- השלב הפאלי
היום אני אדבר על השלב הפאלי – ועל המשמעות שלו בקליניקה במונחים של שאיפה ואכזבה. זו יכולה להיות אכזבה רגעית, מהמטפל ומהטיפול, או אכזבה מתמשכת ועד לאכזבה מלאה מהטיפול כולו. אבל לפני זה קצת תיאוריה.
השלב הפאלי הוא השלב השלישי בתיאוריית האנרגיה המינית של פרויד. כאשר האנרגיה הסתובבה באיזור האוראלי והאנאלי – עדיין הבן והבת חוו חוויות דומות. כאשר פרויד והאורתודוקסים עברו לשלב הפאלי – נוצרה אבחנה ברורה בין המינים (המילה מגדר עדיין לא הייתה בשימוש).
קריאה בכתבים של פרויד וסביבתו מהקומה הראשונה – היא כמו שיטוט חופשי בשדה מוקשים. יש שם משפטים שקשה לקרוא ואי אפשר להקריא. אבל – ויש כאן אבל גדול – השעה שלנו מוקדשת לנו עצמנו, מטפלים קליניים, ישראלים, בשנת 2026. אני חושב שהמוקשים המגדריים השתולים למכביר בקרב אנשי הקומה הראשונה מסתירים גם פרחים שחבל שלא נוכל להתקרב אליהם – ולכן נזהר מהמוקשים ונתבונן בפרחים. אני מזכיר:
פרויד החל לכתוב על סמליות פאלית ב 1900 ואולי לפני. את התיאוריה הפסיכוסקסואלית הוא גיבש בשלושה מאמרים שיצאו בשנת 1905. באף מדינה עדיין לא ניתנה זכות בחירה לנשים. המדינה הראשונה שנתנה זכות בחירה לנשים היא פינלנד – 1906, בריטניה וגרמניה נתנו זכות בחירה לנשים יותר מעשר שנים לאחר מכן, ובארצות הברית רק ב 1920, ניתנה זכות בחירה לנשים. לא יאומן שבצרפת נשים יכלו לבחור רק החל מ 1944 ובשוויץ החל משנת 1971.
לכן היום – בעולם שלנו – מותר וצריך גם לקרוא את התאוריה הפסיכוסקסואלית כרב-מגדרית. וככה נמשיך עכשיו.
>>>>>
הפגישה היום, בנושא השלב הפאלי, תדבר על אלמנטים פאליים בקרב בנים ובנות, גברים ונשים מבלי להיכנס לסוגייה המגדרית. יש אלמנטים פאליים שהם רלוונטיים לכל בנאדם, מטופל ומטופלת. בהם נתמקד.
עוד הערת מבוא: עוד בימיו של פרויד היו שתי גישות מתחרות: גישת הדחפים והאנרגיות ומולה וגישת היחסים. השלב הפאלי – שייך לגישת הדחפים והביטוי 'תסביך אדיפוס' לגישת היחסים. נעסוק בתסביך אדיפוס – מושג מאוד מרכזי – בעוד ארבעה מפגשים. יש כאלה שבחרו צד באופן מובהק, יש כאלו ששילבו את המושגים: פאלי – ואדיפאלי, אנחנו נשמור את אדיפוס לפגישה 22, וזה נותן לנו הזדמנות להתייחס לשלב הפאלי היום באופן ממוקד יותר.
>>>>>
כמו תמיד אני מעוניין לשוחח על השלב הפאלי בקליניקה שלנו. הילד בן ארבע חמש, הוא כבר הולך, רץ, מטפס, מדבר, מכיר ילדים וילדות, אחים ואחיות אם יש וגם רואה ילדים והורים אחרים בסביבה על בסיס יום יומי.
אבל בשלב הפאלי קורה משהו מאוד מאוד עקרוני: בשלב האוראלי הילד תלוי לחלוטין בנשימה ויניקה. זה שלב שבו הגוף הפיזי מכתיב את הצורך. בשלב האנאלי – עדיין הילד צריך להוציא צואה. אבל כאן נכנס אלמנט פסיכולוגי מסוים שהוא יכול להשהות את היציאה ולשלוט בה באופן מסוים, יש לזה גבול. ילדים שמגזימים עם השליטה מייצרים עצירות ואפילו מגיעים לצורך בהתערבויות רפואיות. יש כאן 'פסיכולוגיה' – במובן של מחשבות ופנטזיות, אבל הגוף הפיזי עדיין משמעותי. בשלב הפאלי, לעומת שני השלבים הקודמים, אלומת הקשב עוברת קדימה, והגירוי נמצא בקולטנים עצביים באברי המין גם של הבת וגם של הבן. פה היוזמה והכוונה היא לחלוטין פסיכולוגית. זה המהפך. הילדה והילד יכולים ליזום פסיכולוגית גירוי ועונג. הם יכולים לפנטז משהו ומייד להגשים את זה. הפסיכולוגיה מובילה את החיים.
וזה לא מפליא כי הם בני ארבע, יש להם שפה עשירה, יש להם יחסים בינאישיים שונים עם בני גילם, גננת, סייעת, אבא, אמא, אחים. הם עכשיו כבר פחות תלויים באחרים, והם יכולים להפיק עונג עם עצמם וגם בחיכוך ושילוב אחרים. זה קורה בגני ילדים מידי פעם.
לאיכות הפסיכולוגית הזאת, שנרכשת בשלב הפאלי – קוראים רצון, או תשוקה, או יוזמה או בשפת הילדים 'בא לי'. הבעיה היא שמייד עם הופעת התשוקה, מופיעה עוד מילה חדשה והיא אכזבה. זה שונה מהצמד הקודם: 'צורך' – 'תסכול' שהוא צמד פיזיולוגי. פה מדובר בצמד פסיכולוגי: תשוקה ואכזבה.
>>>
תשוקה זה דבר מצוין. פרויד וממשיכיו מהקומה האורתודוקסית סוברים שתשוקה מינית – במובן הרחב שלה היא סם החיים. הבעיה היא שתשוקה פאלית וילדותית מתאפיינת בתכונה נוספת – שלילית לפי התאורטיקנים הללו והיא 'אומניפוטנציה'. הילד מרגיש שהוא לא זקוק לאף אחד ושהוא יכול לספק את עצמו לבד.
אידית ג'קובסון (Jacobson, 1946):
….. עם מציאת 'אובייקט האם' והתפתחות יחסי אובייקט נוצרים מושגים מוגדרים של הגשמת משאלות. אבל מכאן ואילך, תהיה בהדרגה אכזבה גוברת מהאם, ובהמשך מהאב, כבני אדם. להתפכחות ביחס להורים יש חלק משמעותי, אם כי כואב, בזיהוי והסתגלות של הילד לעולם האובייקטים הריאליסטי. לאחר שאיבד את אמונתו באומניפוטנציה שלו עצמו, הילד משוכנע ומתבשם מהאומניפוטנציה הקסומה המפונטזת של הוריו. …השתתפות זו מושגת על ידי האופי הנרקיסיסטי של מערכת היחסים הילדותית של ילדים והורים….. בשלב הפאלי של עצמאות ותחרות אגו גוברת, האמונה באומניפוטנציה ההורית וההשתתפות בה נסוגה ודועכת לאט, אך עדיין מתקיימת במידה מסוימת כלפי מושא ההזדהות הנרקסיסטית שהוא, עבור הנער, האב. , עבור הילדה, במשך זמן מה, גם האב, אחר כך שוב האם.
>>>>>>>
הערת סוגריים: זה תהליך שיכול להתרחש בקליניקה בין מטופלת למטפלת. יכולה להתרחש תפיסה של 'אני לא צריך אותך' ומולה גם תפיסה ש'אתה לא צריך אותי'.
>>>>>
בשלב הפאלי התחושה הטובה – וצריך גם להכיר בתחושה הזאת, היא 'התלהבות' ועניין עמוק – או באנגלית 'passion'. שאיננה דומה לחלוטין לתשוקה שרוויה בתאווה 'desire' יותר גשמית ויותר בת השגה. (ככה לפחות אני מתרגם ולוכד את משמעות המילים).
פרויד דיבר על התלהבות ילדית כמנוע פנימי חיוני, שרק בהמשך יעבור עידון והסבה לחקירה מדעית למשל, או ליחסי אהבה בוגרים.
<<<<<<
נחזור לג'קובסון על בריאות נפשית:
'בעוד אנשים בריאים מסתמכים על עצמם ושומרים על איזון האגו שלהם באמצעות הישגים וסיפוקים מציאותיים, אך (מצד שני, הם, ק) מונחים על ידי ה'אגו אידיאלי' שלהם ונשלטים על ידי הסופר-אגו שלהם, מטופלים נויירוטים, מקבלים ביטחון עצמי בעיקר מהסופר-אגו שלהם על-ידי סיפוק משאלת הקסם המקורית (הפאלית, ק) שלהם לאומניפוטנציה. הם לא ויתרו על היצמדות לכוח קסם שעל ידי השגתו ובחסדו עדיין ניתן לשנות (את מציאות החיים, ק) מ'רעה' ל'טובה', קסם המבטיח תמיכה והגנה כמו שפעם היה שד האם. הם לא למדו להעריך ולקבל את החוזקות והמגבלות של האגו שלהם, וגם לא את (החוזקות והמגבלות, ק) של העולם המציאותי, (שהם מאמינים, ק) שבאמצעות השלכה מחדש עלול להפוך למקום של דמויות קסם, כל יכולות, המייצגות אהבה או עונש, אידיאלים נשגבים או חוסר ערך'.
>>>>>
אנשים נוירוטיים, אומרת עידית ג'קובסון, תקועים בהערצה. אולי 'הערצות', והם מאמינים שאם רק יהיו כמו האדם שהם מעריצים באופן קסום הסבל שלהם – כל מה שרע להם בעולם יהפוך למושלם. זה, אצל הנוירוטים, תופס בענייני אהבה, בעניינים מקצועיים, וגם בקליניקה. זה לא חייב להיות ישיר: 'אם הייתי חכם כמו המטפלת שלי הכל היה מסתדר' זה יכול להיות גם עקיף – וזו עדיין מחשבה פאלית נוירוטית: 'אם המטפלת שלי היתה מטפלת טובה הייתי יכול לבכות ולהרגיש' – למשל…
>>>>>
עד כאן עידית ג'קובסון. בקליניקה בטיפול הדינאמי, המטופלים מקבלים הזדמנות לנסיגה לשלב הפאלי, באופן זמני, במטרה לעבור שוב את מהלך ההתפכחות הכואבת, ולגלות מחדש שהמטפלת לא מושלמת, העולם לא מושלם וגם הם עצמם לא מושלמים לחיוב, וגם לא גרועים לחלוטין. הטיפול כולל בחובו אכזבה מסוימת, אך יש לזכור, שלדעת ג'קובסון יש בבריאות הנפש גם מידה מסוימת של שימור הפאנטזיה – לה היא קוראת 'אגו-אידיאל'.
בקליניקה, ניתן אולי לברר את הסוגייה הזאת: מה במטרות הטיפול היא השלכה מאגית – איזו מטרה היא 'חיסול' המצב הרע, והפיכתו ל'אידיאלי'? ואיך המטופלת מנהלת את ה'אכזבה' שלה פה בינינו בטיפול, וגם בחיים, מבלי ליפול לדיכאון וייאוש מוחלט.
מכאן, באופן טבעי, נעבור שבעים שנים קדימה, ונמשיך עם ג'י גרינברג.
>>>>>
גרינברג (Greenberg, 2015): 'כל מה שאנו יודעים על הפסיכואנליזה, וכל מה שלמדנו מהפסיכואנליזה, מזהיר אותנו שתחושת מגבלה ותחושות של אכזבה הן תחושות בלתי נמנעות, ואפילו חיוניות לעבודתנו. פרויד – שמעולם לא היה מטפל אופטימי, לאחר הימים המוקדמים והאופוריים ביותר של עשייתו הטיפולית – העניק לאכזבה מקום מרכזי בתפישתו את החוויה האנושית. במאמרו "על הנטייה הכללית להשפלה בחיי האהבה" הוא כתב: "כמה שזה יישמע מוזר, עלינו להתייחס לאפשרות שמשהו בטבעו של היצר המיני עצמו אינו מאפשר סיפוק מוחלט".
++++
מדוע היצרים והשאיפה לסיפוק מלא לא יכולים להתממש באופן מלא? איך זה יתכן שאנשים, כמו בעלי חיים פשוטים, חותרים לעונג ולא מצליחים לממש אותו?
גרינברג מונה שתי סיבות לכך: הראשונה היא שכבר בשלב הפאלי, עם השאיפות לסיפוק מיני, הילד מוקף באנשים מתסכלים: גם בגלל שהם מבוגרים ממנו, והמצב ההתפתחותי שלו לא מאפשר סיפוק מיני איתם, וגם בגלל יחסים משפחתיים שיש עליהם טאבו.
הסיבה השנייה היא, כי היצרים עצמם הם מרובים ומסוכסכים ביניהם – כך שאי אפשר לספק את כולם. אני מקריא מגרינברג: ' בואו נזכור שהתשוקה המינית ה"בוגרת" היא התוצאה ההתפתחותית של צבירה של מגוון רחב של תשוקות מוקדמות. משאלות אוראליות, אנאליות, פאליות, סדיסטיות, מזוכיסטיות, מציצניות, אקסהיביציוניסטיות ואחרות במגוון כמעט אינסופי של שילובים, הן עשויות להיות מודחקות בדרגות שונות, אך כולן מתחרות….'
+++
לכן האכזבה היא סוג של חוויה, שלילית כמובן, שלא ניתן להימנע ממנה, היא נובעת מהתשוקות ומהרצונות המרובים אשר שוכנים בפנטזיה שלנו, ואי המימוש שלהם, או של רוב רובם במציאות. כמובן, טוען גרינברג טענה מובנת מאליה, שלכל מטופל יש את הסגנון הייחודי שלו – ואין שני לו – למהול את סוג התשוקה האופייני לו ולחוות את סוג האכזבה הייחודי לו.
גם כאשר הטיפול מתקדם – מזהיר גרינברג (Greenberg, 2015) – הוא מלווה באכזבה:
+++++
גרינברג: לפני שאפנה לנושא המרכזי שלי, חוויית האנליטיקאי, כאשר הוא חושב את מצבו של המטופל. רגע של הישג (בטיפול) עשוי להיות רגע שבו המטופל הגיע לתובנה חדשה, או רכש יכולת חדשה, או שהעז לממש התנהגות חדשה שהצליחה לו, וכן הלאה. ברגעים כאלה, החזון הטרגי מזהיר אותנו לזכור שתמיד יש צד הרסני להישגים הללו; יש לנטוש דרכים וחוויות מוכרות, יחסי אובייקט מוקדמים, נאמנויות ומחויבויות שבמובנים רבים שירתו את המטופל היטב. יש להתאבל על אלה, יש להתחשב באשמה (שמתעוררת בעקבות שינוי, ק), להכיר בהשפעה (ההפוכה להישג, ק) של התקשרויות מתמשכות. אנו שומעים הדים לבניית האינסטינקט המיני של פרויד; חיינו מורכבים ממרכיבים שונים, שבגלל שהם מסוכסכים זה עם זה, לעולם לא ניתן לספק אותם במלואם על ידי מעשה אחד. למרות שבדרך כלל הם לא מודעים, או רק מוכרים חלקית, תחושות של אכזבה וגבולות מלווים, אפילו את ההישגים החשובים ביותר שלנו.
>>>>
בשלב הפאלי, או כפי שיותר נוח לי להציג את הסוגייה: באזור הנפש הפאלי, אין התלבטות ואין סכנות. אני יכול לעשות מה שאני רוצה. גרינברג אומר שהמטופלים מגיעים עם מערכת נפשית מורכבת. ולכן ניצחונות ומימוש של תשוקות עלול לעלות בהרס וכאב כתוצאה מבגידה בערכים או באובייקטים ששימשו את המטופל לפני השינוי.
>>>
גרינברג מביא מטופל בשם רוג'ר:
' רוג'ר בא ממשפחה מהמעמד העליון, הוא גרפיקאי מוכשר. כיום, הוא בשנות הארבעים לחייו. הוא זכה להצלחה מקצועית לא מבוטלת בתחילת הדרך, אבל הוא נמק בשנים האחרונות, בין היתר, בגלל שהוא נקלע למריבות עם אנשים שהיו חשובים לקריירה שלו, בין היתר בגלל חוסר הביטחון שלו בעבודה. נכון לעכשיו הוא מחלק את זמנו בין משפחתו הצעירה, לבין התלבטויות לגבי מה עליו לעשות הלאה. רוג'ר נכנס לאנליזה לאחר שעזב טיפול שנמשך מספר שנים, בתחושה שזה לא ממש עזר לו להתמודד עם השיתוק שהוא חש.
לאורך שנתיים של העבודה המשותפת שלנו הוא הודיע לי שהוא לוקח את מה שאנחנו עושים ברצינות רבה, שזה חלק חשוב מחייו, ושהוא מאוד מעריך את העזרה שלי.
כשאני פותח את הדלת לחדר ההמתנה שלי, הוא תמיד שרוע על הספה, קורא מגזין, נראה מותש ודעתו מוסחת. כשהוא קם הבעתו משתנה; כשהוא הולך אל הספה הוא נראה מהורהר ביחס למשהו שמדאיג אותו. הוא מדבר במהירות והאסוציאציות שלו מפוזרות, לפעמים קשה לעקוב. נראה לי שהוא מחבב אותי, למרות שהוא לא ממש אומר זאת. הוא זוכר במדויק דברים שאמרתי; לפעמים הוא מתגרה בי בעדינות.'
+++
אני עושה פה הפסקה שהיא קצת מצמצמת ומתודית: גרינברג מספר על מטופל תקוע בקריירה, שאינו יודע מה לעשות, שמאוכזב מטיפול קודם, מאוכזב מהקריירה, מאוכזב גם מהיכולות שלו – למרות שהצליח בתחילת הדרך – אולי זה מיקוד יתר אבל לצורך העניין שלנו ברצון מול אכזבה – זה יהיה יעיל לחשוב גם ככה. לפני שנמשיך עם תיאור המקרה של גרינברג, אספר שביחסים בין גרינברג למטופל – המטופל הקרין הרבה פעמים שהאינטנסיביות של המפגשים מקשה עליו מאוד.
עוד הערה. המטופל נשמע רציני ביחס לטיפול. הוא מעריך את המטפל. בחדר הקבלה הוא נראה רגוע, אבל הוא נראה מודאג בכניסה לחדר.
איך זה מתכתב עם ההתלהבות הפאלית? זה לא כל כך ניכר במטופל הזה. גם כשהוא מביע רגש חיובי – זה לא מהאזור הפאלי כנראה.
נמשיך עם גרינברג:
+++++
לאחרונה, רוג'ר ואני קיימנו פגישה שמאוד ריגשה את שנינו. דיברנו על אמא שלו, שהוא עשה לה אידיאליזציה, על אף תחושתו שהמסירות שלה לעבודתה למעשה פגעה בזמינותה עבורו. הוא, לפחות, יכול היה לסמוך על נוכחותה, בניגוד לאביו, שלא הייתה לו עבודה אמיתית, אבל תמיד איים לעזוב את המשפחה.
במהלך הפגישה הזו, בפעם הראשונה, רוג'ר קלט דרכים שבהן אימו הצדיקה את הימצאותה בעבודה על ידי זה שהתייחסה בלעג – לתפיסתו של רוג'ר – להתקשרות שלו אליה, לגבי הצרכים שלו, אפילו ביחס לאהבתו אליה. ככל שראה זאת, הוא נעשה מוטרד יותר ויותר, באופן שהרגיש מאוד אמיתי, ונראה היה כי נגע בקושי הכרוני שלו להתייחס ברצינות מלאה לרצונותיו ותקוותיו – אפילו להתייחס ברצינות לתחושת היותו אדם שיכול לרצות ולקוות.
זה היה בפגישה האחרונה שלנו השבוע, ורוג'ר אמר בפעם הראשונה: "הלוואי שיכולתי לבוא גם מחר". אבל אז, במהירות, כאשר ברור שחשש שאני אוכל להציע לו פגישה נוספת (שלמען הפרוטוקול, לא היה לי), הוא אמר, "כמובן שאני לא באמת רוצה לבוא".
בהערה זו, רוג'ר מתייחס לקשר שלנו באופן אירוני, על ידי הזדהות עם אימו, ובהזדהות עם אביו, הוא שומר על החופש שלו לעזוב.
איך הוא יכול היה לעשות אחרת, במיוחד ברגע שבו הטיפול מאיים דווקא על אותם מנגנונים שאפשרו שישרוד כמו שהוא באמת? רוג'ר יודע – באופן לא מודע – שיש תבוסה בכל ניצחון, והוא יודע כמה זה מסוכן להגשים את היעדים שהוא בעצם היה בתקווה להשיג.
הייתי אומר זאת כך: התובנה של רוג'ר (וכמובן, כל מה שקרה בינו לביני שהוביל לתובנה) אפשרה לו לחשוב על עצמו אחרת – אם לא בפעם הראשונה – כמישהו שיש לו רצון. הוא יכול היה לראות את עצמו אדם שיכול לרצות ושיכול לדמיין את עצמו חותר לעבר מה שהוא רוצה. זה כלל, כרגע, רצון לפגישה נוספת.
אגיד גם, (שברגע זה) הוא יכול לחוות את עצמו כמי שרוצה ממני יותר, כשהוא מחזיק בהרגשה משוחררת מהקשר שלו לאימו האידאלית, למרות העובדה שבסיום הפגישה הייתי דומה לאביו הנוטש באופן כרוני.
אבל קחו בחשבון את המחיר של תובנה הזאת: מדובר ברגשות בלתי נמנעים של אשמה על שבירת הקשר הישן (הקשר שלו עם אמא ואבא) וחרדה מפני התמודדות עם עתיד לא ברור. שום דבר שתיארתי על הרגע הזה אינו יוצא דופן; למעשה, הטיעון שלי הוא שדברים מהסוג הזה הם תכונה קבועה של הגאות והשפל של כל פסיכואנליזה. אני יכול לדמיין את רוג'ר מפרפרזה על דבריו של אדיפוס לפני אלפיים וחצי אלפי שנים: "תובנה אחת העלתה אותי והיא גם זו שהפילה אותי." וכפי שהצעתי, זה מה שהתיאוריה הפסיכואנליטית מלמדת אותנו לצפות לו.
>>>
אני מזכיר שזה מטופל למוד אכזבות: שמאוכזב מטיפול קודם, מאוכזב מהקריירה, מאוכזב גם מהיכולות שלו – למרות שהצליח בתחילת הדרך. פתאום הוא מבטא רצון: רוצה עוד. אבל מייד הוא נסוג. נמשיך עם גרינברג שגם חש כנראה אכזבה שרוג'ר נסוג. כך הוא אומר:
>>>
'ו….מכיוון שאנחנו לא אמורים להרגיש סיפוק כמטפלים, אנחנו מאומנים גם להתנער מאכזבה. כתוצאה מכך, תחושת אכזבה יכולה להיות (אפילו) מזעזעת, ולערער את הגישה הטיפולית שלנו. זה היה מוחשי במיוחד עבורי כאשר רוג'ר לעג באופן אירוני להכרתו שהוא רוצה פגישה נוספת, ובכך הטיל ספק בקשר שלנו בכללותו.
הבעיה החריפה כי ההערה שלו על כך שהוא לא באמת רוצה לחזור הייתה הערה שנאמרה ממש בדלת; זה לא הותיר מקום אמיתי לתגובה, ובכל מקרה לא הייתי יודע בדיוק איך להגיב. מה שהרגשתי באופן נוקב היה תחושת האכזבה החדה כשרוג'ר עזב.
…. בדיעבד אני יכול להרגיש מתח בין שתי דרכים להתמודד עם האכזבה שלי – שתיהן מפתות, אבל לא מועילות. אחת תהיה להכחיש את החשיבות של האמירה של רוג'ר ('כמובן שאני לא באמת רוצה לבוא') – או גרסה אחרת של זה, שתהיה לראות באמירה שלו פשוט (תגובה) הגנתית (שלו). ולהגנות, כמובן, תמיד אפשר להתייחס באופן פרשני.
דרך חשיבה זו טומנת בחובה סכנה להרחיק אותנו (המטפלים) מהדילמות המאוד אמיתיות שעמן מתמודדים המטופלים שלנו, לרבות הדילמות הגלומות בשילוב מה שהם מקבלים בטיפול וישמש אותם בשארית חייהם. מטופלת, לא רוג'ר, צדקה לפחות באופן חלקי כשאמרה שהיא ואני לומדים לדבר בשפה חדשה ויפה מאוד, אבל שאף אחד אחר בעולם לא יודע לדבר אותה.
>>>>>>>
מול השיח על אכזבה של מטופל ואכזבה של מטפל, אני רוצה לסגור מעגל דווקא עם התשוקה וההתלהבות הפאלית, באנגלית 'Passion'. פיטר שבד (Shabad, 2010)הוא אנליטיקאי התייחסותי בן זמננו. הוא ממשיך את הקו של גרינברג אבל מנקודת מבט חיובית. התשוקה מלווה בסבל כי היא מחייבת חיבורים בינאישיים חדשים. בדיוק כפי שההתאהבות מלווה בסבל, וכאב.
(אוטו) רנק (1936) הציע שנוירוטיים מצמצמים את השקעתם בחיים באמצעות 'מוות חלקי' של חיים ללא להט, ובכך מקווים להימנע מההשפעה המלאה של המוות האמיתי.
נסיגה זו מעיסוק מלא ב'חיים וב'מוות' ניכרת בכל פעם שאנו נוטשים את התשוקה היצירתית בשינוי ובצמיחה של ההתהוות, לטובת הביטחון האשלייתי של העברת חיים של קיום בלבד. זהו רק אזור נוחות לכאורה, משום שבנסיגה מהמנדט הקיומי לחיות וליצור בתאווה, מה שנראה פעם כמקלט בטוח מפני שינויים, מתחיל להפוך לכלא סגור של חרטה מכרסמת, שבו אנשים כאלה מתייאשים כשהזמן נגמר לפני שיממשו את חייהם.
הניסיון המשתק את עצמו "להעמיד פנים מת" בסופו של דבר לא עובד משום שאדם צריך למות בכל מקרה, ועכשיו הוא חייב למות ביתר ייאוש בגלל חוסר מימוש חייו.'
Greenberg, J. (2015). Disappointment: Something in the Nature of Analysis [Article]. Journal of the American Psychoanalytic Association, 63(6), 1215–1223. https://doi.org/10.1177/0003065115616969
Jacobson, E. (1946). The Effect of Disappointment on Ego and Super-Ego Formation in Normal and Depressive Development [Article]. The Psychoanalytic Review (1963), 33(2), 129–147.
Shabad, P. (2010). The Suffering of Passion: Metamorphoses and the Embrace of the Stranger. In Psychoanal. Dial (Number 20).
