טיפול פסיכולוגי לפתיחות ביחסים
יש הבדל בין מבוכה לבושה כבר בשמיעה ראשונית של המושגים: מבוכה נראית זמנית יותר, וקלה יותר. בושה נראית לנו יותר עמוקה וכתכונת אופי שגורמת לסבל רב יותר. 'היא ביישנית' – אנחנו אומרים, וחושבים שככה היא, ולכן זהו מצב שלא ניתן לשינוי. אנשים החווים בושה גדולה מידי, מעידים כי הבושה מצמצמת את חייהם החברתיים, פוגעת בהם במישור המקצועי – ומהווה גורם משמעותי לכך שהם מתקשים במרחב המיני והאינטימי. טיפול פסיכולוגי מוצלח – מטרתו להרחיב את טווח היכולות והאפשרויות, לכן, טיפול פסיכולוגי באופן מובנה מנסה לצמצם את חווית הבושה גם בחדר וגם מחוצה לו.
'שיימינג'
בתיאוריה האינטרסובייקטיבית – מצב רגשי לא מופיע סתם משום מקום. לפי התאוריה מצב רגשי הוא זרם הנע בין שני קטבים. אם יש בושה, למשל: מישהו מבייש ומישהו מתבייש. אנחנו אומרים: יש למחשבות הללו בסיס – החל מגיל צעיר מאוד תינוקות אשר היו משוחררים מבחינת עירום וגילוי רגשות בפומבי, הולכים ונעשים יותר ויותר ביישנים. לתהליך הזה יש חשיבות מבחינה חברתית ומשפחתי. להיות 'חסר בושה', איננה תכונה רצויה. אנשים כאלה, 'חסרי בושה', מתקשים להסתדר בסיטואציות חברתיות. הם לרוב יזכו לגינוי וריחוק. מאפיין זה – ככלי חברתי להענשה, והסללה – מתבטא באזהרה מפני התנהגויות כאלה ואחרות, זוכה לאחרונה לשימוש מוצהר בדמות ה'שיימינג' – ביוש באנגלית. מצביעים על אדם, ומגנים אותו ברשתות החברתיות.
קורבנות 'שיימינג' חריף לא אחת מדווחים על התקפי חרדה ואף ברמה פסיכופתולוגית בדמות הפרעת דחק פוסט טראומטית – PTSD.
במקרים מאוד חריפים, בגילאי הילדות המאוחרת והנעורים, 'שיימיניג' יכול גם להיות קטלני – כאשר התוצאה הפאטלית שלו היא התאבדות הקורבן. עובדה זו מצביעה:
1. על אופייה ההתייחסותי של התופעה. אנשים לא מתביישים כתוצאה מאיזשהו גורם פנימי פסיכולוגי, אלא באיטראקציות אכזריות, כאשר אנשים מפנים כלפיהם אלימות פסיכולוגית. בעברית דימויים כמו 'אצבע מאשימה', 'אות קיין', 'מבט חודר' ו'הלבנת פנים' – מבטאים את אופיו האינטראקטיבי של הביוש.
2. על עוצמתו של רגש הבושה. מדובר ברגש עז, המסוגל לצמצם את חיי הנפש לכדי כאב ולחץ בלבד. אנשים במצבי בושה משפילים מבטם, חשים חרדה בעוצמה גבוהה ואינם פנויים לחשוב על שום דבר אחר. אנשים במצב בושה לא מצליחים למצוא דרכי מנוסה מהמלכוד. אף להיפך, הם חוששים לצאת מהמסתור הנפשי לעולם. כל מבט נדמה להם כמחורר שוב את מיכל הבטחון העצמי המרוקן שלהם.
ערך עצמי
למרות שיש אנשים 'חזקים', ולמרות שהיינו רוצים להיות אינדיבידואלים ואותנטיים, אנחנו ללא הרף חייבים לשמר מידה נאותה של ערך עצמי. ערך עצמי הוא האופן בו אנו מודדים את עצמנו ביחס לאחרים. אלו יכולים להיות אנשים משמעותיים במשפחה, בעבודה, ובסביבה. אך אלו יכולים גם להיות לאו דווקא אנשים ממשיים, אלא מעין ייצוגים פנימיים. אנחנו יכולים לחוש חוסר ערך עצמי גם במצבים חברתיים בהם אנחנו מעל לממוצע. סטודנט יכול לקבל באופן עקבי ציונים המורים שהוא מעל לממוצע בקורס, ועדיין לחוש תחושות כאילו הוא 'לא חכם', 'גרוע' תת משיג'. מכירים גבר או אישה נאים במיוחד, שאינם תופסים את עצמם ככה?
הערך העצמי איננו יכול לאפשר לנו קיום פסיכולוגי מיטיב כאשר הוא יורד מתחת לקו האדום. אנחנו גם נעשה הכול במטרה שלא נגיע לשם: ערך עצמי נמוך מידי היא חווית השפלה ודיכאון. זהו גם האיום החברתי שמא נסטה מהנוהג המקובל.
בושה
אל הקליניקה מגיעים אנשים אשר אינם מרוצים מנושא מסוים והיו רוצים שינוי. הנטייה להיות נבוך ואף להתבייש מובנת מאליה. התחושה היא של חשיפה. אדם הסובל מבושה בדרך כלל, חש ש'רואים' לו – המבטים מורגשים אצלו כמעיקים, ביקורתיים ואפילו מעליבים.
זהו שיחזור של מבטים מסיטואציות עבר שהיו טראומטיות. טראומות הן סיטואציות עבר, אפילו עבר רחוק מאוד, אשר בהן התרחשה ירידה דרמטית של הערך העצמי: מדובר בחוויות של עלבון חריף, השפלה, נידוי חברתי, אלימות וגם אלימות מינית משפילה. החוויה נשמרת במערכת העצבים ( אני אומר 'מערכת העצבים', כי לא תמיד האדם הסובל זוכר. לפעמים הוא זוכר אבל לא מייחס לאירוע הטראומטי משמעות. מצד שני, משהו בגוף מתחדד וקופא כאשר יש איום מרומז לאפשרות ששוב הערך העצמי ינחת אל מתחת למינימום).
למרות שהבושה הינה מאפיין מובנה בסיטואציה הטיפולית, מטופלים רוצים להיחשף ולהביא אל המטפל בדיוק את אותם דברים אשר קשה להם לחשוף. מטופלים זקוקים ומשתוקקים להראות. רוצים שמישהו יראה אותם. הקונפליקט הזה בין מבוכה לחשיפה הוא קונפליקט טבעי, אשר אין לו פתרון אחד. תמיד יהיה, וטוב שכך, מרחב פרטי. צריך למצוא את המינון הנכון שבין שיתוף להסתרה. צריך למצוא את האופן שבו המטפל 'יראה לי' ועדיין לא אפסיד יותר מידי 'ערך עצמי'.
מטרת הטיפול היא כמובן שיקום הערך העצמי, למרות מצבים של התמודדות חברתית או אינטימית מול פוטנציאל הבושה השלילי.
יש אנשים שמעדיפים טיפול פרטני ויש אנשים שדווקא יכולים להתמודד טוב יותר על מפלצת הבושה בטיפולים קבוצתיים.
בכל מקרה, חשיפה מבוקרת ועדינה של מקורות הבושה – מרחיבה את האופקים החברתיים, ומאפשרת תחושות של חופש ושליטה במקומן של המנעות והסתרה.
