- אסוציאציות חופשיות:
מה שמאפיין את שני המושגים הבאים בסידרה 'בין שעה לשעה' – הם המרכזיות שלהם בפרקטיקה הפסיכואנליטית. אני מדבר על המושג שנציג בשבוע הבא: 'החוק הבסיסי – הכלל הפונדומטלי בלעז, של הפסיכואנליזה' – שהוא הכלל הטכני המרכזי ואולי אפילו היחידי. עליו נדבר בפגישה הבאה והמושג שנדבר בו היום 'אסוציאציות חופשיות'. נהוג וגם הגיוני קודם לדבר על הכלל ואז על התפוקה המתקבלת ממנו: 'אסוציאציות חופשיות' – אבל בחרתי לדבר קודם על 'האסוציאציות' – מכיוון שיש ב'אסוציאציות' הרבה מעבר לתפוקה של כלל מסויים או בקשה מסויימת. זה גם הדיון שיעלה בחלק השני של השעה – דרך מרטון גיל – פסיכואנליטיקאי שתרם תרומה משמעותית בנקודה שגם עליה נדבר – נקודה שבה נפתח הרעיון: 'פסיכולוגיה של שניים'. אבל אנחנו עדיין לא שם. אנחנו בקומה הראשונה של המבנה הפסיכואנליטי. שם נמצאים פרואידיאנים וממשיכיהם – אני מכנה אותם אורתודוקסים.
מה ההגדרה של 'אסוציאציות חופשיות'?
אסוציאציות חופשיות אלו יחידות החשיבה הקטנות ביותר. כמו שיש בכימיה אטומים ומולקולות. המולקולות הן יחידות החומר הקטנות ביותר. אסוציאציות חופשיות הן סימן ההיכר הטכני של הפסיכואנליזה.
יחד עם זאת, מדובר במושג עם סתירה פנימית. שימו לב: 'קשר' ו'חופש'. איך זה מסתדר – שמשהו קשור למשהו ועדיין חופשי?
כי מדובר בזרם מחשבה אשר הינו נטול ביקורת ככל האפשר. גם כיום, המטפל הדינמי הממוצע, משתמש במושג כאשר הוא מזהה מעבר של מטופל מנושא לנושא, או דיבור חופשי אשר נקרא לו 'אסוציאטיבי'.
וזה לא 'רפיון אסוציאטיבי', מושג די.אס.אמי (DSM), כאשר אדם מדבר באופן מפורק ולא ברור. אבל, מי שינסה להפיק אסוציאציות חופשיות, יראה מהר מאוד שזה לא קל, נדבר על הקשיים להפיק אסוציאציות בהמשך הפגישות, כי החסמים וההתנגדויות הן ליבתן של תיאוריות דינמיות מסוימות.
האם המונח אסוציאציות חופשיות נמצא היום בכלל בשימוש?
איפה נמצאות האסוציאציות חופשיות? בלא מודע של המטופל? בלא מודע של המטפל? או ביחסים ההדדיים בין מטפל למטופל? אולי במקום אחר? ומה היא המשמעות של האסוציאציות החופשיות ביחס למטרות הטיפול הפסיכודינמי? אנסה היום לתת הבזקי תיאוריה בעניינים האלו.
>>>>>>>
לאפלאנש ופונטליס מגדירים את האסוציאציות החופשיות כשיטה – ועליה נדבר דווקא בפגישה הבאה, כשנדבר על החוק הבסיסי. היום אני מעוניין לדבר על השאלה 'מה זה?'
קודם כל מדובר בעמדה פרדיגמטית. דיברנו בשבוע שעבר על פרדיגמות – שהם למעשה מקטע של מחשבה מדעית שהיא נקודת המוצא של המדע ולא ניתן לערער עליה. במידה ואתה מוציא את הפרדיגמה – כל התיאוריה נשמטת. זה האחד ועוד אחד שווה שניים. אם לא כל אחד שווה ממש אחד – התיאוריה המתמטית קורסת.
הפרדיגמה פה – היא פרדיגמה של פרויד ופסיכולוגים בני דורו, המילון מפרט (Laplanche & Pontalis, 1988), שהמוח או הנפש – או המילה מינד – שאין לנו מילה בעברית מקבילה לגביה חוץ מ'נפש'. הנפש מרגע לידתה חושבת באופן רציף ללא הפסקה. כמו הלב, שפועם ברצף, ככה גם הנפש גם היא חושבת ללא הפסקה. אם מישהו שואל אדם על מה הוא חושב, והאדם אומר 'כלום' – זה מנוגד להגיון הפסיכואנליטי – לא מתקבל על הדעת מבחינה פרדיגמטית. ובכל זאת זה משהו שקורה יום יומית: אנחנו שואלים מטופל 'על מה חשבת'? ומקבלים תשובה 'על כלום'. אבל אם מקבלים את ההנחה שהנפש מרגע לידתה (נדבר בהמשך על מאהלר – והלידה הפסיכולוגית) פועמת או מתרחשת, אז הנפש מרגע לידתה ללא הפסקה 'חושבת', ולכן – ניתן להגיד שכל המחשבות שלנו מייצרות שרשרת, ופה נכנס המושג המבלבל 'אסוציאציות חופשיות'.
כי אסוציאציה זה קישורים – וזה מתאים לפרדיגמה, שהנפש לא מפסיקה, פרויד קרא לזה 'רכבת מחשבות', אבל מופיעה גם המילה 'חופשיות', איך הן חופשיות וממה הן חופשיות?
אני קורא מתוך המילון של פונטליס ולאפלאנש (Laplanche & Pontalis Jean-Bertrande, 1988) שדנים במילה 'חופשיות'
"ה'חופשיות' ב'אסוציאציה חופשית' מציין את הדברים הבאים:
- גם כאשר נקודת מוצא מסופקת על ידי מילה המשמשת כגירוי (כמו בניסויים פסיכולוגיים, ק) או על ידי אלמנט שעלה בחלום לפי שיטתו של פרויד בפירוש החלומות [1900a]), (קופל: דיברנו בפגישה הראשונה, על האקט האנליטי בו המטפל מפרק את טקסט החלום ויכול לבחור מילה או אסוציאציה ולהזמין את המטופל להרחיב) עדיין ניתן להסתכל על התפתחות האסוציאציות כ"חופשית' כל עוד היא איננה מנווטת ונשלטת על ידי שיקולי בחירה כלשהם.'
>>>>
שימו לב לנקודה של המילונאים – אסוציאציה היא חופשית כאשר אין בחירה מוקדמת. הנקודה הזאת חשובה מבחינה קלינית. יש מטפלים שרואים בטיפול הישג אם הם מגדילים את יכולת הבחירה, ויש מטפלים ששמים למטרה את היכולת לשחרר את הצורך של המטופל לבחור. מעניין לסווג את הטיפולים, אולי את המטופלים לשתי הקטגוריות: הרחבה מול צמצום בבחירה. בכל מקרה האלמנט הבסיסי הזה: אסוציאציות חופשיות, הוא רגע קליני של שחרור – של התחברות למצב של 'ללא בחירה'. נמשיך עם המילון של לפלאנש ופונטליס:
>>>>
'ב. ה'חופשיות' גדולה יותר, בכל מקרה, כאשר לא נקבעה נקודת מוצא. (ק: נדבר על זה בשבוע הבא כשנדבר על החוק הבסיסי. אולם פה יש בעצם למילון אמירה ביחס לעובדה שהמטפל שותק בתחילת הפגישה, ולאורך הפגישה, ולא מביא חומרים משלו).
ג. (ופה המילונאים נותנים הערה חשובה, ק) אין להבין את החופשיות כאן, למעשה, כמרמזת על היעדר כל כיוון: המטרה הראשונה של הנחלת האסוציאציות החופשיות, היא ביטול הבחירה המכוונת של המחשבות – או, בטרמינולוגיה של הטופוגרפיה הראשונה של פרויד, צמצום ההשפעה של הצנזורה השנייה (בין קדם המודע למודע). בדרך זו נחשפות ההגנות הלא-מודעות-כלומר, פעולתה של הצנזורה הראשונה (בין הלא מודע לקדם-מודע).
לבסוף, אומרים המילונאים, שיטת 'האסוציאציה החופשית' נועדה להוציא לאור מהלך מוגדר של מחשבות השוכנות ב'לא מודע': על ידי כך שהסדר הקבוע של המחשבות המודעות נינטש או מטושטש, וכך רעיונות תכליתיים סמויים (וחדשים, ק) מקבלים אחיזה לראשונה בזרם (המודע, ק) של הרעיונות'. (Laplanche & Pontalis , 1988)
>>>>>>
במילים אחרות, המטופל יוכל לראשונה לחוות שיש משהו 'חדש' בטיפול – כי המחשבות המודעות החוזרות והישנות שלו צומצמו, התערערו והתעמעמו, ובעיקר פינו מקום למחשבות שהיו עד כה מצונזרות. ופה אני קורא לעצמנו לחשוב כמטפלים על הטיפול שלנו כמימד מכאיב, ומפחיד לעומת הטיפול כמימד נעים, מעצים ומטפח. זה ציר שעליו הפסיכואנליזה נעה.
עד כאן לאפלאנש ופונטליס. על המודל הטופוגרפי נדבר בפגישות: 6 -7
>>>>>>
אוטו פניכל נולד ב-2.12.1897 בווינה ונפטר ב-22.1.1946 בלוס אנג'לס. נהיה חבר במכון הוינאי לצד פרויד כבר בגיל עשרים ושלוש. הוא היה ונשאר אחת הדמויות המרתקות ביותר בדור השני של הפסיכואנליטיקאים. למרות שעבודתו יכלה להישכח בג'ונגל של תיאוריות חדשות, רעיונות תאורטיים, ומושגים חדשים או חופפים, וגם משך הזמן מאז תרומותיו, כמעט שמונים שנה חלפו מאז מותו, כל זה היה יכול לדחוק את פניכל לארכיוני הפסיכואנליזה, זה לא קרה. מי שחוזר למהות הפסיכואנליזה כפי שניסח אותה פרויד (ליבידו, לא-מודע, הדחקה, מודלים טופוגרפיים ומבניים, נקודות מבט דינמיות וכלכליות), ייתקל במוקדם או במאוחר במאמר או בספרו של פניכל. פניכל, היה פרוידיאני אורתודוקסי במובן החיובי של המילה: בעל תובנות תיאורטיות וקליניות מבריקות, מורה מצוין וסופר פורה שתרם כמעט לכל היבטי הפסיכואנליזה העכשווית בין השנים 1920 – 1945. (מתוך מאמר )
אחת הביקורות אשר נשמעו על פניכל הוא שהוא היה 'אינציקלופדי' ושהוא תיאר את הטכניקה הפסיכואנליטית בשפה פשוטה מידי. אבל נדמה לי שאני אישית מאוד מחובר לכיוון הזה של פניכל.
אז נמשיך עם פניכל ב'שפה פשוטה' במאמר ארוך שהתפרסם לאורך השנים 1938-39 בארבעה חלקים:
>>>>>>>
אוטו פניכל: 'עד לנקודה זו קבענו כיצד הפסיכואנליזה פועלת באופן עקרוני: היא מדגימה נגזרות של הלא מודע כשלעצמן, ובכך משרה סובלנות כלפי הנגזרות שהופכות פחות ופחות מעוותות (בעיני המטופל, קא). בהדרגה היא (הפסיכואנליזה, קא) מעמתת את האגו עם תכנים שהודחקו בעבר ומבטלת את החלוקה בין תכנים מבודדים אלה, לבין האישיות בכללותה. היא מאפשרת לאינסטינקטים המודחים להדביק את ההתפתחות שהאגו עבר בינתיים, תוך שינויה של מיניות תינוקית למיניות בוגרת, וכך מאפשרת כלכלה מינית יותר מאורגנת. היא מובילה ל"גינוי" של סיפוקים אינסטינקטיביים מסוימים על ידי האגו הסביר, ולבסוף, לסובלימציות. כל השאר הוא מקרי. מהם הפרטים המעשיים של תהליך זה? מה קורה לאחר שמטופל שוכב על הספה? כאן אני מתפתה לסטות מהנושא ולשאול שאלה נוספת: האם המטופל צריך לשכב בכלל?' (Fenichel, 1939)
>>>>>
פניכל אומר פה מספר דברים על האסוציאציות החופשיות: הן מאפשרות למטופל לבוא במגע עם תכנים שהודחקו. ובנקודת המפגש הזאת, שקוראת בטיפול בזמן של אסוציאציות חופשיות, גם האישיות, וגם המודעות – מצד אחד וגם המיניות והדחפים מצד שני, עוברים שינויים האחד לקראת השני. המטופל נהיה יותר סבלני לדחפים ולפנטזיות שלו, והדחפים והפנטזיות מקבלים הזדמנות להתבגר.
לפי פניכל, שאני מזכיר שהיה פרואידיאני אורתודוקסי, טיפול פסיכואנליטי הוא הליך של קבלה פנימית. אין פה כמעט עניין של המטפל.
>>>>>
פה הייתי רוצה לעבור לדונל סטרן, פסיכואנליטיקאי מהזרם האינטרפרסונלי – הוא נתן מספר הרצאות זום לקהל ישראלי, וגם היתה לי הזכות ללמוד בקבוצת קריאה ישראלית איתו. איש מקורי, מאוד רציני, שפיתח כיוון חדש לראיית הלא מודע כמאגר פוטנציאלי. דונל מדבר על ה'לא מודע' – אשר בו מסתובבות מחשבות המוטענות בפוטנציאל לא ממומש, ושמטרת הטיפול היא בעצם מימוש. בואו נקרא אותו:
" חופש בינאישי והפעולה הטיפולית – הוא שם הפרק.
אני מקריא את סטרן (עמ 108-109, כהרגלי בתרגום מנגיש, ק) (Stern, 2015)
יש בדברים של דונל סטרן מימד אולי פילוסופי, אבל הייתי רוצה שנקרא אותו יותר כאנשי טיפול, שחושבים על שעה קלינית:
דונל סטרן :'חוויה מודעת חדשה היא בלתי נשלטת (סטרן, 1990). היא פורצת לנפשנו ולגופנו ללא תודעה נלווית של מאמץ או זיכרון של התהליך; האמצעים שבהם אנו יוצרים אותה אינם זמינים למודעות שלנו. אין לנו גישה למה שהיינו זקוקים לו כדי לבנות תיאור פנומנולוגי של האופן שבו נוצרה מחשבה או רעיון חדש.'
(דונל סטרן רוצה לומר, יש לנו פתאום רעיון, או הברקה, או פתרון – אבל אם ישאלו אותנו לא נצליח להסביר מה עשינו כדי שהרעיון יצוץ מהלא מודע. קא)
דונל: 'יש משהו מוזר בחוסר הכיוון של החוויה החדשה, ובהתגלגלותו הסמויה של התהליך שבו הופיעה, מוזרות שאנו שמים לב אליה רק לעתים רחוקות.
יש לנו כל כך מעט מגע חושי או אפילו קוגניטיבי עם מה שמתרחש במוחנו כדי ליצור חידוש, כך שזה במובנים מסוימים כאילו שייך למישהו אחר. כאשר החוויה אינה מוזמנת (ק: מגיעה בלי כוונה), במידה מסוימת אנו לא מכירים את עצמנו; המוח והגוף שלנו אינם 'פשוט שלנו', לפחות אם נאמר שלהכיר את עצמנו – פירושו לדעת מה יש בתוכנו. תחשבו על זה, כשלעצמה, זאת עובדה מוזרה; אבל מה שאולי אפילו מוזר עוד יותר, הוא שזה נתפס רק לעתים רחוקות. כדי להיות מודעים עד כמה שאנחנו לא מוכרים לעצמנו, בדרך כלל יש צורך לתת תשומת לב מפורשת ומודעת לכמה מעט יש בידנו לשנות את בחירת ועיצוב התכנים המודעים של מוחנו. עלינו להזכיר לעצמנו, באופן פעיל ומתוך מטרה מודעת, שתכנים אלה מופיעים בדרך כלל באופן ספונטני ופתאומי, מתוך מה שמרגיש כמו מ'שום מקום'. החוויה – פשוט נמצאת שם. (הדגשה מוזחת של סטרן)
למרות העובדה שעלינו להסכים שאין לנו היכרות מוקדמת עם הרבה ממה שאנו מוצאים בנפשנו ומרגישים בגופנו, לרוב, אנחנו לא מרגישים את המחשבה החדשה הזו כזרה או "אחרת" לנו, וגם לא את התהליך המתמשך של יצירתה, או תשומת הלב והתבוננות בו, ואת ההכלה של החוויה החדשה – כאילו הם זרים לנו. להיפך. התהליך מרגיש טבעי, והתוצרים שלו, ממש ברגעי הגעתם (יש לי רעיון, חשבתי על זה, ק), מרגישים כאילו הם שייכים לנו, כאילו הם חלק מאיתנו. הם לא מרגישים כל כך 'לא מוכרים', למרות שלמעשה, הם באמת כאלו (לא מוכרים עדיין. ק.א). אם כבר, ובאופן מוזר, או לפחות להיפך, הם בדרך כלל מרגישים דווקא מוכרים. וכל התהליך נראה לא חשוב.
חוויה בלתי נשלטת, חוויה חדשה היא כמו האוויר שאנו נושמים: היא נמצאת מחוצה לנו או מעבר לנו, אבל, בה בעת, היא לגמרי חלק מהחיים שלנו.
מה שאני מתאר הוא החופש לחוות, החופש להשתמש בנפש שלנו. אבל כשאנחנו חופשיים בדרך זו, אנחנו אף פעם לא יודעים מה הנפש שלנו תייצר, ולכן אולי עדיף לא לתאר את החופש לחוות כחופש להשתמש בנפש, אלא כנכונות לאפשר לנפש את החופש שלה. (הדגשות שלי) (דונל סטרן, עמ' 108-109)"
וזה למעשה החלק הפסיכותרפוייטי באסוציאציות חופשיות. מדובר לא רק במשהו מחקרי, או שיטת טיפול או מחקר וחתירה לאמת, אלא – אם נסכים עם דונל סטרן, האסוציאציות החופשיות הינן אוויר לנשימה נפשי, אשר כאשר הצינור נחסם – הנפש לאיטה נחנקת, ואולי אפילו עלולה למות. טיפול הוא פתיחת דרכי הנשימה הנפשיות לאסוציאציות חופשיות.
אם מישהו רוצה להגיד משהו – זה הזמן. זה מעניין מה אתם חושבים על תפקידו של המטפל – סביב הרגע הזה שהמטופל פתאום מגלה משהו חדש שמזוהה כממש 'שלו'.
>>>>>>>>>>
אעבור לפסיכואנליטיקאי משמעותי: מרטון גיל. כתב רבות על טראנספרנס – מושג 23 אצלנו.
מרטון גיל(Gill, 1994)
דרך מרטון גיל אביא שתי עמדות שונות ואולי גם דיי קוטביות לגבי המקום של האסוציאציות החופשיות בטיפול הפסיכואנליטי. בשתי העמדות מופיע פרויד אשר פעם אומר כך, ופעם אומר, באופן קוטבי, אחרת. הסיבה לכך שהוא אומר דבר והיפוכו היא שפרויד בעצמו כתב אסוציאציות חופשיות – ולא רק תיאר אותן.
'תיאור ראשון: פרויד: למה אסוציאציות חופשיות? כי זוהי תקשורת מורחבת
מרטון גיל כותב "השקפתו של פרויד לגבי אסוציאציה חופשית היא שמדובר בתקשורת מורחבת, הגיונית וקוהרנטית במהותה, אך כוללת סוגים מסוימים של חומר שבדרך כלל לא נכללים בשיחה רגילה. משמעות הדבר היא שמטופלים, כאשר הם מדברים באופן חופשי אסוציאטיבי, מדווחים על יותר רעיונות מאשר בדיבור רגיל… יש עקביות יוצאת דופן בסוגי המחשבות, שהמטופלים צריכים לכלול גם אם הם לא נוטים לעשות זאת, שפרויד במספר מקומות מציין. המחשבות הללו הן המחשבות הטריוויאליות לכאורה, הלא רלוונטיות, השטותיות והמביכות. (שימו לב 1. טרוויאליות, 2. לא רלוונטי, 3. שטויות, 4. מביכה, ק.) במחקרים על היסטריה, הוא כתב:
פרויד: "התיאור שנתן המטופל נשמע כאילו הוא שלם וברור. אבל אם נבחן בעין ביקורתית, את הדברים שהמטופל אמר לנו, בקלות , נגלה בהם פערים ופגמים… שכן אנו דורשים את אותן דרישות לחיבור לוגי ומוטיבציה ברורה במהלך המחשבה, גם אם היא נובעת מה'לא מודע'… ….. …. אנו עשויים לחשוד בנוכחותם של …. מניעים חבויים בכל פעם שמתגלית הפרה מסוג זה בקו המחשבה או כאשר הסיבה המיוחסת על ידי המטופל לדברים שאמר חורגת בהרבה מהרגיל ["הסבר לא מספק"] [ברויר ופרויד, 1893-1895, עמ' 292-293].
גיל: משמעות הדבר היא שלפני שהאנליטיקאי יוכל לפרש משמעות סמויה, עליו להבין את המשמעות הגלויה. על שני המשתתפים מוטלת האחריות לראות שהם מובנים זה לזה ושהם מבינים זה את זה, אם כי האחריות של האנליטיקאי (או המטפל, ק) גדולה יותר, כמובן. אם המטפל לא מבין, הוא צריך לברר, ואם הוא רואה שהוא בעצמו לא הובן, אז המטפל צריך להבהיר למה הוא התכוון. כמובן שאי הבנה עלולה לחשוף גם משהו בהעברה שצריך להתייחס אליו. לרוב המטופל יסביר למטפל את כל מה שיש לו סיבה לחשוב שהאנליטיקאי אולי לא מבין, למשל איזו נקודה טכנית לגבי עבודתו או לגבי תחביב שלו. אבל אם הוא מניח, בטעות, שהאנליטיקאי מבין משהו מהסוג הזה, (כאשר האנליטיקאי למעשה לא ממש מבין, ק.) מוטלת על האנליטיקאי לבקש מספיק מידע כדי לאפשר לו להבין את המשמעות הגלויה.' (Gill, 1994)
עד כאן גיל. שמתם לב כמה פעמים הופיעה פה המילה 'להבין'. למעשה האסוציאציות החופשיות מתרחשות בתוך שיחה של שני אנשים שמחפשים להבין יותר. זה לא רק עניין טכני 'להבין' את המטופל – לדאוג שהמטפל מבין אותי, ולהיפך מבחינת גיל. זה עניין הרבה יותר גדול – זה עניין מוסרי, זה עניין של בריאות נפשית, עניין של קשר בריא בין שני אנשים: 'להבין'. אסוציאציות חופשיות – במובן הזה הן מקרה פרטי שטמון בתוך שיח של אנשים שמנסים שיבינו אותם.
>>>>>
נמשיך עם גיל:
'…הדגשנו כי התהליך האנליטי מציב את המטופל במצב של חוסר מבנה שנבחר בכוונה. עצם העובדה שהמעברים בין נושא אחד למשנהו אינם מוסדרים מקנה למושג ה'אסוציאציות החופשית' את מעמדו המרכזי. זוהי עמדה המאופיינת בצורך להישאר מובן, ליידע, לתאר, לדווח או להתחבר לחלום. בעוד שהמטופל מתבקש לתת אסוציאציה חופשית, עליו למצוא דרך לבסס, במגע שלו עם האנליטיקאי, באופן כלשהו, (לרכוש תחושת ביטחון, ק.) שהדברים שהוא אומר, או מוסר אכן יכולים להיתפס על ידי שומעו הדומם. תמיד יש משמעות מכרעת לרגע בו אנו רואים שמטופל מסוים נוטה לאבד את המגע הזה (עם המטפל ,ק.), במצב זה כאשר הוא מוזמן לעקוב אחר זרם המחשבות והדימויים הפנימיים שלו, בזמן (שהוא חש, ק.) שהם כופים את עצמם על נפשו, הוא יכול להגיע מצב שהוא מסתגר ופורש לאטימות ולבידוד נפשי.
>>>>
שווה לעצור רגע פה. גיל אומר שמטופל שמזרים אסוציאציות חופשיות עלול להיתקע כאשר הוא מרגיש שהתוכן הפנימי משתלט עליו, כופה עליו דברים שאיננו רוצה להגיד אותם, כמעט הייתי אומר חווה אלימות מבפנים החוצה… ואז הוא מתנגד ומשתתק. נמשיך:
>>>>>
'מצד שני, הרבה יותר מוכר הוא הקושי ההפוך, התנהגותו של המטופל שלא יכול לוותר על שליטה, ולהתמסר לזרם אסוציאטיבי של מקורות פנימיים או להכיר בכלל בזרם מחשבות כזה (זה מטופל שמדבר כל הפגישה אבל נדמה שהוא מנותק ולא באמת קורה משהו חדש, ק.). בשני הקצוות, ולפעמים מאותן סיבות, טיפול אנליטי נראה כבלתי ניתן לביצוע. במקרה הראשון, (כאשר המטופל נסוג לתוך עצמו ומתנתק, ק.) הרגרסיה מראה את כוחה על ידי הרס הקשר עם האנליטיקאי. במקרה השני, אותה סכנה עשויה להתקיים, אבל אנרגיה נגדית המכוונת נגד איום הפירוק מייצרת (חרדה מהאסוציאציות, ק.) והתנגדות מוחלטת לרגרסיה [עמ' 450-451].
שוב האסוציאציות החופשיות בתיאור של קריס הן חומר חדש ולא מובן שאמור להפוך למובן.
אבל, בניגוד לכך, קיים תיאור שונה וקוטבי של משמעותן של האסוציאציות החופשיות בטיפול הדינמי:
שוב עמדה של פרויד והפעם מספרו 'פשר החלומות':
הדיון של פרויד באסוציאציות חופשיות, מרמז שהרעיונות הכלולים בתקשורת המורחבת אינם נוכחים במצבי תודעה רגילים; הם מופיעים, מכיוון שהרפיית ההתנגדות, (במצב פסיכואנליטי, ק.) מובילה למצב תודעה שונה. (דגש: מצב תודעה שונה ק.). הוא כתב: "(בדיבור מתוך אסוציאציות חופשיות, ק.) מדובר, ככל הנראה, בכינונו של מצב נפשי אשר, בו קיים פיזור של האנרגיה הנפשית (כלומר במילים של היום, של קשב נייד, ק.), (והוא) נושא דמיון מסוים למצב שלפני ההירדמות- וללא ספק גם להיפנוזה" (פרויד, 1900, עמ' 102).
מרטון גיל מצטט את ברטרם לוין (1954, 1955) . .. לוין דיווח שהוא נותן בזמן טיפול למושג אסוציאציות חופשיות הסבר רופף. לדבריו, בזמן הטיפול הוא מיישם את פסיכולוגיית החלומות על האסוציאציות החופשיות, במצב האנליטי והגיע למסקנה שבבסיסה… עומדת ההגדרה המיוחדת והמהודקת של פרויד לגבי הגעה למצב של התבוננות עצמית רגועה. . .האנליטיקאי מקרין (על המטופל, ק.) את מצבי התודעה של כל דרגות הערנות והישנוניות… ויש מעברים לא נשלטים, לעבר הרהורים וחלומות בכיוון אחד, ובכיוון השני, לעבר מצב נפשי מרוכז, רצוני, מעובד, ומוכוון עבודה [לוין, 1955, עמ'. 185]. מדובר ברגרסיה למצב חולמני של טרום שינה, וחזרה למצב של חשיבה הגיונית. ' (Gill, 1994)
עד כאן. אסוציאציות חופשיות. במהלך שניסיתי לעבור, הגדרנו אותן כמצב נפשי סמוי מעינו של המטופל. הגדרנו אותן כמאגר בעל פוטנציאל גדול להרחיב את השיח, להצמיח רעיונות חדשים, ובכלל כדרך המלך של המטופל לצמוח. מדובר במצב נפשי של הרפיה כמעט טרום שינה. ובעיקר – באופן אורתודוקסי מדובר במשהו שמתרחש בתוך המטופל.
במפגש הבא נדבר על החוק היסודי של הפסיכואנליזה.
Fenichel, O. (1939). Problems of Psychoanalytic Technique [Article]. The Psychoanalytic Quarterly, 8(1), 57–87. https://doi.org/10.1080/21674086.1939.11925377
Gill, M. M. (Merton M. (1994). Psychoanalysis in transition : a personal view [Book]. Analytic Press.
Laplanche, J., Pontalis, J. B., Lagache, D., & Nicholson-Smith, D. (2018). THE LANGUAGE OF PSYCHO-ANALYSIS [Book]. In The Language of Psycho-Analysis. Taylor and Francis. https://doi.org/10.4324/9780429482243
Laplanche, Jean., & Pontalis Jean-Bertrande. (1988). The language of psycho-analysis (J.-B. Pontalis, Ed.) [Book]. Polestar Wheatons .
Stern, D. B. (2015). Relational freedom: Emergent properties of the interpersonal field. Routledge.
