה לתת שני קטעים קצרים שמדגימים שתי התייחסויות מאוד שונות ללא מודע – זה טיפה בים – אבל זה נותן לנו מושג על מה מתרחש בין הקומות הפסיכואנליטיות ועד כמה זה יכול להיות קריטי.

הדוגמא הראשונה היא הטיפול של פרויד באיש שקראו לו דר' הוראס פריק שהיה גם בעצמו פסיכואנליטיקאי. כתבתי עליו פוסט שהקפצתי השבוע – אז ניתן לקרוא.

הוראס נולד בצפון מדינת ניו יורק ב 1883, לאביו ואימו נפחיה צנועה. כשהוראס היה ילד בן שמונה, הנפחייה נשרפה כליל. הוריו עוזבים לחפש את מזלם במערב "הפרוע", ומשאירים את הוראס ואחיו הצעיר עם סבא וסבתא הוריה של אימו. מכאן ואילך הוראס לא יראה יותר את אבא ואמא. בגיל חמש עשרה, רחוק במערב ארצות הברית, אימו נפטרה משחפת, וסבא שלו נהיה האפוטרופוס עליו ועל אחיו. הסבא אוסר על אביו ליצור קשר עם הוראס ואחיו, מכיוון שהוא תופס אותו כאחראי למותה של ביתו.

הוראס, גדל להיות סטודנט מבריק ואתלטי. הוא חולם להיות כירורג – ושוב אלת המזל מכה: בעקבות ניתוח שערך בזמן ההתמחות, הוא נפצע, מתפתחת אינפקציה באצבע יד ימין שלו, אשר גורמת לכך שהוא מאבד יכולת לכופף את האצבע – ולכן איננו יכול להמשיך להיות מנתח.

הוא נהיה פסיכיאטר. הוא מתמחה בהיפנוזה ופסיכואנליזה. בגיל 27 מתחתן עם אישה ונולדים להם שני ילדים. הם חיים בצניעות כלכלית. האישה הזאת, דוריס אוהבת אותו אהבת אמת עד יומה האחרון – אבל כמובן שגם פה השיבוש מתרחש: הוא לא מאושר, יש לו מחשבות אובדניות ומשאלה לעזוב את משפחתו ('העברה', נדבר על המושג העברה – אבל כבר ניתן לראות איך זכרון לא מודע שולט ביד רמה במהלך החיים המרים של הוראס).

ועכשיו הכל ממש מסתבך: פרינק בן 29, גבר מאוד נאה, הוא מקבל לטיפול פסיכואנליטי אישה בת גילו, אך בניגוד אליו מאוד מאוד עשירה: אנג'י. בת למשפחה של איילי הון ברמה אמריקאית ובינלאומית. הוא נשוי, והיא גם נשואה. השניים מתאהבים.

אבל, פריק הוא איש אמת. האמת הזאת מתבטאת בשני מובנים: הוא מגלה את הרומן עם אנג'י המטופלת לאשתו – אשר מסכימה להמשיך בנישואין, והוא גם חושף את דבר הרומן לפסיכיאטר שלו. פרינק מבין שהוא לוקה במאניה דפרסיה ויותר מכך הוא מבין שהוא פסיכוטי לפרקים.

בצר לו הוא קובע טיפול אצל פרויד. הוא מגיע לפרויד במצב פסיכוטי עם הלוצינציות – הכוונה ממש הזיות. זו פסיכוזה של מאניה דיפרסיה. כנראה שבשלב הטיפול הוא מאני. ועדיין הוא גלוי לגמרי. מספר על הרומן עם המטופלת וממש לא יודע מה לעשות. אני אחזור לסיפור של פרינק במושג 23 – שהוא 'העברה'. אבל בואו נחזור לפרויד והיחס שלו ל'לא מודע' של פרינק. לאחר מס שבועות פרויד מגיע למסקנה שלפרינק יש נטיה חבויה הומוסקסואלית, שמקורה בתסביך האדיפאלי, כל זה כמובן לא מודע, שנובעת מסוג של חשש מיניות עם האישה שהוא באמת אוהב – היא הגברת אנג'י המטופלת. ואת זה הוא אומר להוראס פרינק. הסיפור מפותל ועושה שערוריה גדולה בניו יורק – אל תשכחו שמדובר באישה מאוד עשירה שנשואה לגבר עשיר מאור בעצמו. יש בניו יורק כבר חברה פסיכואנליטית ופונים שם,  לפרויד  ושימו לב מה הוא כותב:

פרויד השיב ב-9 באוקטובר 1921: 'כיוון שאתה בעצמך אנליטיקאי [הפונה איימס הוכשר על ידי יונג בציריך ב-1911] אני יכול לסמוך על כך שלא חשבת שסביר שפעלתי כיועץ לפרינק או לגברת ב'.   אתה יודע שזו לא התשוקה של אנליטיקאים לתת עצות ולכוון אנשים לפי העדפתנו. – פשוט הייתי צריך לקרוא את מחשבותיו של המטופל שלי, (פה הנקודה – המטפל קורא מחשבות שהמטופל עיוור לגביהן, ק.) ולכן גיליתי שהוא אוהב את גברת ב', רצה אותה בלהט וחסר האומץ להתוודות על כך בפני עצמו (שוב פה רואים את הקונפליקט ואת המחסום בין דחפים לא מודעים לבין היכולת לחשוב, ק.). . . כאשר התלבט במוחו, נאלצתי לקחת את הצד של רצונותיו המודחקים, ובדרך זו להפוך לסניגור לרצונו להתגרש מאשתו, ולהינשא לגברת ב'. בשיחה עם האחרונה הרגשתי זכאי להבטיח את האינטנסיביות והאמיתות של חיבתו של פרינק אליה. . . אני חושב שהאנליטיקאים של ניו יורק צריכים לעמוד לצידו ולהקל עליו ככל האפשר, מבלי לפחד מהסערה החולפת בעיתונות מושחתת ושפלה". (Borch-Jacobsen, 2021)

פרויד רואה משהו שהמטופל לא מצליח לראות, כי יש דחפים מיניים חסומים. חשוב להגיד מיניים. והוא נוקט צד לטובת הלא מודע – זה נותן לנו סוג של מגע עם הצבע אשר בוא רואה פרויד את הלא מודע ביחס למודע. משהו יותר אמיתי שצריך לפעמים דחיפה קלה או אפילו חזקה ועיקשת.

ולסיום עמדה שונה לחלוטין:

בכל התיאורים הללו ה'לא מודע' הוא מקום ואולי אפילו מבנה נפשי, הפעם, בחרתי קטע ממאמר – שרואה את הלו מודע דרך זווית ראיה מעניינת ואחרת. במאמר הזה 'הלא מודע' מתואר כפעולה – וליתר דיוק הלא מודע מתואר כמשאלה וכפנטזיות לפעולה.

נקרא מאמר זוגי – בעל ואישה, שהיו נשואים 71 שנים, עבדו יחד, למדו יחד, הרצו יחד וגם כתבו את המאמר הזה. הזוג הוא פול ואנה אורנשטיין (Ornstein & Ornstein, 2008).

בזמן כתיבת המאמר פול בן שמונים וארבע.

הזוג אורנשטיין אומר שכאשר המטופל מגיע לטיפול יש לו משוג שהם המשיגו 'פנטזיה מרפאית' הוא מייצר באופן לא מודע סוג של תשוקה להיות בריא על ידי היחסים עם המטפל.

הם כותבים: אנו מציעים שהעברת אובייקט עצמי (נקרא לזה עכשיו החוויה של המטופל את המטפל, ק.) מכילה את שני דברים: גם פנטזיות לא מודעות המשחזרות חוויות טראומטיות, מארגנות מוקדמות, (זה מושג העברה קלאסי, אני מתייחס אליך כמו שהתייחסתי לאמא בזמן של מצוקה, ק.),  וגם פנטזיות לא מודעות של תקוות וציפיות לחוויות מתקנות. עם הערכה הולכת וגוברת של מאפיינים אלו, ראינו, בתדירות מסוימת, שתקוות וציפיות אלו התארגנו ברמות שונות של מודעות לכדי 'פנטזיה מרפאית'.

שימת דגש פרשני רק על ההיבטים (הטראומטיים, מהעבר, ק.) החוזרים על עצמם לא תצליח לתקף את המאמצים של המטופל עצמו לריפוי, ושימוש בחוויותיו ביחס לאנליטיקאי, שכן אלו הולכות ומתגבשות מתגבשות במהלך הטיפול. (שימו לב פה הלא מודע איננו רק מחסן לזיכרונות וטראומות – אלא פונקציה אקטיבית, יצירתית שחותרת לקבל מהמטפל את החומרים המזינים שיביאו לריפוי החרדה, הדיכאון, הפוביה, הערך העצמי הנמוך וכולי, ק.)

יש פה יחס שונה ללא מודע כמשהו שהולך ומתהווה – כמו יצור חי ומתפתח, גם פה יש הענות למשאלות של המטופל. אבל, פה יש פחות יחס אורתודוקסי של אני יודע משהו – שנמצא בתוכך אך מחוץ לשדה הראיה שלך. פה, את המטופלת יודעת משהו, ואני מנסה לקלוט ולהתאים את עצמי אל הדבר הספציפי שאת שקוקה לו כדי להירפא. קומה שלישית. אורנסטיינים ברוח קוהוט

Borch-Jacobsen, M. (2021). Freud’s patiants. A book of lives. In Reaktion Books.

Freud, s. (1915). The unconscious: Vol. S E 14.

Frosch, A. (2016). Warmed by the Fires of the Unconscious or Burned to a Crisp [Article]. The American Journal of Psychoanalysis, 76(2), 111–121. https://doi.org/10.1057/ajp.2016.8

Greenson, R. R. (1974). The Theory of Psychoanalytic Technique (1st ed.).

Mijolla, A. de (Ed.). (2005). INTERNATIONAL DICTIONARY OF PSYCHOANALYSIS DICTIONNAIRE INTERNATIONAL DE LA PSYCHANALYSE (1st–3rd ed.). Macmillan Refference.

Ornstein, P., & Ornstein, A. (2008). The Structure and Function of Unconscious Fantasy in the Psychoanalytic Treatment Process. In Psychoanal. Inq (Issue 28).