3. הרצף ההיסטרי
פוסט אנונימי בקבוצה שבה מתייעצים מטופלים עם מטפלים:
"היי, התקפים ליליים של שיגעון (בהיעדר מילה אחרת, ממש שיגעון.) כעס, פגיעה עצמית, לופים מחשבתיים של שנאה עצמית עזה ובעיקר הרגשה נוראית נוראית של מועקה, חור בבטן, אימה מטלטלת ולבד נוראי. משהו שאי אפשר להסביר במילים. זה לא עובר כמו התקף חרדה, אלא ממש סיוט. זורק למקום של ילדה קטנה. מתחילה לקרוא לאמא שלי בקול רם תוך כדי בכי שלא מפסיק. אין ממש זיכרון קונקרטי, רק תחושה שאני לבד במיטה ומשותקת ומנסה לקרוא לאמא שלי ואין לי קול ונחנקת. אבל לא יותר מזה. הדבר הנוראי הוא שברגעים שזה קורה אני ממש נהיית ילדה היסטרית ולא יכולה לעצור את עצמי מלהציף את המטפל, שמצדו נותר חסר אונים וכל תגובה שלו רק מחריפה את המצב כי אני חייבת מישהו שיציל אותי כאן ועכשיו וזה לא קורה, הוא לא יכול לעצור את הכל ולהתקשר אלי ואני מבינה את זה אבל באותו הרגע זה נחווה כנטישה איומה והלופ הולך וגדל וזה הופך לחוויה סיוטית עוד יותר. מה זה, פלאשבק? איך מתמודדים לבד עם החוויה האיומה הזאת בלי להפריע לו (לקרוא להורה שיבוא…), כשההרגשה היא של אימה מטורפת שאי אפשר להכיל אותה בשום צורה…"
אני רוצה להתחיל מהמילה פרדיגמה – פרדיגמה היא שיטת חשיבה, היא מטריה של תיאוריות. מעין תפיסת עולם. אני חושב שהפסיכואנליזה הולידה מספר – פרדיגמות חשובות. הראשונה היא של פרויד והיא פרדיגמת הרצף, השנייה היא שוב של פרויד פרדיגמת השלבים, השלישית היא של קליין והיא מדברת על העמדות, והרביעית של סאליבן של אינטרפרסונליות והדדיות. אני מאמין שהפרדיגמות יעלו אחת אחת בזמנה. היום נשתמש בפרדיגמה הראשונה, של פרויד בפרדיגמת הרצפים.
פרויד שירטט מספר רצפים: רצף האבולוציה האנושית – מהאדם הקדמון ועד האדם המודרני בן ימנו אנו. אולי אנחנו כבר ממשיכים את הרצף הזה והאנשים מהשנים הראשונות של המאה הקודמת 1900 כבר בנויים קצת אחרת. אבל עדיין זהו רצף ולא מעבר מהותי, ולכן אנחנו דומים, רצף מלידה – תינוקות, ילדות ובגרות, רצף הזמן- רצף מורכב של עבר הווה עתיד המתקיימים בו זמנית, ורצף בריאות וחולי נפשי. היום נדבר על הרצף הזה: הרצף בין בריאות נפשית לחולי נפשי. פרויד בעצם מבטל חשיבה במונחים של אבחנות רפואיות.
רצף הבריאות-חולי ממקם אותנו באיזשהו מקום ביניים, אנחנו חולים בכל מחלה ואבחנה במידה מסוימת, ונעים על הרצף הזה. יש לנו קצת דיכאון, וקצת חרדה, והן משתנות כל הזמן וגם במישורים שונים אנחנו יותר בחרדה מאשר מישורי חיים אחרים.
אני חייב לציין שיש הרבה הגדרות למונח 'היסטריה' – אחת המומחיות הגדולות בעולם היא פסיכולוגית ישראלית: דר' ניצה ירום. שוחחתי איתה והיא אמרה לי שהגדרת ההיסטריה חייבת לכלול מימד מיני. אני מצטט את ניצה: " מנקודת מבט המטריקס של ההיסטריה – כאב, מחלה, נכות חייבים להיות קשורים לציר המיניות והמיגדר. אחרת למה זה היסטרי ? ע"פ המטריצה , מצוקות ביחסים או ביחסים המופנמים בין המינים מאיימות ופורצות דרך הגוף. גוף-נפש בלי הממד הזה איננו עניין היסטרי. אם אתה מתייחס לספרי, כדאי להיות יותר נאמן למטריצה וציריה. בהצלחה."
אז, אני מניח את זה כאן. אני לא רוצה לדבר בשם ניצה – אבל אני חושב שאני מבין על מה היא מדברת ויהיה יותר נוח ונכון לשוחח על המין כשנדבר על הלא מודע בפגישה 6 ועל הליבידו בפגישה 14. כרגע אני מניח את המיניות רגע בצד. ובטח שם בצד את המיניות הממוגדרת גברים נשים. ובטח שם בצד מיניות טראנס, הומוסקסואלית אבינרית – כל אלה יכולים לצבוע את ההיסטריה כמונח מאוד צר. אני רוצה לדבר על היסטריות יומיומיות.
בקליניקה שלנו היום יש רגעים שבהם ההיסטריה נוכחת: אני מדבר על כאב, מחלה, נכות, הפרעת קשב חמורה מאוד – מקומות שגם לנו וגם למטופל אין כח קוגניטיבי ורגשי, לתת להם משמעות, לסגור את החוויה בגדר, ואנחנו מנסים לשרוד אותם, מבלי יכולת לתת מילים ולקוות שמילה או מחשבה חדשה תביא להקלה כלשהי, קטנה ככל שתהיה. מבחינה אבחונית – כשאני שואל את עצמי אם היה בתמונה רופא או שכדאי שיהיה רופא – אנחנו באזור משותף גופ-נפש זו היסטריה. ואני גם מוסיף פציעות מרובות, פגיעה עצמית, פירסינג, קעקועים, טיפולים וולונטריים כואבים, חניקה עצמית, או מינית. ואני גם חושב על מצבי אלימות בינאישית, כשאנשים עוברים מדיבור לאלימות ומרגישים הקלה ועונג.
הגדרת המילון:
" היסטריה מתייחסת הן לסוג אישיות והן למקבץ של תצורות סימפטומים פסיכו-נוירוטיים.
…זיהוי ההיסטריה כישות מובחנת מתוארך לשנת 1870, כאשר ז'אן מרטין שארקו, רופא בית החולים לחולי נפשי הגדול ביותר בצרפת, לה סאלפטייר, הפריד היסטריה מחולי נפש אחרים למטרות מחקר וחקירה. בתור מושג היסטריה רכשה מספר משמעויות:
1. היסטריה המרה הייתה התקף עוויתי המאופיין בשיתוק, התכווצויות שרירים ועיוותים גופניים, הפרעות ראייה, כולל הזיות, כאבים והרדמה פתאומית, וכולי.
2. כפסיכונוירוזה, שנחקרה על ידי הפסיכואנליזה, היא התבטאה בסימפטומים שונים והיפוך רגש. למשל, דורה המטופלת של זיגמונד פרויד חוותה ריגוש מיני לא כתשוקה אך כגועל נפש, התקה היסטרית של קונפליקט המושרש באברי המין. (בסוגריים, רואים את זה בקליניקה שלנו? בוודאי שמין מקבל ביטויים שליליים של חרדה, גועל, ואפטיות, ק)
3. המונח "היסטרי" גם מסייג, באופן משפיל, סוג מסוים של אישיות מרוחקת שבה נעשה שימוש בולט בדרמטיזציה, התלהבות רגשית, שפה צבעונית ומוגזמת, אירוטיזציה מתמשכת ופיתוי.
4. לבסוף, בשפה היומיומית, היסטריה היא העניין של "התפרצות רגשית" ו"עשיית סצנה".
JACQUELINE SCHAEFFER( Mijolla, 2005)
נגיד משהו על כל אחד מארבעת ההגדרות של המילון של שפר אצל מיג'וולה:
אקרא תיאור מקרה של לומברדי משנת 2008 בירחון המרכזי international journal of psychoanalysis
מריה, צעירה בשנות ה-30 לחייה, סבלה מהתקפי פאניקה קשים ומבעיות עור שונות. במהלך החודשים הראשונים של הטיפול היא נראתה נוקשה מאוד, כפופה כמעט בזווית ישרה כשהיא שוכבת על הספה. יום אחד, לאחר הערה שלי, הרגשתי שנפתח בינינו מרחב לתקשורת. עם זאת, היא שתקה, והחרדה שלה נראתה כמעט מוחשית. שאלתי אותה מה עובר לה בראש. היא ענתה בנימה רצינית, "הצרה היא שזה לא רק בראש שלי". כשביקשתי קצת הבהרה, מריה אמרה, "כשהפסקת לדבר, הרגשתי נינוחה בצורה מוזרה והיה לי נוח לשכב על הספה…". ואז, נשמעה מבוהלת בבת אחת, "… אבל אני באה לכאן כדי לחשוב!" למעשה הרגשתי את הפחד של מריה לבוא במגע עם התחושות שלה, שהתעוררו ביחס למה שחשתי שהוא שינוי אפשרי של הנטייה הפנימית שלה לאטימות אינטלקטואלית. תיארתי לעצמי שזאת הדרך שלה לומר לי כמה היא תופסת את ההרפיה שלה כלא מתאימה, ושהיא פוחדת לחרוג מהגבולות המקצועיים. לפיכך ביקשתי להגיב בצורה שתטפח במריה את החוויה החדשה את עצמה, ובכל הנוגע למגע עם התחושות הפיזיות שלה. לכן, עניתי, "נראה שאת מפחדת עכשיו כי הגוף שלך משתתף. במקום זאת, את יכולה לראות את זה כחלק מהחוויה שלך ולעשות הבחנה בין 'חושי' ל'מיני". מריה נראתה מיד רגועה יותר.
נראה היה שהחוויה הזו של מגע חושי והתפיסה המנטלית המתפתחת הקשורה אליה ריפאה את הדיסוציאציה בין הגוף לנפש בהקשר של הפגישה הזו. במהלך החודשים הראשונים של האנליזה שלה היא גילתה את הניתוק הזה באמצעות נוקשות פיזית ודיבור אובססיבי. החלום היחיד שהביאה עד כה נראה ניסיון לייצוג ציורי של מצבה באותה תקופה: "הייתה אישה לבדה בטירה בראש גבעה, בעוד למטה, למרגלות הטירה, היתה עוד אישה אחת. אישה מסתובבת, כאילו אבודה, בשביל צר". למעשה היא לא יכלה באותו שלב להיפטר מהשריון הנפשי שמנע ממנה ליצור קשר עם התחושות והרגשות האמיתיים שלה. אבל בפגישה הנידונה, על ידי תחושת נינוחות על הספה ודיבור על זה, מריה הצליחה 'לאפשר לגוף שלה קצת מרחב' ו'להתייחס אליו נפשית'. מכיוון שהגוף שלה, כאשר הוא כבר היה מופיע, היה קשור בדרך כלל לנטייה מיידית לפאניקה, עם סיכון לשיתוק נפשי, ההתערבות שלי נועדה לעורר הבחנה מודעת בין "חושי" ל"מיני". כך הפעלת החשיבה יכולה היתה לעזור להפחית את העוצמה הרגשית שחשפה אותה לסערת הגוף. הוויניאטה הקלינית הראשונה הזו, שבחרתי להציג בה דיון על הגוף בפגישה האנליטית, היתה אחת מני רבות שהראו לי כיצד התמקדות בגוף מאפשרת לגשת למגוון רחב של מטופלים הסובלים מ'פגיעה בחשיבה' (Bion, 1962b). חומר זה ממחיש עד כמה גישה כזו יכולה להיות מועילה באותם מקרים שבהם פגיעה זו אינה ברורה לחלוטין עד שמתחילים לצוץ היבטים קונקרטיים וגופניים בפגישות (Lombardi, 2008).
ברומברג (Bromberg, 1996)"היסטרי", ניתן להגיד , "הוא מישהו שעובר את החיים ומעמיד פנים שהוא באמת מי שהוא." או – היסטרי הוא כוס מים, רק בלי הכוס."
כל אחד מהדימויים הללו, מפנה אצבע ישירה אל הלקות הבין-אישית הבולטות ביותר של ההיסטרי: נכונותו להמחיז את רגשותיו שמא הם לא יתקבלו כ"אמיתיים" על ידי אחרים, ולכן נטל החרדה הכרונית שלו, שנוצר עקב חוסר האמון, באמת מורגש על ידי אחרים בכל מצב שהם עומדים איתו ובכל רגע נתון. בין אם הוא זכר או נקבה, ההיסטרי, במילים אחרות, סובל לא רק מזיכרונות (ברויר ופרויד, 1893-1895, עמ' 7), אלא מחוסר יכולת טרגית לשכנע אחרים באותנטיות של החוויה הסובייקטיבית שלו. לאינג, ציין שבדרך כלל אחרים מתלוננים על חוסר הכנות או האותנטיות של ההיסטרי. למעשה, זה בדיוק המאפיין של ההפרעה של ההיסטרי שמעשיו באמת צריכים להיות מעושים, שהם צריכים להיות היסטריים, מומחזים וכו'. ההיסטרי, לעומת זאת, מתעקש לעתים קרובות שרגשותיו מקוריים ואמיתיים. זה רק אנחנו שמרגישים שהם לא אמיתיים (לאינג אצל ברומברג). עד כאן ברומברג. מה שהוא נמסה להגיד הוא שההיסטרי מגזים מתוך תחושה שהוא לא נשמע, ושאם לא יעשה דרמה – בכלל הוא יעלם מהמפה של הנוכחים, של המטפל, של בני הזוג וכלוי.
- פציעות, תאונות, חתכים, אנשים מבטאים את עצמם בגוף
פה אני מביא עמדה אחרת לחלוטין לגבי פציעה עצמית, פגיעות עצמיות פירסינג, פציעות ספורט
הכותב גיליאן סטרייקר – פסיכולוג אוסטראלי: המאמר משנת 2006. מאמר שווה קריאה.
סטרייקר: באמצעות תיאורים קרובי-חוויה (מונח סלף, ק). של חיתוך עצמי שהתקבלו מאלו שעושים זאת, אכתוב על החוויה הסובייקטיבית, המשמעויות והתפקודים המודעים והלא-מודעים של תופעה זו. מניתוח של תמלילי טיפול, נראה כי מעבר לההרגעה העצמית, חיתוך עצמי הוא ניסיון לשים במקום את היסודות הכרוכים בבניית המבנה העצמי. אלה כוללים שיקוף, קביעת גבול, בניית זיכרון אוטוביוגרפי נרטיבי, ועיבור (כמו כניסה להריון, ק) של מסמנים מילוליים עם מסמנים של בשר. ניסיונות אלה, לעומת זאת, נידונים להיכשל מכיוון שהם אינם מתרחשים במרחב אינטר-סובייקטיבי באמת. עם זאת, הם מהווים צעד בדרך ומייצגים ניסיון לבסס אינטר-סובייקטיביות כאשר חלק אחד של העצמי מנסה לטפל באחר. בכך טמונה מעט תקווה שיש לו השלכות על הטיפול בתופעה לא נעימה זו.
מפאת קוצר זמן אני קופץ לחלק במאמר אשר בו סטרייקר מתאר את הדיאלוג מטפל מטופל סביב הצלקות או הסימנים:
סטרייקר: החשיבות ההתפתחותית של התמקדות הדדית מוסברת על ידי סטרן (1985), שאומר שבני הזוג הטיפולי – מטפל מטופל: אמורים לקיים מיקוד משותף באמצעות תשומת לב למשהו משותף, או באמצעות יצירת כוונות משותפות או מצבי השפעה משותפים. (ק: נדמה לי שזה ברור מאליו)
עבור התינוק, מיקוד קשב משותף כרוך בהסתכלות מכוונת של שני הצדדים על אותו דבר, בדרך כלל עם השפעה חיובית משותפת. עבור חותכים עצמיים, מקועקעים, מצולקים, מחוררים … הצלקות יוצרות מיקוד קשב משותף. הם גם מרמזים על תקשורת מכוונת. דבריהם של המטופלים הבאים ממחישים מודעות לתגובות לצלקות וציפייה שלהם לתגובה מסוימת.
מטופל אומר: "אבל, לפעמים אני רק מסתכלת על הצלקת ואז אני גם קולטת, אם אני יוצאת למקום כלשהו ואנשים מסתכלים עליך ואז הם מסיטים מבטים, אני חושבת שהם די חמודים".
אישה זו גם מעיר כיצד היא משתמשת בצלקות שלה בדרכים אחרות, שהופכות את הצלקת לסוג של אובייקט מעבר (מושג של וויניקוט, ק). היא מדברת גם על השימוש בצלקות לבניית זיכרון אוטוביוגרפי, כפי שמזכרות רשומות על הגוף: צלקות (וגם קעקועים, פירסינג, צלקות ניתוח, תאונה)
המטופלת של סטרייקר אומרת: "הן כמו זיכרון, וזה כמו משהו שאת יכולה לשכוח. זה כמו שלי. . . אני כאילו ציור. לפעמים אני כותבת כשאני חותכת, משהו כמו מילים. זה אמור להיות כמו שציירת מרגישה אחרי שהיא ציירה והיא מסתכלת על התמונה. וזה שונה. ביום הראשון הם עדיין רק שפשופים, ביום הרביעי הם כבר יותר קטנים, אבל שבוע לאחר מכן, כבר ברור שאם הם מתכוונים להישאר, הם נשארים. ואז הם מקבלים קווים אדומים, וכאלו קווים חומים, פשוט כך. הדבר היחיד שהלוואי הוא שהם היו מסודרים, שהם היו יכולים לרפא אנשים, שהם היו, אתה יודע, שהיה בזה יותר חומר. כשאני עצבנית, אנשים יכולים ללכת ממני; הם יכולים לקחת רכבת ואתה יודע. הם צריכים להישאר. אבל הצלקות, הן נשארות, הן ההוכחה שבאמת הרגשתי. הרגשות האלה חוזרים על עצמם: הצלקת היא דבר חשוב. זו תזכורת לכך שאת אמיתית. כמו מכתב שאת קוראת, וקוראת שוב, כי את לא ממש מאמינה."
צלקות נחוות אפוא כאמינות יותר מאנשים, מכיוון שהן פשוט קבועות – לא עוזבות, ובעניין זה הן כמו אובייקט מעבר. בניגוד לחפצי המעבר המתוארים על ידי ויניקוט (1971), עם זאת, צלקות לא ניתן פשוט להפיל ולאסוף כרצוננו. אי אפשר להשתמש בהם באותה גמישות כמו אובייקט מעבר, אבל הרצון שהם ישרתו את הפונקציה הזו קיים, ובמובנים מסוימים הם כן משרתות אותה, למרות הקביעות שלהם. קישור אחד בין הצלקות לבין חפצי המעבר הוא ששניהם תופסים את המרווח בין המקום הפרטי לתחום הציבור. לפעמים יש הנאה מהעובדה שהם נחלת הכלל, כמו בתצפיות של המטופלת על התגובות לצלקות. אבל, מצד שני, בפעמים אחרות עולה משאלת פרטיות, משאלה שנראית יותר נוגעת למעשה החיתוך מאשר לצלקות עצמן… חשיבות הסוד בביסוס תחושת העצמי דוברה באופן נרחב בספרות. מדובר על חשיבותם של סודות ושקרים כאחד בטיפוח התפתחות אישיות בריאה; הם עוזרים לנו לגלות שהאם הכל יכולה היא לא כל כך כל יכולה אחרי הכל. סוד החיתוך העצמי, או הצלקות והקעקועים, לעומת זאת, נשמרים בדרך כלל בצורה לא מושלמת, שכן הצלקות נכנסות בסופו של דבר לרשות הרבים (Straker, 2006).
Bromberg, P. M. (1996). Hysteria, dissociation, and cure emmy von n revisited [Article]. Psychoanalytic Dialogues, 6(1), 55–71. https://doi.org/10.1080/10481889609539106
Lombardi, R. (2008). The body in the analytic session: Focusing on the body-mind link [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 89(1), 89–110. https://doi.org/10.1111/j.1745-8315.2007.00008.x
Mijolla, A. de (Ed.). (2005). INTERNATIONAL DICTIONARY OF PSYCHOANALYSIS DICTIONNAIRE INTERNATIONAL DE LA PSYCHANALYSE (1st–3rd ed.). Macmillan Refference.
Straker, G. (2006). Signing with a Scar: Understanding Self-Harm [Article]. Psychoanalytic Dialogues, 16(1), 93–112. https://doi.org/10.2513/s10481885pd1601_6
