- אימון
מתוך המעטפת הסימביוטית 'הורה-תינוק' בוקע – פורץ פסיכולוגית – הילד כאינדבידואל. מיד לאחר ה'בקיעה' – בחודש השני לחייו – הוא יעבור ארבעה תת שלבים פסיכולוגיים: על תת השלב הראשון – 'דיפרנציאציה' דיברנו בפגישה שעברה, היום נדבר על תת שלב ה'אימון', ובפגישות הקרובות על השלב השלישי – 'רפרושמה' והאחרון 'עיצוב האינדבידואל'.
היום כאמור נדבר על שלב האימון, ובאנגלית practicing
רוב המתרגמים תרגמו את השלב כ'אימון', וככה גם אני כשתכננתי את המפעל 'בין שעה לשעה', מצאתי מתרגם אחר שהשתמש במילה 'תירגול' – נדמה לי שזו מילה נרדפת.
אבל כאשר הכנתי את ההרצאה השבוע ועברתי שוב על כתביה של מאהלר – מצאתי שבעניין זה, מאהלר של 1967 אינה דומה למאהלר של 1975. אני אצמד היום למאהלר המוקדמת, ושם המילה הנכונה, לפי הקריאה שלי, היא 'מימוש' – או 'ביצוע'. Practicing זה פעולה, התנהגות, התנהלות. לא מדובר בחזרתיות לשם השיפור – אלא במימוש מיידי של פוטנציאל – הילד ממש מבצע את מה שבא לו.
<<<<
מאהלר (Mahler, 1967) : 'תקופת המימוש מגיעה לשיא בסביבות אמצע השנה השנייה בזמן שהפעוט ההולך בחופשיות, נראה שהוא מרגיש בשיא התרוממות הרוח. נראה שהוא נמצא בנקודת השיא של אמונתו ביכולת הקסם הבלתי מוגבלת שלו, שעדיין נגזרת במידה ניכרת מתחושת השיתוף שלו בכוחות הקסם של אמו.'
>>>>
אגיד את זה במילים אחרות. הילד יוצא מהמצב הסימביוטי עם אמא בתחושה שהכל בסדר, הכל מטופל, הכל אפשרי. הוא שואב את זה מעובדת החיים של התינוק שבסך הכל, כל מצוקה נפתרת.
הוא מעתיק את הכוחות הללו שיש לאמא – ובאמת יש לה הרבה הרבה יותר יכולות וכוחות. כשהוא מתחיל להתרחק ממנה בתת שלב הביצוע, הוא יוצא בתחושה שהוא כל יכול, והוא חש התרוממות רוח, שימחה גדולה, יש מיזוג בין הפנטזיה לביצוע – עושה את מה שהוא חולם עליו.
בהפרעות אישיות קשות, במקרים של הפרעות התנהגות, של אימפולסיביות עמוקה – יש מעין מימוש של הפנטזיה על ידי הדבקתה על המציאות. ואז אנשים בסביבה אומרים 'הוא עושה מה שהוא רוצה'.
למה אנחנו כועסים על אנשים אימפולסיביים שמרגישים שהכל בסדר והכל מותר?
' איפה תוקפנות משתלבת בכל זה? יש קשר חשוב מאוד בין אימפולסיביות לתוקפנות. זה פונקציה ישירה של העובדה שאנשים אימפולסיביים חיים רק בזמן הווה. אם נשקול את כל הפעולות במונחים של אם הן בונות או הרסניות, לא קשה לראות שפעולות בונות נוטות מטבען לדרוש יותר זמן ומאמץ מאשר פעולות הרסניות. ליצור – בין אם זה שעון חדש, או חיים חדשים – לוקח יותר זמן מאשר להרוס. כפי שהיו אומרים הפיזיקאים, קל יותר להפוך סדר לאי-סדר , מאשר להפוך את האי סדר לסדר. קל יותר להרוס מאשר ליצור. זה רק הגיון בריא, כמובן. אבל המשמעות של זה במונחים של אימפולסיביות היא שהפעולות של אדם אימפולסיבי, שתפיסת הזמן שלו מצומצמת מאוד, ייטו באופן טבעי להיות הרסניות, ולא בונות. אם אתה רוצה להשיג משהו באופן מיידי, עכשיו, אם אתה רוצה לעשות את משהו במהירות, אם אתה רוצה הרבה התרגשות, אתה צריך להיות אגרסיבי. זה לא אומר שאנשים לא אימפולסיביים לא יכולים להיות תוקפניים והרסניים. אנחנו בהחלט יכולים. אבל, עם היכולת שלנו לדמיין את העתיד, וללמוד מהעבר – מתפתחת אצלנו היכולת לבחור. מה שאנשים אימפולסיביים לא עושים. ' (Goldwater, 1994)
>>>>
עד כאן תת שלב הביצוע – או יותר נכון עצירה התפתחותית בתת שלב הביצוע שקיבלה אופי אימפולסיבי. מדובר באנשים שנתקעו שם, וממשיכים במשך שנים רבות את הדפוס הזה.
נעבור למקרה של היתקעות התפתחותית בתת שלב הביצוע. הפעם התוצאה מורכבת.
סלמה קרמר (Kramer, 1979) : 'ברצוני להתמקד בהשפעה של עיבוד של תופעות העברת ספרציה-אינדיבידואציה דרך אנליזה של מטופלת שהראתה עדות לפתולוגיה הרבה יותר עמוקה ממה שנתקל ב מצב "נורמלי" של מטופלת נוירוטית".
>>>>
עצירה מתודית קצרה: סלמה קרמר הקדישה את הקריירה שלה לפיתוח טכניקה קלינית של רעיונותיה של מאהלר. המשפט הזה מפתח רעיון מרכזי וחשוב של מאהלר והוא שההתפתחות של תינוק – וגם של מטופל דורשת גם התפתחות מקבילה של האמא ושל המטפלת. איפה רואים את השלב שבו נמצאית המטופלת? סלמה רואה את השלב ביחסים הטיפוליים בטרנספרנס – העברה. האופן בו המטופלת תופסת את הטיפול ותופסת אותי מעיד בבירור איפה נמצאים יחסי האובייקט שלה – ובמקרה זה קל להגיד 'איפה תקועים יחסי האובייקט שלה.
נחזור למטופלת של סלמה:
>>>>
'המטופלת, אישה לסבית בת 29, הגיעה לטיפול בגלל קשיים בעבודה, דיכאון חמור שחוזר על עצמו ובעיות ביחסים לאהובותיה. היא נולדה באירופה להורים מתבגרים, צעירים מאוד, שנאלצו להתחתן בגלל ההיריון. משחזור, שאומת מאוחר יותר על ידי יומנה של אימה, התברר כי האם בת ה-15 הייתה מדוכאת וכועסת על התינוקת המפותחת שלה, שבגללה לא יכלה לווסת מתח. חומר ההעברה (יחסי הטרנספרנס בחדר, ק) העלה כי ההורים הצעירים הראו מעט התייחסות לצרכיה של התינוקת, אך היא כן קיבלה תשומת לב, מקרובי משפחה רבים, סבה וסבתה בפרט, ודוד מבוגר שנענע אותה. אני מרגישה שהסיפוק הזה של צרכים סימביוטיים-ליבידינליים כנראה הצילו את המטופלת שלי מפתולוגיה רצינית יותר, אך בעיות ביחסי אובייקט נוצרו בגלל, בין היתר, מכיוון שלא היה אובייקט ליבידינלי אחד עיקרי.
מחומר שעלה בטיפול, ומהיומן, עלה כי תת-שלב הביצוע המוקדם (נושא השיחה היום: שלב הביצוע, ק), לא היה משמח במיוחד, אך עורר קצת גאווה בקרב ההורים. בתת-שלב הביצוע, האב עזב את ארצם במטרה להתבסס בארצות הברית, והשאיר את המטופלת ואת אמה המדוכאת שוב להישאר בבית של קרובי משפחה, שם הצטמצמו באופן ניכר מסעות הגילוי (מאפיין חשוב מאוד של תת שלב הביצוע – מסעות גילוי, הרחבת העולם החיצוני והפנימי, רכישת ידע פיזי, ק) של הילדה. כעת פנתה האם המדוכאת לבתה לקבל נחמה, כשהיא נצמדת אליה. קרבה גדולה מדי זו, יצרה פגיעה גדולה מדי בנפרדות ובאינדיבידואציה של הילדה, ונמשכה אל תוך חייה… האב לא היה זמין לעזור לילדה להיפרד מאמה הצמודה מדי.
>>>>>
בסוגריים: יש מטופלים שיחושו את המטפל רחוק מידי, יש מטופלים שיחושו את המטפל קרוב מידי – וזה יכול להיות גם מעורבב. תחושות הקירבה הנעימה והלא נעימה – הם תוצאות תת שלב הביצוע.
נחזור לסלמה:
>>>>
'כשהם הצטרפו אליו לארצות הברית, הילדה – ביתו, שגילה היה רק ארבע שנים, החשיבה אותו למפלצת. בתחילה נראה היה שהוא מתחרה איתה על תשומת הלב של אמה, ואילו היא לא יכלה להתחרות עם אמה על תשומת לבו בתקופה קריטית זו של גיבוש מגדר. האב, מיהר לעסוק בקריירה חדשה, עודד עד מהרה את אשתו ובתו לארח חברה אחת לשנייה, ובהדרגה הטיל על המטופלת שלי את האחריות לספק תמיכה רגשית לאימה הדיכאונית. הפרידה הפיזית מהאם לא התרחשה עד שהמטופלת יצאה לקולג' רחוק מהבית. נפרדות רגשית הדדית לא נעשתה. האם והבת היו מדוכאות, ובודדות. עד מהרה נכנסה המטופלת למערכת היחסים ההומוסקסואלית הראשונה שלה. השותפות הלסביות הרבות שלה היו נשים מבוגרות, מהן חיפשה לחוות אימהות, אם כי בתחילה בקליניקה ובפני העולם הציגה את עצמה כ"דייק" (לסבית גברית, ק). כשהיא היתה בדיכאון רצתה שינדנדו אותה, כפי שגילינו שהיא הייתה מקבלת אצל הדוד בינקותה. ואז היא דמיינה את עצמה בתור "ראגדי אן" הקטנה (בובת בד תינוקית מהספרות האמריקאית, ק). כשהיא היתה במגע הדוק עם אישה אימהית, היא דמיינה את עצמה כ"ראגדי אנדי", גבר רך, חסר עמוד שדרה, מתלטף ועדיין לא פאלי. במהלך הקריירה העסקית המצליחה בדומה לאביה, היא דמיינה את עצמה כפאלית ובלתי ניתנת להריסה – "וונדר וומן".
>>>
פרקין (Parkin, 1985)
'בניית ייצוגי האובייקט של הילד מתקדמת, אם כן, תחילה בדרך של הזדהויות וחיקויים ראשוניים שלו את אימו ללא תוכן נפשי, ומאוחר יותר על ידי השגת המשמעות שלהם כאילו הם יצירתו. מתוך ההתאמה התקשורתית בין השניים והנטייה של התינוק להתמזג עם אמו, עולה אשליה של אומניפוטנטיות. עבור תינוק כזה כל פעולה של האם, עד כמה שאפשר לתפוס אותה בכלל, היא למעשה פעולה שלו, כל תגובה אימהית, היא יציר משאלתו, כל חוויה של עונג סימן לכל-יכולתו. חוויות מנוגדות של אי-הנאה הסותרות את אשליה זו של אומניפוטנציה 'מגורשות' מהאגו המתפתח. תהליך זה משמר את מצבו של 'אגו מתענג טהור' ש'לא יכול לעשות דבר מלבד לרצות' ואשר 'רוצה להכניס לתוכו כל מה שטוב ולהעיף מעצמו את כל מה שרע' ….האומניפוטנציה והגרנדיוזיות המתפתחת של האגו האידיאלי מאויימת עד מהרה על ידי תהליך מואץ של פרידה מהאם. בתחילת השנה השנייה לחייו, יכולותיו המתפתחות של הילד, במיוחד היכולת ללמוד ללכת, דוחפות אותו עוד ועוד החוצה מהמסלול הנובע מכח המשיכה של אימו (מעין דימוי של כוכב לכת, ק). הגיחות (החוצה) מתגברות, בהתחלה גיחות של תשומת הלב שלו ומאוחר יותר שלו עצמו, מובילות אותו עמוק יותר ויותר לתוך חקר העולם החיצון. למרות שהוא כבר התחיל להבדיל את עצמו מהעולם הזה ומאימו כחלק ממנו, התהליך רחוק מלהיות מושלם. הוא עדיין מראה סימנים של רצון לשמור על קשר קבוע ותכוף עם אימו, אם לא במגע אז לפחות במגע עיין. כך הוא משמר את האשליה של אחדות איתה ושל שיתוף בכוחות, אשר במציאות הם בעצם רק שלה. בגיל זה הילד 'מתרגש מיכולותיו שלו, מתענג ללא הרף מהגילויים שהוא מגלה בעולמו המתרחב, ומאוהב כמעט בעולם ומהפאר של העולם ובאומניפוטנציה שלו עצמו' (Mahler et al., 1975, p. 71) ). הוא הגיע לנקודה הגבוהה ביותר בפיתוח הנרקיסיזם העיקרי שלו ובהערכת יתר של כוחותיו. האגו האידיאלי שלו במלואו.
יחד עם זאת, יש לומר, רכישת היציבה הזקופה וכוח התנועה על ידי הילד חושפת אותו גם לכשלים הרגעיים הבלתי נמנעים בפיתוח המיומנות החדשה הזו. צעדים מדשדשים ונפילות מיקריות מביאים לראשונה, רגשות בושה שנחווים כעת כאשר, מופיעה המודעות של הילד לעצמו כאובייקט להתבוננות.'(Parkin, 1985)
>>>>>
הטקסט של פרקין סוחב אותנו לדיון על אושר, סקרנות, שביעות רצון ושימחה – שהם אבני היסוד לאופטימיות, סיפוק, תיקווה וערך עצמי גבוה – נכון מדובר עדיין במשהו ראשוני, ילדותי ולא בוגר, אולם במידה והבסיס הזה שנרכש בתת שלב הביצוע נפגע – גם הצד החיובי של סקאלת הרגשות נפגע, והמטופלת או המטופל יהיו יותר פגיעים לדיכאונות וחרדות.
>>>>
נמשיך עם המקרה של סלמה (Kramer, 1979): האנמנזה והשחזור בטיפול הפסיכואנליטי של חוויות פרה-אדיפליות מוקדמות הראו שהמעורבות הליבידינלית (במילים פשוטות אהבה ואכפתיות, ק) של בני משפחה אחרים, והתרומה המעולה של המטופלת, הגנו עליה מפני ההשפעות המזיקות ביותר של הטראומה המוקדמת שלה. היא לא השיגה קביעות של אובייקט ליבידינלי, ונאלצה שוב ושוב לחפש בנות זוג כאשר הפחד מנטישה ומבדידות הכריע אותה.
אבל היא גם לא יכלה להישאר מחוברת לאובייקטים האלה, משום שהפחד מאובדן העצמי הוליד חרדה גדולה יותר. אדווח בקצרה על הטיפול, תוך התמקדות במיוחד בניתוח יחסי ההעברה, שבאמצעותו ניתן היה להקל על פתרון קונפליקטים מהשלבים הפרה-אדיפאליים המוקדמים וכן של קונפליקטים אדיפליים, ואדיפליים הפוכים (הומוסקסואליים, ק). … …. יצירת הברית הטיפולית ארכה זמן רב, ברור כי המטופלת שלי לא יכלה לסמוך עליי, אישה "סטרייטית". היא הייתה בטוחה שאני לא יכולה להבין אותה, ושאני אזלזל בה על היותה לסבית. הפרידות (הרומנטיות, ק) היו מאוד כואבות וגרמו לה להיכנס לדיכאון. היא פנטזה שהן מצביעות על דחייה, מה שגרם להערכה העצמית שלה לצנוח. לאחר זמן מה, הופיעו בהדרגה עדויות לאמון בסיסי קיים ומיוצב. המטופלת, בכניסה או ביציאה מהקליניקה, חיפשה את פניי ובמהלך הפגישות הקשיבה לקולי בחיפוש אחר רמזים. היא הרגישה שהיא קולטת בקולי ושהיא מפנטזת מבט שמח בעיניי, כשעמדתי להעיר הערה חשובה. (אני מזכיר מדובר בטיפול בשכיבה חמישה ימים בשבוע ללא מגע עיין, ק) אני ראיתי בכך ביטוי העברה חיובי משמעותי ומבורך. היא חשה תחושה של קבלה ואמפתיה.
בשלב מוקדם בטיפול כאשר היא לא יכלה לסמוך על כך שאהיה אמינה, התברר לי שלמטופלת יש קליקה של חברים איתם היא שוחחה על רגשותיה, על החלומות שלה, הפנטזיות שלה וכו'. ציינתי שבכך היא מראה את הצורך שלה בכל כך הרבה אחרים; הוספתי שהרבה חומר, עם זאת, אבד לטיפול. היא בכתה וצעקה, "אבל את לא נמצאת יומיים בכל שבוע!" בתקופה זו חשפה המטופלת ב"אגביות" את הצורך הבלתי יודע שובע שלה להתנדנד על ידי בת זוגה, ופנטזיות שאוכל לנדנד אותה והיא אפילו תוכל להיכנס לתוכי. עד מהרה היא חלמה להיות קטנטנה מאוד, עכבר או פרעוש על כתפו של הענק הירוק. אבל החיה הקטנה נקטפה והושלכה. מצב הרוח בחלום, שהיה נעים בהתחלה, השתנה למצב של עצב ודיכאון, כמו שהיא הרגישה בסופי שבוע. היא התחברה לשיר אהוב ישן, "יש לי אותך מתחת לעור", אבל היא שרה אותו הפוך, "יש לך אותי מתחת לעורך". את השינוי במצב הרוח היא קישרה להרגשתה שאני אדחה אותה כמטופלת אם הייתי יודעת עד כמה היא רוצה להתקרב – לא מבחינה מינית – רק להתקרב. אסוציאציות נוספות לחלום היו של תחושות תנועתיות נעימות של נדנדה מנחמת. אבל היא מצאה את עצמה כועסת עליי כי לא נתתי לה את מה שרצתה, כלומר להרגיש טוב יותר. אם אני לא עושה את זה בכל פגישה, לא הייתי צריכה להתייחס לנחמה שקיבלה מחבריה. פירשתי את החלום הזה, לא במונחים של חלק מהתכנים המיניים שלו שצצו מאוחר יותר, אלא במונחים של תחושתה שחוותה כילדה ושהיא מייחלת לה לעת עתה בהעברה: נחמה על ידי מי שלא היה במיוחד (הורה -ילד) במערכת יחסים כי מערכת היחסים העיקרית לא הספיקה.
לאחר תקופה שבה המטופלת הייתה פחות מעורערת, היא החלה לנסוע לענייניה העסקיים. היא נעשתה מאוד לא רגועה, הזכירה לי ילד בתת שלב הרפרושמה, ובכמה הזדמנויות התקשרה מרחבי העולם בייאוש ובכעס. "מה גרם לך לחשוב שאני יכולה לעשות את זה (הכוונה לעסקים, ק)?" או, "היית צריכה להגיד לי להישאר בבית." בשובה הוקל לה, ובכל זאת האשימה אותי ואמרה שאלמלא הפגישה איתי, היא הייתה יכולה כבר לצאת לקשר זוגי חדש. אז היא חלמה על מסיבת תה. היא, אמה, ראגדי אן, ראגדי אנדי ואליזבת טיילור ישבו סביב שולחן חדר ילדים והעמידו פנים שהם שותים תה. היו צלילים ברקע שעניינו אותה. מישהו אמר: "שבי ושימי לב". זה היה קצת כמו אליס בארץ הפלאות. האסוציאציות שלה היו למסיבות התה הרבות שהיא ואמה הבודדה ערכו עם הבובות שלה. לאליזבת טיילור היא קשרה את משיכתה לנשים מבוגרות ויפות שהיו רעות, כמו ב'מי מפחד מווירג'יניה וולף'? במחזה הזה, טיילור לא יכלה להביא ילדים לעולם והנישואים שלה היו גרועים, וכך גם הנישואים הסטרטיים של כולם. המטופלת התחברה למריבות האלימות של הוריה ולרצונה לברוח. נראה היה שצלילי הרקע היו של ילדים משחקים. "שבי ושימי לב" נזכרה באזהרות של שני ההורים של אמא שהיא צריכה להישאר איתם בבית, ושל אביה שהורה לה לטפל באמא. הצבעתי על הקושי שהיה לה ולאמא לגבי פרידות; שהיא אהבה לשחק עם אמא ועם הבובות, אבל חלק ממנה רצה ללכת. חיברתי את זה עם חומר העברה אחרון. המטופלת אמרה, "אני ואת יושבות כאן ומשחקות עם הראגדי אן וראגדי אנדי העצמיים שלי. (Kramer, 1979)"
>>>>
' איך נרפא אימפולסיביות? בכך שנעניק עזרה למטופלים שלנו לפתח את היכולת לפנטז, תוך התחשבות איך זה היה צריך לקרות אבל לא קרה. ראשית, עלינו להיות מודעים לעובדה שפנטזיה היא חלק חשוב מתפקוד תקין. שנית, עלינו להמשיך באופן פעיל בפיתוח הפנטזיה אצל המטופלים האימפולסיביים שלנו. לא מדובר באנשים נוירוטיים ומעוכבים שזקוקים לפרשנות. הם נרקיסיסטים וחסרי עכבות, והם זקוקים לגישה מבגרת ' (Goldwater, 1994)
>>>
לסיכום תת שלב הביצוע – הוא תת שלב שבו מתבססת החשיבה והאמונה שאנחנו משפיעים על העולם, שאנחנו יכולים להרחיק לכת, שנצליח ושיש לנו כוחות. בקליניקה, ביחסים הנרקמים – מעניין לראות איך המטופל תופס את יכולות הביצוע שלו ואיך אני כמטפל קשור ליכולות הללו: החל מחוויה שאני בכלל לא רלוונטי, ועד לחוויה שהוא חייב את הנוכחות שלי כדי לתפקד. המרחק ביננו – יתכן ומעיד על השלב הזה של קשר ראשוני עם ההורה המטפל.
Goldwater, E. (1994). Impulsivity, Aggression, Fantasy, Space, and Time [Article]. Modern Psychoanalysis, 19(1), 19–26.
Kramer, S. (1979). The Technical Significance And Application Of Mahler’s Separation-individuation Theory [Article]. Journal of the American Psychoanalytic Association, 27, 241–262.
Mahler, M. (1967). On Human Symbiosis and the Vicissitudes of Individuation [Article]. Journal of the American Psychoanalytic Association, 15(4), 740–763. https://doi.org/10.1177/000306516701500401
Parkin, A. (1985). Narcissism: Its Structures, Systems and Affects [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 66(2), 143–156.
