10. אני עליון

10. אני עליון

 

הפגישה היום תיוחד לתיאור מקרה.

בריסטול (Bristol, 2004): 'קוראים לו רם, הוא הגיע לטיפולי, ומהר למדי ניתן היה להבחין שזהו מקרה של גבר הסובל מ'כיווץ נפשי', עכבות, חרדה וביקורת עצמית. מבחוץ הוא נראה מצליח, אבל העולם הפנימי שלו היה חדר עינויים, אשר אפשר לכנות אותו חשיבה אובססיבית.

כבר מהילדות, הסבל שלו היה יותר 'פנימי' ופחות ניכר לסובבים, אבל עדיין למרות שהיה פנימי, הסבל מאוד השפיע על הקשר של רם עם הסביבה. לרם היו פנטזיות ומשאלות עוינות, ומולן כל מיני טקסי נגד פנימיים אשר מטרתם לחסום אותן.

במהלך הטיפול הופיעו רעיונות תאורטיים של פרויד: 'תחושה לא מודעת של אשמה', 'קיומו של אגו אידיאלי', ושל 'מצפון'. הוא הביא שוב ושוב סיטואציות ודפוס יחסים השייכים לשלב האדיפאלי.  ראיתי גם קשר בין תחושות האשמה שלו למבנה האופי שלו אשר התאימו לרעיונות של פרויד על מבנה האני-העליון, ומחשבות לא מעובדות ואמביוולנטיות ביחס למין ומגדר.'(Bristol, 2004)

>>>>>>> 

 אני מעוניין בשלב זה להציג את שני המושגים: הסופר-אגו והאגו-אידיאל – שני מושגי יסוד בפסיכואנליזה המעצבים את חווייתנו הפנימית ואת יחסינו לעולם.

בפתיחה זו, אני מבקש לחזור לרגע אל שורשי העיסוק שלנו, 'טיפול' בפסיכואנליזה, אשר כפי שהיא נתפסת בעיני: זוהי 'פסיכואנליזה של הסבל'.

עבורי, הדיסציפלינה שהקים פרויד אינה רק תיאוריה על הנפש, אלא שדה פעולה טיפולי, שמטרתו המרכזית היא הקלה ועיבוד של הסבל האנושי על צורותיו השונות. כדי לתאר את מעמדה הייחודי של הפסיכואנליזה, השתמשתי בעבר, בפגישה הראשונה,  במטפורה של ארץ הממוקמת בלב ארבע ארצות דמיוניות, הגובלות וגם מעט מתחברות, אך נבדלות ממנה:

1. הביולוגיה: זוהי הארץ המספקת את המצע האורגני, הכימי והנוירולוגי לנפש. הפסיכואנליזה מכירה בחשיבות הדחפים הגופניים (הליבידו, התוקפנות), אך אינה מצטמצמת להסבר ביולוגי דטרמיניסטי.
2. הפילוסופיה: זוהי הארץ של שאלות הקיום הגדולות, החיים, המשמעות, המוסר והאמת. הפסיכואנליזה ניזונה ממנה ועוסקת בנושאים אלו, אך היא עושה זאת דרך עדשת הפרקטיקה הקלינית והמבנה הנפשי האישי, ולא כמערכת סדורה של רעיונות תיאורטיים בלבד.
3. הסוציולוגיה/אנתרופולוגיה: זוהי הארץ של התרבות, הנורמות והקולקטיב, המטביעים את חותמם על הנפש הפרטית. הפסיכואנליזה מכירה בהשפעת הקולקטיב (כפי שנראה דרך המושג 'סופר-אגו'), אך היא מתמקדת תמיד בחוויה המכוננת של הסובייקט הבודד בתוך המארג הזה.
4. הפסיכולוגיה של הפרט (שאינה פסיכואנליטית): זוהי ארץ הגישות הממוקדות בהתנהגות, קוגניציה ומדדים, גישות המציעות פתרונות או הסברים ממוקדים יותר, אובייקטיביים, בעוד שהאנליזה מבקשת לעבד את שורשיו העמוקים והלא-מודעים של הסבל.

 

 הסבל כעוגן קליני

הנקודה המרכזית שאני מבקש להדגיש בפתיחה זו היא: כדי שהפסיכואנליזה תישאר בלב היבשת שהקים פרויד, היא חייבת להצמיד לביטוי את המילה 'סבל' לא מודע. כלומר, פסיכואנליזה של הסבל.

אם הסבל איננו במרכז העיסוק הקליני, אנחנו עלולים לאבד את המצפן המקצועי שלנו ולנדוד לאחת מאותן "ארצות" שכנות ולדבר באופן כללי. כאשר אנו מתמקדים יתר על המידה בפילוסופיה, אנו הופכים לפרשנים של טקסטים קיומיים אינטלקטואליים; כאשר אנו מתמקדים יתר על המידה בסוציולוגיה, אנו הופכים למבקרים חברתיים או פוליטיים; וכאשר אנו מתמקדים רק בתיאוריות פסיכולוגיות יבשות, אנו הופכים לאקדמאים מנותקים.

הסבל הוא המכנה המשותף המביא את המטופל אל דלתנו. הוא המנוע המניע את האנליזה.

לגבי הנושא היום, הסבל הוא הביטוי האולטימטיבי לקונפליקט כואב בין הדחפים של האיד, המציאות שבה מכיר האגו, והדרישות הנוקשות של הסופר-אגו. זהו הפער הכואב בין מה שאנו רוצים להיות (האגו-אידיאל) לבין מה שאנו חושבים על עצמנו כשאנחנו מסתכלים במראה, מה שאנחנו רוצים להשיג לבין המציאות, או הפער בין מה שאנחנו רוצים להיות לבין מה שאנחנו מצליחים להיות בפועל.

>>>>>> 

פרויד (Freud, 1930): 'אנו מאוימים בסבל משלושה כיוונים: מגופנו שלנו, אשר נידון לריקבון ולהתפרקות, ואינו יכול להסתדר אפילו בלי כאב וחרדה המשמשים לו כאותות אזהרה; מהעולם החיצוני, אשר עלול להשתולל נגדנו בכוחות הרס מכריעים וחסרי רחמים; ולבסוף לסבול מיחסינו עם אנשים אחרים. הסבל האחרון כואב לנו אולי יותר מכל מקור אחר. אנו נוטים לראות בו מעין תוספת מיותרת, אם כי הוא אינו יכול להיות פחות בלתי נמנע, באופן גורלי, מהסבל שמקורו במקום אחר.’

>>>>>>> 

אני אעיז להמשיך את האימרה הידועה של פרויד במילים שלי: במקום שבו היה סבל סתמי וחסר פשר, שם יהיה עיבוד אנליטי וכתוצאה מכך, הסבל יהיה גלוי לאגו ובעל משמעות.

ההתמקדות בסבל מחייבת אותנו להישאר צמודים לפרטי הפרטים של החוויה הרגשית של המטופל – חרדתו, אשמתו, בושתו דיכאונו, הקונפליקטים הבלתי פתורים שלו. זהו עוגן שמבטיח כי כל דיון תיאורטי, כולל זה שאנו עומדים לנהל על הסופר-אגו, יישאר מקורקע לחדר הטיפולים, וישרת את המטרה הקלינית העליונה: לסייע לאדם אחד למצוא נתיב אישי מחשבתי, רגשי והתנהגותי ואולי פחות סובל.

אנו פה לא כדי לשפוט, להטיף או לתת פתרונות קיומיים, אלא כדי לחשוף למטופל את מנגנוני הלא-מודע שלו המייצרים את הכאב המיותר או המוגבר, וכדי לאפשר למטופל לרכוש אגו חזק יותר שיכול להתמודד עם הדרישות המופרזות של הסופר-אגו.

>>>>>>>>> 

נחזור לבריסטול: 'מתיאור המקרה הזה של רם למדתי, שנוכחותו של מצפון (אשמה, והשפלה עצמית), או של התנהגות הנשלטת באופן קיצוני על ידי הסופר-אגו, מובילה לסוג מסוים של אישיות, ומצביעה על הפרעה נוירוטית וילדות נוירוטית. היא יכולה להיות מובנת טוב יותר על ידי מעקב אחר התפתחות הפרט ביחס לאחרים.' (כל ההדגשות שלי, ק.)

++++

קופל: התפתחות היא תמיד בתוך קונטקסט: כך גם הסופר אגו: תמיד בקונטקסט לאחרים. זהו למעשה מובנה בהגדרת הסופר-אגו: הפנמה של אחרים. איך זה נראה? נשוב למטופל:

++++

בריסטול: 'רם סבל מחשיבה אובססיבית. מדובר בחרדה הנגרמת ממחשבות, דימויים ודחפים חוזרים, מתמשכים וחודרניים וניסיונות של הקלה מהם על ידי פעולות שלוקחות זמן, פעולות טקסיות או מחשבות שאינן על 'החיים האמיתיים' (בריסטול, 2001, עמ' 135). פרויד (1913a) השווה את הסימפטומים של הנוירוזה האובססיבית ל"דת פרטית".

בריסטול ממשיך: 'אני מציין כאן את הסימפטומים של רם שחווה בילדות או בבגרות, או ביחסי ההעברה מולי:   לרם היו חרדות מזיהום על ידי צואה ( זה היה מלווה בפולחני כביסה); פנטזיות של קוצצי בשר, סכינים, ודברים חדים (שהיו מלווים בהסתכלות הצידה); של כתמים בתחתונים; של שכחת שמות; של הסמקה; של הכתמת עצמו בעיפרון וחששות מהרעלת עופרת (למרות שידע שעיפרון "עופרת" עשוי מחומר לא מזיק); של שמיעת קללות (אז הוא כיסה את אוזניו); של גברים שעומדים מאחוריו; של קריאת טקסט  שיש בו עינויים ואכזריות; וכן הלאה.

רם גם פעל על פי חוקים. בין היתר: 'אל תסתכל לאבא בעיניים', 'שים לב לנוכחותם של השעון והארנק', 'תמתין בפתח המעלית לפני שאתה נכנס'. הטקסים הכפייתיים שלו היו לשטוף זיהומים, לחשב ולחשב מחדש את "חסכונותיו"  .. וכו'. חשיבתו ופעולותיו הפקוחות והערניות כללו שמירה על תנוחת מיטתו מפני הסיכון לנפילה; הרגל פיזי של הושטת האצבע המורה מעט מעבר לגופו בזמן חציית רחוב; ערנות להתאמת גופו לעבור דרך דלתות; ולא לגעת בעצמו בשביל ההנאה ….   מחשבות (בעצם פנטזיות בהקיץ, ק) חודרניות על עצמו כללו השלכת חרא על הצלב; שפתאום יופיע עירום בכנסייה בעוד שאחרים יביטו בו; על סכיני גילוח, סכינים, להבים וקרסי דייג שפרוסים קרוב לאיברי המין שלו; שהוא מורם על ידי קרסים המחוברים לנעליו; ששיניו נושרות; שמיתר של פסנתר לוכד את אשכיו; וכן הלאה. מחשבות (פנטזיות) חודרניות על אחרים, בעיקר על אביו ואחיו, כללו עריפת ראשים על ידי גזירה; הפעלה של חוטי מעידה קטלניים …ועוד' (Bristol, 2004)

+++++

כמו שאנחנו רואים זה רחוק מאוד מחשיבה מוסרית – לפעמים – זה אפילו מאוד איד (id) אבל הקונטקסט הוא דברים שיש להיענש עליהם. ממש רואים את החטאים ועונשם.

ההטיפול של בריסטול במטופל רם עסק בנוירוזת כפייה ממושכת והתמקד בקשר בין מבנה הסופר-אגו (Superego) בבגרות לבין שורשיו בילדות, תוך ניסיון להבחין בין מציאות פסיכית פנימית לבין המציאות החיצונית. האנליזה נמשכה עשור, חמש פעמים בשבוע, ובסיומה שוחרר רם מהסימפטומים.

רקע ילדות

רם היה אדם מוכשר ובעל הישגים, אם כי בתחילת האנליזה בלטו הישגיו מהעבר בגוון של היעדר פרטים, גאווה או התלהבות, עקב דיכוי רגשי. כילד, הוא סבל מנוירוזת כפייה גלויה שהחלה בגיל 11. הוא חש קיפוח וגעגוע לתשומת לב אביו, וראה באחיו הצעיר, שהיה "מלא חן" ובעל כישורים חברתיים כמו אביהם, כ"מכת חייו". אביו היה איש מצליח ונערץ מבחינה מודעת, בעוד אימו נתפסה כ"נבוכה", ממעטת לנחם חסרת דיעה ומחכה לאביו שיגדיר מצבים. (לדוגמא כילד שבר שולחן ואימו היתה חסרת תגובה עד שאבא חזר מהעבודה היא סיפרה לאביו והוא אמר שזה רק רהיט ואפשר לקנות חדש לכן זה לא נורא)

סימפטומים בהווה (בבגרות)

רם , גבר משכיל בן 42 ואיש עסקים מצליח, הגיע לטיפול כשהוא מאופק, מעוכב, חרד וביקורתי כלפי עצמו. אף שהיה מצליח כלפי חוץ, מבפנים הוא היה מעונה על ידי נוירוזת כפייה, שתוארה כ"חיים נפשיים דמויי קפקא".

הסימפטומים המרכזיים שלו כללו:

1. נוכחות האב המנטלי: הוא חש באופן קבוע בנוכחותו המנטלית מעוררת החרדה של אביו, שהתבטאה ב"דיאלוג סכסכני" שבו הוא שימש כ"סניגור" מול "התובע-אב המנטלי" שלו.
2. ביקורת עצמית כפייתית: הוא סבל מביקורת עצמית אינסופית וחיפוש פגמים במחשבותיו ובמעשיו הקלים ביותר.
3. פנטזיות פולשניות: הוא חווה פנטזיות פולשניות לא רצויות שצרכו זמן רב, וכללו סכסוכים פנימיים שלא נפתרו.
4. בדיקה חוזרת: הוא נהג לסקור שיחות קודמות שניהל כדי לחשוף "מחשבות עוינות, מילים, או אינטונציות" שהופנו כלפיו או כלפי אחרים. (דומה לאנשים שמצלמים ומקליטים ומנתחים את הצילומים וההקלטות, ק)
5. פיצול:  מול כל זה, בחיים האמיתיים, הוא העריץ את אביו והיה חביב ואדיב כלפי סמכויות, אך בפנים ניהל דו-שיח פנימי של שיפוט תמידי.

התערבות בריסטול סביב מציאות ודמיון

בריסטול התמקד בהבנת האופן שבו נוירוזת הכפייה של רם נשלטה על ידי הסופר-אגו שלו, שתפקד כמערכת פנימית המערבבת בין מציאות לדמיון.  רם  הונע על ידי נוכחות המצפון ביחס לתוקפנות שלו, כמעט אך ורק בפנטזיה.

הבחנה בין מציאות פסיכית לחיצונית:  רם  נטה לפגוש את המציאות החיצונית דרך הפרספקטיבה של המציאות הפנימית שלו, אשר עוצבה ברובה על ידי תכנים מהילדות שלא השתנו על ידי חוויה בוגרת או השכלה. מציאות פסיכית זו, שנוצרה על ידי פנטזיה, הייתה חמורה בהרבה מהמציאות ההיסטורית שלו.

עבודת הסופראגו:  הטיפול האנליטי חקר כיצד מה שמופנם (זיהוי עם האחר) נבחר, משולב עם רגש, מעורבב עם פנטזיה, ונשלף ב"רגעים קריטיים" כדי להסביר לעצמי או לנהל משא ומתן עם הסביבה החיצונית על "מה שקשור למציאות ומה שלא קשור למציאות".

לדוגמה, רם שבר שולחן במהלך משחק סוער כשהיה בן שש, ו"אמו ללא תגובה רגשית או מילולית" חיכתה לאביו שיחזור הביתה ו'יגדיר את המצב'. אביו קבע ש"רהיטים ניתנים להחלפה", ולרם "היתה תחושת הקלה יותר מכך שלאימו הוקל מאשר ש[הוא] זוכה".  ….

אני רוצה להדגיש לרגע את שיטת ההתערבות של בריסטול. זה נשמע כאילו 'במציאות קרה כך וכך, אך המציאות הפנימית שלך עיצבה את המציאות באופן אחר כך שיתאים לתבנית החרדה, או הבושה, וכולי…'

 דבר נוסף: זיכרון הילדות של רם מצביע על זה שלא הרגיש פחד מהאב באופן ישיר ביחס למה שהוא עשה, אלא – הזדהות עמוקה עם האמא שהרגישה חוסר אונים והקלה, כאשר האבא הגיע והביא עימו החלטה וביטול הספק. – שימו לב האובססיה היא חוסר היכולת לפתור דברים.

+++

בריסטול:… כשרם היה בן תשע, הוא ביקש ללכת למחנה קיץ, שם, הוא קיווה בסתר, "למצוא חברים". אמנם היו לו חברים בגילו וחברים למשחק אבל הוא השתוקק ל"עוד משהו". במהלך הטיפול, פעילויותיו השונות וההישגיות במחנה נזכרו בתחילה ללא פירוט, התלהבות או גאווה – כתוצאה ממנגנוני הדחקה והבידוד שכבר הוזכרו. בשנה שלאחר מכן במחנה קיץ, כשרם היה בן 10, האשים אותו אחד ממנהיגי הנערים, ילד בריון, שהוא "תמיד מסתכל על המפשעות של החבר'ה האחרים." רם זיהה בצורה מעיקה את אמיתות דבריו של הנער. בדומה להערה של המורה שלו על הביצועים האקדמיים הגרועים שלו לעומת הפוטנציאל שלו.

++++

קופל: שימו לב שוב לטכניקה של בריסטול

++++++

בסופו של דבר עם ההתערבויות שלי בטיפול, הוא  הוסיף לחשיבה שלו את השקפתו של האחר, לגבי מה היה או לא היה קשור לחיים האמיתיים. הוא "הבין" שהוא התבגר לאט ולכן הוא אכן השווה את עצמו עם בנים אחרים. הוא פחד שהוא יהיה "סריס", כמו קרוב משפחה שהוזכר במעורפל שאינו מסוגל לעבוד ויכול רק "לחיות בספרייה".

…

דוגמה לתוקפנות וההסתגלות המבולבלת של רם כלפי אחרים היא זיכרון שבו רם "הרס במרץ משקל אמבטיה על ידי קפיצה בסתר מעלה ומטה עליו – מעשה שכמעט לא הבחינו בו אמא או אבא". הוא "חרד" ביחס ל"תוקפנות" שלו וחיפש משקל בחנויות לחומרי בניין מקומיות, אבל מחיר משקל חדש עלה על התקציב שלו. הוא היה אובססיבי למחשבה שהוא ביצע השחתה או חטא שדינו מוות, אשר חומרתו תלויה ב"עלות ההרס [שלו]"… הוא חשב להתייעץ עם כומר כדי לקבל את "המחיר המדויק של חטא שדינו מוות", אך החליט במקום זאת לפרק ולהרכיב מחדש את המשקל. וככה הוא תיקן אותו, וחש תערובת של הקלה וגאווה "שהוריו כלל לא שמו לב". הבעיה והפתרון שלה (ביטול) היו תוך-נפשיים ולא בין-אישיים – אלו תהליכים אופייניים לאדם עם חשיבה של -OCD שנקבעו על ידי דרישות הסופר-אגו לבטל, להפוך, להתבונן בעצמו וכן הלאה – ( פעולות פנימיות של אדם אחד, ק). כך, הוא יצר טראומה נפשית באמצעות פנטזיה, כאילו על החיים האמיתיים. . כך החלה נוירוזה אובססיבית גלויה אצל רם הילד בן ה11. ראוי לציין כי במרדף אחר הקלה תוך-נפשית כילד ומאוחר יותר כמבוגר, רם לא חיפש פתרון דתי, אלא כללים מוחשיים שצריך לחיות לפיהם, ואמצעים זמינים להשפיע עליהם,  … הוא השקיע זמן ומאמץ ניכרים בטקסים יומיומיים. כמה התייעצויות פרטיות ומניעות עצמיות עם כמרים שלא הצליחו להפחית את הנטל שלו. אך כל כומר לכשעצמו היה אכן שפיר ומרגיע רגעית. (Bristol, 2004)

>>>>> 

עמדה שונה מציעה ג'ין למפל דה גרוט (Groot, 1962) שהיתה גם אנליזנטית של פרויד וגם מקורבת אליו, והקימה את הסניף ההולנדי של התנועה.

 

לפי ג'ין הנוירוזה (Neuroses) קשורה קשר הדוק לסטייה או לעיוות בהתפתחות התקינה של מנגנונים תוך-נפשיים, ובפרט עיוות של  הסופראגו והאגו האידיאלי (Ego Ideal).

מהי נוירוזה?

במונחים פסיכואנליטיים, נוירוזה, או "התפתחות מופרעת ובלתי הרמונית"- היא מצב של קונפליקט פנימי מתמשך. נוירוזה היא מצב פתולוגי שבו המבנים הנפשיים (איד, אגו, סופר-אגו ואגו אידיאלי) עוברים רגרסיה חלקית, ובלתי שווה לשלבי התפתחות מוקדמים. זה בטח לא נפש שמנהיגה את האדם לחשיבה רציונלית, לבחירה חופשית, ליצירתיות, לאנרגיה של הנאה וכדומה – זו נפש סובלת שמבקשת עזרה בקליניקה.

למפל דה גרוט – מדברת בשפת פרויד, אבל אני מקווה שגם בשפתנו.

הפסיכונורוזות הקלאסיות (כגון היסטריה, פוביה ונוירוזת כפייה) מתוארות כמצבים שבהם מתרחשת רגרסיה של הדחפים הליבידינליים והתוקפניים לשלבים קדומים יותר, כתוצאה מרגשות אשמה חמורים וחרדת סירוס חזקה. 

הקשר בין נוירוזה לסופר-אגו ולאגו אידיאלי

הסופר-אגו והאגו אידיאלי הם מחוזות (substructures) שצמחו מתוך האגו, שהתפתחותם מתחילה מראשית הינקות ומגיעה לשיאה בסוף השלב האדיפלי (תחילת שלב החביון). בעוד שבמצב תקין הם פועלים יחד להנחיית האגו, בהתפתחות נוירוטית ניתן לראות כיצד מקורותיהם המוקדמים גורמים דווקא לסכסוך פנימי ולחוסר הרמוניה:

1. האגו האידיאלי (Ego Ideal): סוכנות לסיפוק משאלות
   • האגו האידיאלי נועד במהותו להיות סוכנות של סיפוק משאלות. מבנה הדוחף לכיבוש יעדים.  האגו-האידאלי מתפתח מהפנטזיות הנרקיסיסטיות המוקדמות – אני מזדהה עם 'אבא', 'אמא', 'אח' 'חבר בגן'.  הוא נהיה 'אני' ואני טוב כמוהו ואהיה מצויין כמוהו. ההערצה שלי אליו נהפכת להערצה שלי לעצמי. זה גם הבסיס לחוויה של 'אנחנו' במובן החיובי של המילה. ככה מתקדמים בחיים. זו תוכנית הפעולה קדימה.
   • בנוירוזה, ובמיוחד בנוירוזת כפייה (המטופלים שעושים דברים שוב ושוב, ואין להם רעיון ליציאה מהמבוך), יש פגיעה ביכולת להזדהות עם האדם המוצלח, יש פגיעה ביכולת להרגיש 'אנחנו'. האגו האידיאלי עלול לעבור רגרסיה משנית לשלב של פנטזיות גדלות ואומניפוטנטיות (כל-יכולות). רגרסיה זו מביאה לעיוות של בוחן המציאות ( , שבו חלק מהאגו עלול לדבוק באמונה ביכולת להשפיע באופן מאגי על הסביבה. פנטזיות אלו נועדו לפצות על התסכול.
2. הסופר-אגו המגביל  סוכנות ההגבלה והענישה
   • הסופר-אגו המגביל (או בשמו הנוסף 'המצפון') נוצר כתגובה להגבלות ודרישות הוריות. יש כאב ברגעים בהם ההורים מגבילים את הילד. מנגנון ההגנה מהכאב הזה – הספציפי: אנשים שאני אוהב ותלוי בהם, מכאיבים לי, הוא הפנמה שלהם. יצירת 'אנחנו' ויצירת 'אני מגביל את עצמי'. כך, לאחר הפנמה של ההורים, הסופר אגו מהווה סוכנות אישית מגבילה ואוסרת. הוא מתפתח מתוך קבלת הדרישות הסביבתיות ואימוץ ענישה עצמית בסוף השלב האדיפלי. אני אומר את זה במילים אחרות. כמו תמיד ה'אני' הוא אוסף של מנגנוני הגנה. כדי שההתקלות בהורים לא תכאיב לי יותר מידי, אני מאמץ את גישתם מראש, אני מונע מעצמי את פעילות הדחף מראש, אני מייצר רציונליזציות ומוסר פנימי ואומר לעצמי שבזה אני מאמין. ככה אני לא אקבל את אותה אכזבה מרה שבה האהובים עלי, והמחזיקים אותי, מגבילים ומענישים אותי. המצפון הוא למעשה מנגנון הגנה.
   • בנוירוזה, תפקודי הסופר-אגו משתבשים:
     • בנוירוזת כפייה יש רגרסיה לדחפים אנאליים שמלווה ברגרסיה של הסופר-אגו המגביל, אשר הופך להיות סוכנות סדיסטית ביותר דרך מיניות  והפניית תוקפנות כלפי העצמי. הסופראגו מגזים, הוא נהפך להיות יישות שתלטנית, ולא רציונלית. אנחנו רואים מטופלים נוירוטיים, כפייתיים, שנושאים עימם נוכחות של "מצפון שופט, ומחמיר מדי"  הם רואים מין יותר כסטייה, כמלוכלך, לא מוסרי. הם מדברים על מין במושגים של נותן ולא נותן – כי יש רגרסיה לשלב האנלי. מדברים על מיניות ובכלל על הנאה במושגים של צמצום ודיאטה. או שזה עוד יותר מופרע ומקבל גוון מיסטי או פסיכוטי. וזה מוביל לתפיסה פסיכוטית של אשמה.
     • חרדת אשמה: הנוירוזות הקלאסיות מאופיינות על ידי רגשות אשמה חמורים  רגשות חרטה, שהם תוצאה של דרישות הסופר-אגו המופנמות.

>>>>> 

קופל: כמה מילות סיכום על חשיבות הטיפול בסופר אגו:

1. הסופר אגו בנוי מהפנמות שמקורן באהבה לאנשים שאנחנו מעריכים, מעריצים, וגם חוששים להתעמת מולם. יש בסופר אגו אהבה ופחד זה לצד זה.
2. הסופר אגו – וזה נובע מהסעיף הקודם: שופט את עצמי בחומרה יותר מהאופן שבו הוא שופט אחרים. יש פה מינוס אהבת עצמי ואפילו כפי שפרויד אמר 'מזוכיזם עצמי' – חלק בי נהנה להשפיל את עצמי ביחס לאנשים שאני מעריך. זו 'התיזה הכלכלית' – סכום האהבה לעצמי יורד לטובת אחרים.
3. הסופר אגו – במובן מסויים בן חמש והיכולות האינטלקטואליות של הסופר אגו – נמוכות וילדותיות
4. הטיפול של בריסטול כרוך בשאלה 'זה באמת מציאותי?' המטרה היא לאט לאט לקבל את העובדה שיש הבדל בין דמיון ומציאות
5. דבר אחרון: אנשים שהסופר אגו שלהם דומיננטי – הם אנשים אובססיביים. למה? כי הם מנסים לפתור בעיות מציאותיות על ידי חשיבת יתר לא מציאותית, וללא שיתוף אנשים אחרים: התקלקל המשקל? אני צריך להיענש, אני צריך לקנות משקל חדש, אני צריך לתקן לבד…. וכולי.

 

 

 

 

Bristol, R. C. (2004). History of a Childhood Neurosis and Its Relation to the Adult Superego [Article]. Psychoanalytic Inquiry, 24(2), 286–308. https://doi.org/10.1080/07351692409349084

Freud, S. (1930). Civilization and its discontents [Book]. In SE (Vol. 21).

Groot, J. L.-D. (1962). Ego Ideal and Superego [Article]. The Psychoanalytic Study of the Child, 17(1), 94–106. https://doi.org/10.1080/00797308.1962.11822840