- איד
מושג האיד הוא מבין הקשים לתיאור. אפילו אי אפשר להתחיל לדבר עליו, גם כי הוא כולו 'לא מודע'. וגם כי הוא מעורר דחיה וחרדה, הוא מגעיל, מביך, סוטה, משפיל. הוא בטוח (בטוח בטוח) 'לא אני'. ממש לא אני.
איד הוא לא 'אני' בהגדרתו.
אז מי צריך את המושג הזה 'איד'? ובשביל מה צריך את זה? תשובה אישית וצנועה: כי האיד היה דרוש לפרויד כדי להביא לקדמת הבמה את רעיון 'הקונפליקט'. זה המושג החשוב כל כך שנדבר עליו עוד עשרה מפגשים, במפגש 21.
באותו עניין, זה אחד המושגים שיש לגביהם פער גדול מאוד בין מיעוט המאמרים שנכתבו עליהם, וכפועל יוצא מיעוט השימוש הקליני בהם, לעומת חשיבותם המרכזית מבחינת התיאוריה. לי חשוב לדבר במפעל הזה על המשמעויות הקליניות ופחות התאורטיות.
אז כיצד ניתן היום להגדיר משהו כזה לא מוגדר?
בהרצאות מבוא 1933 פרויד (Freud, 1933) זורק רעיון:
"אנו ניגשים לאיד באמצעות אנלוגיות: אנו קוראים לזה: כאוס, קדירה מלאה בריגושים רותחים."
נדמה לי שכדאי להמשיך בפרויד (האני והסתם, 1923. מהדורה עברית). פרויד אומר לגבי הסתם שני דברים שעליהם נשים כרגע דגש.
"האני הוא אותו חלק של הסתם ('סתם' היא מילה נרדפת ל'איד', ק), שהתעצב בהשפעה ישירה של העולם החיצון, באמצעות מערכת תפיסה-מודעת…הוא משתדל (הדגשה שלי) לתת תוקף להשפעת העולם החיצון על הסתם ועל כוונותיו, ושואף להעמיד את עקרון-המציאות במקום עקרון-העונג, המושל בסתם ללא מיצרים…ה'אני' מייצג את מה שאפשר לקרוא לו בשם תבונה ויישוב-הדעת (סבלנות), בניגוד ל'איד', שאצורות בו התאוות"
>>>>>>
הייתי מעוניין לקרב את זה קצת לקליניקה. מטופל מגיע עם חוסר שביעות רצון. זה עניין אנושי. אנחנו נולדים ומתנסים מהר מאוד במצבים של חוסר שביעות רצון. חוסר שביעות רצון היא כנראה מה שקורה כשהאיד פוגש את המציאות. לכל אדם יש שתי אפשרויות. ובאופן ספציפי למטופל יש שתי אפשרויות: הראשונה, לשנות משהו במציאות, השנייה, לשנות משהו ב…עצמו. לשינוי עצמו יש הרבה שמות. שמות חיוביים כמו התבגרות, סובלימציה, שליטה בדחפים. ושמות שליליים אשר אחד מהם הוא נוירוזה. זה מה שפרנץ אלכסנדר (Alexander, 1925) אומר:
'מטרת הריפוי הפסיכואנליטי היא לחולל שינוי מטאפסיכולוגי שיביא לסיום הפסיכו-נוירוזה, על ידי יצירת מערכת נפשית הומוגנית. שינוי זה מושג באמצעות חידוש התקשורת בין ה'אגו' וה'איד', תקשורת שנחסמה קודם לכן על ידי ה'סופר-אגו'.
התהליך המרפה המרכזי מורכב מהתגברות על ההתנגדויות להעברת תפקיד ה'סופר-אגו' ל'אגו' . (Alexander, 1925)
>>>>
הסבר קצר: אלכסנדר טוען שני טיעונים משתלבים: שאצל אדם נוירוטי יש חוסר תקשורת בין האיד לאגו – וטיעון שני שהסופראגו – המצפון החוקים החברתיים – כל אלה לא מאפשרים את התקשורת הזאת. איך מורידים את עוצמת ה'סופר-אגו' ומחדשים את השילוב בין ה'אגו' ל'איד'?
>>>>
אלכסנדר טוען ש'אגו', שהיה "עיוור למה שמתרחש בפנים ושכח את שפת הדחפים", נדרש כעת ליטול על עצמו את החקירה והרגולציה של הפעילויות הדיחפיות. לשם כך, עליו ללמוד את חוקי האיד ואת שפתו, זאת בשילוב לחוקי המציאות.
הישג אנליטי זה הוא הישג טופוגרפי המערב הוצאה דינמית של אנרגיה. פרויד הגדיר את מטרת הטיפול כתחליף להדחקה על ידי חשיבה. ההדחקה (שמקורה בסופר-אגו) רק חוסמת את הדרך לפריקה מוטורית אך מאפשרת סיפוק סודי; ואילו עבור האגו קיימות רק שתי אפשרויות: קבלה וביצוע, או דחייה וזניחה של דרישות הדחף.
על מנת להשיג שליטה בדחף, שהיא חופשית מקונפליקט, (על ה'אגו') לבנות מערכת הומוגנית עם מנגנון תפיסתי כפול: אחד כלפי המציאות ואחד כלפי האיד בגבול הפנימי. האגו נקרא כעת ליישב את תביעות הדחף (של האיד) ולקבלן או לדחותן בהתאם לתוצאות בדיקת המציאות.
הטכניקה הטיפולית של אלכסנדר מתמקדת בהעברת תפקיד הסופר-אגו מהמטופל לאנליטיקאי, והיא מתבצעת בשני שלבים:
- האנליטיקאי לוקח על עצמו את תפקיד הסופר-אגו תוך שימוש בטרנספרנס. יחסים תוך-נפשיים בין האיד לסופר-אגו מומרים ליחסים בין האנליטיקאי לבין האיד (של המטופל).
- לאחר עבודת פירוש ועיבוד, התפקיד מועבר חזרה לאגו המודע של המטופל, אשר נאלץ כעת להתמודד עם האיד שמהווה מאגר גדול של דחפים ועכבות ילדותיות.
>>>>
ציטוט: 'העברת תפקיד הסופר-אגו לאגו מתרחשת בשני שלבים במהלך הטיפול. באמצעות ההעברה, האנליטיקאי לוקח קודם כל את תפקיד הסופר-אגו, אך זאת רק כדי להעבירו בחזרה למטופל לאחר שתהליך הפרשנות והעיבוד הסתיים; הפעם, לעומת זאת, האגו המודע של המטופל תופס אותו… תפקידו של האנליטיקאי מורכב, אם כן, בתחילה מלקחת על עצמו את הפיקוח על החיים היצריים, על מנת להחזיר שליטה זו בהדרגה לאגו המודע של המטופל. באמצעות ההעברה הוא רוכש את אמונו של המטופל ויוצר (משחזר, ק) את מצב הילדות המקורי שבמהלכו נוצר הסופר-אגו. כל עוד כל המערכת הנפשית של המטופל משוחררת מהפיקוח של החיים האינסטינקטיביים, כל עוד האנליטיקאי אחראי על כל החיים האינסטינקטיביים, התהליך ממשיך ללא הפרעה. לאחר שתפקיד הסופר-אגו, בעזרת מנגנון השלכה זה, נלקח במלואו, כך שהקשר התוך-נפשי הקודם בין איד לסופר-אגו הומר לקשר בין האנליטיקאי לאיד, מתחילה המשימה הדינמית הקשה יותר, דהיינו, להשיב למטופל את תפקיד הפיקוח הזה. חזרה זו של תפקיד ה'סופר-אגו' (מהמטפל למטופל, ק), מתרחשת ברוב המקרים בתקופת הפרידה מהאנליטיקאי. מבחינת סכמה זו, התהליכים הפסיכולוגיים המעורבים בטיפול ניתנים לתיאור בקלות רבה, אך מוטל עליי עדיין להרחיב את הישימות האוניברסלית של תיאור זה.'(Alexander, 1925)
>>>>>
כבר בשנת 1925, אלכסנדר כמעט כותב את מנגנון ההזדהות ההשלכתית. המטפל, בהיותו גם סמכותי וגם אהוב, לוקח מהמטופל את הסופר אגו המצמצם שלו, זה שלא מאפשר למטופל להיות במגע עם תשוקותיו המיניות, עם דחפיו האלימים, עם בחירת האובייקטים השונים. הסופר-אגו של המטפל מעובד יותר, מרוכך יותר, מורכב מהורות חומלת, וכך מאפשר למטופל לשנות באופן מיבני את המערכת הנפשית כולה.
פרויד מתרכז באגו:
>>>>>
פרויד על האגו והסתם:(Freud, 1923)
"חשיבותו התפקודית של האני מתבטאת בכך שבאורח תקין מסורה לו השליטה על היכולת לפעול. (בעצם פרויד עושה פה הבחנה בין פנטזיה, או נפש לבין פעולה, ק) בקשר שלו אל האיד משול הוא מבחינה זו לרוכב שהוטל עליו לרסן את יתרונות כוחו של הסוס, …כשם שהרוכב, אם אין הוא רוצה להיפרד (לעוף, הומור גרמני, ק) מעל סוסו, לעיתים קרובות אין לו ברירה אלא להוליך את הסוס למקום אשר אליו הסוס מבקש ללכת, כך האני נוהג להוציא לפועל את רצונו של הסתם, כאילו זה היה רצונו שלו (תרגום שלי לעברית בת ימנו, ק.)" (Freud, 1923)
>>>
דגש ראשון: האיד הוא המיכל של התאוות ושל התשוקות. ה'איד' הוא המקום אשר נשלט על ידי עקרון העונג. המחשבות שלו, הדחפים שבתוכו דורשים ביצוע ופורקן מידי. ולכן, ה'איד' יהיה גם המקום אליו נכוון את תשומת ליבנו במצבים של חרדה, לחץ, כאב נפשי, ותסכול חריפים. הסבל נובע מכך שהתשוקות הטבועות ב'איד' אינן מקבלות מענה. משהו באיד, מתוסכל ולכן המטופל סובל. כמובן שהדברים לא מודעים למטופל, הוא גם לא רוצה לדעת אותם, אבל הסבל הנפשי הוא בדיוק התוצאה של תסכול הדחפים.
דגש שני: למרות שעושה רושם שה'אני' שולט במצב, האמת היא ש'האני' הוא חלק קטן, ולא כל כך שולט כפי שהיינו רוצים לחשוב. פרויד מצטט הוגה בן זמנו גרודאק, ואומר שאנחנו, איננו חיים את החיים, אלא החיים חיים אותנו. אנחנו בעצם סבילים – פאסיביים, ביחס לכוחות המניעים אותנו. הרוכב יודע שהוא יכול בכל שניה לעוף מהסוס, אבל ברגעי סערה הוא עושה למראית עיין שהוא שולט, ולעיתים קרובות מצניע את העובדה שלמעשה הסוס הוא זה שהוביל אותו.
אנחנו מכירים משפטים מורכבים בהם אנשים מסבירים למה זה בסדר – לעשות משהו לא מקובל.
כוחו של האיד, הוא עובדה מאוד משמעותית ביחס למעשה הטיפולי. עוצמת האיד משחקת תפקיד בשאלה עד כמה אנחנו באמת יכולים לשנות את הסבל של המטופל, ואיך אנחנו עושים משהו – אחר, שה'אני' של המטופל בעצמו נכשל לרסן או לא הצליח לעשות כל כך הרבה זמן ובמחירים של סבל, בושה, אשמה, חרדה, בידוד חברתי, וכולי?
התיאוריות האנליטיות העמידו הרבה תשובות לשאלה הזאת. אך מעמדו של האיד – לא יכול להילקח ממנו ולהצטמצם. טיפול פסיכודינמי נוהג באורח של כבוד לדחפים של האיד. כי זה הסוס.
מה שכרגע נדמה לי הוגן להגיד הוא שלא ניתן להתערב באופן מלא או אפילו רק להבין את הסבל של המטופל ללא התייחסות לאיד שלו.
>>>>>>>
איך האנליטיקאי עוזר למטופל?" בתגובה לשאלה זו של מישהו שהיה בקהל בכנס המרכז למחקרים פסיכואנליטיים מודרניים (CMPS) בנושא "פרויד ופסיכואנליזה מודרנית", ענה אנדרה גרין (2004) בהנאה גלויה, " זה עשוי להכעיס אותך מאוד מאוד, אבל אני אף פעם לא רוצה לעזור למטופל שלי. אני קודם כל מנסה להבין מה הוא אומר. מה הוא מנסה לתקשר לי? . . . למה הוא מצפה כתשובה ממני?" ….. 'להגיד שאני רוצה לעזור לך ( כך אומר אנדרה גרין, ק) זה כמו שאנשים אומרים לך, "אוי, אני מבין אותך." מה הם מבינים? כלום. הם לא מבינים עליי כלום. הם לא מבינים כלום על ה'לא מודע שלי', (או לגבי) העבר שלי…'
אז כמה קל לשנות את המטופל? אנדרה גרין לוקח ברצינות את השפעתו של ה'איד' ואת ההשפעה ה"דמונית" של כפיית החזרה ('כפיית החזרה' הוא מושג פרואידיאני בסיסי, שמדבר על מצבים שאינם רצויים, שאינם מתיישבים עם ההיגיון והכוונה של האגו, אך בכל זאת אינם פוסקים אלא חוזרים שוב ושוב, ק). לדעתו (של גרין, כמו גם מלאני קליין, ק) יש גרעין פרנואידי בכולם: ה'חוץ' נדחה כמסוכן; האדם ה'אחר' מהווה ביסודו איום על עצם קיומו של האדם. האדם האחר מהווה איום על האיזון הפנימי של האגו והאיד והסופר-אגו. איך אדם אחד יכול להשפיע באופן משמעותי על אחר כאשר סוג כזה של פחד ושנאה פועל ברמה כה עמוקה?
"ומכאן זה הולך למציאות הפנימית ולשאלות שנובעות מתוך המציאות הפנימית. מה יש בעצמי שגורם לי לאהוב או לשנוא? מה שגורם לי להימנע או לפעול? מה גורם לי לתקוף או להיות מדוכא? הפסיכואנליזה עוסקת רק בזה. היא לא עוסקת בהסתגלות. המטרה היא לא לעזור למטופלים. אלא להקשיב למה שהם אומרים ולהחזיר להם את מה שהם הכניסו לתוכנו בצורה שיכולה להיות נסבלת עבורם'. (Shepherd, 2012)
>>>>>
גרינסון ומרלין מונרו
ראלף גרינסון (נולד בשם ברומיאו סמואל גרינשפון, 20 בספטמבר 1911 – 24 בנובמבר 1979) היה פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי אמריקאי בולט. הוא ידוע כפסיכואנליטיקאי של מרילין מונרו ושל שחקנים וידוענים רבים כמו טוני קרטיס, ופראנק סינטרה. גם בקהילה הפסיכואנליטית גרינסון היה בעל השפעה רבה והיה מקורב לאנה פרויד.
קירסנר במאמר ביקורתי מאוד על הפער בין התיאוריה של גרינסון והאנליטיקאים הקלאסיים לבין הפרקטיקה שלהם בפועל מתאר את הקשר ההדוק של גרינסון עם המטופלת שלו מרלין מונרו, הצעירה ממנו בחמש עשרה שנים. בסיומו הטראגי של הטיפול הוא בן חמישים ואחת, היא בת שלושים ושש:
מרלין מונרו הגיעה לטיפול עם גרינסון שבע פעמים בשבוע בביתו, ומאוחר יותר פעמיים ביום בביתו, היא אפילו גרה בביתו של גרינסון למשך זמן מה. (ספוטו, 1993, עמ' 553). לאחר הפגישות שלה עם גרינסון, היא נשארה לעתים קרובות בביתו לשמפניה ולארוחת ערב (עמ' 522). בהוראת גרינסון, היא התיידדה עם בני משפחתו שהסיעו אותה הביתה או לבית המרקחת כדי לקנות תרופות. בקושי היה חלק מחייה של מונרו אשר בו גרינסון לא היה מעורב. כידוע, גרינסון היה מוטרד קשות ממותה של מונרו. (הוא זה אשר דיבר איתה לפני מותה, וכנראה הוא חשב שהיא נרצחה ולא התאבדה. הוא נפגע כל כך, עד כדי כך שלאחר מותה, צמצם את פעילותו הקלינית והפסיק לכתוב) במכתב מרגש לאנה פרויד … כתב גרינסון:
'זו הייתה מכה איומה במובנים רבים. דאגתי לה והיא הייתה המטופלת שלי. היא הייתה כל כך פתטית והיו לה חיים כל כך נוראים. היו לי תקוות כלפיה וחשבתי שאנחנו מתקדמים. ועכשיו היא מתה ואני מבין שלא הספיקו כל הידע והרצון שלי והכוח שלי. אלוהים יודע שניסיתי ובגדול, אבל לא יכולתי להביס את כל הכוחות ההרסניים שעוררו בה החוויות הנוראות של חייה הקודמים, ואפילו של חייה הנוכחיים. לפעמים אני מרגיש שהעולם רצה שהיא תמות, או לפחות אנשים רבים בעולם, במיוחד אלה שאחרי מותה התאבלו והתאבלו בצורה כל כך בולטת. זה מכעיס אותי. אבל מעל הכל אני מרגיש עצוב וגם מאוכזב' (גרינסון לאנה פרויד, 20 באוגוסט 1962, מסמכי אנה פרויד, ספריית הקונגרס). (Kirsner, 2007)
>>>
גרינסון מרגיש כישלון וממש מצמצם את הקליניקה שלו. מרלין מונרו – מטופלת כל כך אינטנסיבית, הם נפגשים כל יום וגם פעמיים ביום – והיא מתאבדת. היא מפנה את הדחפים הכי איומים וקטלניים שלה כלפי עצמה. גם אפשר לומר שכלפי גרינסון עצמו, התאבדות היא מעין פיגוע שמכאיב גם למי שאוהב אותך, וגרינסון בהחלט אהב את מרילין.
נשתמש בספרו הקלאסי של גרינסון, בהסבר התיאורטי שלו, ובדוגמא שהוא מביא לחשוב על האיד.
'הגורם המרכזי בהבנת התוצאה החולנית של הקונפליקטים הנוירוטיים, הוא הצורך של האגו להשקיע כל הזמן את האנרגיות שלו בניסיון למנוע מהדחפים המסוכנים או האסורים להשיג גישה לתודעה או לפעולה הממשית'. (Greenson, 1974)
>>>>>
זו ממש הגישה האורתודוקסית הפרואידיאנית. האגו מנסה לא רק 'לא לממש' את הכוונות של האיד – הוא גם בכלל לא רוצה לדעת מהן.
+++++++++
גרינסון ממשיך: בסופו של דבר, זה מוביל לאי ספיקה יחסית של האגו, (אנחנו עדיין בלא מודע, ק) ואז חלקים מוסווים של הקונפליקטים הנוירוטיים המקוריים יציפו את האגו התשוש ויפרצו דרך לתודעה ולהתנהגות. השפרצות בלתי רצוניות מעוותות ומסוות – הן למעשה סימפטומים של הפסיכונאורוזה. (פה אנחנו והסביבה כבר מודעים, סובלים ופונים לטיפול, ק. גרינסון ממשיך:) אני רוצה להביא דוגמה קלינית פשוטה יחסית מהספר שלי על טכניקה (גרינסון, עמ' 18-19).
לפני מספר שנים הגיעה לטיפולי אישה צעירה, גברת א', מלווה בבעלה. היא התלוננה שהיא לא מסוגלת לעזוב את הבית לבדה ושהיא חשה בטוחה רק עם בעלה. בנוסף, היא התלוננה על פחד מהתעלפות, פחד מסחרחורת וחשש מחוסר שתן. הסימפטומים של גברת א' החלו די בפתאומיות כשישה חודשים קודם לכן בזמן שהיא הייתה במספרה.
הטיפול, שנמשך מספר שנים, גילה שהטריגר בפועל להתפרצות הפוביות של המטופלת היה רגע של סירוק שיערה על ידי ספר – גבר. הצלחנו בסופו של דבר, לחשוף את העובדה שבאותו רגע היא נזכרה באביה שסירק את שערה כשהייתה ילדה קטנה. (וגם) הסיבה שהיא הלכה למספרה באותו יום, הייתה ציפייה מהנה לראות את אבא שלה, שהיה אמור לבקר את הזוג הנשוי הצעיר בפעם הראשונה מאז החתונה. הוא היה אמור להישאר בביתם והיא התמלאה בהנאה רבה, במודע. עם זאת, באופן לא מודע, היא הייתה מלאה ברגשות אשם על כך שהיא אוהבת את אביה ועל זה שחשה עוינות, לא מודעת בעיקרה, כלפי בעלה. (דגש שלי, ק)
האירוע התמים לכאורה של סירוק שערה עורר כמיהות של גילוי עריות ישנות, עוינות, אשמה וחרדה. אם לומר זאת בקצרה, גברת א' הייתה צריכה להיות מלווה בבעלה, על מנת להיות בטוחה, שהוא לא נהרג בעקבות משאלות המוות שלה. כמו כן נוכחותו הגנה עליה מפני התנהגות מינית מצידה (שהיא בעצם דחתה בעצמה מהמודעות, ק). הפחדים מהתעלפות, סחרחורת ומבריחת שתן היו ייצוגים סמליים של איבוד שיווי משקל מוסרי, איבוד שליטה עצמית, סוג של ללכלוך אופייה הטוב, השפלה ונפילה ממעמדה הגבוה. לסימפטומים של הצעירה היו הקשרים לתחושות הגוף המענגות של הילדות וכן לפנטזיות ענישה אינפנטיליות.
אני מאמין שאפשר לנסח את האירועים באופן הבא: סירוק שערה הצית דחפי איד מודחקים שהביאו אותה לעימות עם האגו והסופר-אגו שלה. למרות היעדר תסמינים נוירוטיים ברורים לפני התפרצות הפוביות, היו אינדיקציות לכך שהאגו שלה כבר היה מדולדל יחסית, ולאיד שלה לא נותרו אפשרויות פריקה נאותות. גברת א' התקשתה לישון במשך שנים, חוותה סיוטים והיו לה עכבות בחייה המיניים. כתוצאה מכך, הפנטזיות שפרצו על ידי סירוק השיער הגבירו את עוצמת לחץ האיד עד לנקודה שבה הוא הציף את ההגנות האינפנטיליות של האגו והתרחשו פריקות לא רצוניות, שהובילו להיווצרות סימפטומים חריפים (עמ' 19, 20).(Greenson, 1974)
>>>
אבל איך גרינסון מגיע למסקנות הללו – איך הוא אומר את הפירוש הזה? שבעצם האגו – שהוא המודע וההיגיון שלה – קרס. והאם זה רלוונטי או אפשרי בימנו אנו להגיד דבר כזה בקליניקה? מה קורה בקליניקה האורתודוקסית – שלא קורה בקליניקות האחרות? אז גרינסון בספרו על הטכניקה מסביר ואני אצטט רק מספר נקודות לחשיבה למי שזה יכול להיות יעיל לו:
- המטפל, הוא לא זה שאומר את הדברים אלא רק מאפשר – המטופל הוא זה שאומר את הדברים.
- המטופלת, בקליניקה האורתודוקסית, שוכבת, מגיעה מספר פעמים בשבוע, ונמצאת במצב חשיבה רגרסיבי. ואת זה אסור לשכוח. המטופלת לא עירנית, לא מציאותית, ומה שקורה הוא לא 'שיחה'. המטופלת מהרהרת.
- המטופל חשוב להגיד גם מסוגל להרהר, לחלום במהלך הפגישה, לשמוע את הפירוש וחשוב מאוד: לחזור לחייו הנורמליים, עד לפגישה הבאה – שהיא בדרך כלל ,מחר מקסימום מחרתיים.
- הריפוי איננו 'גילוי" או 'הבנה' – אלא בעיקר שחרור אנרגטי של האגו. האגו – או המודע – או המטופלת אם תרצו, פשוט מפסיקה להשקיע אנרגיות בהדחקה של האיד. וזה משהו מאוד מהותי. האגו מוריד רגל מהברקס, מכל מיני סיבות ולאו דווקא הבנה, ולאו דווקא שחרור היצרים לחופשי, מצד שני גם לאו דווקא וויתור על הדחפים – אלו לא המטרות של הפירוש. המטרה היא סוג של שחרור מהקונפליקט הלא מודע.
++++
(עמ' 26-7) (Greenson, 1974)
עד כאן, גרינסון. למרלין מונרו זה לא עזר, וגם שבע פגישות בשבוע לא מנעו את דחפי המוות שלה להכריע את ה'אני התשושה'. (במידה ואכן התאבדה, מה שלא ברור).
בקליניקה קל לראות את האיד בפעולה במצבי הפרעות אישיות מהצבר השני (הפרעת אישיות היסטריונית, נרקיסיסטית, גבולית, אנטיסוציאלית ) קל לראות גם אצל פסיכוטיים – אבל קשה יותר לראות בקרב נוירוטיים והפרעות אישיות מסגנון מופנם: אובססיביים והימנעותיים למשל.
פרויד מתאר זאת יפה: האני מתווך בין המציאות לאיד: כאשר הקונפליקט נעשה בלתי נסבל אצל הנוירוטיים האגו מצמצם את החלק של דחפי האיד לטובת המציאות, ואצל הפסיכוטים להיפך, הוא מצמצם את משקלה של המציאות לטובת הדחפים.
>>>>
Alexander, F. (1925). A Metapsychological Description of the Process of Cure [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 6, 13–34.
Freud, S. (1923). Freud, S. 1923. The Ego and the Id . In S.E. 19.
Freud, S. (1933). New Introductory Lectures on Psycho-Analysis. In The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Volume XXII (1932-1936): New Introductory Lectures on PsychoAnalysis and Other Works, 1-182: Vol. XXII. https://doi.org/10.1097/00005053-193401000-00046
Greenson, R. R. (1974). The Theory of Psychoanalytic Technique (1st ed.).
Kirsner, D. (2007). “DO AS I SAY, NOT AS I DO” [Article]. Psychoanalytic Psychology, 24(3), 475–486. https://doi.org/10.1037/0736-9735.24.3.475
Shepherd, M. (2012). Speaking the Never Spoken: The Challenge of Id Analysis [Article]. Modern Psychoanalysis, 37(1), 1–38.
