fbpx

46. עצמי כוזב

  1. עצמי כוזב

 

המושג 'עצמי כוזב' והמושג הבא אף יותר ממנו: 'עצמי אמיתי' – יכולים לקחת אותנו לדיונים ברמות הגבוהות של הפסיכולוגיה – מה שמכונה 'מטא-פסיכולוגי'. במפעל הזה 'בין שעה לשעה' אני מנסה להתחמק מדיבור שהינו מטא-תאורטי, למרות שהדיונים הללו חשובים ומשפיעים על הקליניקה. אני מנסה לתת אמירות קליניות התערבותיות קטנות, אשר עולות בדעתי מתוך חשיבה אינטרטקסטואלית. הווי אומר, במילים פשוטות: אני בוחר שלושה ארבעה מאמרים, באחד מהם לפחות וורבט, המאמרים לא ממש צריכים להסביר את המושג אבל כדאי שהם יסבבו סביבו. אני לוקח פסקאות מהמאמרים ומנסה למצוא משהו רלוונטי, סביב המושג. מעין אסוציאציה שמתאימה לי כאן ועכשיו.

מה שמיוחד בדיון היום הוא שאת הוורבט אני לוקח מספר של וויניקוט שהוא כל כולו וורבט של טיפול בגבר בן שלושים נשוי ואב לשני ילדים. היה בדיכאון עם גוון הומוסקסואלי, אולם ללא התנסות מינית כזאת. התחיל קריירה במקצוע של אביו, אבל במהלך הטיפול התחיל קריירה שניה בלימודי רפואה. וויניקוט משער שזו הזדהות עם אביו שהוחלפה להזדהות איתו. עוד הערה מעניינת של וויניקוט, היא שהוא התחתן עם אישה צעירה ובכך הציע לה הליך טיפולי דרך הטיפול שלו עצמו. ועוד הערה הפעם בכיוון ההפוך הוא ניסה על ידי הנישואין לעבור הליך טיפולי לעצמו, כמו שקורה הרבה פעמים, אומר וויניקוט, אבל גילה שלא היתה לאישתו סבלנות מתאימה. הוא עבר משבר נפשי בזמן העבודה בבית החולים כרופא ואושפז שם על רקע תחושות לא מציאותיות, וחוסר יכולת כללית להתמודד עם החיים והעבודה. חודש לתחילת האנליזה הוא חזר לעבודה בבית החולים.

וויניקוט (D. W. (Donald W. Winnicott, 1986)

יום רביעי, 1 ביוני

מטופל: 'בפעם הראשונה אני מרגיש שאני כאן – עצמי. אני אומר שלא הייתי מודע לזמן בסוף הפגישה האחרונה. נסחפתי.'

אנליטיקאי: 'לעצמי האמיתי שלך יש זמן משלו, בניגוד לעצמי הכוזב שלך ששומר על קשר עם שעונים'.

מטופל: 'כשהבת שלי מתעוררת, אני שם לב שאין לה מושג מה השעה. היא מדמיינת שזה יום באמצע הלילה. וגם, אני מתעורר פחות באופן קבוע לאחרונה. בדרך כלל אני יודע בדיוק מה השעה. לא היה לי מושג מה השעה היום והתעוררתי במקרה מרעש. אחרי שעזבתי כאן אתמול הייתי נרגש. המחסום כמעט נפרץ. עדיין עולה השאלה לגבי ניצול של הזמן על ידי דיבורים, אבל כבר אין אותו לחץ. ברכבת לא היה לי מה לקרוא ולא ידעתי מה לעשות אלא אם כן לישון, אבל שמתי לב שרוב האנשים לא מודאגים מזה, והם מוכנים לשבת שעה או יותר בלי שום בעיה לגבי העניין של הזמן. יש כאן התקדמות מסוימת בכך שאני פחות מודאג. בבית החולים בו הייתי מטופל הצלחתי בקושי למלא את הזמן. מצד שני הרגשתי שכל אחד יכול לחיות בכוחות עצמו. איך אפשר להתמודד עם בעיית הזמן הזו? אין לי עניין בדיבורי סרק, מה שמספיק לרוב האנשים'.

אנליטיקאי: 'אתה אומר לי שבפעם הראשונה אולי תוכל להיות לבד, וזה הבסיס המספק היחיד ליצירת מערכות יחסים'.

…. (קטע שהשמטתי)

 

>>>>>

לפני שאמשיך עם תיאור המקרה – הייתי רוצה קצת לתאר את הטכניקה של וויניקוט. מי שבחרתי לתאר אותה הוא פסיכואנליטיקאי איטלקי בשם בונמיניו (Bonaminio, 2017)

'חשיבות מכרעת להצלחת הטיפול היא יכולתו של האנליטיקאי להמתין לאבולוציה הטבעית של ההעברה, שיכולה להתעורר רק מתוך אמון האנליטיקאי בטכניקה ובמסגרת הפסיכואנליטית. ויניקוט מזהיר כי פרשנות עלולה להפריע ל"תהליך טבעי", כלומר זה יכול להחוות על ידי המטופל כ(אירוע) טראומטי אם המטפל חסר רגישות (כדי להיות מסוגל לקבוע במדויק מה לפרש), טאקט (כדי לדעת איך לפרש ), או תזמון (כדי לדעת מתי לפרש). ההערה של ויניקוט לגבי "כמה שינוי עמוק" עלול "להימנע או להתעכב" בגלל  "הצורך האישי של האנליטיקאי לפרש" – כלומר, הנרקיסיזם שלו – היא נקודת מפתח.'(Bonaminio, 2017)

>>>>

 

בונומינו לוקח אותנו לשיח על הנרקיסיזם של המטפל, אשר מוביל תגובות לא אותנטיות וגם שאינן ממוקדות בצרכים ההתפתחותיים של המטופל.

 

>>>>

נחזור לשעה של וויניקוט:

הַפסָקָה.

מטופל: 'בהפסקה הזאת היו לי מחשבות מבולבלות. זה היה מופשט ואי אפשר לשחזר אותן'.

אנליטיקאי: 'המצב המפורק הזה שאתה מתאר, בכל מקרה הוא ה'עצמי האמיתי' שלך'.

מטופל: 'במחשבה המבולבלת הזו יש מטרד קיצוני, תוקפנות, מישהו שוכב במיטה או על המיטה, אני לא יודע מי זה. המחשבה הגיעה ממטופל שאושפז היום בבית החולים מבלי שסיפרו לי. עשיתי דרמטיזציה של הסצנה. (שימו לב המטופל חולם בהקיץ ומדבר תוך כדי כך עם וויניקוט, ק) דמיינתי שנכנסתי למחלקה בעצבנות, הסרתי את המצעים מהמיטה ודחפתי את החולה החוצה. יכולתי לראות שאולי זה קשור גם לספה הזו כאן. אני עלול להופיע בזמן הלא נכון ואתה תתעצבן ותוציא אותי. זה די מה שעשית בסוף השעה האחרונה. נזרקתי החוצה. מה שמתאים כאן הוא הכעס שאני מרגיש כשאני חוזר הביתה מאוחר בלילה ומוצא שאשתי כבר הלכה לישון. אני אף פעם לא מתלונן, כמובן, אבל איכשהו אני מרגיש שהיא צריכה לחכות.

'אנליטיקאי: 'המרכז של כל זה הוא התגובה שהייתה לך כשנזרקת בסוף השעה האחרונה בדיוק כשנגעת בעצמי (האמיתי, ק) שלך, והיית במצב פגיע'.

מטופל: 'משהו משתלב כאן. נאלצתי להוציא את בתי מהמיטה הבוקר. אשתי אף פעם לא קמה עד שאני קורא לה פעמיים. זה מעצבן אותי, למרות שאני ער בכל מקרה. אני תמיד מקווה שהיא תקום ו(הילדה) תקבל את ארוחת הבוקר מתישהו, אבל זה לא טוב לעשות רעש; זה לא מוביל לשום מקום. גם בבית החולים הבוקר היה לי מצב רוח לשחרר חולים. הרגשתי עצבני שהם היו שם ותפסו מיטות. אז זה נראה די הגיוני, אבל עכשיו ברור לי שזה היה קשור לתחושה שהוציאו אותי מכאן'.

אנליטיקאי: 'יש גם השאלה של סיום הטיפול והתחושות שלך לגבי זה'.

מטופל: 'יש גם את כל השאלה של שחרור חולים. מה הבסיס להוצאתם? האם זה למעני או למענם? האם אנחנו רוצים שיהיה להם טוב או יהפכו לעצמאיים בהקדם האפשרי, או להיפטר מהם?’ הפסקה. "יש גם תחושה של תהייה אם אני אשתנה באופן דרמטי, כך שאחרים ישימו לב לזה. האם יהיו תוצאות? אחרים חייבים להיות מושפעים מההבדלים בעצמי. עד כמה אני שונה מאחרים? בבית החולים שבו הייתי חולה שאלו: "מה קורה איתך? למה אתה צריך אנליזה?" אף פעם לא יכולתי להסביר. האם ייתכן שאנשים יבחינו בהקלה במתח אם יהיה להם קל יותר לדבר איתי? המבחן המכריע הוא, האם אשתי תשים לב? כנראה שהיא לא תשים לב. היא החליטה שאני לא מועיל. אני לא יכול לצפות שהיא תשתנה. זה מאוחר מדי'.

אנליטיקאי: 'הבת שלך תהיה זו שתשים לב'.

>>>>>>>>>>>

בקטע הקצרצר הזה אנחנו רואים את המטופל ללא עזרתו של וויניקוט משוטט במרחב הנפשי שלו ומספק אסוציאציות חופשיות. המושג אסוציאציות חופשיות נדון ב'מפעל' שלנו ממש בהתחלה במפגש הרביעי. יש קשר בין היכולת להביא 'אסוציאציות חופשיות', לבין המושגים 'עצמי אמיתי' ו'עצמי כוזב'. לגבי 'העצמי הכוזב' – המקום בו הוא מופיע ברגע הטיפולי הזה בין וויניקוט למטופל הוא במשפט: ' יש גם תחושה של תהייה אם אני אשתנה באופן דרמטי, כך שאחרים ישימו לב לזה. האם יהיו תוצאות? אחרים חייבים להיות מושפעים מההבדלים בעצמי. עד כמה אני שונה מאחרים? בבית החולים שבו הייתי חולה שאלו: "מה קורה איתך? למה אתה צריך אנליזה?" אף פעם לא יכולתי להסביר. האם ייתכן שאנשים יבחינו בהקלה במתח אם יהיה להם קל יותר לדבר איתי? המבחן המכריע הוא, האם אשתי תשים לב? כנראה שהיא לא תשים לב. היא החליטה שאני לא מועיל. אני לא יכול לצפות שהיא תשתנה. זה מאוחר מדי'.

יש סוג של דיון וקונפליקט בין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב. המטופל רוצה לתפקד אחרת, ללבוש דמות משופרת, וחשוב מאוד שאחרים משמעותיים ישימו לב. זו בדיוק המשימה של 'העצמי הכוזב'. שיראו, ושיגיבו לי אחרת, שיהיה להם קל לדבר איתי – ממש משפט מסביר. שאשתי תשים לב.

זה לוקח אותנו לדיון קליני: האם המטופל שיגיע בשעה הבאה מעוניין לטפל בעצמי האמיתי שלו? או שהוא בא לטפל בעצמי הכוזב שלו. העצמי המתפקד, העצמי שבא במגע עם האחרים? העצמי שיוצא לדייטים, שבא לראיונות עבודה, שמתארח במסיבה אצל חברים, שצריך להגיש פרזנטציה וכולי…

שאלה שכרגע לא פתורה.

נחזור לוויניקוט ולמטופל, אני מזכיר שהמטופל תהה אם אישתו תשים לב, וויניקוט ענה 'הבת שלך תהיה זו שתשים לב'.

>>>>>>>>>>

מטופל: 'ביחס אליה אני מרגיש שהייתי צריך לחכות שהיא תתחיל לשחק, והתקשיתי לעקוב אחריה. המשכתי להרגיש, ש"אני לא רוצה לשחק או לקרוא", והייתי עצבני, אבל עכשיו אני מרגיש פחות לחוץ ואני יכול אפילו ליהנות ממשחק. אני לא יודע אם היא שמה לב.'

אנליטיקאי: 'אני חושב שהיא חייבת לשים לב לזה שאתה נהנה מזה קצת'.

מטופל: 'אני מוצא שאני יכול להתחיל סוף סוף ליהנות מהבת הקטנה שלי. היא לא נכנסה לתמונה בעבר. לקיומה היה רק ​​חשיבות אקדמית. מעולם לא הרגשתי שהיא שייכת לי. במובן מסוים, הייתי ממש שמח לגלות שהיא לא הילדה שלי. עם זאת, אני יכול פשוט להרגיש שאני יכול לצפות לשינוי כאן. אני לא בטוח שאני יכול לייחס את זה לפסיכואנליזה. יכול להיות שזה רק תהליך אינטלקטואלי. אני לא רוצה להחליט לקבל אותה. שינוי ביחסי אליה חייב לקרות לי מבחינה רגשית'.

אנליטיקאי: 'להחליט לקבל אותה יהיה לפעול מהחלק האינטלקטואלי, שבשבילך הוא העצמי הכוזב'.

>>>>

(Cassimatis, 1984)

'בין אם מסכימים עם פרויד ובין אם לא, נראה ברור שמשאלות (רצונות, כוונות, ק) אינן באות לידי ביטוי בחלל ריק. זה נכון במיוחד לגבי משאלות מיניות שמעצם טבען הן מוכוונות מטרה- אובייקטים. גאונותו של פרויד הייתה להבחין בכך ולהצביע על כך שמודעות למשאלות צבועה מלכתחילה על ידי עמדות של אחרים חשובים כלפי משאלות אלו, וכלפי הפעולות המונעות על ידי משאלות אלו. משאלות ומעשים יכולים להיות מורגשים בהתאם: כ'טובים', 'רעים', 'מרגשים' או 'מבישים'. יחד עם זאת, האדם חווה את עצמו בדרכים מסוימות בהתאם לצביעה (הרגשית) הנלווית, וצריך להגיד, (שהמודעות למחשבותיהם של האחרים) היא חלק בלתי נפרד מהמודעות לרצונותיו. במשפחה שמעריכה הישגים לימודיים, נער המבקש ציונים טובים ומתנהג בהתאם, נחווה – וגם חווה את עצמו – כילד טוב. באופן דומה, ניתן לומר לנער שרוצה שיגעו באיבר מינו, כפי שעשה הנס הקטן (פרויד, 1909), שתשוקתו מבישה, מסקנה שהוא עשוי להגיע אליה בו-זמנית לגבי אותה משאלת לב. משאלות, טען פרויד, הן גם החומר שממנו עשויים חלומות. ולמרות שפרויד דיבר בתחילה על חלומות לילה, הוא הבין שהדבר נכון גם לגבי חלומות יום, כלומר לא רק לגבי פנטזיות אלא לגבי מטרות החיים. נער עשוי לחלום להיות שוטר או כבאי, או אולי רופא או אדריכל. מכיוון ש'עצמו כשוטר' שהוא חולם עליו הוא מהנה, הוא צפוי לרדוף אחריו ולנסות לממש אותו. במילים אחרות, מה שפועל ככוח מניע הוא לא רק התוצאות המוחשיות שהאדם משיג באמצעות המקצוע או העיסוק שלו, (טענת הבסיס של הבהביוריסטים, ק) אלא גם החוויה העצמית שעיסוק זה עשוי לספק. אם, למשל, אני מעריך פסיכיאטריה או פסיכואנליזה, אעריך את עצמי גם כפסיכיאטר או פסיכואנליטיקאי. וְכֵן הָלְאָה.'(Cassimatis, 1984)

>>>>>

הפיסקה הזאת של קסימטיס מרמזת על מעגל ספיראלי בין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב. האחד מזין את השני. לבסוף נוצר דיאלוג פנימי: מה אני רוצה, מה אני עושה, איך אני שופט את הרצון, איך אני מבין את המעשה. והמעגל הזה הוא גם אמיתי וגם כוזב.

>>>>>

ואכן, 'ויניקוט משתמש במונח "עצמי כוזב" כדי לתאר את הארגון ההגנתי שנוצר על ידי התינוק והילד כתוצאה מאימהות לקויה או כשלים באמפתיה. כשהוא חווה פגיעה אימהית, או נסיגה רגשית של האם, התינוק נאלץ להתאים את צרכיו שלו לצרכים המודעים והלא מודעים של אלה שבהם הוא תלוי. וויניקוט (1960a) קובע כי ההיענות של התינוק "היא השלב המוקדם ביותר של העצמי הכוזב, ושייכת לחוסר היכולת של האם לחוש את צרכיו של תינוקה" (עמ' 145). לפיכך, העצמי הכוזב מתפתח כאשר התינוק נתון שוב ושוב לטיפול אימהי החודר לחוויה שלו, דוחה (אותה) או נוטש (את התינוק). כתוצאה מכך, הילד הגדל מאבד יותר ויותר את תחושות היוזמה והספונטניות שלו, מכיוון ש"יש תחושה גוברת אצלו של חוסר התוחלת ושל ייאוש" (עמ' 133), או כפי שכינה זאת בולס (1989), תחושה של "גורל" (עמ' 33)'(Daehnert, 1998)

וויניקוט (1948): 'מבחינה קלינית אנו נתקלים בפיצוי כוזב שאינו קשור ספציפית לאשמתו של המטופל עצמו, ולזה אני מבקש להתייחס. תיקון כוזב זה מופיע דרך ההזדהות של המטופל עם האם והגורם השולט אינו אשמתו של המטופל עצמו אלא ההגנה המאורגנת של האם (או האב, ק) מפני דיכאון ואשמה לא מודעת (מבחינת ההורה, ק)….ברציפות לאורך תקופות של עשר או אפילו עשרים שנה הצלחתי לראות שהדיכאון של הילד יכול להיות השתקפות הדיכאון של האם (או ההורה, ק). הילד משתמש בדיכאון של האם כמנגנון הגנה מהדיכאון שלו; הדבר מספק שיקום ופיצוי כוזבים ביחס לאם, והדבר פוגע בפיתוח יכולת החלמה אישית מכיוון שההחלמה (מהדיכאון, אכזבה, טראומה של חייו…ק) אינה מותאמת לתחושת האשמה של הילד עצמו.'

>>>>>

לא ניתן לצפות שנביא מושג וויניקוטיאני ונבהיר אותו ללא גוון דיאלקטי. ראינו איך המושגים 'עצמי כוזב' ו'עצמי אמיתי' מקיימים ביניהם יחסים. אבל אם נעזוב לרגע את העולם של הפסיכואנליזה המטא-תיאורטית. הרעיונות הגדולים שללא ספק וויניקוט מככב בהם, ותרכז יותר בקליניקה ובשיטת ההתערבות: אנחנו רואים את ההתערבויות של וויניקוט – לפחות לתפישתי – כהתערבויות קצרות ואפילו דידקטיות: 'זה העצמי הכוזב שלך'

בגיל מאוחר, בן 63, וויניקוט כתב שיר. יש אומרים שיר אוטוביוגרפי. השיר יכול למלא שעה ויותר של ניתוח ספרותי. הוא עמוס במשפטים וציטוטים מהברית החדשה. יש הרואים בשיר ביטוי פיוטי לכינונו של העצמי הכוזב מול הדיכאון של האם:

(D. W. Winnicott & Khan, 2008)

העץ

ד.ו. וויניקוט

מישהו נגע בשולי הבגד שלי

מישהו, מישהו, מישהו

היו לי הרבה דברים טובים לתת

אני הייתי מקור הדברים הטובים

עינבי גפן – מקור היין

יכולתי לאהוב אישה

מרי, מרי, מרי

לא היה זמן לאהוב

אני בטח דומה לאבי

היו גובי מיסים והיו חוטאים

העניים שהיו איתנו תמיד

היו חולים עם שיתוק

ועיוורים ובעלי מום

ואלמנות שכולות ומתאבלות

נשים מקוננות על ילדיהן

אבות עם בנים אובדים

זונות ששואבות מים לעצמן

מבארות עמוקות בשמש החמה

אמא למטה בוכה

בְּכִי

בְּכִי

ככה הכרתי אותה

פעם אחת, השתרעה על ברכיה

כמו עכשיו על עץ מת

למדתי לגרום לה לחייך

לבלום את דמעותיה

לבטל את אשמתה

לרפא את המוות הפנימי שלה

להחיות אותה – זה היה התפקיד שלי

כך היא הפכה לאישה, לאמא, לבית

הנגר נהנה ממלאכתו

ילדים באו ואהבו ואהבו

תן לילדים קטנים לבוא אלי

עכשיו אמא בוכה

היא חייבת לבכות

חטאי העולם כולו פחות כבדים מזה

הכובד של האישה

הו גלסטונברי

האם אני חייב להביא אפילו את הקוצים האלה לפרוח?

להפוך אפילו את העץ המת הזה לעלה?

איך, בייסורים

מוחזק על ידי עץ מת שאין לו צורך בי

על ידי האכזריות של המסמר השונא

המשיכה הבלתי נמנעת וחסרת הלב של כוח הכובד

אני צמא

אין בגד עכשיו

אין קצה שניתן לגעת בו

אני זה שזקוק לסגולה

אלוהי, אלוהי, למה עזבתני? (המשפט נכתב בעברית באותיות לטיניות, ק)

זה אני שמת

אני שמת

אני מת

אֲנִי

 

 

>>>>>

 

Bonaminio, V. (2017). Clinical Winnicott: Traveling a Revolutionary Road [Article]. The Psychoanalytic Quarterly, 86(3), 609–626. https://doi.org/10.1002/psaq.12159

Cassimatis, E. (1984). The “False Self”: Existential and Therapeutic Issues [Article]. International Review of Psycho-Analysis, 11(1), 69–76.

Daehnert, C. (1998). The False Self as a Means of Disidentification: A Psychoanalytic Case Study [Article]. Contemporary Psychoanalysis, 34(2), 251–271. https://doi.org/10.1080/00107530.1998.10746361

Winnicott, D. W. (Donald W. (1986). Holding and interpretation : fragment of an analysis [Book]. Hogarth Press.

Winnicott, D. W., & Khan, M. (2008). Poems and other Works [Article]. Psychoanalytic Perspectives, 5(2), 91–97. https://doi.org/10.1080/1551806X.2008.10473028

 

שתף פוסט זה:

המקום לתגובות שלך:

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דר' קופל אליעזר - טיפול פסיכולוגי בגישה אינטרוסובייקטיבית
אישי, פשוט, נוגע ויעיל.
×

פרטים ביחס לקבוצה

קופל אליעזר

0525838686

× ווטסאפ?
דילוג לתוכן