- רפרושמה
קטע קצר מתוך תוכנית טלוויזיה אשר בה התבקשו אנשים להיכנס לחדר מבודד ולדבר למצלמה. הם התבקשו לדבר על אהבה במשך שלוש דקות בלבד:
היא אומרת: 'רציתי להסתרק לפני שנכנסתי, אולי הייתי צריכה. תראה, ניסיתי להחליט אם אני מודעת לעצמי מדי או לא. אני מניחה שכן, אבל אתה מבין, אני אוהבת מישהו מאוד, ועכשיו כשאני אוהבת אותו, אני רוצה להיות מושלמת למענו. כשאנחנו הולכים למקום שאליו אני רוצה ללכת, הלוואי והייתי הבחורה הכי יפה שם, למרות שאני יודעת שאני לא. אבל הוא גורם לי להרגיש ככה לפעמים בכל מקרה. הוא כל כך… מעולם לא פגשתי מישהו כמוהו לפני כן, וכנראה שזה לעולם לא יקרה שוב. אני לא חושבת שמישהו יוכל אי פעם להשתוות אליו. אנטון, (צוחקת) אנטון קוראים לו. אני חושבת שזה שם מדהים מהמם, כשלעצמו, אולי בגלל שזה השם שלו. זה כל כך מתאים, אנטון, אנטון (צוחקת). אני אומרת את זה כל הזמן, גם אם הוא נמצא וגם אם לא. לא אכפת לי. מעולם לא הייתי כל כך מאוהבת לפני כן, אף פעם, זה כל כך ממלא. אני אמנית, וזה…אני אחת (צוחקת). זה מצחיק, לשמוע אותי אומרת את זה, ותמיד חשבתי שזה יהיה הדבר הכי חשוב בחיים שלי. ובכל זאת, אפילו לא אכפת לי מזה כשהוא בסביבה. כשאני חושבת על זה במובן המופשט, כשאני חושבת על זה באופן כללי כחלום של החיים שלי, כמפעל חיי, זה הדבר הכי חשוב, אבל ביום יום אני אפילו לא חושבת על אומנות, אני שוכחת את זה. כשהוא שם וכשהוא לא אני חושבת עליו. הוא נעלם עכשיו קצת, הוא הלך לקולג'. אני מתגעגעת אליו מאוד, הוא נסע אתמול (צוחקת). אני כבר כל כך מתגעגעת אליו. אני לא חושבת שאהבה היא משהו אחר חוץ ממנו. אני לא יודעת, אנחנו הולכים לחיות ביחד בקרוב, כנראה (צוחקת), לנצח אני מקווה. כשאתה חושב על אהבה אתה חושב על נישואים. אני אפילו לא חושבת על זה, תמיד חשבתי שאעשה זאת. תמיד חשבתי שזה יהיה מאוד חשוב לי אבל זה לא נראה כך. אני חושב שהדבר הכי חשוב זה פשוט להיות איתו כל עוד אני יכולה, כשזה עדיין טוב. אם יקרה מצב שאני לא אשמח אותו יותר, אז אני לא רוצה להיות איתו עוד דקה. ואם הוא מוצא מישהי שהוא אוהב יותר ממני אז עדיף שילך, ולא יתאמץ להיות איתי, כי אז אני לא רוצה אותו יותר, (פאוזה) אבל עכשיו אני אוהבת אותו, עכשיו. '(Sperling, 1988)
>>>>
עוד נחזור להצהרת האהבה הטוטאלית הזאת בסיום – חדי האוזן יבחינו שמדובר באהבה נואשת, רוויה בתשוקה מצד אחד אך גם רוויה בחרדה ואפילו דיכאון. לפני כן נדון במונח 'רפרושמה' – תת שלב שלישי בתאוריה של מרגרט מאהלר.
>>>
דבר ראשון יש לתרגם את המילה הזאת, שבהעדר תרגום טוב נשארת גם בספרות כך כמו שהיא.
רפרושמה – באנגלית משלבת מספר משמעויות: כמו, תהליך של התקרבות, התפייסות, התחברות לאחר ניתוק או יריבות. כל אלה יחד.
נשאיר את המילה כך: רפרושמה
>>>
גרינברג ומיטשל: 'הרחבת עולמו של הילד במהלך תת-שלב הביצוע (נושא השיחה הקודמת – אני מתרגם practicing, לביצוע או מימוש, ק), והגברת תחושת הנפרדות שלו לא מתרחשת ללא גביית מחיר. ..הילד שהצליח יותר ויותר לתפקד במרחק מאמו מגיע להבנה שבניגוד לתחושת האומניפוטנטיות הנרקיסיסטית הקודמת שלו, האמת היא שהוא למעשה אדם קטן מאוד בעולם גדול מאוד. ההבנה הזו מביאה איתה הן אובדן של תחושת העצמי האידיאלית שנהנה ממנה והן את הופעתה מחדש של סוג של חרדת פרידה. מה שמבוקש כבר לא מגיע רק בגלל שהצורך מורגש או אפילו בגלל שהוא בא לידי ביטוי. תסכול נחווה בתדירות גבוהה יותר, והאטימות לכישלון שאפיינה את תת-שלב התרגול מתפוגגת. תת-שלב הרפרושמה נבנה על ידי ההבנה המתעוררת של הפעוט שהאם היא למעשה אדם נפרד, כזה שלא תמיד יהיה זמין לעזור לו בהתמודדות עם עולמו החדש שהתרחב. כעת יש לפנות לאמא ברמה חדשה, וגבוהה יותר של אינטראקציה, המאופיינת במיוחד בשיתוף תגליות חדשות בעולם "החוץ" ואת כל זה בדיבור.
החודשים הראשונים של תת-שלב הרפרושמה מאופיינים בהתנהגות ה"חיזור" של הילד כלפי אימו, שבה הוא מנסה להשיג את השתתפותה בעולמו בהקשר של הכרה כלשהי בניפרדותו. אובדן תחושת 'האני האידיאלי' וההבנה שהעולם אינו בכף ידו, מובילים את הפעוט למה שמאהלר מכנה "משבר הרפרושמה", ….. זוהי תקופה מאוד קשה וכואבת, והאופן שבו הילד פותר את ההתמודדויות האינטנסיביות שלו במהלך משבר הרפרושמה קובע מאפיינים רבים של התפתחות האישיות בהמשך. במהלך משבר הרפרושמה הילד חווה צורך בעזרה מבחוץ, אך במקביל, כדי לייצר את הנפרדות והאינדיבידואציה המתגבשת שלו, הוא צריך להכחיש שזקוק בעצם לעזרה שמגיעה מאדם אחר.
הדבר מוביל לתמונה התנהגותית שבה נזקקות עזה, והיצמדות לאם מתחלפות בהדיפה אינטנסיבית ובמאבקים איתה. …. מאהלר מתארת את הגישה הרווחת של הילד בתקופה זו כ"אמביוולנטית", בגלל תגובותיו הרגשיות הסותרות לכאורה כלפי אמו, המתחלפות בין תקופות של נזקקות עזה ותשוקות עוצמתיות לנפרדות. הילד חושש מאובדן אהבתה של האם בעקבות פרידתו ממנה, מחד גיסא, ומהיבלעות מחדש בכח המשיכה הסימביוטי הנובע מהצורך שלו בה, מאידך גיסא.
… .. הילד גם הופך מודע להבדלים האנטומיים בין המינים, ותפיסות של זהותו המגדרית שלו תורמות ומקיימות אינטראקציה עם תהליך האינדיבידואציה. המודעות לאבא, בן משפחה שאינו אמא, אך נמצא ביחס מיוחד לילד, גוברת. ולבסוף, מנקודת המבט של התיאוריה של התפתחות ליבידינלית, הילד עושה את המעבר מהשלב האוראלי לשלב האנאלי.
הופעת הרפרושמה מציבה מערך חדש של דרישות גם לאימו של הפעוט. מנקודת מבטה, תחילתו של שלב זה עשויה להיראות כנסיגה לאחור. הילד שכמה חודשים לפני כן נראה כל כך עצמאי, וכל כך מרוצה בעצמאותו, הפך נזקק יותר, חרד, ותובעני יותר. הוא מתעקש על עזרתה אך דוחה אותה באופן מענה במיוחד. איך היא צריכה להגיב? …(Greenberg & Mitchell, 1983)'
>>>
מאהלר (Mahler, 1972): 'עבור המבוגר הנורמלי פחות או יותר, החוויה של להיות גם 'בפנים' לחלוטין ובו זמנית נפרד מהעולם 'שם בחוץ' (מיוחד, לא כמו כולם, ק) היא אחד מעובדות החיים המובנות מאליהן. …..
תת-שלב הרפרושמה (מחמישה עשר עד עשרים ושניים חודשים בערך, ולעתים קרובות הרבה מעבר ליום ההולדת השני) מתחיל באופן היפותטי עם השליטה בתנועה הזקופה ובעקבות כך ירידה בהתעסקות של הילד בעניינים אלו (במילים אחרות, מה שהיה קודם מאמץ והישג, מקבל עכשיו תחושה של ביצוע אוטומטי, ק). באמצע השנה השנייה לחייו, התינוק הפך לפעוט. כעת הוא נעשה יותר ויותר מודע, ונעשה שימוש גדול יותר בנפרדות הפיזית שלו.
לצד צמיחת היכולות הקוגניטיביות שלו והדיפרנציאציה ההולכת וגוברת של חייו הרגשיים, יש גם חשיפה רגשית לתסכול, ועלייה במודעות שלו לנוכחות האם. ניתן להבחין בחרדת פרידה מוגברת – פחד מאובדן האובייקט שניתן להסיק מהתנהגויות רבות; למשל, מהעובדה שבמצבים שהילד פוגע בעצמו, הוא מגלה באופן גלוי לתמיהתו שאימו איננה אוטומטית בהישג יד. חוסר הדאגה היחסית לנוכחות האם, שאפיין את תת שלב הביצוע, מוחלף כעת בהתנהגות אקטיבית למגע איתה, ובדאגה מתמדת לכאורה למקום הימצאה של האם. ככל שהמודעות של הפעוט לנפרדות גוברת….. נראה שיש לו צורך מוגבר ומשאלה לשתף אותה בכל התנסות ורכישת מיומנות חדשה שלו. אלו הסיבות שבגינן קראתי לתת-שלב זה של הפרדה-אינדיבידואציה, תקופת הרפרושמה.' (Mahler, 1972)
>>>
שלב הרפרושמה הוא שלב משברי – איך שלא נסתכל עליו. משבר קטן, בינוני או משבר גדול.
רנגל (Rangell, 1989), כתב על משבר זה.
כמה מילים היסטוריות, המאמר הוא הרחבה של הרצאה שרנגל נתן בכנס לכבודה של מרגרט מאהלר בשנת 1985 בפריז – גם מאהלר הוזמנה לנאום אולם נפטרה זמן קצר לפני כן. הכנס שהיה אמור להיות לכבודה – היה למעשה לזכרה.
נעבור למאמר של רנגל בנוגע למשבר הרפרושמה, וחשיבותו הספציפית בטיפול האנליטי:
'כל התקדמות בהבנה הפסיכואנליטית, מגיעה או מכיוון של התבוננות או מכיוון של ניסיון טיפולי, מוקד העניין החדש עומד בסכנה של הוצאה מהקשרו עם גל של התלהבות שבדרך כלל מעוות יותר ממה שהוא מוסיף. ' (Rangell, 1989) רנגל מדבר על ההתלהבות שהיתה בזמנו ממושג הרפרושמה וממשבר הרפרושמה. ואם אתמצת אותו הוא אומר שמשבר הרפרושמה הוא אירוע טראומטי ספציפי של מטופל או מטופלת זאת או אחרת. כך הוא גם מכוון את נקודת המבט הקלינית – להיות ספציפית
' בתוך תת-שלב הרפרושמה קיים 'משבר הרפרושמה', משמעותו היא מודעות רגשית חריפה (מפחידה וכואבת, ק) לברירה של 'להיות ביחד' מול 'להיות בנפרד' … ' זאת הגדרת משבר הרפרושמה: עד כמה להיות ביחד, עד כמה להתקרב, עד כמה להתרחק – מה יקרה לי אם אתקרב מידי, מה יקרה לי אם אתרחק מידי. קל לראות את המשמעויות של זה בקרב מטופלים בחיים הפרטיים שלהם, וגם קל לראות את זה ממש ביחסים עם המטפלת שלהם.
רנגל: ' בהתאם לתזה שלי בדבר הקירבה וההופעה התכופה בין חרדה לטראומה, מטופל אחד יכול בקלות להרגיש את ההבדל הסובייקטיבי בין מספר מצבי חרדה, סכנה צפויה ו"כאב" בחזה במהלך חווית הסבל הטראומטי כאן-ו -עכשיו כשהוא מפנטז שהוא דחוי ונטוש על ידי מי שהוא אוהב.
(כי) הוא (כבר) התנסה ברצף הזה, וההופעה המשותפת, של תופעות נפשיות (אלו) במהלך תקופות התפתחותיות מסוימות, ובמערכות יחסים ספציפיות בגילאים שונים של חייו. גם כאן, בתצפיות ובאנליזה של מבוגרים, כפי שהם מתייחסים למצבים מוקדמים יותר. גם כאן יש לשים בראש את השאלות של ספציפיות ואי-ספציפיות.'
רנגל – מדבר על הטכניקה הקלינית – מצד אחר אנחנו מבינים ששאלת הקירבה-מרחק – של משבר הרפרושמה היא טראומה אוניברסלית. מצד שני – הוא ממליץ לא לוותר על הראייה הספציפית של המטופלת או המטופל – משברים קודמים, קירבת יתר וריחוק יתר בזמנים שונים בעברו.
כמובן שמחזיק האינפורמציה הזאת הוא המטופל. נמשיך עם רנגל: '… אסיים בדוגמאות קליניות מטיפולים שגרתיים למדי של מבוגרים המדגימים את הנקודות והאזהרות שציינתי. הנגזרות של טראומה בילדות – בחיים הבוגרים כפי שניתן לראות באנליזה של מבוגרים נובעות גם מה'ספציפי' אל ה'לא ספציפי', ומתפרשות על הספקטרום של ארועים סיבתיים מוקדמים. למשבר הרפרושמה, שהיה נושא העניין המיוחד שלנו (במאמר זה, ק), יש אמנם חלק חשוב, אבל הפיתוי לבודד אותו הוא לפספס את כל הרבדים ואת המודעות לקו ההתפתחותי המתמשך …' רנגל מדגים:
'גבר בשנות ה-60 לחייו חזר הביתה מנסיעת עסקים. השעה הייתה קרובה לחצות. בדרכו משדה התעופה לביתו, הוא מצא את עצמו כועס בצורה בלתי מובנת. המחשבה מאחורי התחושה הזו הייתה שאשתו תחכה לו במיטה, ולא ליד הדלת. הוא נכנס עצבני וזועף. אשתו הייתה ערה, המתינה בדאגה ובאהבה. המטופל הרגיש אשם, כפי שהרגיש גם למחרת בבוקר, כשסיפר לי את האירוע הזה.
האם זה לא פשוט, תוצאה של חרדת הרפרושמה, ואישוש שלה? במיוחד במצב שבו יש קישורים רבים בחומרים שהוא מביא? אשתו-אימו לא חיכתה לו (טכנית כפי שרצה) כשבחר לחזור, חששותיו אושרו, הרפרושמה שוב נכשל. ההיסטוריה הרלוונטית, הידועה מהאנליזה (ואני חוזר אל פני השטח כעת), כללה את הזיכרונות והאסוציאציות הבאות: המטופל זכר את חזרתו הביתה מבית הספר כנער צעיר, לאחר שרץ בחרדה כי נמלט משאר הנערים, אשר רדפו אחריו והכו אותו בדרכו הביתה. המטופל היה קטן גוף, היהודי היחיד, דחוי, ומבוהל עד אימה. בזיכרונות האלה הוא נכנס הביתה, אימו מעולם לא הייתה שם, הוא היה לבד בשעות אחר הצהריים. הוא היה חרד וכועס. הוא זכר ששיחק לבד בחצר האחורית, גרם לעצמו להאמין שהוא מאלף האריות, מפנטז את מה שראה בקרקס. בהרבה אסוציאציות מוקדמות, הגענו לחשוב על אימא שלו שעבדה בחנות עם האב, כלומר, התמונה שלה הייתה של אם חרוצה, מדוכאת ומקריבה את עצמה. התמונה הזו תוקנה בזיכרונות מאוחרים יותר של היותה די מפנקת, וגם ששיחקה קלפים עם חבריה בשעות אחר הצהריים הללו. לאחר פרשנות שקושרת את ההווה עם העבר, עד כדי כך שהוא חי מחדש את התחושה של אימו שלא מחכה לו, לא רוצה אותו, דוחה ונוטשת אותו, המטופל הזכיר לעצמו ולאנליטיקאי, "לא, היא העריצה אותי". הוא למעשה נחשב בעיני כולם כמנצח על האב והאחיות; האחיות עדיין דיברו על כך שהוא תמיד היה האהוב. אמא אהבה אותו יותר מכל האחרים. "למה אני לא זוכר את החיובי אלא רק את השלילי?" הוא שאל בבוטות.
כי הסכנה והאפשרות לטראומה היו קודם; ההגנות וכל אמצעי ההתגוננות הללו קיבלו עדיפות. היו אירועים הקשורים בתולדות חייו, שהיו בתווך (בין תקופת הרפרושמה לזמן ההווה בו התרחש הטיפול, ק). בשנות ה-20 וה-30 לחייו ניהל נישואים ראשונים שבמהלכם אשתו הצעירה בגדה בו עם גבר שכן, בעלה של חברה. המטופל בדיעבד נשא זאת במשך מספר שנים, גם לאחר שידע. המטופל וגם אשתו (הראשונה) נכנסו לטיפול (זוגי) אבל הוא המשיך לסבול ולקבל עלבונות ובגידות חוזרים ונשנים. בתקופה מוקדמת יותר בשנות העשרה שלו, הוא נזכר באירוע טראומטי כשראה את חברתו הראשונה, בה היה מאוהב והרגיש אליה קשור, נכנסת לחנות עם אמה, כשהיא לא עונדת את מדליית הריצה שלו, אשר הוא נתן לה, וגם שם על צווארה. זו הייתה מכה מוחצת שהייתה תחילת הסוף של מערכת היחסים ביניהם. בחייו הנוכחיים, המטופל עשה את אותו הדבר לאשתו הנוכחית כפי שעשו לו חברתו ואשתו הראשונה, בכך שניהלו רומן אהבה חשאי במשך מספר שנים. בנוסף לחוויות אלה של דחייה וטראומה, כמיהות מיניות מתוסכלות, יחד עם ספקות לגבי גבריותו, היו נוכחים וחזרו על עצמם במהלך ההיסטוריה ההתפתחותית שלו. שזורים במערכות היחסים המיניות, האבהות שלו, האדיפליות שלו, הוא שיחזר בצורה משכנעת מאוד כמיהה מינית גלויה ומודעת לדודה צעירה, ש(בילדותו) ישבה על מיטתו בכותונת הלילה שלה כשהיה ילד צעיר. דודה זו אהבה בגלוי את אחיה הגדול והמצליח; אחיינה, המטופל, יכול היה רק להסתכל;
הוא זכר את ההתרגשות, התסכול והפחד שלו. היו פנטזיות גלויות, של גילוי עריות, חלומות וכמעט מעשים עם שתי בנות חורגות שלו, וחומר המצביע על משאלות מיניות דומות כלפי בתו שלו, ובחייו המוקדמים לשתי אחיותיו. התסכול ותחושות הדחייה, שימשו גם דלק וגם בלמים לפנטזיות החוזרות ונשנות הללו של גילוי עריות…
המקרה שדיווחתי עליו בהתחלה (המטופל היה נרגז בדרך הביתה, ק) כרוך, במובן מרשים וספציפי, לכשל הרפרושמה ובאיכותו המאשרת (כמו שאימא מאשרת את חוויות הילד, ק). אשתו הנוכחית העריצה אותו כפי שעשתה אימו. הגשר (מה שהשתחזר, ק) היה תחושת הדחייה והצורך בנוכחותה המרגיעה. היא לא חיכתה ליד הדלת או החלון. הזרימה הנפשית הכוללת, לעומת זאת, הייתה לפני ואחרי תת-שלב הרפרושמה הספציפי, מהשלב הקודם של האיחוד הסימביוטי ומהשלבים האדיפליים הבאים ומעבר לו. אימו גם הזהירה אותו, מתוך הערה של רופא, שיש לו לב קטן וחלש, וציוותה שלעולם לא ישחק בייסבול או יריב עם בנים. האזהרות והתחזיות הללו מעולם לא עזבו אותו, למרות שהיום, בשנות ה-60 לחייו, הוא רץ קילומטרים. תמיד היה לו צורך לאשש את גבריותו.' (Rangell, 1989)
<<<
נחזור לאהובתו של אנטון איתה פתחנו את המפגש, ודרכה גם נסכם:
ספרלינג: 'מבחינה התפתחותית, המאפיינים הבולטים של אהבה נואשת… תואמים את תת-שלב הרפרושמה של תהליך הספרציה-אינדיבידואציה. … במהלך תת-שלב הרפרושמה התינוק "יוצר מחדש" את הברית שלו עם אימא, בעקבות הדיפרנציאציה הראשונית מהתקשרות מוקדמת יותר המאופיינת בתכונות סימביוטיות.'
' אהבה נואשת עשויה להתבסס במשבר הרפרושמה, שהאמביוולנטיות היא החלק המרכזי בו, אבל כל אדם ניגש לשלב המשנה הזה עם שאריות של השלבים הקודמים. ההשערה שאני מציע היא (אומר הכותב ספרלינג) שעבור אלה הנוטים לאהבה נואשת, מתקיימת דינמיקה קונפליקטואלית שמקורה בעמדות קודמות… שאריות אלה משפיעות על ההתפתחות ההתייחסותית המובילה ועל משבר הרפרושמה. התצורה הנפשית הזו גורמת לתקיעה של "רוחות הרפאים" של מנגנונים מוקדמים מאוד, כמו התמזגות אוראלית וחשיבה ראשונית…. '(Sperling, 1988)
במילים אחרות – האהבה הנואשת מכילה חומרים קדם מילוליים של חשיבה נרקיסיסטית תינוקית – אוטיסטית, של סימביוזה, ושל תת שלב הביצוע practicing של כל יכולות ושל יכולות קסם.
' כאשר אדם תקוע בתת שלב זה של משבר הרפרושמה, (התאהבות לא ממומשת לאורך זמן ארוך, ק) לא רק שהתזוזות המאפשרות את השגת "המרחק האופטימלי" ממושאי אהבה מהווה בעיה, אלא גם ההתקדמות לפתרון אדיפלי (מפגש 22 של המפעל, ק) נבלמת ()הכוונה שאין יכולת לוותר ולמצוא תחליף, ק), ובכך מגבילה עוד יותר את היכולת ליחסים מיניים בוגרים, ומחריפה את החרדה ואת התוקפנות הקשורה לדמויות ההתקשרות האינטימיות.'(Sperling, 1988)
זה מה שראינו בתיאור המקרה של רנגל. התוקפנות עולה בדיוק ביחס לדחיפות הצרכים של הגבר שהיה כבר בן שישים ועדיין חש כעס סביב האופן בו אשתו קיבלה את פניו. לא בגלל שהיא לא אהבה אותו, אלא כי היא לא אהבה אותו באופן שהרגיע את החרדות שלו מנערים אלימים, מרגשות נחיתות בריאותיות, ומבגידות העבר.
בתת שלב הרפרושמה הילד מתאהב מחדש באמא, או בהורה העיקרי, הפעם בצורה חדשה, מילולית יותר ופגיעה יותר. האפשרות להיות לבד – מפחידה מאוד. האפשרות להיכבש לחלוטין ולחזור להיות סימביוטי, חסר כוחות וחסר עצמאות – גם היא מחרידה. ותובנה שלישית היא התנודתיות של היחסים בין אנשים, אפשר להתקרב ביחד, להתרחק ביחד, לחזר, ולמשוך. העולם הפסיכולוגי הופך להיות תנועתי, מפתה, מסובך ומסוכן.
Greenberg, J. R., & Mitchell, S. A. (1983). Object relations in psychoanalytic theory [Book]. Harvard University Press.
Mahler, M. S. (1972). Rapprochement Subphase of the Separation-Individuation Process [Article]. The Psychoanalytic Quarterly, 41(4), 487–506. https://doi.org/10.1080/21674086.1972.11926608
Rangell, L. (1989). Rapprochement and other Crises: The Specific and Nonspecific in Analytic Reconstruction [Article]. The Psychoanalytic Study of the Child, 44(1), 19–39. https://doi.org/10.1080/00797308.1989.11822637
Sperling, M. (1988). Phenomenology and Developmental Origins of Desperate Love [Article]. Psychoanalysis and Contemporary Thought, 11(4), 741–761.