- סימפטום
רייק(Reik, 1948): 'האדם שפונה לטיפול פסיכואנליטי – כבר מוכן לכך מבחינה פסיכולוגית. הרבה לפני שהוא נכנס לחדר הטיפול של האנליטיקאי הוא כבר התוודע לכמה חוויות מוזרות, הוא כבר חש חרדות או עכבות, והוא צפה בסימפטומים ותכונות התנהגות שהקשו עליו ולפעמים הם גם בלתי נסבלים עבורו. הוא ניסה לברר מה זה שמפריע לו בעבודתו, מה מפריע להתנהגותו החברתית או ליכולת שלו לאהוב. פעמים רבות הוא ניסה לענות על השאלה: האם יש דברים לא מודעים בעצמו, שאחראים לבעיה שלו? הוא עצמו ניסה למצוא את הדרך לצאת ממבוך רגשותיו. אבל, עד כה, זה היה סוג של טיפול עצמי שכשל, שנוסה (על ידי המטופל) ללא תובנה וידע מספיקים, שבוצע בכלים לא מתאימים. ללא ניסיון לטיפול עצמי אלמנטרי, הוא לעולם לא היה מגיע לפתחו של האנליטיקאי. הרבה לפני שראה פסיכואנליטיקאי, המטופל התעניין בבעיות פסיכולוגיות מכורח פנימי, כי הן היו הבעיות שלו. העולם סביבנו מלא בשאלות מרתקות. (לכן, השאלה הטיפולית היא): מדוע אדם צריך להפנות את תשומת לבו פנימה?, מדוע הוא צריך להתעניין במתרחש בעצמו? התשובה לשאלה זו העומדת בפנינו בתחילת המחקר שלנו חורגת מתחום המטופל הבודד'.
>>>>>>>>>
אנחנו מסיימים בהרצה זו מספר 26 את הקומה הראשונה, קומת הכניסה של הפסיכואנליזה ועולים לקומה שמעליה הקומה הקלאסית.
בשבוע שעבר דיברנו על המונח סובלימציה אשר מהווה למעשה מונח שגור לבריאות נפשית, ולהתפתחות נפשית תקינה, והיום נדבר על בן זוגה של הסובלימציה – הסימפטום. הראשונה היא אגו-סינטונית, כלומר לא מורגשת על ידי האגו כמייצרת מצוקה או חרדה, והמונח של היום אגו-דיסטוני, מפריע, מציק, מורגש כמשהו זר.
במרכז הפגישה נביא היום את תאודור רייק. פסיכואנליטיקאי שהיה במעגל הראשון שסובב את פרויד. נביא עבודה שלו משנת 1927 – ולכן היא ממש מימי כור ההיתוך של הקומה האורתודוקסית. אבל בשונה מכותבים אחרים שסבבו את פרויד: השפה והגישה של רייק קלה מאוד לעיכול היום בימנו, והשימוש שלו במונח 'סימפטום' מאוד שכיח ושגור – לכן אין כמוהו לדון בו.
כהרגלי, נתחיל בשלב קצר של הגדרות בסיסיות:
>>>>>>>
הסימפטום הוא סוג של פיצוי ואולי אפילו תרופה חלקית. כאשר הדחף לא מקבל מענה נוצר לחץ הולך וגובר – ללחץ הזה קוראים 'חרדה'. הסימפטום, מייצר מצב אשר בו יש מענה חלקי לדחף, כך שהחרדה יורדת במקצת.
ההסבר של פרויד הוא מאוד פשוט ובסיסי בעניין הזה: ' סימפטום הוא סימן, ותחליף לסיפוק של דחף (מין ומוות, אני מזכיר, ק) שנשאר לא מסופק; (סימפטום) הוא תוצאה של תהליך ההדחקה. ההדחקה נובעת מהאגו כאשר הוא – אולי זה בהוראת הסופר אגו – מסרב לשייך את עצמו לפורקן הדחפים שהתעוררו ב-id. האגו מסוגל באמצעות הדחקה למנוע מהרעיון שהוא בשרות הדחף הנתעב – להפוך מודע. פסיכואנליזה מראה שהרעיון (שנבע מהדחף, ק) ממשיך להתקיים, לעתים קרובות בצורה לא מודעת.'
במאמר ששמו: עכבות סימפטומים וחרדה – פרויד(Freud, 1926) מונה מספר סימפטומים. זה נשמע היום לא מתאים במבט ראשון ובמבט מודרניסטי – אבל אני רוצה להשהות לרגע את הביקורתיות ולהיות עם פרויד לכמה דקות אולי יצמח מזה משהו?
הסימפטומים שפרויד מונה הם בתחום המין והאכילה…:
- ירידה בחשק המיני ממש בתחילת המגע
- חוסר תשוקה מינית
- חוסר זיקפה בקרב גברים
- שפיכה מוקדמת
- סיום מגע מיני ללא אורגזמה
- אורגזמה פיזית ללא עונג
- הפרעה (דגש על המילה הפרעה) שנובעת מכך שהאדם תלוי במיניות פטישית או משונות מינית.
- הימנעות ממין בשל גועל
- הימנעות מאכילה והקאה – אני מניח שהיום יש מומחיות סביב העניין הזה. פרויד מוסיף פה בסוגריים: שזה קשור גם למצבים פסיכוטיים שהמטופל מרגיש שהוא מורעל.
- ירידה בתנועתיות, עייפות
- ירידה ביכולת לעבוד. ירידה בהנאה וירידה ביכולת לעבוד. .פרויד(Freud, 1926): 'אם הוא נוירוטי אובססיבי (דעתו) תוסח כל הזמן מהעבודה שלו, או שהוא יאבד זמן על זה באמצעות הכנסת עיכובים וחזרתיות. (דומה קצת להפרעות קשב, לא?)
יש פה קטע נוסף במאמר – שלדעתי מעניין מבחינת היחסים הטיפוליים:
'האגו ממשיך כעת להתנהג כאילו הוא זיהה שהסימפטום הגיע כדי להישאר, ושהדבר היחיד שצריך לעשות הוא לקבל את המצב בצורה הכי טובה ולהפיק ממנו כמה שיותר יתרון. הוא – האגו עושה התאמה לסימפטום – לחלק הזה של העולם הפנימי שזר לו – בדיוק כפי שהוא מסתגל בדרך כלל לעולם החיצוני האמיתי. … נוכחות ה'סימפטום' עלולה לגרור פגיעה מסוימת ביכולת, וניתן לנצל אותו כדי לפייס דרישה כלשהי מצד המצפון או לסרב לבקשה כלשהי מהעולם החיצוני.
בדרך זו הסימפטום הופך בהדרגה למייצג של אינטרסים חשובים; אז הסימפטום נהיה שימושי בעמידה על רצונו של העצמי, והוא מתמזג יותר ויותר עם האגו, וחיוני יותר ויותר עבורו. …. (פרויד מזהיר מפני האשמת הקורבן:, ק) ישנה גם סכנה להגזים בחשיבות של הסתגלות משנית מסוג זה לסימפטום, ולומר שהאגו יצר את הסימפטום רק כדי ליהנות מיתרונותיו. זה כמו להגיד שחייל שאיבד את רגלו בקרב, עשה זאת כדי שיוכל להמשיך לחיות מהקצבה שלו מבלי שיצטרך לעבוד יותר.'
>>>>>
הקטע הזה חשוב כיום, כאשר אנחנו יותר שיתופיים ופחות שיפוטיים. המטופל לעיתים מציג משהו שאנחנו חושבים שהוא סימפטום, (את לא מממשת את הפוטנציאל שלך, למשל, או היא שוב ושוב נקלעת למצבים של תלות באנשים שלא מאפשרים לה לגדול, וכולי), אבל המטופלת כבר הסתגלה לסימפטום, הוא כבר חלק ממנה. מצד שני זה 'סימפטום' שמשבש את ההישגים שלה אולי. אבל, זה לא אומר שהיא יצרה את הסימפטום בכוונה.
אם נחקור לאט לאט, ובאווירה בטוחה, לפי הגישה האורתודוקסית, נגלה שהסימפטום היה פעם חריג ל'אני' שלה, היא סבלה ממנו, ולאט לאט הוא התמזג עם האישיות שלה והיום הוא כבר 'חלק ממנה'.
>>>>>
נעבור לטקסט של תיאודור רייק (Reik, 1959/1925). פסיכואנליטיקאי של המעגל הראשון של פרויד (אולי הוא אבי הקרימינולוגיה הקלינית, ואם לא כדאי שיהיה)
'(הכפייה להודות והצורך בעונש – שם הספר), שפורסם בווינה ב-1925, עוסק בבעיות קרימינולוגיה בצורה שונה. הוא תוצאה של הרצאות שניתנו באיגוד הפסיכואנליטי של וינה, ואני מקווה שהוא שומר על משהו מהחיוניות והגמישות של המילה המדוברת בהצגת גורם פסיכולוגי חדש בחיים הרגשיים. בהשוואה לגילוי של תרכובת כימית חדשה, ההשערה המובאת כאן עלתה לראשונה בפסיכואנליזה של מטופלים נוירוטיים, בתנאי מעבדה של תרגול אנליטי, כביכול. (במאמר מוסגר, רייק עבר אנליזה אצל קרל אברהם, במימון של פרויד, ק) הבחנתי שהנטייה הראשונית של ביטוי של דחף, נתונה לשינוי בהשפעת אשמה וענישה עצמית.
פרויד כבר הצהיר שאנחנו בני התמותה לא יכולים לשמור סודות וש"הבגידה העצמית דולפת (לנו) מכל הנקבים". הסימפטומים והביטויים של הפרעות נוירוטיות הראו לא רק את כוחן של משאלותינו הלא-מודעות, אלא גם את ההשפעה האינטנסיבית של נטיות אוסרות ומגנות, שרובן גם הן לא-מודעות. שפע של חוויות קליניות ותצפיות חוזרות ונשנות שכנעו אותי שלרוב הסימפטומים יש גם אופי של וידוי לא מודע, ושמטרתם להפחית את לחץ תחושת האשמה. הם בה בעת מעין חזרה מילולית לא מודעת על מעשה רצוי, אסור בפעולה, באופן בלתי מודע. תוך חריגה מתחום הנוירוזה והפרעות האישיות, ניסיתי להוכיח שהכפייה הבלתי מודעת להתוודות משחקת תפקיד חשוב, שעד כה לא נתגלה…'
<<<<
רייק מדבר על קונפליקט פנימי של דחף שרוצה מול מחשבות שאסור לממש את הדחף. מתוך נקודת המבט שלו יש דחף לצאת מהקונפליקט על ידי ווידוי. נקודה מעניינת לנו כמטפלים.
בואו נעבור לקרוא תיאור מקרה של רייק:
>>>>>
רייק: 'אני אתחיל מהחוויות האלה. ואבחר באקראי דוגמה מהחומר האנליטי של היום, אחת מאותן דוגמאות רגילות שאין לה מאפיינים יוצאי דופן; … מטופל א' מתחיל את הפגישה האנליטית שלו בתיאור של משהו קטן אשר הוא הבחין בו. הוא מספר שכשנכנס לדירה שלי הבחין שהכובע שלי, שהיה תלוי בדרך כלל על וו מסויים על הקיר בכניסה, תלוי עכשיו שלא במקומו, אלא על וו יותר מרוחק. בדרך כלל הוא שם את הכובע שלו ליד שלי. הוא הרגיש שזה אולי נראה מגוחך, אבל הוא חש לא בנוח שלא יכל לתלות את הכובע שלו ליד הכובע שלי על הוו היום, והוא לא מצליח להימנע מהמחשבה ששיניתי את מקומו של הכובע בכוונה. לאחר שתיקה קצרה, הוא ממשיך ואומר 'אולי אתה לא רוצה שהכובע שלי יגע בשלך'. כאן מסתיים הנושא.
אחר כך, כנראה ללא מעבר, הוא מעלה זיכרונות מימי בית הספר המוקדמים, ביניהם סצנות מעורפלות ולא ברורות, של זיכרונות של אוננות הדדית, שבה א' וילד מבוגר ממנו חיככו את איבר המין שלהם. עוד מתקופות קדומות יותר עולה זיכרון עכשיו, שהוא לחץ את עצמו בעדינות על אביו וכך חיכך את איבר מינו על מרפקו של אביו. אביו, הוא אומר, הרחיק אותו בכעס.
עדיין פחות ברורים וגם יותר מבולבלים, נראים רשמים ממקומות רחוקים יותר, בביתו בארץ אחרת, מכל מיני הקנטות ומשחקים שלדבריו שיחק כילד קטן למדי עם קוף. לאחר מכן הופיעו רגשות וזיכרונות תוססים הנוגעים לחוויות שהיו לו עם הממונים הצבאיים שלו במהלך המלחמה. התנהגותו התבטאה אז כהתלבטות בין התרסה מרירה לבין הכנעה צנועה כלפי אנשי הסמכות – המפקדים הללו. לא אתן לכם תיאורים מדויקים יותר של פרטים כמו אופן הדיבור, הבעות הפנים, ההתלבטויות ושינויי הקול של המטופל. כרגע לא אוכל להעביר לכם את הרשמים שהם, עבור המתבונן, הוכחה טובה יותר למסקנות מסוימות מאשר, התלבטויות רציונליות.
דבריו בתחילת הפגישה נעוצים בנוירוזה (מצוקה, חוסר שקט, תיסכול, חרדה, דיכאון, ק) של המטופל שהועברה לאנליטיקאי. הם מראים פגיעה ומרירות על דחייה מדומיינת של התקשרות הומוסקסואלית. אנו יכולים לייחס ערך סימפטומטי להתרגשות המשתחררת במטופל כתוצאה מכך שהוא מבחין במקום המשתנה של הכובע שלי. אנחנו בהחלט נעריך ונתייחס לזה באנליזה שלו כסימפטום.
מתוך נושא הכובע כגירוי, רעיונות מובילים כעת לאחור אל זיכרונות של פעולות הומוסקסואליות לשעבר ודחיות, באופן שתרם לאחר מכן לפיתוח היחסים של המטופל (הזה) לגברים מבוגרים. אסוציאציות עקבו זו אחר זו באופן ספונטני. האנליטיקאי הקשיב באופן פסיבי במהלך הפגישה. בהבאת המצב למיקוד חד יותר, אנו מוצאים שהוא מכיל שלוש סתירות פסיכולוגיות ראויות לציון. המטופל העביר את מה שעלה במוחו – ההתבוננות במקום המשתנה של הכובע. האם הוא רוצה לסמן משהו? כן בהחלט. הוא רוצה, כמובן, לתקשר את תוצאת ההתבוננות שלו. אבל מה הוא באמת הביע? אתם מבינים מהאסוציאציות הבאות שמה שהוא הביע למעשה היה הרבה יותר, ושונה לגמרי. אתם רואים שזה נגע לרשמים וזיכרונות מלאי רגש.
בואו נניח לרגע שהמקרה היה פחות נוח ממה שהתברר בפועל. א' היה מעביר רק את ההתבוננות ההיא לגבי הכובע, ואז היה משתנה לנושאים שונים לגמרי, רחוקים, שלא ניתן להוכיח את הקשר שלהם עם הקודמים. האם הוא עדיין היה אומר את אותו הדבר? כן, אנחנו חייבים להגיע לאותה מסקנה למרות שנראה שהאסוציאציות הבאות לא הראו שום קשר לנושא. ראינו את היחס הרגשי של המטופל כלפי האנליטיקאי משתנה במהלך הדיבור. הצלחנו להבחין בסימנים המובהקים של רגשותיו, כשהבנו שלגישה זו שלו יש מקורות מוקדמים בקורות חייו של א'. לכן, היינו מגיעים לאותה מסקנה, למרות שלא ביססנו את המשמעות המינית, הסמלית, של הכובע בתהליכים הלא מודעים של המטופל.
מכאן, שהעובדה הראשונה שראויה לציון היא: שהמטופל מסר משהו מבלי לדעת מה בעצם אמר בדבריו.
העובדה המסתורית השנייה קשורה קשר הדוק לראשונה. זה מתגלה מיד אם אתה ממשיך לעבוד כפי שהטכניקה האנליטית דורשת במקרה הזה. אתה אומר למטופל את מה שהוא חשף לך מבלי לדעת, שהוא בעצמו מתרשם שהוא מתוסכל הומוסקסואלית, רושם שמעורר בו תחושות של פגיעה ומרירות.
הייתם מצפים ממנו לקבל את ההודעה הזו בתדהמה, אבל מצפים ממנו גם להיזכר בכל רצף האסוציאציות שלו, ולהכיר בכך שלדבריו באמת הייתה המשמעות הנסתרת הזו. ובכל זאת יתכן ותשימו לב שהמטופל בשום אופן לא נעתר לדעה זו. הוא יכחיש, למרות שכל ההיגיון הפסיכולוגי מצביע על קבלתה, בתוקף שהוא נתן ביטוי למחשבות ולרגשות כאלה. אתם תישארו אז רק עם ההנחה, שלמרות שהוא אמר משהו, הוא לא יודע מה הוא אמר, ושהוא אמר בדיוק את מה שלא התכוון לומר (Reik, 1959).
>>>>>>>>>
זאת דוגמא, ברורה ובהירה לעבודה פסיכואנליטית אורתודוקסית. הערה על הכובע, וידוי רגשי של תחושת דחייה ואוסוציאציות של דחיה. האנליטיקאי רייק קושר אותן יחד – אבל לפני כן הוא מסמן פה סימפטום: רגש דחייה. ללא זיקוק הסימפטום – לא יכול להתגבש פירוש. נמשיך לקטע אחרון להיום של רייק:
>>>>>>>>>
רייק (Reik, 1948): 'מניסיוני, לאחר השלב הראשון של הטיפול, שבמהלכו אנו מתוודעים לאישיותו של המטופל, לומדים את חוויותיו, ומזהים את אופי הקונפליקטים שלו, הסימפטומים, העכבות, והחרדות שלו, מגיעה בדרך כלל תקופה של בלבול וחוסר ודאות, סוג של עמימות כאוטית או לא יציבה. אנחנו מגששים באפילה, ולא רואים לאן אנחנו הולכים. (חוויה קלינית יומיומית, ק) אנחנו לא רק מבולבלים ומאותגרים, אלא גם מעט חסרי סבלנות ואפילו קצת מוטרדים, אפילו אם אנחנו מצליחים להסתיר את התחושות החבויות הללו. אנחנו חסרי סבלנות כלפי הגבר או האישה שבטיפולנו, כי אנו חסרי סבלנות כלפי עצמנו. מדוע הוא או היא מתנהגים בצורה כל כך לא הגיונית? מדוע הוא בורח לתוך הסימפטומים הנוירוטיים שלו במקום להתמודד עם המציאות, ולהתגבר על הקשיים שלו כמו אדם בוגר? למה השונות והמוזרויות האלה, החרדות המיותרות האלה, המחשבות האובססיביות, הפוביות וההתנהגויות הכפייתיות האלה? איזה בזבוז של אנרגיה רגשית ואינטלקטואלית שאפשר היה לנצל טוב יותר! (סימן הקריאה במקור, ק) אנחנו לא מבינים, ולכן אנחנו גם חסרי סבלנות. אנחנו במתח ,ורחוקים מאוד מלדעת את כל התשובות. נראה כי האהדה הראשונית שלנו ביחס למטופל נמצאת בסכנה, כי הפכנו להוטים כל כך "להבין" אותו שקשה לנו להמתין. אבל עלינו ללמוד להיות סבלניים, לאסוף התרשמויות, עד שהן תהינה חזקות ומוצקות מספיק כדי להתבסס עליהן. יש לבחון אותן מחדש, לעדכן אותן (כשצריך) ולאמת התרשמויות אלה. יש להשוות אותן שוב ושוב עם חומר נוסף כפי שהוא עולה בטיפול עד שהן מבשילות לכדי השקפות ומושגים.
בהינתן זמן, התופעות הפסיכולוגיות עצמן מתחילות לדבר. תכונות מסוימות מתחילות ליצור דפוס; משמעויות מנוגדות ואף סותרות מתחילות להשתלב, ולתרום לתמונה הכוללת. אחרי הרבה תסכולים וכישלונות, האנליטיקאי סוף סוף זוכה לשליטה על הכלים שלו. בהדרגה, כשהוא מזהה קשרים נסתרים, רואה סדר במה שנראה בהתחלה כמו כאוס, הוא חווה את חלקו בסיפוק היצירתי.
Freud, S. (1926). Freud, 1926 Inhibitions, Symptoms and Anxiety. In S.E (Vol. 20, pp. 75–176).
Reik, T. (1948). Listening with the third ear: the inner experience of a psychoanalyst [Book]. Ferrar, Straus and Co.
Reik, T. (1959). The compulsion to confess: on the psychoanalysis of crime and punishment [Book]. Farrar, Straus & Cudahy.
