- אינדבידואציה
הלידה הביולוגית מתרחשת לפני הלידה הפסיכולוגית. בחודש הראשון התינוק או התינוקת נמצאים בשלב האוטיסטי. עם סיומו של השלב האוטיסטי מתחילים לראות יותר ויותר הבעות פנים ספציפיות המעידות על תגובה לסביבה – וזהו השלב הסימביוטי. בפגישה הבאה נתמקד בענייני השלב הסימביוטי – אולם אני מעוניין מעט לתאר אותו לפני שנגיע לשלב השלישי – והוא 'הלידה הפסיכולוגית' המתקיימת בזכות התעצמותם של דחפי הספרציה-אינדבידואציה. במידה ותהליכי ההספרציה אינדבידואציה יחלשו, המטופל או הילד יחזור למצב של סימביוזה.
מאהלר (1967): 'המונח "סימביוזה" בהקשר זה הוא מטפורה. הוא אינו מבטא את התפיסה הביולוגית של סימביוזה, שמתרחשת בפועל בין שני פרטים נפרדים. המושג 'סמביוזה' נבחר לתאר את אותו מצב של חוסר התמיינות, מצב של התמזגות עם האם, שבו ה"אני" עדיין לא מובחן מה"לא-אני", ושבו 'הפנימי' ו'החיצוני', רק מתחילים להיות מורגשים בהדרגה כשונים. …התכונה המהותית של סימביוזה היא היתוך הזוי (הלוצינטורי) או משוגע (דלוזיוני), פסיכוסומטי, אומניפוטנטי עם אובייקט 'האם', ובמיוחד אשליה של גבול משותף של שני הפרטים הנפרדים בפועל וגם פיזית. זוהי המערכת הנפשית שאליה נסוג האגו, במקרים של הפרעה חמורה ביותר של אינדיבידואציה וחוסר ארגון פסיכוטי, אותם תיארתי כ"פסיכוזה סימביוטית של הילד"' (Mahler, 1967)
המילים גדולות מאוד, וגם השפה התפתחותית. במפעל שלנו 'בין שעה לשעה' ננסה להשאיל את הטקסט לטובת הבנות קליניות. מה זו בעצם סימביוזה בחדר הטיפול? האם ניתן לזהות רגעים סימביוטיים? מה האשליה הקלינית שמייצרת סימביוזה? ומהן הסכנות שבאותו מצב של היתוך, התמזגות וחוסר אבחנה – שנקרא 'סימביוזה'?
למען האמת זוהי מטרת המפגש הבא – אבל לשם הטעימה נקרא קטע קצר של רוזנפלד (Rosenfeld, 1983): '…. אנו רואים את הרצון לאחדות סימביוטית כאשר המטופל רוצה להרגיש שלאנליטיקאי יש רגשות וחוויות זהות ביחסים הדדיים עם המטופל. למעשה, המטופל משליך לעתים קרובות את הפנטזיות הסימביוטיות הללו אל האנליטיקאי ואז מאמין שלאנליטיקאי יש רצונות דומים לאחדות. הצורך הזה באחדות עם האנליטיקאי, המופיע לעתים קרובות כל כך אצל מטופלים גבוליים או פסיכוטיים… בפנטזיות הסימביוטיות של האחדות, המטופלים מאמינים שהאנליטיקאי לא רק מספק את כל רצונותיהם, אלא הוא גם נחווה כמי שפונה אליהם בדרישות וברצונות (משלו) באותה מידה, כאילו (המטפל בעצמו) מציג תמונת מראה של צרכיו ורצונותיו של המטופל.'
>>>>>
אני רוצה להגיד עוד מילה על הטקסטים של מאהלר ושל רוזנפלד ביחד לגבי המצב הסימביוטי ממנו 'דחף האינדיבידואציה' חותר להיפתר. המטופל הסימביוטי מרגיש ומבין את מערכת היחסים הטיפולית כמערכת צמודה של חילוף חומרים. הצרכים הם הדדיים לפי הבנתו וגם לעיתים הפוכים.
קל להבחין בכך במצבים פסיכוטיים, אבל זה יכול להיות קיים גם אצל מטופלים נוירוטיים. זה יכול להופיע בהודעות טקסט במהלך השבוע, זה יכול לבוא לידי ביטוי אצל מטופלת שמעבירה שעות ביומן באופן כזה שהמטפלת מרגישה חשופה, זה יכול לבוא לידי ביטוי גם בטקסט בטיפול כאשר המטופל מאוד עירני לחוויית המטפלת ומרגיש שהוא צריך לעניין אותה, או לרגש אותה, או ללמד אותה דברים חדשים – כחלק מכך ששניהם יחידה סגורה.
כמובן שיש לקחת את הדברים הללו, שעשויים להישמע כביקורתיים, במסורה וללא ביקורתיות – להיפך אלו סממנים מאהלרייאניים לגבי מיקומם של השיח ושל היחסים: אוטיסטיים? סימביוטיים? או שאלו יחסים אשר כבר יש בהם תהליך נפרדות ואינדבידואציה?
>>>>
מובן מדוע במצב סימביוטי קשה לקיים דיאלוג טיפולי – היום נתמקד בתהליך או אפילו בדחף האינדבידואציה.
>>>
תיאור מקרה (Kramer & Akhtar, 1988): 'מר א', רווק בן ארבעים, פסיכולוג קליני שסיים לאחרונה את לימודיו, ביקש טיפול כי הוא מתעורר כל בוקר עם זעם בלתי מוסבר, וכי סבל מהרבה מחשבות של ספק אובססיבי. בין המחשבות האלה הבולטות היו החששות שהוא שרט משטח חלק חזק מדי ושאולי הוא גורר לכלוך המחובר לנעליו למקומות נקיים. (אני משער שהוא מדבר על רצפת הקליניקה למשל, ק) בשני המקרים, הופעת החרדה גררה כמיהה עצובה ועמוקה לחזור למצב הנפשי הרגוע הקודם, שעבר אידיאליזציה בדיעבד.
מר א' גם הודה שיש לו כמה פנטזיות מיניות עמוסות בושה אך מרגשות, שבהן הוא עובר התעללות ונחנק על ידי אישה שלטת, אשר רק אז מאפשרת לו לקיים איתה יחסי מין. עם זאת, לא היו לו סטיות אקטיביות והוא יכול היה ליהנות מקיום יחסי מין הטרוסקסואלים על בסיס תכוף.
מר א' עבר טיפול פסיכואנליטי קודם אבל הוא לא הצליח להסביר מה השיג במהלכו. למרות זאת, הוא הרגיש שזה עזר לו. כתוצאה מהטיפול הזה, זעמו, שהיה קודם לכן כרוני, הוגבל לשעות הבוקר המוקדמות; הוא גם הצליח לאמץ את הפסיכולוגיה הקלינית כמקצוע, לאחר קריירה די ארוכה ומשובחת בתחומים אחרים. לפני כן, הוא עסק לסירוגין במה שהוא כינה בעיסוקים "רכים" ו"קשים"; אלה כללו עיתונות, מוזיקה וספרות מחד, ופיזיקה, מתמטיקה ומדעי המחשב מאידך. ככל שהטיפול הנוכחי התקדם, למדתי גם שהטיפול הקודם שלו התרכז בתלונותיו בפני האנליטיקאי על נשים שונות בחייו; הוא חש שהאנליטיקאי שלו לא העריך עד הסוף את הסבל שעבר ביחסיו עם נשים. מר א' היה, כך התברר, מעורב שוב ושוב עם נשים שהיו חולות פיזית או לא יציבות רגשית.
ההיסטוריה שלו גילתה שכאשר מר א' היה בן עשר, הוריו התגרשו. הוא גדל עם אימו, אותה תפס כיותר מידי מעוררת וחודרנית. הוא נאבק בה באופן כרוני, למרות שלפעמים הוא גם הרגיש די מגונן כלפיה. (סממנים סימביוטים: היפוך תפקידים, תופס את אמא כנזקקת, נאבק בה, ק) הוא מעולם לא הביע כעס כלפי אביו, אותו פגש בכל קיץ למשך חודש. נראה כי הקונסטלציה הזו עמדה בבסיס יחסי ההעברה עם האנליטיקאי הקודם. ואכן, מר א' נכנס לטיפול הנוכחי בשכנוע נחרץ כי זעמו, הפנטזיות המיניות המזוכיסטיות שלו, מעורבותו עם נשים במצוקה, אכן כל בעיותיו, נבעו מגירושי הוריו ומהיותו תחת השגחת אימו המרגשת אך גם הקשה והמעמיסה. … עבודה (טיפולית) בכיוון זה פתחה פתח לאסוציאציות על אימו.
כעס עמוק יותר החל לצוץ לעברי בהעברה האימהית. בשלב זה, רוב הזיכרונות כללו אינטראקציות זועמות עם אימו בגיל ההתבגרות או בשלב החביון. מר א' נשאר מחויב בתקיפות ל"תיאוריית פוסט הגירושין" שלו. כאשר ערערתי על הנוקשות של הנחה זו, צץ מידע נוסף. מר א' נזכר כעת שהייתה פרידה קודמת בין הוריו. עם לידתו, אימו פיתחה דיכאון חמור לאחר לידה ועברה איתו חזרה לבית אביה למשך שנתיים. היא הייתה מדוכאת ומרותקת למיטה כמעט כל הזמן הזה.
עם הגילוי הזה, הופיעו רגשות של היותו מקופח, ובהעברה האימהית, רצונו להיות מוחזק ולהיות מוזן על ידי. אני, מצידי, חוויתי לעתים קרובות, בשלב זה של הטיפול, חיבה ותקווה רבה כלפיו והתכווננות מוזרה לרגשותיו ולמחשבותיו הבלתי-מילוליים. כשדיברתי, הוא הרגיש נדהם מההבנה החכמה שלי את החוויה הסובייקטיבית שלו, ובאופן דומה לזה של תינוק יונק, היה מרוצה עמוקות, שבע ורגוע מדבריי.'
>>>>
קצת נקודות המאפיינות יחסים טיפוליים סימביוטיים. א. המטופל יודע מה הבעיה ונצמד לידיעה הזאת. לכאורה זו מטרת הטיפול – אבל זה מרגיש שהמטפל מיותר.
ב. מחשבת אובססיביות, ובכלל סימפטומים שמעידים על חיים בבועה – יכולים לרמז על חוסר נפרדות. המטופל שוכב מקופל בתוך רחם פסיכולוגי ולא מציץ ממנו.
ג. הזדהויות – למשל היותו פסיכולוג לאחר טיפול פסיכולוגי – יכול להעיד על הידבקויות כאלה. זה יכול גם להופיע בהעדפות לבוש שהושאלו ממישהו אחר, בהעדפות מוסיקליות – שיש להן גוון של העתקה, וכיוצא באלו.
ד. מצב טיפולי מתמשך שהמטופל מבקש 'כלים' מהמטפל – מעיד על כך שהפקיד בידי המטפל את החשיבה, את הידע, והוא נהיה פאסיבי – כמו המטופל א' – שבפנטזיה יכול להיות רק נישלט. במצב זה הוא איננו יכול להיות אדם שלם – אלא רק להמתין מפגישה לפגישה לקבל הזנה מהמטפל.
ובכלל, ה. יחסי העברה הם שיחזור של קשר מוקדם – ובמובן הזה יש בהם איכות של יחסים סימביוטיים. לא בטוח שכולנו נסכים על זה – אבל היום אנחנו מסתכלים מנקודת המבט של מאהלר. מה שכולנו נסכים עליו, נדמה לי שהעברה היא איננה תכלית הטיפול ושצריך איכשהו לצאת מיחסים אלו – מאהלר תקרא לזה 'ספרציה-אינדבידואציה' – לזה נדמה לי שקל יותר להסכים.
>>>>
'לאחר תקופה ארוכה שבה תחושות הדדיות מוזרות היו תכופות מאוד, הטון של שעות הטיפול החל להשתנות. מר א' כבר לא הרגיש כל כך מובן. הוא התחיל לעבוד קשה (יותר) על יצירת אסוציאציות מעניינות והביע משאלה שאגיד משהו "עמוק", "מדהים", ובכך אמצא חן בעיניו ואאיר איזה פן אפל ולא ידוע שלו. באופן פרדוקסלי, החומר של המטופל במהלך הפגישות הללו היה לעתים קרובות אינטלקטואלי, והמפגשים הותירו אותו מבולבל ומשועמם. פירשתי את השעמום שלו ואת הצורך שלו לשמור על דברים "חלקים" בינינו, שאלו מנגנוני הגנה נגד כמה תופעות ופנטזיות מעוררות חרדה יותר. זה הוביל בהדרגה להופעתם של פנטזיות אלימות עזות כלפיי, ולצמצום מקביל בתדירות ובעוצמת הפנטזיות המזוכיסטיות הרגילות שלו. היו לו פנטזיות לשלוט, להכות, או ממש לאכול אותי. כעת הצלחנו לחבר את המעורבות הקודמת שלו עם נשים חולות עם הפנטזיות האינפנטיליות, הזועמות וההרסניות שלו, כמו גם לחבר לכמיהותיו הרכות והמתקנות כלפי אימו המדוכאת. הוא גם הצליח לראות שהבחירה שלו בפסיכולוגיה קלינית כמקצוע נעוצה בחשיפה המוקדמת הזו לדיכאון אימהי. (ואולי גם למטפלים שלו? ק)
תוך כדי עבודה זו, מר א' עזב את האישה האומללה שאיתה היה ביחסים ולראשונה בחייו החל קשר עם אישה נעימה שהייתה שווה לו מבחינה חברתית ואינטלקטואלית. הזעם שלו עם השכמתו בכל בוקר החל להתמעט. … בערך בזמן הזה, מר א' פיתח עניין עז בהכשרה נוספת. פגישה אחר פגישה הוא היה מציג טיעונים בעד ונגד תת התמחויות שונות בתחום הפסיכולוגיה הקלינית. מעניין שתמיד היו לו שתי ברירות, האחת מסלול "רך" (למשל פסיכותרפיה, היפנוזה וכו') והשנייה מסלול "קשה" (למשל אבחון כמותני, ביופידבק וכו'). גם כשפנטז לבחור בבחירה ה"רכה" יותר, הוא גילה בה במוקדם או במאוחר היבטים "קשים" יותר, ונאלץ לעשות שוב תהליך של בחירה. הוא היה שואל אותי מה לעשות, אך מיהר להוסיף שהוא לא באמת רוצה עצה שכן זה יגרום לו להרגיש מאולץ חסר תקווה ולכן למעשה לכעוס עלי. ציינתי שנראה שהוא רוצה ולא רוצה את עצתי בו זמנית. הוספתי שאופציה אחת גרמה לו להרגיש כפוי, והשנייה נטוש על ידי ושתיהן לא מספקות. אולי העבודה שלנו תהיה קלה, אמרתי, אם נחקור מה דילמה זו משחזרת עבורך ומה מסמל להיות "קשה" או "רך"…
>>>>>
אני מזכיר שלמרות שמאהלר משתייכת לקומה הקלאסית של הפסיכואנליזה – אנחנו בקלות רואים כאן חשיבה על אופי היחסים: ' שאופציה אחת גרמה לו להרגיש כפוי, והשנייה נטוש על ידי ושתיהן לא מספקות' – וזו כבר הכנה משמעותית לחשיבה התייחסותית. נמשיך בטסקט:
>>>
'מר א' עורר בהצלחה את ההיענות של אימו וקיבל טיפול אימהי אמפתי עד לשלב בו הייתה בדיכאון. ההדהודים של האחדות הדואלית המוקדמת, המספקת, הסימביוטית הזו, ניכרו בקשר האמפתי המענג הדדי בין המטופל והאנליטיקאי בשלבים המוקדמים של הטיפול שלו. החמרה בדיכאון האימהי התרחשה כשהיה בן שבעה או שמונה חודשים, ופגעה מאוד בזמינות הרגשית של אימו בשלבי הספרציה-אינדיבידואציה. האובדן הפתאומי והגדול מדי של חווית הכוחות האומניפוטנטיים של עצמו, כמו גם של אימו, הובילו לתוקפנות מועצמת, ולרצות שליטה כפייתית באובייקט האימהי…. שאריות ה"עצמי הרע" התבטאו ביחסיו ה"קשים", הסאדו-מזוכיסטיים עם נשים לקויות, מצד אחד, ו"העצמי הטוב" בכמיהותיו ה"רכות", החביבות, המתקנות כלפיהן (שהוגברו יותר ויותר בשל בחירתו המקצועית – פסיכולוג), מצד שני.
בהעברה, אלה ניכרו בהתאמה במשאלותיו הזועמות להכות אותי ולטרוף אותי, ובמאמציו לרצות אותי ולעיתים לדאוג לי. היכולת שלו לעורר בי ערנות, תקווה, חיבה כלפיו, והרגשה מוזרה של התכווננות למחשבותיו הבלתי נאמרות הביאו אותי לחשוד שאולי (א) אימו הייתה מדוכאת גם בשלב הסימביוטי המוקדם, (ב) העצב האימהי הזה הפך את קרבתם לחריפה יותר ונתן טעם מתקן עוצמתי לזיקתו לאימו (היות האמא עצובה ופאסיבית, דרשה סוג של פנטזיה מתקנת על כך שהאמא והוא הם יחידה בלתי נפרדת, שלא ניתן להתרחק ולפרק אותה, ק), ו-(ג) תפקידו במהלך מערכת היחסים אם-ילד היה להרגיע את האם, לעזור לה לעזור לו, "להיות אימא שלה", כדי שתוכל להיות אמא שלו. אולם אותו דיכאון אימהי, בהמשך תהליך הספרציה – כאשר התרחק ….., הוכיח את עצמו כטראומטי מכיוון שהוא הפך את האם להרבה פחות זמינה עבורו. ייתכן שהפרידה מבעלה בתקופה זו הייתה אחראית להעמקת הדיכאון של האם, אשר שלל באופן ישיר יותר מהילד תמיכת אגו מסייע במהלך ימיו כפעוט שגדל…'(Kramer & Akhtar, 1988)
>>>>>
מה שחשוב לדעתי לראות בסיכום המקרה שכתבו קרמר ואקטר – היא ראייתם את האינדבידואציה כתהליך רגיש. זה לא הישג חד פעמי שמרגע שהמטופל חצה את הקו – גמרנו הוא אינדיבידואל, וזה לא תהליך השמור רק לתקופת הילדות. יפה לראות שהם דנים בנפתולי תהליך הספרציה אינדיבידואציה הספציפי לגמרי של מר א'. אמא מדוכאת, קשה לעזוב אותה כי היא חלשה, היא עסוקה בעצמה ופחות זמינה, וגם כי היא לא מספקת. אז א' עושה לה אידיאליזציה ועוד יותר נדבק אליה, עוד יותר חושש להתרחק ממנה (ראו מחשבות אובססיביות – מחשבות ללא תכלית וללא החלטה). ובמקרה הספציפי הזה – כשיש גם פרידה מהאבא, יש לו פחות אופציות.
סיכום של כל המפגש. יש שלב סימביוטי בחיים אשר בו אנחנו מייצרים עם אדם קרוב בועה סגורה. גם חדר הטיפולים, אולי בגלל המטפלת, אולי בגלל המטופלת, אולי בגלל התאוריה – הוא בועה סגורה המזמינה לפחות מבחינה פורמלית מצב סימביוטי של סיפוק אינטימי. ומצד שני – בניגוד להרבה תאוריות, מאהלר שמה דגש על ההתרחקות – לה היא קוראת ספרציה ועל העצמאות האישית לה היא קוראת אינדבידואציה. זהו שינוי תוך נפשי. בלעדיו האדם לא יוכל לראות את עצמו – את מה שנקרא 'self' כגוף אחיד, לכיד וקבוע – וגם מאותו טעם לא יוכל לראות אחרים בסביבתו כישויות בעלות גבול, אחידות ולכידות. חדר הטיפול בגישת מאהלר הוא סדנא לפיתוח תהליכים אלו: ספרציה ואינדיבידואציה. במובן הזה היא מיוחדת מול תאוריות של היקשרות ויחסי אובייקט.
Kramer, S., & Akhtar, S. (1988). The Developmental Context of Internalized Preoedipal Object Relations: Clinical Applications of Mahler’s Theory of Symbiosis and Separation-Individuation [Article]. The Psychoanalytic Quarterly, 57(4), 547–576. https://doi.org/10.1080/21674086.1988.11927221
Mahler, M. (1967). On Human Symbiosis and the Vicissitudes of Individuation [Article]. Journal of the American Psychoanalytic Association, 15(4), 740–763. https://doi.org/10.1177/000306516701500401
Rosenfeld, H. (1983). Primitive Object Relations and Mechanisms [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 64, 261–267.
