- העמדה הדיכאונית:
פרסיליה רות' (Roth, 2005) תהיה המטפלת אשר אביא תיאור מקרה שלה להדגים את העמדה הדיכאונית
ככה היא מתחילה את המאמר:
'אבל (או צער או כאב נפשי, ק) הוא המחיר שאנו משלמים על אהבה", אמרה המלכה, בטקס אזכרה לקורבנות הבריטים של פיגועי 11 בספטמבר בניו יורק ובוושינגטון. נדהמתי מדבריה כי הם נראו נכונים ומרגשים, וכי הם נראו כתיאור תמציתי מאוד של המושג של קליין לגבי 'העמדה הדיכאונית'. אבל – הוא המחיר שאנו משלמים עבור אהבה.'
>>>>>>>>
קליין ניסחה שתי עמדות או שפות פסיכולוגיות בהן אדם תופס את עולמו הפנימי: העמדה הסכיזופרנואידית והעמדה הדיכאונית.
העמדה הסכיזופרנואידית מאופיינת בתפיסת עולם של שחור ולבן, שולט ונשלט, מסוכן מול בטוח וכולי. כאשר כל מה שקורה נחווה כיחסים עוצמתיים ומשמעותיים ביחס לעצמי של האדם החושב באופן תינוקי שכזה. החרדה המרכזית היא התפרקות, כאוס ומוות מתוך סוג של איפוס – הפיכה לכלום.
חשיבה סכיזופרנואידית יכולה לתפוס את האדם האחר פעם כטוב מאוד, ופעם כרע מאוד, ולכן המציאות שלו היא כאוטית ובלתי מצטברת, אין למציאות מובן, וגם לא ניתן לצפות אותה ולרכוש מעט ביטחון כאשר החשיבה היא סכיזופרנואידית.
הפרנויה במושג הזה מסמלת גם את הגוון הנרקיסיסטי האופייני לתינוק. אם קרה משהו רע, הוא קרה דווקא לי כי רודפים אותי. כאשר אנחנו מבינים שהפחדים והרוע הם השלכות של התינוק עצמו על הסביבה.
העמדה הדיכאונית לעומת זאת פחות מאופיינת בשחור לבן. מדוע זה קורה כי יש פחות תהליכים של פיצול לטוב ורע, ולכן גם פחות השלכות. יש הבנה שהאדם המשמעותי – לרוב מדובר במאמרים קלייניאנים על דמות של אימא, כמובן שהיום יש הרבה מגדרים אפשריים, בכל מקרה הדמות המאכילה המשמעותית המטפלת – נתפסת כאדם מורכב ושלם. העולם מורכב, והיחסים הם פחות של עריצות ותביעה מהאחר, ויותר של אכפתיות, אהבה, דאגה ואשמה. האשמה נובעת ממחשבות שליליות, שבצורת החשיבה הזאת לא מפוצלות ומושלכות – אלא האדם בעמדה הדיכאונית, מבין את מקורן בו עצמו, מתבייש בהן, דואג לשמור את האהבה והאהובה, ומרגיש אשמה ואחריות ביחס למחשבות שלו האלו ביחס אליה – אל האובייקט.
רונלד בריטון – ממשיכיה המפורסמים והפוריים תיאורטית של מלאני קליין קושר את התסביך האדיפלי למושג העמדה הדיכאונית. הוא טוען שמדובר בשני תסביכים הדדיים גם בסבל שהם מייצרים וגם באופן בו הם נפתרים (Britton, 1998):
'לדעתה של קליין, המצב האדיפלי (שימו לב: 'מצב' ולא תסביך, ק) מתחיל בינקות ועובר התפתחות מורכבת שנמשכת שנים, לפני שהוא מגיע לשיאו בגיל 4: – העידן (ההתפתחותי) של מה שזכה לכינוי 'תסביך אדיפוס הקלאסי', כפי שתיאר פרויד. קליין גם הדגישה שהתפתחות הדחף הסקרני, הדחף לדעת, מושפעת במידה ניכרת מהחוויות המוקדמות הללו של מצב אדיפוס. היא תיארה את השנאה העצומה שיכולה להתעורר על ידי תחושת הבורות של הילד מול המסתורין, הבלתי ניתן לצמצום של המיניות ההורית, וכיצד אצל חלק מהילדים יכולה להופיע (אפילו) עיכוב של כל רצון ללמוד. באחד המאמרים המוקדמים ביותר שלה, ב-1926, היא כתבה (מלאני קליין):
״בגיל צעיר מאוד ילדים מתוודעים למציאות דרך החסכים שהיא כופה עליהם. הם מתגוננים מפני המציאות על ידי התכחשות לה. אולם, הדבר היסודי, והקריטריון לכל יכולת הסתגלות מאוחרת יותר למציאות, הוא המידה שבה הם מסוגלים לסבול את החסכים הנובעים מהמצב האדיפאלי.' (קליין, 1926)
מה זה החסכים האלה? מדוע הם כה חשובים עד אשר הם משפיעים על אחיזתנו במציאות ולכן גם על שפיותנו?
אנו מסוגלים לשקול שאלות אלו טוב יותר לאור הרעיון של העמדה הדיכאונית, מושג שקליין גיבשה לראשונה עשור לאחר מכן (Klein 1935, 1940). לדעתה של קליין, תופעות העמדה הדיכאונית… כרוכות בצעדים גדולים קדימה באינטגרציה הנפשית. אובייקטים חלקיים כגון המרכיבים האנטומיים והתפקודיים של האובייקט הראשוני, מתחילים להיתפס כחלקים של אובייקט בודד אחד שלם ולא אובייקטים המתקיימים בזכות עצמם (ידיים, שד, עיניים, שיער…ק). (פתאום ילדים) מבינים שאהבה ושנאה, שהיו קשורות בעבר למה שנראה כמו אובייקטים נפרדים, מופנות (למעשה) כלפי אותו (אדם) אובייקט. התינוק מתחיל לחוש אשמה על התקפותיו על ה(אדם) האובייקט הטוב, ומתחיל לחשוש מהנזק שנגרם לו, וחרדה לאבד אותו; לתינוק יש רצון עז לתקן את הדמות האובייקט הניזוק. קליין הצביעה על הקשר ההדוק בין השלב בו מתפתחת העמדה הדיכאונית לבין תסביך אדיפוס המוקדם: 'השלבים המוקדמים של תסביך אדיפוס והעמדה הדיכאונית קשורים בבירור ומתפתחים בו זמנית' (Klein 1952c:110). במאמרה 'קנאה והכרת תודה' היא חזרה על אמונתה כי:
"הקנאה מבוססת על החשד והיריבות עם האב, הנאשם בכך שנטל (לעצמו, ק) את שד האם ואת האם. היריבות הזו מסמנת את השלבים המוקדמים של תסביך אדיפוס …, שבדרך כלל מתעורר במקביל למצב הדיכאוני ברבעון השני של השנה הראשונה״. (קליין 1957:196)
אם השילוב (שילוב חלקי האובייקט לאובייקט שלם, ק) של העמדה הדיכאונית נכשל, הפרט לא יכול להתקדם לקראת פיתוח יכולת ליצירת סמלים ומחשבה רציונלית. אחת מכמה תוצאות חריגות אפשריות היא שהאדם עלול לנקוט במעשים כפייתיים אובססיביים כדי לתקן את הנזק המדומיין.
לדוגמא, מטופל שלי מצא צורך להשמיד כמה מספרי בנו ולהחליף אותם בעותקים חדשים, כי הספרים היו על שולחנו ברגע שבו הופיעה בדמיונו תמונה פתאומית של בנו שוכב מת בכביש בעקבות תאונת דרכים. הוא האמין שהספרים מכילים כעת את תמונת מותו של בנו וכי יש למגר את התמונה.
כדי להבין מדוע זה לבש צורה כה קונקרטית והצריך מעשים פיזיים, יש צורך להבין שאצל אנשים מסוימים התפתחות היכולת הסימבולית לא מושגת או לא מתקיימת במלואה.
קליין קישרה בין התפתחות היכולת לסמל לבין הפעלתן של החרדות היסודיות (הבן שלי מת בתאונת דרכים, ק) שתיארה, אך חנה סגל היא זו שהראתה בשנים שלאחר מכן שהיכולת לסמל, ולפיכך לעשות תיקון סמלי (זה היה רק דמיון, זה לא באמת, אני אוהב אותו ודואג לו, אולי אטלפן אליו וארגע, ק), היא תוצאה של עיבוד נפשי דרך העמדה הדיכאונית (סגל 1957).
מה שאני הדגשתי הוא שהמצב הדיכאוני ומצב אדיפוס לעולם אינם מסתיימים אלא יש לעבד אותם מחדש בכל מצב חיים חדש, בכל שלב של התפתחות ועם כל תוספת משמעותית לניסיון או לידע. העמדה הדיכאונית מתעוררת באופן בלתי נמנע וטבעי בינקות כתוצאה מהיכולות המתפתחות של הילד: לתפוס, לזהות, לזכור, לאתר ולצפות את החוויה. זה לא רק מגדיל את המודעות והידע של התינוק, אלא גם משבש את עולמו הנפשי הקיים. מה שהיה בעבר העולם הנפרד של אושר נצחי, (ללא מגבלות של זמן), ביקום אידיאלי אחד, (ועולם שני, אשר בו שולטת) האימה והרדיפה של האחרים – הופכים כעת לעולם אחד. והם באים, החוויות המנוגדות הללו של אושר ואימה, ממקור אחד. מקור כל הטוב, האהוב בפנטזיה כשד אידיאלי, מתגלה גם כאובייקט כמו השד הרע השנוא שנתפס בעבר כמקור כל הדברים הרעים ומהות הרוע. התמימות אבודה, אם כן, בשני המובנים שלה. אנחנו כבר לא חפים מידע ואיבדנו את התמימות שלנו במובן של להיות מסוגלים להרגיש אשמה, כי עכשיו אנחנו יודעים שאנחנו שונאים את מה שאנחנו אוהבים ושאנחנו מחשיבים אותו כטוב. אכלנו מפרי עץ הדעת טוב ורע, ולכן לא נוכל לשוב ולחיות בגן עדן.
העמדה הדיכאונית מעוררת, ומבססת, את אותו ידע רב יותר ביחס לאדם האחר – האובייקט הכוללת מודעות להמשכיותו, קיומו בזמן ובמרחב, ולפיכך, גם ליחסים האחרים של האובייקט (עם אנשים אחרים, ק) המשתמעים מאותה תובנה. מצב אדיפוס ממחיש את הידע הזה. מכאן שלא ניתן לעבוד על העמדה הדיכאונית מבלי שתסביך אדיפוס יעבור, ולהיפך.' (Britton, 1998)
>>>>>
לפריסיליה רות', מטפלת ממוצא אמריקאי, אשר עובדת בלונדון – יש מטופלת ממוצא אירי. הטיפול מתרחש בספטמבר – אוקטובר 2001 בדיוק סביב הפיגוע בניו יורק וושינגטון. במקרה יש חופשה מתוכננת. המטופלת חוזרת מהחופשה ואומרת שהיא מרגישה מצויין. אני אביא קטעים מהטיפול – ואתמקד בעיקר באופן החשיבה של פריסיליה, כמו שהיא מדווחת עליו בפרק – כדי להדגים את עבודת המטפלת הקלייניאנית סביב העמדה הדכאונית, והקושי של שתיהן להגיע ולשהות בה.
'אני רוצה להתחיל את דיוני בעמדה הדיכאונית בתיאור תקופה באנליזה של מטופלת שהתרחשה בסתיו 2001. באותה תקופה גברת א', אישה נשואה, הייתה באמצע שנות השלושים לחייה והיתה לה ילדה בת שנתיים וחצי.
היא הייתה איתי באנליזה במשך כחמש שנים והיא החלה בהדרגה להעריך את הטיפול שלה, שלעתים קרובות היא הרגישה שהיא נעזרת בו. עם זאת, בספטמבר, 2001, היא חזרה מחופשת הקיץ ואמרה שהיא מרגישה 'מצויין'; היא אמרה שהיא הרגישה טוב כל הקיץ, ועכשיו, היא לא מרגישה שהיא צריכה להיות יותר באנליזה. דיברנו על זה בדרכים שונות, כשבעיות וסוגיות שונות עלו, ובמהלך השבועות היא חשה שוב כמה הטיפול שלה כן חשוב לה, במיוחד, לדבריה, הטיפול עזר לה לא 'להתנתק' – מעצמה, מבעלה ומבתה, וממחשבותיה ורגשותיה לגבי אימה שמתה לפני שנה. החלק של האנליזה שלה שאני רוצה לתאר מגיע מהשבוע שלפני חופשת המחצית באוקטובר 2001. (ממש לאחר אסון ספטמבר ,11 , ק)
>>>>
שאלת ה- הפחד 'להתנתק' – היא בפירוש שאלה קלייניאנית והיא מורה על החיבור הרגשי למציאות – זה חיבור שיכול להתרחש רק כאשר יש אובייקטים במציאות שמרגשים את המטופל, ובטח גם שהמטפל מרגש את המטופל. רק אז הם משמעותיים ורק אז המטופלת יכולה להרגיש בחיים. כאשר היא 'מנותקת' – היא חיה בעולם ללא אובייקטים שלמים והיא בעצם בעמדה – פוזיציה סכיזופרנואידית. בקליניקה אפשר לראות זאת על ידי אופי החומרים שהמטופלים מביאים: עד כמה יש בהם אובייקטים בכלל, עד כמה הם מגוונים רגשית, ובעיקר כאן ועכשיו עד כמה ואיך נחווה הקשר הטיפולי.
אתאר את הטיפול באופן מזורז יחסית כי אני רוצה להתעכב על האופן בו פריסילה מגיבה.
>>>>>
' גברת א' פתחה את פגישת יום שלישי באישור התאריכים להפסקה. אחר כך היא אמרה לי שהיא לא ישנה בכלל בסוף השבוע. חוסר השינה שלה התחיל ביום שישי בלילה היא הייתה ערה ממש כל הלילה. היא לא יכלה לישון; היא כל הזמן חשבה שהיא שמעה ילדה בוכה, למרות שלמעשה בתה לא בכתה, הילדה ישנה שינה עמוקה. היא הרגישה לא רגועה וחרדה כל סוף השבוע. אחרי רגע היא אמרה שאולי זה קשור לעובדה שביום ראשון היה יום ההולדת שלה; אבל אז היא נזכרה שהיא התחילה להרגיש נורא ביום שישי בערב. ביום שישי בערב היא הלכה למסיבה בעבודה והיא שמעה זוג מדבר על הפצצת אפגניסטן שזה עתה החלה, והיא רתחה מזעם. היא אמרה, 'חשבתי: האמריקאים המטופשים האלה! זו אמריקה שעושה בדיוק מה שהאמריקאים תמיד עושים – מטילה את משקלה, מתנהגת כאילו היא הבעלים של העולם. הם חושבים שהם שולטים בעולם! כל העניין הוא בכל מקרה באשמת אמריקה. ה-11 בספטמבר היה באמת בדיוק מה שמגיע להם – אם כי ברור שהם לא יכולים להודות בכך. בוש הנורא,' היא הוסיפה. 'הוא פועל מתוך נקמנות'.'
פרסילה מרגישה שינאה קרה בקולה של המטופלת, היא מבינה שיש כאן עמדה פוליטית, אך היא גם מתייחסת להעברה של גב' א' אליה כ'אמריקאית'. שימו לב איך היא מנסחת את ההתערבות:
' אחרי כמה דקות דיברתי איתה על מה שחשבתי שקורה. אמרתי שהיא ואני יודעים שזאת עובדה בחייה, והיא שיש לה אנליטיקאית 'אמריקאית'. היא הנהנה. המשכתי ואמרתי שאני לא חושבת שהיא היתה יכולה להגיד את מה שהיא אמרה, בצורה שהיא אמרה, בלי שזה יהיה קשור אליי. היא הנהנה שוב. אחר כך דיברתי איתה על מה שחשבתי שהיא הרגישה בשישי בערב ובסוף השבוע: דיברתי על יום ההולדת שלה, שלא ידעתי עליו, שחשבתי שהתערבב לה עם אמה שגם לא הייתה שם ביום ההולדת שלה (אימה נפטרה, ק). דיברתי על ההפסקה המתקרבת, שכנראה מאוד חשבה עליה (זוכרת שהיא בדקה איתי את התאריכים בתחילת הפגישה), ועל חופשת סוף השבוע שהייתה לנו זה עתה – כל זה, אמרתי, השאיר אותה מרגישה אומללה ובודדה וכועסת. ….. היא מרגישה שאני חלק מכוח אמריקאי רב עוצמה (אולי זוג?) שמפציץ אותה ותוקף אותה בכך שהוא גורם לה להרגיש קנאה, דחויה בחוץ ובודדה – כמו ילדה קטנה שבוכה בלילה – שחשבתי שהיא הילדה שהיא המשיכה לשמוע. אמרתי לה שאני חושבת שזה הרגיש כמו פיגוע נורא לגרום לי להרגיש כל כך בחוץ ולבד (רמז עבה לתסביך האדיפלי – עליו דיבר בריטון, ק), וחשבתי שהיום היא באמת תוקפת אותי בחזרה: ממש 'פעולת תגמול' (נקמה, מושג קלייניאני חשוב, ק). היא הגיבה ואמרה, 'אני מבינה למה את מתכוונת לגבי ההתקפה עליך. אני יכולה לראות את זה. אבל . . . אני לא מאמינה שבלב את לא מסכימה איתי לגבי העמדה האמריקאית. אני בטוחה שכן. אין לי ספק שאת מסכימה.’ במילים אחרות, היא יכלה חלקית להבין למה התכוונתי, אבל היא לא ממש יכלה להרגיש את זה, לא ממש יכלה לקחת את זה פנימה….. זהו, כמובן, מצב נורא להיות בו: לשנוא את האובייקט שלך ולהרגיש שנוא לחלוטין על ידי האובייקט שלך. (מכיוון ש) היא תקפה את האובייקט שלה; היא הרגישה שהאובייקט שלה שונא ורודף אותה.'
>>>>>
הטיפול ממשיך ויש בהמשך חלום משמעותי: ' לבסוף, בשעות הבוקר המוקדמות, ממש לפני שהייתה אמורה לקום כדי להגיע לפגישה הזאת, היא נרדמה לשעה, ובמהלך הזמן הזה חלמה חלום. בחלום היא הייתה בבית עם גברת קלי, חברה של אמה. היא דיברה עם גברת קלי ופתאום היא התחילה לשיר שיר אירי, חזק מאוד. היא יכלה לראות שהשירה שלה מעירה את הילדה הקטנה שלה, אבל היא לא יכלה להפסיק, היא רק שרה חזק יותר ויותר. זה היה חלום נורא, היא אמרה.
היא סיפרה לי שגברת קלי הייתה אישה 'קתולית טובה' שגרה בשכנות לבית האם באירלנד. גברת קלי נהגה לתת למטופלת הוראות כיצד עליה להתחתן עם בחור קתולי, בכנסייה, ולגדל את ילדיה כקתולים. אמא נהגה להשתמש בגברת קלי כגיבוי: במקום לשאול את המטופלת, 'את עדיין הולכת למיסות?' היא הייתה אומרת, 'גברת קלי שאלה אם את עדיין הולכת למיסות. . ." (Roth, 2005)
>>>>>
ניזכר בבריטון (Britton, 1998) גם פה אנחנו רואים תמה מרכזית שסובבת בין הציר בת-מטופלת-אימא. וגם פה התמה היא היכולת לאהוב שמותקפת על ידי האובייקט השונא. וגם פה אנחנו רואים ירידות והפוגות ביכולת לחשוב, וירידות ביכולת להרגיש – תמת הניתוק. כמו שאומר בריטון שקראנו ממנו בתחילת הפגישה: האובייקט הטוב תמיד קשור לסיטואציה האדיפלית: לבית המקורי בו היינו בתוך המשולשים אמא-בת-אבא. המשולשים הללו היו בעבר אבל מתרחשים גם בהווה מול המטפלת וביכולת של המטופלת להרגיש אהובה ואוהבת.
>>>>
פריסילה בות' חושפת את החשיבה הקלינית שלה: ' לסיכום עד כאן: היה סוף השבוע, עם יום ההולדת שלה, והציפייה לחופשה …, בסוף השבוע הקרוב, והחזרה ממנה. בפגישה הראשונה, יום שלישי, כשהיא תקפה אותי במלוא העוצמה. אני חושבת שזו הייתה התקפה על הקשרים שלי עם דברים שלדעתה חשובים לי: המולדת שלי, ההיסטוריה שלי, הרקע שלי – האובייקטים הטובים שלי. באותה פגישה ניסיתי לעזור לה להבין שהיא תקפה אותי, ומדוע זה קרה, אבל לא הרגשתי שאני יכולה להגיע אליה – היא הבינה את המילים, אבל לא את המשמעות האמיתית של מה שאמרתי.'
אבל היא הלכה הביתה אחרי הפגישה ההיא ו(כפי שדיווחה למחרת בפגישה שתיארתי זה עתה) הרגישה נרדפת על ידי הילדה שלה. היא הרגישה שבתה תוקפת אותה בכך שהיא מאשימה אותה, בכך שהיא לא משתפרת, בכך שהיא לא הבת שהיא רוצה שתהיה. היא הרגישה לגמרי לא סלחנית. היא טענה שאין לה מושג מה לא בסדר עם בתה, למרות שהיא הודיעה לי שהיא השאירה אותה בפעוטון חדש באותו אחר הצהריים.
אז: יש ילדה קטנה ומלאת שנאה, שתוקפת את אמה, שלא אוהבת אותה כי היא כל כך תוקפת ומתלוננת. או, במילים אחרות, יש אמא רעה ששונאת את הילדה שלה על כך שתקפה אותה, ואינה יכולה לאהוב אותה, ומאחלת שהיא תהיה ילדה טובה יותר. ואז מגיע החלום, שבו המטופלת שלי מנסה בטירוף, בפראות לרצות את גברת קלי, על ידי שירת שירים איריים חזק יותר ויותר. אני חושבת שאחרי ההתקפה עליי ביום שלישי, המטופלת שלי לא הייתה מסוגלת, אפילו בעזרתי, להתחבר לרמת השנאה והתוקפנות שהיא הרגישה. אני חושבת שהיא ממש לא יכלה לדמיין, שאני יכולה גם להבין את האכזריות של ההתקפה שלה, וגם לסלוח לה, ולהמשיך לדאוג לה. אז כשהיא הלכה הביתה היא נרדפה בצורה נוראית על ידי התלונות של הילדה הקטנה שלה.
במקום להיות מסוגלת לדעת, עמוק בפנים, כמה איומה היא הייתה אליי, היא הפכה לאמא שונאת בעצמה – שונאת לחלוטין את הילדה הקטנה שהקשתה את חייה כל כך באותו ערב. אני חושבת שחוסר היכולת שלה לאהוב ולחוש חמלה וסבלנות כלפי הילדה הקטנה שלה, היה מראה של מה שהיא חששה שלא במודע יהיו הרגשות שלי כלפיה: חסרי סלחנות לחלוטין. זה חשוב. זוהי דוגמה לאופן שבו האובייקט של האדם משתנה על ידי האכזריות של הרגשות של האדם עצמו: היא תוקפת אותי בשנאה, ואז היא משוכנעת שאני שונאת אותה, ושאני לא רוצה בת / מטופלת כמוה (Roth, 2005).
Roth, P. (2005). The depressive position. In Budd, S., & Rusbridger, R. (Eds.). (2005). Introducing psychoanalysis: Essential themes and topics. Routledge.
Britton, R. (1998). Belief and imagination : explorations in psychoanalysis [Book]. Routledge
