הפסיכואנליזה תרמה מושגים פסיכולוגיים. נניח 'העברה', או נניח 'פיצול' או 'אגו' – כל מיני מושגים. אבל דיברנו על זה שהפסיכואנליזה ובעיקר פרויד תרמו לתרבות החשיבה הפסיכולוגית, משהו הרבה יותר בסיסי: והוא פרדיגמות. אני לא חושב שיש לזה מילה בעברית. לא מדובר בתיאוריה, מדובר באופני חשיבה ממש בסיסיים. אם אתה מושפע מפרדיגמה היא משרה עליך תיאוריות, אתיקה, טכניקה, צורות הבנה – זוהי צורת חשיבה כל כך בסיסית שהיא הופכת לדבר מובן מאליו.

למשל פרדיגמת הרצף: אני חושב על מטופל מסוים – אבל באופן אוטומטי אני מבין שהוא נמצא על הרצף האנושי בין האדם הקדמון לבין אנשים בני זמננו, אני מבין שהמטופל הזה נמצא על הרצף בין תינוק בן יומו דרך ילד דרך נער ועד היום והלאה: זה מאוד משפיע עלי תיאורטית וטכנית. בקומה השלישית של הפסיכואנליזה, עובדים הרגרסיביים והם מדברים ביחס לאנשים מבוגרים במושגים של אמא ותינוק בעריסה – החזקה, הכלה, התקשרות וכולי. אותו מטופל, נמצא על רצף הדיכאון, גם אם יש לו דיכאון מאזו'רי, אני והוא נמצאים איפה שהוא  על הרצף – זה עוד השתמעות של פרדיגמת הרצף – אני מבין משהו כי גם אני על אותם רצפים, הייתי ילד, אני מחובר לחלקים פרימיטיביים גם, וגם יודע מה זאת חרדה ומה זה דיכאון, וכולי – אז זאת פרדיגמת הרצף שהשפיעה מאוד על החשיבה הקלינית.

הפרדיגמה שעליה נדבר היום ידועה פחות: השלילה. מחשבה שגורמת לחץ, או סבל, או בושה וכולי – איננה מודחקת באופן מלא אלא מקבלת סימן מינוס.

קל להסביר את זה כמטפורה חשבונית. מה יותר גדול שש או מינוס שש? ברור שש גדול יותר, וששש פחות שתים עשרה שווה מנוס שש. אבל הערך המוחלט של שש ומינוס שש הוא זהה שניהם במקום שווה מרחק מהאפס.

'השלילה' הוא מאמר קצר – בסך הכל ארבעה עמודים. סוג של רעיון קליני לא ממש בשל, והוא מתחיל ממש כמו שיתוף טכני של פרויד המטפל.

פרויד (Freud, 1925):

האופן שבו המטופלים שלנו מביאים את האסוציאציות שלהם במהלך הטיפול נותנת לנו הזדמנות לראות משהו מעניין. (המטופל אומר, ק) ״עכשיו אתה תחשוב שאני מתכוון להגיד משהו מעליב, אבל באמת שאין לי כוונה כזו'. אנו רואים מיד כי מדובר בהכחשה, באמצעות השלכה, של מחשבה שזה עתה התעוררה. או במקרה אחר (המטופל אומר, ק): 'אתה שואל מי זה האדם בחלום יכול היה להיות? טוב, זו לא הייתה אמא שלי'. אנחנו משנים את זה: אז זאת כן הייתה אימו. בפרשנות שלנו אנו לוקחים את החופש להתעלם מהשלילה ופשוט לבחור את הנושא הבסיסי של האסוציאציה. זה ממש כאילו המטופל אמר: 'זה נכון שחשבתי על אמא שלי בפנים בהקשר עם האדם הזה, אבל אני לא מרגיש בכלל נוטה לאפשר למחשבה הזאת קיום'.

++++

פה פרויד עובר לפסקה נחמדה, אני מביא אותה כי זה בהחלט רעיון שימושי. הוא אומר שהוא לפעמים שואל את המטופל שלו: מה היית משער, שהיה הדבר הכי לא סביר בעולם אז, במצב הזה שבו היית? מה לדעתך הייתה (ההרגשה או) המחשבה הכי רחוקות מדעתך באותה תקופה?'

למעשה פרויד מזמין את השלילה אצל המטופל – ואומר שלעיתים המטופל דרך הניסוי הזה (הוא קורא לזה ניסוי של המטפל) מביא פיסות מידע חדש. דבר נוסף שהוא אומר בפסקה נוגע למטופלי אוסידי – מתחילה מחשבה אובססיבית, או טקס כפייתי, ואז מטופלים כאלה נוטים לאבד את הקשר למשמעות העמוקה של הטקס. גם פה, פרויד ממליץ על ה'ניסוי' הזה: מה לדעתך הכי לא סביר שהוא המקור למחשבה או לטקס'.

פסקה אחרונה מהמאמר  המקורי של פרויד:

כך (על ידי שלילה, ק) הנושא של דימוי או מחשבה מודחקים יכול לפלס את דרכו לתודעה…. שלילה היא דרך לקחת בחשבון את מה שמודחק; אכן, זוהי למעשה הסרה (מסוימת) של ההדחקה, אם כי לא, כמובן, קבלה (מלאה) של מה שמודחק….. 'השלילה' מאפשרת לבטל את אחת ההשלכות של ההדחקה – כלומר, העובדה שהרעיון המרכזי של הדימוי (או המחשבה) אינו מסוגל להיכנס לתודעה.

++++

פרויד אומר פה שני דברים: הראשון הוא שהשלילה היא דווקא אופן של זיכרון וחשיבה. היא מאפשרת חשיבה – נכון שלא ברורה כי היא מתהפכת: 'אני לא כועסת על הבת שלי', "אני לא חושבת להתפטר', 'בחיים לא אגור בארץ אחרת', 'אני לא מאשימה אותך בטעות שעשיתי'.. וכולי

ודבר שני שהשלילה – נוגעת ברעיון המרכזי – או בליבת הדברים. דווקא השלילה מצביעה על קונפליקט לא פטור ועל אובדן אנרגיית החיים הנובעת ממנה.

+++ 

אני עובר למאמר – בעצם פרק בספר (Akhtar, 2018) של בוני ליטוביץ, פסיכולוגית אמריקאית. השלילה – מבחינתה היא סוג של שלב התפתחותי מאוד מוקדם – כבר בשנה הראשונה. התינוק מסרב ודוחה מעליו – מגע, אוכל, ומראות מסוימים. מדובר למעשה ברכישה של יכולת להגיד 'לא'. התינוק חייב לרכוש את העמדה 'לא' כדי לקבל שליטה נפשית וגם פיזית. הוא מסמן פיזית וגם מילולית 'לא' לאוכל – פה מדובר בסירוב לקבל משהו, והוא גם צריך את המילה 'לא' כדי להביע מחשבות: 'לא רוצה', 'לא מסכים' 'לא נכון' וכולי.

ליטוביץ מסכימה עם פרויד שאמירת הלא – בהכרח מגיעה אחרי המחשבה החיובית ורק שוללת אותה: זה לא ברבור שחור, זה ברבור לא שחור, או זה לא ברבור וכולי – יש מהות ואז התינוק סוגר מפניה את העיניים, או את הפה ושולל אותה מלהיכנס. אצל מבוגרים זו מערכת דומה אבל שהתבגרה והיא מתבטאת – עצימת עיניים, הכחשה, ביטול של עובדות – סוג של שליטה על הסוגרים – לא להכניס פנימה משהו שאני חושב שיכול להזיק לי, או שיש לי יותר מידי ממנו.

ליטוביץ מבחינה בין שלילה של מציאות חיצונית או עובדה מבחוץ לבין שלילה של חומר קליני ביחסים הטיפוליים. כלומר כאשר המטופלת דוחה משהו שהמטפל הציע לה. שלילה ביחסים היא מדרגת התפתחות גבוהה יותר.

ליטוביץ: מטופלת גבולית שלי, למרות שהשתפרה בהרבה במהלך טיפול ארוך ולעתים קרובות סוער, עדיין יכולה לחוות קושי במערכות היחסים הקרובות ביותר שלה. בזמנים אלו היא תבלה את החלק הגדול ביותר של הפגישות בהוצאת לשון הרע ותגמור באמירה: "סיימתי!" "גמרתי עם זה!" "אני כל כך מעל זה וזהו!" מרוקנת מזעם וארס היא תהפוך רגועה יותר, אבל היא גם מסרבת לפרשנויות שלי ב"לא, זה לא זה [ההצעה שאני נותנת]"; "זה רק זה [הפירוש שלה]". אני רואה בשינוי הזה בתגובות מעבר שלה משלילה (דחיה) לפעולה (יותר בוגרת, ק) של סירוב, או אפילו כמעט הכחשה. ואכן, לעתים קרובות היא מסוגלת כעת לעסוק איתי בדיאלוג אינטרסובייקטיבי שבו נוכל לנהל משא ומתן על האמת שלה ועל האמת שלי. עם זאת, צורות הגנתיות אחרות של שלילה מופיעות מחדש כאשר היא במצב של פציעה נרקיסיסטית או חווה קונפליקטים מסוימים. זיהוי צורת השלילה עוזר לי לבטא את אותם מצבים וקונפליקטים עבורה, ובכך להפוך אותם לזמינים עבורה ומשותפים לשנינו בדיאלוגים שלנו.

++++

קופל: בשלילה יש משהו אוטומטי לא מודע. הסוג הראשון של דחיה שהמטופלת הציגה הוא ממש פעולה ללא חשיבה. היא שוללת חשיבה. המטופלת חכמה, היא יודעת בסתר ליבה שהמשפט 'גמרתי עם זה' – הוא לא באמת נכון. היא אמרה את זה מאה פעם ותגיד את זה שוב. אבל האמירה מקנה לה סיפוק והרגעה. יש מטופלים שחוסמים בני זוג בטלפון ומחזירים. מבחינת ליטוביץ טיפול הוא מרחב התפתחותי של המטופל למטרת שכלול יכולת  החשיבה. לכן היא תפתח שיחה על ה'שלילה' במידה והיא חושבת שהמטופלת מסוגלת לכך, היא תדון איתה גם על שלילת ההצעות שלה כמטפלת. אפשר לדמות את זה לאמא שהתינוק הודף אותה ואת בקבוק החלב, ומביא אותה את האמא לחקור את הדחייה: יש לו מספיק? משהו אחר מציק לו?

+++

מסוד חאן,(Winnicott, 1986) מטופל, מודרך ואנליטיקאי על וויניקוט: אין זה מקרי שבזמן המעבר מהנתונים הקליניים שלו מעבודתו כרופא ילדים  להיותו פסיכואנליטיקאי של מבוגרים, ויניקוט יכתוב את המאמר האנליטי הרציני הראשון שלו על 'הגנה מאנית', שהיא דרך תוך-נפשית להתמודדות עם חרדות שיש להן חלקים התנהגותיים כמו עצבנות וחוסר שקט, שאותם הוא זיהה אצל ילדים. ויניקוט (1935) מניח שהוא בא 'להשוות מציאות חיצונית לאו דווקא עם פנטזיה, אלא עם מציאות פנימית'. אמירה סתמית לכאורה זו של ויניקוט נושאת שינוי משמעותי בגישתו לחוויה נפשית. מאוחר יותר הוא היה אמור לראות בפנטזיה כפייתית שלילה של המציאות הנפשית.

ההבחנה הזו של תפקוד אינטלקטואלי בתגובה לפגיעות, היא שהובילה את ויניקוט לראות בפנטזיה תפקוד נפשי פתולוגי, שהוא שלילה של המציאות הנפשית, ואשר ממנו סוג מסוים של אסוציאציות חופשיות כפייתיות הן דווקא סימפטום לטפל בו.

++++

אני חושב שזה הרעיון העקרי של וויניקוט – שמסוד חאן רוצה להסביר. מבחינת וויניקוט הפנטזיה היא שלילה של המציאות החיצונית ושל המציאות הפנימית.. זה רעיון מעניין, הדימיון, החלימה בהקיץ – לפי העמדה הזאת היא שלילה.

+++

דוגמא לאנליזה של וויניקוט(Winnicott, 1986): מאותו שבוע גבר בן שלושים, נשוי ואב לשניים

14.6

אנליסט: 'אתה זוכר את הפעם הקודמת, ואת העבודה שעשינו בנושא השתיקה והמשמעויות החיוביות שלה?'

מטופל: 'אני זוכר רק במעורפל. אני לא מדבר עם אשתי כי היא אחת שלא תתווכח ולכן היא לא מביאה עניין לויכוח. אנחנו מדברים רק על דברים קטנים. התייאשתי מלנסות. זה לא דחוף עכשיו, והניסיון שלי מראה שזה גם לא יעזור. לא שווה לנסות. היא בכוונה לא מדברת ואז אני נאלץ להתנהל באותו אופן. לא לדבר זה דבר אקטיבי'.

מטפל: חיברתי כאן  את כל העבודה   שעשינו לא מזמן על שתיקה.

מטופל: 'זה מוזר, כל מה שדיברנו עליו נעלם. זה עדיין נראה מרוחק'.

אנליסט 'אז אתה מתכוון לצורך שיש לך שאני אזכור, גם כשאנחנו מסכימים'.

מטופל 'בקשר להסכמה, אני מרגיש שאני נוטה יותר מדי להסכים. אני נוטה לקבל אלא אם כן אני בהחלט דוחה. אני מקבל דברים בקלות, ורק לעיתים רחוקות אני בכלל לא מסכים. בעצם, אני כמעט אף פעם לא מתווכח'.

אנליסט: 'הייתי רוצה להזכיר לך שאמרת שאני אהיה כמו צמר גפן, אם תפגע בי הזרוע שלך תיכנס ישר פנימה ואז היא תלך לאיבוד'.

מטופל: 'היתה לי אז תמונה פנימית – של ריב איתך, אז שמרתי אותך רחוק. זה יהיה האידיאלי אם לא תהיה אגרסיבי כל הזמן אלא תהיה רק במצב רוח אגרסיבי – סוג של קרב איגרוף, אבל המכות יקפוץ יחזרו אליך. יש כאן איזושהי סלידה ממך. אתה מסתגל לגמרי ואז מייצר אווירה שלילית – זה יותר מדי כמו אבא שלי. יש לי תמונה עמומה של אמא שלי שמסתגלת בקלות רבה מדי, יותר מדי מנסה להיות מושלמת.

21.6

מטופל: 'אולי תתחיל בלשאול אותי על העבודה החדשה שלי. יש לי תחושה של סלידה מהמחשבה על זה, אני לא יודע למה. מהמחשבה שתברך אותי על זה. זה יהיה אותו דבר עם אמא שלי ואחותי. אני ארגיש את זה חודרני. לא תהיה לי זכות להעיר הערה. זה לא משנה אם זה בא מאנשים שעובדים איתי או ממכרים מזדמנים, שבעצם לא באמת פולשים לתוכי".

אנליסט: 'יש כאן קישור עם הנושא של להיות נאהב בלי תנאי. זה קורה כי אתה מרגיש שאוהבים אותך בגלל ההצלחה שלך, וזה בשבילך השלילה של באמת להיות נאהב'.

מטופל 'כן, באופן כללי כל הערה שאתה מעיר על דברים חיצוניים כאן מרגישה לי לא במקום, ולא נעימה. אמא שלי נכנסת כאן כי היא אחראית חלקית על זה שהגעתי בכלל לטיפול, אבל אני לא רואה איך אחותי קשורה. אני מתכוון לאחות שעושה בעצמה אנליזה'. (סובלת מסכיזופרניה,ק)

אנליסט 'מה מצבה עכשיו?'

מטופל: 'היא די בסדר, עובדת. קשה לי לדבר איתה. הטיפול שלה לא שלם; ההתנהגות שלה לא אמיתית.'

Akhtar, S. (2018). On Freud’s Negation (First edition.) [Book]. Routledge.

Freud, S. (1925). Negation  Z (Standard Edition, Issue 19, pp. 233–240).

Winnicott, D. W. (Donald W. (1986). Holding and interpretation : fragment of an analysis [Book]. Hogarth Press.