- ספרציה
הראשון מבין שני התהליכים הצמודים והמשלימים: ספרציה-אינדבידואציה. יותר נכון להגיד שמדובר בשני דחפים. למה דחפים? איך אפשר להגיד דחף לספרציה? או למה אומרים 'דחף המוות?' למשל. אני חושב שתופעה זוכה לתואר 'דחף' ככל שהיא יותר אוניברסאלית וככל שהיא יותר מתמשכת. מאהלר היתה בראש ובראשונה תצפיתנית והיא זיהתה תופעה אוניברסאלית שמתחילה מהר מאוד בילדות – והיא התרחקות גוברת והולכת של ילדים מאימותיהם, אפילו ברמה הפיזית שיכולה להימדד בסנטימטרים.
לכן 'ספרציה', ניתן לומר היא דחף. גם 'אינדבידואציה' היא דחף – באותו האופן – עליו נדבר במפגש הבא, ושני הדחפים הללו: 'ספרציה-אנדבידואציה', מתייחסים למצב בסיסי של 'סימביוזה' שעליו נדבר בעוד שני מפגשים.
אני מתחיל מהמושג 'ספרציה', מכיוון שהוא לדעתי המהפכני ביותר בתפישת הטיפול של מאהלר. אנחנו מורגלים לחשוב בדיוק בכיוון ההפוך, מגיע מטופל ואנחנו מנסים לחתור למגע וקירבה איתו. אנחנו מניחים אולי, שגם הוא בעצם העובדה שהוא הגיע ומגיע שוב ושוב – חותר לקירבה ולמגע איתנו. מאהלר שמה על השולחן את ה'נפרדות' כדחף – זה אולי נשמע מוזר אבל שווה התייחסות למשך הפגישה הזאת של 'בין שעה לשעה'. אגיד את זה בצורה הכי חשופה: 'המטופל מגיע אלי כי הוא מנסה להיפרד ממני'. נשמע מוזר אבל אנסה להביא את העמדה הטיפולית הזאת לכדי בהירות. כרגיל, יש שעות טיפוליות שבהן מחשבה כזאת יעילה ומרחיבה את האופקים, ויש מטופלים שביחסים איתם זה מתאים – ויש מצבים שלא.
>>>>>>
כראוי ניתן לטקסט של מארגארט מאהלר להציג את המצב. נתחיל בחיוך:
'החיוך הספציפי (של התינוק לנוכח אימו, ק) בשיא השלב הסימביוטי מנבא שהתינוק מגיב לבן הזוג הסימביוטי בצורה שונה מזו שבה הוא מגיב לבני אדם אחרים. במחצית השנייה של השנה הראשונה, בן הזוג הסימביוטי כבר אינו ניתן להחלפה; התנהגויות רבות של התינוק בן החמישה חודשים, מצביעות על כך שהוא השיג כבר מערכת יחסים סימביוטית ספציפית עם אימו (44).' (Mahler, 1967)
>>>
כבר בגיל חצי שנה יש שני תהליכים הדדיים אבל הפוכים: התינוק מבחין שאימא שלו איננה רקע אלא מהות ייחודית, מה שניתן לכנות 'אובייקט', ומהר בהמשך שהיא קבועה כאובייקט ובלתי אפשרי להחליף אותה.
התסריט הזה הוא אוניברסאלי – לכן אני אוכל לומר שיש בו משהו טיבעי, ויש בו משהו שמנוהל או שמופעל על ידי דחפים.
התסריט הזה: 'מבחין באובייקט, נקשר אליו ולא מסוגל להחליף אותו' – אין לי סיבה לחשוב שהוא נעלם או חד פעמי. יש לי את כל הסיבות לחשוב שהוא תבנית ש'רצה' לאורך החיים עם אובייקטים משמעותיים, ויש לי סיבה לחשוב שיש לתסריט הזה גם אחיזה בקליניקה: הוא עשוי לקרות, הוא עשוי לעורר חרדה, והוא עשוי להיות דווקא מושא לתשוקה. באפשרויות הללו נעסוק במסגרת המפגש.
ברור שאם התינוק יסתפק בקשר הזה עם האימא – הוא לא יוכל להתקדם. ואולי ניתן להגיד שברבות הימים והמפגשים המטופל מבין בצורה עמוקה שאם הוא יתמסר למטפל, ויסתפק בקשר הטיפולי – שוב, הוא יהיה בסכנה של קיפאון.
בואו נמשיך עם קו החשיבה של מאהלר, נקרא קטע נוסף – הקטע הזה הוא קטע שניתן לשייך אותו לפסיכולוגיה התפתחותית אבל אני רוצה לקרוא אותו ברוח המפעל באופן קליני. במקום לראות את התפתחות התינוק אני רוצה לחשוב על התפתחות הטיפול.
>>>>
מאהלר: ' נראה שנקודת השיא של תהליך ה'בקיעה' (משווה את התינוק לאפרוח המגיח מהביצה, ק), עולה בקנה אחד עם פרץ ההבשלה של תנועתיות אקטיבית, שמביאה עימה לחץ התפתחותי מוגבר "לפעולה", 'לתרגל תנועה ולחקור קטעים רחבים יותר של המציאות'. מהרבעון הרביעי של השנה הראשונה, פעילות זו מניעה את התינוק להתרחק מאמו בתוך המרחב, ולתרגל הפרדה פיזית וחזרה (לקרבה, ק). לעניין זה תהיה השפעה מאוד מזרזת על המשך התפתחות האגו.'
איך זה מתרחש? מאהלר מסבירה: ' ככל שהסימביוזה, ו"פעולת ההחזקה" של האם, הייתה אופטימלית יותר; ככל שבן הזוג הסימביוטי עזר לתינוק להיות מוכן "לבקוע" (שוב מטאפורת האפרוח – נקדיש לזה פגישה בהמשך, ק) מהמסלול הסימביוטי בצורה חלקה ובהדרגה – כלומר, ללא עומס מיותר על המשאבים שלו – כך הילד (אולי גם המטופל, ק) נעשה בשל יותר להיפרד ולהבדיל את הייצוג של עצמו (האופן בו הוא רואה את עצמו כשלם וייחודי, ק), מהייצוגים הסימביוטיים של 'עצמי פלוס אובייקט', אשר עד כה היו בהתמזגות.'
>>>>>
בקריאה שלי מאהלר מדברת גם על המטופל – וגם על השלבים בטיפול – ואפילו על השלבים בשעה אחת של הטיפול. יש מעבר בין פעולת ההחזקה של המטפל: החזקה פיזית של הקליניקה ושל השעה, יש מצב, או זמן של התמזגות, אפילו במהלכה של פגישה אחת, החל מהכניסה לחדר והלאה, אשר בו המטופל יכול לצאת לחוויה שהוא אחד עם המטפל – הוא מדבר בעצמו עם עצמו, ואז יש עליה ביכולות של המטופל לצאת ולנוע, עליה במסוגלות, ומשם היכולת לראות את עצמו כנפרד תוך כדי הבחנה במטפל כנפרד. ראית עצמו כנפרד – אם נלך עם מאהלר – היא יצירתו של אדם ייחודי, היא חיזוק האגו, והיא מקבילה לתובנה – במובן העמוק של המילה. לא תובנה ספציפית פרואידיאנית שנובעת מפירוש ספציפי – אלא תובנה עמוקה שעונה לשאלה 'מי אני?'
>>>>>>>
אציג את הטיפול בגברת קרטר (Edward et al., 1981), מדובר בליבת החשיבה של תיאורית הספרציה-אינדבידואציה: היכולת לרכוש חווית עצמי קוהרנטית. להבין שיש משהו שהוא 'עצמי' נשמע כמו עניין פשוט ויומיומי – אולם כאשר מסתכלים בזכוכית מגדלת כפי שמאהלר עשתה על העניין הפסיכולוגי הזה, הכל כך חשוב: 'מי אני?' רואים שדרושה פה יכולת התרחקות מקשר סימביוטי, וגיבוש אופי וייחודיות. מדובר במקרה משנות השבעים – לכן נהיה סבלניים לראיה המגדרית המיושנת מצד אחד ומצד שני אנחנו יכולים ללא קושי לראות מקרים דומים בקליניקה שלנו, באופן יומיומי.
המקרה: 'הטיפול בגברת קרטר נבחר כדי להמחיש את האתגר הטיפולי שמציבים מטופלים גבוליים מסוימים ששינויי האגו שלהם משקפים: הן כשלים התפתחותיים והן את ההתאמות שהם עשו במאמץ לפצות על חוסרים בשותפות האימהית (הביטוי הוא maternal partnering, ק). נדרשים מאמצים טיפוליים במקרים כאלה המתייחסים לא רק לצורך בתיקון החסכים (בקשר האימהי) אלא גם לצמצום האינטגרציות המפצות שבאו לחסום התפתחות נוספת.
(לחסום התפתחות נוספת – ביטוי של התיאוריה המאהלרית – כאשר זה מפחיד או יותר מידי מעייף להתרחק מהקשר עם אמא, ק)
גברת קרטר, צעירה בת 32 אינטליגנטית, מושכת למראה ומוכשרת, שתפקדה היטב בעבודה אחראית, הביאה לידי ביטוי את המאפיינים הקשורים לארגון גבולי. אלה כללו " אישיות כאילו" (אישיות לא אוטנטית, מעושה, ק); השימוש באחרים למטרות נרקיסיסטיות בעיקר; כישלון בשילוב ייצוגי העצמי ה"רע" והעצמי ה"טוב" (וגם כשלון בייצוג) האובייקט הרע והטוב לייצוגים שלמים; נטייה לבלבול בין אובייקט לעצמי; פחד עמוק מהבלעות כמו גם פחד עמוק מפרידה; … הסתמכות יתר על פנטזיות גרנדיוזיות… בלחץ הכמיהות שלה להיות במצב של קרבה שמצד שני עוררו חרדה מבליעה והתמזגות (זה הקונפליקט שאותו יזהו המטפלים מכווני התאוריה הזאת: ' הכמיהות שלה להיות במצב של קרבה שמצד שני עוררו חרדה מבליעה והתמזגות ', ק), היא פרשה בכלל מאינטימיות ונראתה, לעתים, כסכיזואידית.'
>>>
הדוגמא הזאת שנמשיך להביא היא מתוך ספר המיוחד לתאוריה של מאהלר ספרציה אינדבידואציה, והיישום הקליני של התאוריה הזאת.
המטפל מסתכל על פרמטרים אלו של מהלך הנפרדות בילדות, דפוסי הנפרדות בהווה וחווית העצמי כמלוכד והמשכי – או שיש קטיעות וקפיצות בדימוי העצמי לטוב ולרע, ודפוסי ההתמודדות עם תקלות וקשיים בחיים – חשיבה גרנדיוזית מול תבוסה וחוסר יזימה.
>>>
'בזמן שפנתה לטיפול, גברת קרטר חוותה חששות לגבי נישואיה הקרובים לגבר מבוגר, שהיה מעט תובעני, ושבניגוד אליה מעולם לא היה נשוי לפני כן.
היא הרגישה שהיא אמנם מחבבת אותו, ויש לה מה להרוויח מהנישואים, גם מבחינה כלכלית וגם חברתית, אבל היא לא באמת אוהבת אותו, ושמצידה הקשר היה כרוך במידה רבה של העמדת פנים.
בתור גרושה בשנתיים האחרונות, לאחר שש שנות נישואים, היא הייתה בספק לגבי יכולתה להשיג נישואים מוצלחים. עם זאת, היא הרגישה שבנה זקוק לאבא, מכיוון שאביו הביולוגי עבר למדינה זרה ולא סביר שימלא תפקיד בחייו. היא עסקה במספר פרשיות אהבה במהלך נישואיה ואחריהם וכעת הרגישה שהגיע הזמן להתיישב. עם זאת, היא חשה חרדה סביב השאלה אם תוכל לנהל את מערכת היחסים, ולא רצתה להיראות כמי שנכשלה שוב עם (עוד) גבר. היא ציינה שהיא מעוניינת בעיקר למשוך גברים, וברגע שהם 'זכו' (בה), היא חשה עייפות או אכזבה מהם. היא בדרך כלל חיפשה גברים נשואים מצליחים, כש(נוצר מצב) שתשומת הלב שלהם עברה אליה, ולא אל נשותיהם, זה גרם לה להרגיש מוערכת. הייתה לה תחושה של "שיתוף בתהילתם".
היא זיהתה שהקשרים הממשיים או הפנטסטיים האלה שימשו מקור חשוב להעלאת הערך העצמי שלה. היא הוסיפה שכשהיא הייתה במצב של דיכאון, שהיה תדיר, היא הייתה מדמיינת רומן חדש כדי "להרים את רוחה". '
>>>>>
זאת בדיוק המשגת הבעיה מנקודת המבט של התיאוריה של מאהלר: אישיות מזוייפת וחוויה של חיים לא מתאימים. זאת התוצאה של תהליכי אינדבידואציה חלקיים- המטופלת לא יודעת מי היא באמת ומי היא באמת ביחס לבן הזוג שלה.
וזה מתרחש גם במהלך הטיפול. אני מצמצם בשל קוצר זמן אך התחלת הטיפול לא היתה קלה בכלל. ואגיד גם שהיחסים עם אימה היו מצד אחד מאוד קרובים – היא העריצה את אמא שלה, אך מצד שני היו לאמא שלה התקפי זעם לא צפויים. היא היתה אימא שחוששים להרגיז, וגם חוששים להתרחק ממנה.
בתקופה הראשונה בטיפול 'היא לעתים קרובות צפתה או 'ידעה' במירכאות את מה שהמטפל יגיד ביחס לאירועים מסוימים. התברר שזה ייצג בחלקו את אופן ההתקשרות הסימביוטי שלה ובחלקו מאמץ להשאיר את המטפל 'בחוץ'. (כלומר לא באמת לתת לו להגיב ולחיות כאדם נפרד, ק) לעתים קרובות היא התנהגה כאילו היא משחקת גם את תפקיד המטפל וגם את התפקיד שלה במפגש, בדיוק כפי שעשתה במציאות. במילים אחרות, הדיאלוג התנהל בתוך עצמה. '
אני חושב שזו ראיה קלינית שיכולה לשמש במקרים רבים, ובשיחות רבות.
נמשיך עם הטיפול שארך שש שנים:
>>>>>
'בהדרגה, נראה היה שגברת קרטר החלה להתייחס למטפל כמי שנמצא "בצד שלה". כשהייתה מתמודדת עם דרישה בלתי סבירה שהציב לה בעלה, היא הצליחה לחשוב על המטפל ולצבור כוח לומר "לא". עם הגילוי ששום נזק גדול לא קרה לה, או לבעלה, או לזוגיות שלהם, היא נעשתה אמיצה יותר ויותר. כשהיא סירבה לבסוף למתנה לא רצויה מאמה, עניין שעליו הירהרה במשך שבועות, היא הופתעה שאמה "לקחה את זה ממש טוב".
בפעם הראשונה, היא תהתה האם אמא באמת נזקקת לכך שגברת קרטר תהיה קרובה ונזקקת לה כפי שחשבה (האם היא באמת זקוקה שתישאר ילדה, ק). לפיכך, נראה היה שהמטפל הפך לאובייקט ה"טוב" והאם בדרך כלל לאובייקט ה"רע", כאשר הבעל, במהלך השנים הראשונות, היה גם אובייקט "רע".
(קטע חשוב בעיני, ק) בעיניה, המטפל סיפק צרכים בזמן שלא התערב, ולא הציע שאלות או עודד אותה לחשוב ולעשות את מה שהיא רוצה מבלי לפגוע באחרים.
>>>>>>>
שימו לב לשלבי הטיפול: שלב ראשון אוטיסטי. לא רואה את המטפל, לא מקשיבה, לא מאפשרת לו להיות קיים.
שלב שני סימביוטי הוא ואני 'טובים' – הבעל והאמא 'רעים'
ועכשיו מגיע השלב השלישי:
>>>>>>>
שינוי התרחש כאשר גברת קרטר ראתה (במקרה) את המטפל נוהג במכונית יד שנייה שנרכשה לאחרונה. היא התאכזבה לעומק.
היא לא האמינה שהמטפל לא יכול להרשות לעצמו מכונית חדשה. כשהמטפל שאל מה מפריע לה במכונית, גברת קרטר התעצבנה. האם היא תצטרך ללמד את המטפל מה המשמעויות של נהיגה במכונית יד שנייה? בעוד שהתברר שהיא חשה מושפלת מהקשר עם מטפל שנהג במכונית סוג ב', המידה שבה התרעמה על התחושה שאולי המטפל ירצה ממנה עצה הייתה משמעותית. למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה שהיא שמה לב למטפל כמישהו נפרד ולא רק 'אדם' שיושב מולה. אפשר לשער שהמכונית המשומשת מייצגת גם אישה עם ערך נמוך וללא פאלוס, או שהיה לה צורך להפחית בערכו של המטפל כהגנה (מאינטימיות, ק). עם זאת, המטפל קלט היכן ההשפעה נראתה הכי חזקה, ונראה היה לו שזה קשור לכעס שלה שהוא עלול לרצות ממנה משהו. '
זה הוביל, עם הזמן, לכך שהיא הודיעה למטפל שאינה רוצה לדעת עליו דבר. היא חשבה על המטפל כעל מישהו שהיא תמיד יכולה לסמוך עליו. למעשה, לפעמים היא ניחמה את עצמה שאם הכול ילך כשורה היא תהיה יכולה לבקש מהמטפל לדבר בשמה, עם בעלה או אמא שלה. היא זיהתה זאת כמשאלה שהייתה לה כילדה קטנה ביחס לאביה. היא תעמיד פנים שהוא יגן עליה מאמא. היא לא ציפתה באמת לשאול או לקבל את זה מהמטפל, אבל זו הייתה מחשבה מנחמת. עם זאת, היא לא רצתה שדמות המטפל תתעורר לחיים כאדם. כשהיא התקשרה, היא העדיפה לקבל את המשיבון מאשר לדבר עם המטפל באופן אישי (היום זו העדפה של הודעה בווטסאפ על פני שיחה? ק). ואכן, היא חשבה לפעמים על המטפל כעל מכונת הקלטה שפשוט רושמת את מה שאמרה. הדבר הובן, בתחילה, כמייצג מאמץ למנוע מהמטפל לקבל עבורה משמעות נוספת שתאיים על השליטה שלה (ובכך בעצם להוציא אותה מעולם הפאנטזיה הפנימית). בנוסף, היא לא רצתה להתקרב כי הרגישה שהמטפל עלול להשתמש בה לצרכיו האישיים. גם המרחק שמר על המטפל כ"טוב". היא לא הייתה צריכה להסתכן בלגלות משהו שהיא לא אוהבת.'
>>>>>>
סלמן אקטר (Akhtar, 2012)מונה שנים עשר פעולות שעושה האימא והוא מקווה שזה ייתן גם לנו המטפלים סוג של מצפן לגבי מה שאנחנו עושים בטיפול עם המטופלים. מה עושה האמא עם התינוק אשר מאפשר התפתחות?
(i) מחזיקה, (ii) מכילה, (iii) מעניקה הגנה והזנה, (iv) מעוררת את הפוטנציאל הליבידינלי הגופני של הילד/ה, (v) מציגה לילד את עולמו הפנימי, (vi) מעוררת את הליבה העצמי ומסייעת לגבש זהות מגדרית (זהו למעשה תהליך האינדבידואציה, האמא מאפשרת לילד להיות אדם ייחודי ומיני, ק), (vii) מקנה כישורי אגו , (viii) רואה את הטוב בילד, (ix) שורדת את ההפרעות שהילד מביא בקשר איתה (x) מרפה מהילד ומאפשרת לו להתרחק, (xi) נשארת זמינה כ"בסיס בית" פסיכולוגי, ו-(xii) עוזרת לילד לשאת את המצב האדיפלי ומלמדת את הילד לכבד את האב (לכבד את החוק, לכבד אחרים שאיננו קרוב אליהם, לכבד יריבים וכולי, ק).
כל הפונקציות הללו שאקטר מונה נמצאות על הרצף של התאוריה של מאהלר: ספרציה אינדבידואציה: על הדרך מאוטיזם לסמביוזה ולפריצת שני התהליכים המשולבים ספרציה אינדבידואציה. רובן מובנות מאליו כמו 'מציגה לילד את עולמו הפנימי' – האמא נותנת שם לרגשות ולפחדים – גם המטפל עושה זאת. או מקנה כישורי אגו – בעצם מלמדת אותו להסתדר – גם מטפלים יותר או פחות מדברים על עקרון המציאות ולא מעט מייעצים או 'מייעצים' במרכאות או משמשים מודל. וכך הלאה וכך הלאה עם כל שנים עשר הפעולות אשר מתרחשות בסדר עולה אבל גם בחפיפה.
אני רוצה לדבר מפאת קוצר הזמן וסביב המקרה על פעולה אחת – היא אולי חשובה מאוד, אולי לא הכי חשובה – לא יודע אבל היא שווה דיבור: והיא ראית הטוב בילד. סלמן אומר: 'כמו הפסל שיכול לדמיין את הפסל החבוי בסלע, האם רואה את היתרונות הפוטנציאליים של ילדה. יש לכך השפעה חיובית מבחינה התפתחותית על הילד מכיוון שהילד שואף להתייחס ולהגשים את ה'חזון' האימהי לגביו.'(Akhtar, 2012)
כשגברת קארטר מגיעה לטיפול האישיות שלה מזויפת, היא לא מקיימת דיאלוג עם המטפל, היא מדברת באופן שמגמד אותו ומשתיק אותו. דווקא הבוז שלה ביחס למכונית הישנה של המטפל מייצר הזדמנות לדבר אליו ולדבר עליו כאדם נפרד. הוא עכשיו יכול לבצבץ מתוך הפאנטזיה הסימביוטית של גברת קארטר אשר שולטת באירוע ומשחקת גם את תפקיד המטופלת וגם את תפקיד המטפל.
אבל זה קורה כי המטפל רואה מראש את הפוטנציאל של גברת קארטר להבשיל כאדם נפרד. דווקא אקט ההתרחקות – הביא עימו הזדמנות לחוויה של אני ואתה אחרים אך נפגשים.
כמו שמאהלר אומרת: 'ככל שהסימביוזה, ו"פעולת ההחזקה" של האם – ובמקרה הזה המטפל, הייתה אופטימלית יותר; ככל ש…(המטפל) עזר ל…(מטופל) להיות מוכן "לבקוע" מהמסלול הסימביוטי בצורה חלקה ובהדרגה – כלומר, ללא עומס מיותר על המשאבים שלו – כך ה….(מטופל) נעשה בשל יותר להיפרד ולהבדיל את הייצוג של עצמו (האופן בו הוא רואה את עצמו כשלם וייחודי, ק), (ולהרפות) מהייצוגים הסימביוטיים של 'עצמי-פלוס-אובייקט', אשר עד כה היו בהתמזגות.' (Mahler, 1967)
Akhtar, S. (2012). The mother and her child clinical aspects of attachment, separation, and loss (S. Akhtar, Ed.; 1st ed.) [Book]. Jason Aronson.
Edward, J., Ruskin, N., & Turrini, P. (1981). Separation-individuation: Theory and Application. Gardner Press, Inc.
Mahler, M. (1967). On Human Symbiosis and the Vicissitudes of Individuation [Article]. Journal of the American Psychoanalytic Association, 15(4), 740–763. https://doi.org/10.1177/000306516701500401
