30. יחסי אובייקט
תת כותרת: פאנטזיה
במפגשים הבאים של 'המפעל' נעסוק במושגים ייחודיים אשר הם פרי האסכולה הקלייניאנית.
אין הרבה קלייניאנים 'טהורים' מבחינה טכנית היום – אך עדיין בהחלט יש ויש – אחת מהן תוביל את הפגישה שלנו היום ושמה רחל בלס. רחל מלמדת, מדברת וכותבת עברית. לאחרונה יצא ספר שלה בהוצאת רסליניג: יסודות החשיבה הפסיכואנליטית.
אני מאוד ממליץ לשמוע את בלס הבהירה והמזוככת בעמדתה הקלייניאנית – יש גם הרצאות ביוטיוב שלה.
שאלתי את עצמי מאיזה מושג יש להתחיל? חיפשתי מושג שהוא גם תיאורטי אבל שיש לו גם משמעויות טכניות קליניות. מושג שהוא שלט הכניסה לחשיבה של המסורת הקלייניאנית. אני חושב שמצאתי מושג כזה שמתאים להגדרות: פאנטזיה. אני כותב פאנטזיה עם א' במטרה לחקות את המסורת הקלייניאנית שרצתה להבחין את המושג הזה הייחודי לה מהמושג פנטזיה ללא א' אשר מרמז על משאלות, חלומות בהקיץ, נדודי מחשבה או אפילו מטרות בלתי ראליות.
נדבר היום על פאנטזיה ואל המשמעות הטכנית שלה בשעה הטיפולית. נשתמש בשני מאמרים של שתי כותבות מרכזיות ועכשוויות: רחל בלס ואליזבת בוט ספילוס.
אני אנסה להאט קצת היום ולעזור קצת לחשוב את הגישה הקלייניאנית, כי אני סבור שבמקומות רבים בארץ ובעולם היא הפכה ל'ילד הרע' של עולם הטיפול, ואפילו לצמיחתן של גישות הפוכות. מצד שני, אין מנוס מההכרה שתאורטית יש לגישה השפעה עצומה על התאוריה הפסיכואנליטית. ההשפעה היא לא רק בקרב הקלסיקאים, אלא גם בקומה השלישית שאנחנו קוראים לה הגישה הרגרסיבית, וגם בקרב מטפלים אינטרסובייקטיבים והתייחסותיים מהקומה הרביעית של הפסיכואנליזה.
אני אנסה היום, בפגישה הקצרה של בין שעה לשעה, לתת את נקודת המבט הטכנית בלבד – כל אחד ישקול ויראה אם ועד כמה זה מתאים לו. אני מאמין שהדוגמא בסוף תמחיש רגעים מוכרים ויומיומיים בקליניקות.
>>>
בלס (Blass, 2017) מגדירה שני מאפיינים תאורטיים לפאנטזיה, ומהם נגזרים חמישה מאפיינים להתערבות של מטפל קלייניאני.
בואו נעבור עליהם בפתיחות – מכיוון שמצד אחד הדברים מנוגדים לזרם השולט בבתי הספר לפסיכותרפיה ובתוכניות הכשרת המטפלים באוניברסיטה – ומצד שני – 'בין שעה לשעה' – היא מרחב לחשיבה פתוחה. אני די בטוח שמטפלים קליניים יוכלו לקשר רגעים בשיחות שלהם לחמשת מאפייני ההתערבות של רחל בלס.
שני מאפיינים לפאנטזיה:
…" מדובר בתוכן המסוים של הדחפים או הרגשות (לדוגמה, משאלות, פחדים, חרדות, ניצחונות, אהבה או צער) השולטים בנפש ברגע זה" (Isaacs, 1948, עמ' 82). הייצוג, או המנטליזציה של המתרחש בנפש מבחינת דחפים ורגשות, הוא הדבר החשוב כל כך למושג הקלייניאני של 'פאנטזיה'. הייצוג אינו כפי שאנו נוהגים לחשוב עליו – הוא אינו מחשבה רגילה, מילולית או ציורית. זו לא מומשג כמו 'אני צריך להיענש על מחשבות הקנאה שלי ביחס לשד של האם'. .. אלא הפאנטזיה מכילה את הרעיונות באופן לא מילולי, את המשמעויות הכלולות בתוך החוויה היצרית (שוב, לא במילים, אלא במתחים ותחושות, ק). זו לא רק חוויה שמחכה למילים כדי להיחשב, אלא היא, כביכול, מחשבה של חוויה קדם-מילולית. וחשיבה זו היא עשירה, עמוקה ומורכבת; הפאנטזיה עוסקת במה שהכי חיוני לחיינו (הנפשיים) והיא מעצבת את נפשנו ואת עצם הקיום שלנו. (לכן,) הטיפול הפסיכואנליטי יצטרך לעסוק בה – אכן באמצעות מילים – במטרה לחולל שינוי אנליטי. אתחיל להסביר מה זה אומר על ידי הבהרת כמה מאפיינים בסיסיים של המושג הקלייניאני של פנטזיה:
' ישנם שני דברים חשובים במיוחד לגבי החוויות הגופניות המהוות פנטזיות: (1) הן בינאישיות מעצם טבען ו-(2) הן מכילות משמעויות.
חווית הרעב של התינוק, למשל, אינה רק תחושה (לא נעימה), אלא היא חוויה של היעדרותה של האם המזינה, והיעדרה נחשב כמאפיין משמעותי של הפאנטזיה; זה אומר משהו (גם התייחסותי, או בינאישי, וגם משמעותי מאוד, ק) לתינוק על איך העולם ואיך האמא, ואיך היחסים שלו איתה. הוא מתאר מעין מצב טעון הן של התינוק והן של האם (בהתאמה לחשיבתו של פרויד שהנטייה לייחס 'מניע' או 'כוונה' היא פרימיטיבית ביותר)…(Blass, 2017)
>>>>>>
במילים אחרות התינוק אינו מבחין בין אותות פנימיים של לחץ, קור, רעב, פחד, לבין אותות חיצוניים, מראה האם, ריח גופו של האב, קולות הדלת הנטרקת או הנפתחת – הוא מייחס משמעויות ומניעים: אני רדוף, אני רצוי, אני מוכה, אני מכשף, אני שולט… וכולי…
הפאנטזיה בעלת שני מאפיינים לפי בלאס: היא בינאישית – מישהו עושה משהו למישהו, זה המאפיין הראשון. והיא בעלת משמעויות קיומיות, ורגשיות חריפות של חרדה חריפה ותשוקה חריפה – זה המאפיין השני. ועוד מאפיין נוסף – שלישי שרחל בלס לא סופרת כי זה מובן מאליו לגביה, אבל אני כן רוצה לציין: זה לא מילולי, הפאנטזיה לא יכולה להאמר במילים בצורה מדוייקת, ולכן לא יכולה להיות מפורשת במילים של המטפל באופן מדוייק.
>>>>>>
מכאן נעבור לחמשת המשמעויות של הפאנטזיה במהלך השעה הקלייניאנית – ביחס לטכניקה:
משמעות טכנית ראשונה: 'כל הקלייניאנים מסכימים שהפרשנות של הפאנטזיה ביחסי העברה צריכה להיות ישירה. במילים אחרות: אין להגיב על יחסים עם הורים, או מנהלים, מתוך תובנה מההעברה, או בתקווה שהמטופל יבין שהאנליטיקאי מתייחס ליחסי העברה. הפרשנות היא תמיד עלייך ועליי, או חלקים מאיתנו, לא 'עליהם', גם כשהמטופל מדבר 'עליהם'. ותמיד מדובר בעכשיו – ולא בנטיות (או התנהגויות, ק) של המטופל באופן כללי. המטופל מדבר על הבעיות הזוגיות שלו, ולמרות שהבעיות האלה אמיתיות מאוד, ההקשבה שלי מכוונת למה שהוא אומר על מערכת היחסים האנליטית וההתערבות שלי תתייחס לזה' (Blass, 2017).
בלס: 'אני חוזרת למשמעות של פרשנות ישירה. זה גם אומר (2) לפרש מיידית. קלייניאנים לא ממתינים. זה קשור לעובדה שהאסוציאציות של המטופל אינן נתפסות כמקושרות בצורה כל כך מסודרת ומועילה בהכרח. במקום זאת, פיסות דמיון שונות מחפשות ביטוי. אנחנו צריכים לתפוס את החלקים ברגע שהם עולים. משמעות נוספת של עקרון המיידיות, היא שהפרשנויות הן בזמן הווה (ולא בזמן עבר, כמו האורתודוקסים, וכמו רבים מהמטפלים הקליניים,ק). בעוד שמשאלות ופחדים מכוונים לעתיד ובמובן מסוים הם היפוטטיים ('אתם רוצים או חוששים שכך וכך יקרה'), פאנטזיות עוסקות במה שקורה עכשיו, וכך גם הפרשנות של המטפל הקלייניאיני, ק).
>>>>
אני עוצר לרגע את הקריאה במאמר של רחל. שני העקרונות הראשונים אומרים בעצם שהפרשנות היא בינאישית, עכשווית, מיידית. לכן היא תשמע משהו כזה: עכשיו, אתה רוצה שאני… אתה חושש שאני ברגע זה…. כרגע אתה מרגיש שאני עושה לך….
נחזור ל שלושת העקרונות הנוספים. אני מקריא מבלס בתרגום חופשי
>>>>
'..פרשנות ישירה משמעה (3) לומר את מה שרואים מבלי להוכיח את נכונות הטענה. אפשר אולי, במידה מסוימת לעודד את המטופל לקבל את הפרשנות, על ידי הצגת הראיות המשקפות אותה. אני חושבת שאנליטיקאים עשויים לפעמים לעשות זאת, כדי לא להיראות משוגעים מדי בעיני המטופל. … העניין הוא להיתקל בפאנטזיה, ולא לשכנע חלק (עצמי של המטופל, ק) שמתבונן/צופה בקיומה של הפאנטזיה. התבוננות והשתקפות באים על חשבון המפגש ומכניסים (ליחסי הטיפול) אלמנט זר.
לפרש ישירות פירושו גם (4) שהמטפל משתמש במילים שלו עצמו. על מנת להבין את המטופל על האנליטיקאי להיות נבדל ממנו, לא להיגרר לתוך נפשו או אפילו לדבר בשפתו של המטופל. לפיכך האנליטיקאי ינסה לתפוס את מה שהמטופל אומר דרך צורת הדיבור של המטופל, הדימויים והמטאפורות שלו, במקום לאמץ צורות אלו. כאן עלי להוסיף שדברי האנליטיקאי נוטים להיות פשוטים, בדרך זו קרובים ככל האפשר לאירועי הפאנטזיה. אפילו מילים כמו "אהבה" ו"הגנה" יכולות להיות מורכבות מדי, כלליות ומורחקות מדי מאירועי הנפש המתקיימים בפועל.
לבסוף, (5) הפרשנות צריכה לכוון לפירוש בלבד. לעתים קרובות נראה שלפרשנויות יש מסרים נסתרים. פירושים הכוללים שורות כמו 'אתה מרגיש שאם לא תמצא את בן הזוג האידיאלי, אני אראה אותך חסר ערך', או 'אתה מרגיש שאני מקנא ביכולות שלך' או '… שהדרך שבה פתחתי את הדלת סימנה לך שאני לא רוצה לראות אותך' עשויות להיות למעשה אמירות על האופן שבו הרעיונות של המטופל שגויים; שעליו לוותר על השלמות; לא, אני לא מקנא; ושלפתיחת הדלת לא הייתה כל משמעות.
כאן יהיה חשוב שהאנליטיקאי ינסה להימנע משימוש בפרשנות למטרות כאלה. (איך להימנע מכך, עשוי להיות קשור יותר למצב הנפשי של האנליטיקאי, ואולי לאינטונציה שלו, ולא למה שנאמר בפועל.)' (Blass, 2017)
>>>>
לפני שנעבור לדוגמא הקלינית נסכם את חמשת הכללים הטכניים:
- בינאישית
- מיידית
- ישירה
- ללא הזדהות – אלא דווקא שימור של נפרדות במטרה לתת תוקף לפאנטזיה
- מבלי כוונות נסתרות או סותרות.
נעבור לתיאור מקרה של ספילוס:
>>>
המטופלת שלי, גברת ב', בת 50, חוותה מספר פרידות בילדות המוקדמת והאמצעית. היא זכרה אותן, במיוחד את המאוחרות שבהן, זיכרונות, כואבים ומציקים אך קיבלה אותם כחלק בלתי נמנע מאורח החיים של משפחתה. במודע, חשה כבוד והערצה ניכרים להוריה. הפסקות ברצף הפגישות האנליטיות, לא היו קלות עבורה, אבל הניסיונות שלי לקשר אותן עם הפרידות בילדותה לא נראו לה משמעותיים במיוחד. תופעה נוספת שהופיעה לאט בטיפול שלה הייתה רצף התנהגויות אכזרי שנראה די זר ומנותק מהאופי הכללי שלה.
במשך שבועיים או שלושה לפני הפסקה אנליטית מסוימת, שגברת ב' תכננה להאריך בכך שהיא בעצמה עזבה לכמה ימים נוספים, היא חשה מיאוס, הפכה ביקורתית כלפי עצמה, כלפי הטיפול שלה ובמיוחד כלפיי. בהדרגה אני התמלאתי בספק עצמי, יותר מהרגיל לגבי היכולת שלי כאנליטיקאית. בפגישה המסוימת שאתאר, גברת ב' הגיעה באיחור של כעשר דקות ושתקה זמן רב. בסופו של דבר, על בסיס איכות השתיקה (מה הכוונה? ק), אמרתי שהיא מייצרת רושם שלילי וכועס מאוד. שוב השתררה שתיקה ארוכה. בסוף היא פתחה בתיאור של הרבה חוסר נוחות וטרוניות קלות, בעיקר סביב מקום העבודה שלה.
היא אמרה שזה היה עיוות מציאות מוזר שהטיפול מעורר דברים בצורה כזו שכל התלונות הקטנות האלה הופכות כאן למתקפה גדולה.
אמרתי שהיא רוצה שאראה אותם כתלונות קטנות אבל…
'לא', היא אמרה, 'צריך רק להצליח לדעת את ההבדל בין משהו גדול למשהו מינורי'. (בקול שלה היה בוז מוחלט.) השתררה שתיקה קצרה, ואז היא אמרה, 'אני לא יודעת אם זו את או אני, אבל בעשרת הימים האחרונים נראה לי שאת פשוט ממשיכה לפספס שוב ושוב את הנקודה.' (הטון שלה היה ביקורתי באופן חריף.) 'אתמול כנראה לא שמת לב שזה כל כך כואב לי להודות בזה שאני מוצאת את הטיפול וכל מה שאת עושה כל כך לא מעניין. אני לא יכולה לסבול את זה.’
חיכיתי קצת, ואז התחלתי לדבר, אבל היא פרצה פנימה, ‘אל תדברי!’ (כמעט צורחת). 'את רק תחזרי על מה שאמרתי, או שאת אולי הולכת לשנות את זה. את לא מפנימה דברים, את לא מקשיבה למה שאני אומרת, או שאת מקשיבה ואת רק רוצה לשמוע את זה כמו שאת רוצה שזה יהיה, ואת מעוותת את זה.'
התקשיתי לחשוב, וידעתי שהספק העצמי שלי מתגבר עוד יותר, בעקבות ההאשמות שלה. אבל הצלחתי לחשוב מחשבה קטנה, שהיא כנראה מרגישה גם לא מספקת, ושהעזיבה שלי מאוד קשורה לזה. ואז עלתה מחשבה שנייה, שהיא שונאת את עצמה על שהיא אכזרית למרות שהיא גם מתרגשת מזה.
אמרתי שהיא לא יכולה לשאת את המחשבה והידיעה עד כמה היא תוקפת אותי עד כאב, ועד כמה היא רוצה לפגוע בי, וכמה אכזרית היא מרגישה; אבל היא גם לא יכולה לעמוד בזה שאני לא אדע, ושאני לא אגיב. כי זה אומר שהיא לא חשובה.
'את לא יכולה להבין', היא צרחה, 'שאני לגמרי לא מתעניינת בך! לא אכפת לי! אכפת לי רק מעצמי. קחי את הכאב שלך לטיפול של עצמך. וכן, זה לא אשמתי אם אין לך מטפל.'
מה שאמרתי, אחרי הפסקה די ארוכה, זה שחשבתי שהיא מרגישה שאני מתייחסת אליה באכזריות, בבוז מוחלט ובאדישות, כאילו שהיא משעממת ולגמרי לא מעניינת, וזו גם הסיבה שאני עוזבת אותה (לחופשה). היא הרגישה שהדרך היחידה שבה היא באמת יכולה להעביר את זה אליי היא לגרום לי לסבול באותו אופן. ה
השתררה שתיקה ארוכה נוספת. ואז היא אמרה, 'אף אחד מהדברים האלה לא משנה את העובדה שאני תשושה ושיש לי יותר מדי דברים לעשות'. (היא נשמעה כמו ילדה מעט מרוככת אך עדיין עצבנית.) 'אני מניחה', היא המשיכה, 'שאני נמצאת בזעם ילדותי כלפיך. אף פעם לא יכולתי לתקוף את ההורים שלי, אז אני צריכה לפצות על זה עכשיו.
זה, למרות שכנראה זה היה נכון, הוביל למשהו אחר, והמפגש הסתיים פחות או יותר בצורה ידידותית אבל עם הרבה קצוות רופפים. בפגישות מאוחרות יותר התברר שיש לב' פאנטזיה לא מודעת שלדעתה הוריה עזבו אותה באכזריות בילדותה כי היא הייתה טיפשה ולא אהובה.
בפגישה שתיארתי היא חיה את זה: אני הייתי הילדה הטיפשה והיא הייתה ההורה האכזר. אני מאמינה שהיא הרגישה את הביקורת העצמית שלי ושבאופן לא במודע היא ניצלה זאת כדי לגרום לי לשחק את התפקיד שלה בתור הילדה הטיפשה, בתוך סצינת נטישה אכזרית. לאחר שהפאנטזיה הלא מודעת הזו והגשמתה הובהרו, ב' חשה הבנה עמוקה וסלחנית הרבה יותר לגבי היבט זה של עצמה ושל הוריה'. (Bott Spillius, 2001)
>>>>>>
בדוגמא של ספילוס, אנחנו רואים את עקרונות הגישה הקליניאנית ביחס לפאנטזיה. אנחנו רואים שהמטפלת לא מרחיקה את עצמה מהפירוש, אלא להיפך מחפשת שוב ושוב את ההיבט הבינאישי בינה לבין המטופלת. הפירושים הם כאן ועכשיו. המטופלת גם מגיבה באופן אופייני של דחיית הפירוש: קחי את זה לטיפול שלך בעצמך – כי היא מרגישה שספילוס מדברת על היחסים ביניהן – זו התנגדות אופיינית לטיפול בגישה הקלייניאנית, ואולי גם למי שרוצה מקור לביקורת על הגישה. ואנחנו גם רואים פירוש די 'נקי' – שאיננו מכחיש את הקונפליקט או מנסה להרגיע את הפאנטזיה של המטופלת.
Blass, R. B. (2017). Reflections on Klein’s radical notion of phantasy and its implications for analytic practice [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 98(3), 841–859. https://doi.org/10.1111/1745-8315.12674
Bott Spillius, E. (2001). FREUD AND KLEIN ON THE CONCEPT OF PHANTASY [Article]. International Journal of Psycho-Analysis, 82(2), 361–373. https://doi.org/10.1516/5PWR-57TK-VT2U-3XU8
