- עצמי אמיתי
מהו העצמי האמיתי – מי יודע?
וויניקוט (Winnicott, 1984) כמי שחתום על המושג הזה לא ממש הסביר. אלו דבריו לאחר שהסביר באריכות מהו 'עצמי כוזב':
'יש לאזן את המושג 'עצמי כוזב' על ידי ניסוח של 'העצמי האמיתי'. בשלב המוקדם ביותר (של החיים, ק) העצמי האמיתי הוא העמדה התיאורטית שממנה מגיעים המחווה הספונטנית והחשיבה העצמאית. המחווה הספונטנית היא פעולה של 'העצמי האמיתי'. רק 'העצמי האמיתי' יכול להיות יצירתי ורק 'העצמי האמיתי' יכול (גם) להרגיש אמיתי. בעוד ש'עצמי אמיתי' מרגיש אמיתי, קיומו של עצמי כוזב מביא לתחושה לא אמיתית או לתחושת חוסר תועלת. 'העצמי הכוזב', אם הוא מצליח בתפקודו, מסתיר את 'העצמי האמיתי', או שמוצא דרך לאפשר ל'עצמי האמיתי' להתחיל לחיות. תוצאה כזו יכולה להיות מושגת בכל מיני אמצעים, אך אנו רואים מקרוב את המקרים שבהם התחושה של 'דברים אמיתיים' או 'שווים' מגיעה במהלך הטיפול. המטופלת שלי שהתייחסתי למקרה שלה הגיעה לקראת סוף האנליזה הארוכה לתחילת חייה. היא לא מחזיקה חוויה אמיתית, ואין לה עבר. היא מתחילה עם חמישים שנה של חיים מבוזבזים, אבל סוף סוף היא מרגישה אמיתית, ולכן, עכשיו היא רוצה לחיות. העצמי האמיתי בא מהחיות של רקמות הגוף, ומפעילותם של תפקודי הגוף, כולל פעולת הלב ונשימתה. … אין טעם לנסח את המושג 'עצמי אמיתי', פרט לניסיון להבין את 'העצמי הכוזב', משום שהוא אינו עושה דבר אחר חוץ מלאסוף יחד את הפרטים של חווית החיים.'
היחס של וויניקוט לחשיבותו של העצמי האמיתי כמקור החיים הנפשיים וגם הסיבה בכלל לחיים נפשיים מודגם בפיסקה הקצרה הבאה:
'עיסוקו העיקרי של העצמי הכוזב הוא בחיפוש אחר תנאים שיאפשרו לעצמי האמיתי לבוא לידי ביטוי. אם לא ניתן למצוא תנאים אז תפקידו לארגן הגנה חדשה מפני ניצול האני האמיתי, ואם יש ספק אז התוצאה הקלינית היא התאבדות. התאבדות בהקשר זה היא הרס העצמי הכולל במטרה להימנע מהשמדת העצמי האמיתי. כאשר התאבדות היא ההגנה היחידה שנותרה כנגד בגידה בעצמי האמיתי, אז זה הופך להיות תפקידו של העצמי הכוזב לארגן את ההתאבדות. זה, כמובן, כרוך בהרס עצמו, אך בו בזמן זה מבטל את הצורך בהמשך קיומו, שכן תפקידו הוא הגנה על האני האמיתי מפני עלבון.' (Winnicott, 1984)
אבל איך רואים בקליניקה של וויניקוט את העצמי האמיתי – 'החיה' הנדירה והמסתתרת הזאת?
וויניקוט: 'הדוגמה הטובה ביותר שאני יכול לתת היא של אישה בגיל העמידה שהיה לה "עצמי כוזב" מוצלח מאוד, אבל כל חייה הייתה לה הרגשה שהיא לא התחילה להתקיים, ושהיא תמיד חיפשה דרך להגיע אל העצמי האמיתי שלה. היא עדיין המשיכה באנליזה שלה, שנמשכה שנים רבות. בשלב הראשון של הפסיכואנליזה המחקרית הזאת (שנמשך שנתיים או שלוש), גיליתי שאני מתמודד עם מה שהמטופלת כינתה ה'עצמי המטפלת'. 'העצמי המטפלת' הזו:
מצאה פסיכואנליזה;
באה וניסתה טיפול פסיכואנליטי, כמעין מבחן משוכלל של מהימנות האנליטיקאי;
('העצמי המטפלת', ק) הביאה אותה (את המטופלת, ק) לטיפול;
בהדרגה לאחר שלוש שנים או יותר מסרה את תפקידה לאנליטיקאי (זה היה זמן בו העמיקה הרגרסיה, עם כמה שבועות של תלות גבוהה מאוד באנליטיקאי);
ריחפה סביבה, חידשה את הטיפול בזמנים שבהם האנליטיקאי נכשל (מחלתו של האנליטיקאי, חופשותיו של האנליטיקאי וכו');
גורלו הסופי יידון בהמשך. מההתפתחות של המקרה הזה היה לי קל לראות את האופי ההגנתי של 'העצמי הכוזב'. תפקידו ההגנתי הוא להסתיר ולהגן על העצמי האמיתי, מה שזה לא יהיה.'
<<<<<<<<<<
האני האמיתי של וויניקוט קשור קשר הדוק למצב התינוקי של רגרסיה ותלות במטפל. פה ניכנס לתמונה מיכאל באלינט. פסיכואנליטיקאי הונגרי אשר התחיל את פרסומיו עוד בימי חייו של פרויד אבל רעיונותיו שייכים ל'קומה השלישית' – של 'הפסיכואנליזה הרגרסיבית':
באלינט: '…לרגרסיה, כפי שנצפתה במצב האנליטי, עשויות להיות לפחות שתי מטרות: סיפוק של אינסטינקט או דחף וקבלת הכרה (לכך) על ידי אובייקט; במילים אחרות, זו גם תופעה תוך-נפשית וגם תופעה בין אישית. מצאנו גם אינדיקציות חזקות שלהיבטים הבינאישיים יש עוד יותר חשיבות בטיפול אנליטי במצבים של רגרסיה.
ניתן לכנות את הנושא שאליו הגענו עכשיו "הכוח המרפא של מערכת היחסים". למרות שככלל, זה לא נאמר בצורה כל כך מפורשת, אנו נאלצים להכיר בכך ששני הגורמים החשובים ביותר בטיפול הפסיכואנליטי הם פרשנויות ויחסי אובייקט. עם זאת, יש לזכור שבנוגע ליחסי אובייקט אנו ניצבים על קרקע לא בטוחה יחסית, כי התיאוריה הפסיכואנליטית יודעת עליה הרבה פחות.'
(Balint, 1984)
>>>>>>
הרגרסיה איננה רגרסיה של המטופל למצב של תינוק. הרגרסיה היא רגרסיה של שני אנשים ושל היחסים ביניהם למצב של אמא ותינוק. איצ'גויאן מספר משהו על האווירה בחדר של וויניקוט:
איצ'גויאן: 'חוויה משמעותית באנליזה של מרגרט ליטל (יצא בעברית ספר שלה שמספר על הטיפול אצל וויניקוט בהוצאת תולעת ספרים ונקרא 'חרדות פסיכוטיות והכלה', ק) הייתה כשסיפרה לוויניקוט על מותו של חבר ילדות: דמעות עלו בעיניו, וזה אפשר למרגרט לבכות על האובדן הרחוק הזה כפי שמעולם לא עשתה קודם לכן. היא נזכרה שאמה מעולם לא נתנה לה לבכות ואמרה לה פעם: "תתעודדי, יקירתי! בקרוב תמותי." וויניקוט כעס ואמר בקול: "אני באמת שונא את אמא שלך!" – ובכך הפך את דיבורו של האנליטיקאי למציאותי.
>>>>>
זה אלמנט מאוד חשוב בעניין הרגרסיה. התינוק עוסק בצרכים ממשיים והאמא מספקת צרכים ראשוניים. כאשר פסיכואנליטיקאים מפרשים הם משוטטים במרחב הדימיוני, בסימבולים, במילים משמעותיות או מעורפלות. להגיד 'אני באמת שונא את אימא שלך' – זה מעשה ממשי שאיננו מילולי.
>>>
עבור מרגרט ליטל, התשובות הישירות הללו הן חלק מהותי מההחזקה שהציע לה ויניקוט. המחווה הפתוחה והספונטנית של ויניקוט באמירה "אני באמת שונאת את אמא שלך" בוודאי הייתה לעזר רב למרגרט ליטל במאבקה המתמיד נגד אימה; אולם, זו הייתה גם יציאה מהניטרליות המפוכחת של השיטה המגנה עלינו מפני פיתוי ואידיאליזציה. טכניקה זו מוצדקת בשל רמת הרגרסיה של המטופלת, ממנה ניתן להציל אותה רק על ידי התערבות ישירה כזו, בהנחה שהחוויות הללו חורגות ממילים. עם זאת, זהו רעיון שנוי במחלוקת ביותר – וד"ר ליטל עצמה מעמידה אותו בספק כאשר היא כותבת: "כיוון שהוא [המטופל] אינו תינוק, הוא מגיב לכישלונות בצורה בוגרת, עם גוף מבוגר, כך שיש סכנה" (שם, עמ' 90). מכאן משתמע שיש שתי דרכים ולא אחת לפתרון חרדות פסיכוטיות: או כניסה למערכת היחסים הישירה שבה ההעברה וההעברה הנגדית פועלות זו על זו לביטול קוטביות סובייקט-אובייקט, או יצירת תקשורת עם המטופל המשמרת אסימטריה ואפליה. בתפיסה הויניקוטיאנית, רגרסיה לתלות היא הליך הבחירה להיענות לחרדות פסיכוטיות ולפתור אותן. זה מומחש היטב בספרה של מרגרט ליטל: ויניקוט, למשל, העביר לה מפגשים יומיומיים ממושכים של 90 דקות שהסתיימו בקפה ועוגות. לאחר חופשת הקיץ המיוסרת של 1952, מחשש שהיא עלולה להתאבד הציע ויניקוט, שבשנה שלאחר מכן היא תבלה את התקופה המקבילה בבית החולים. לאחר מחאה אלימה ראשונית, היא בסופו של דבר הסכימה. לאחר שהקונגרס הבינלאומי של לונדון ב-1953 הסתיים, ויניקוט לקח את ליטל לבית חולים פסיכיאטרי, שם בילתה חמישה שבועות. כאן היא מצאה את הסביבה המקלה שאפשרה לה לחזור לתלות, בעוד ויניקוט, בחופשה, (אך) נשאר איתה בקשר מתמיד. (איצ'גויאן מעיר כאן הערה אישית: , ק) התיאור הזה ראוי להערה. לאור האופי האישי המובהק של רגרסיה לתלות, הכרוכה בחזרה למקור החיים ממשי – החזרה לאם – בחיפוש אחר העצמי האמיתי – קשה לי לקבל שניתן להאציל תהליך זה לצד שלישי, שלא לדבר על מרחב לא אישי כמו בית חולים. ובכל זאת, כך מבינה את זה מרגרט ליטל.' (Etchegoyen, 2018)
>>>>>
האם איצ'גויאן צודק? האם לא יתכן שדווקא בשל הדאגה האישית מאוד של וויניקוט, הוא שומר עליה בבית חולים בזמן החופשה וגם שומר על קשר איתה. מה האופציות שלו במצב של חופשה וכנס בו הוא משתתף?
>>>>
מיכאל באלינט – פסיכואנליטיקאי הונגרי, יורשו של פרנצי בהנהגת המכון הפסיכואנליטי של בודפשט, ברח לאנגליה ומשם הוביל מספר חידושים והצעות תיאורטיות. אני אתמקד היום בשני מושגים לא מוכרים שלו מתוך ספר לא מוכר: 'ריגוש ונסיגה'. שם בספר הזה הוא מציע שני טיפוסים בסיסיים של בני אדם:'אוקנופילים' ו'פילובטים'. אני חושב שהתיאוריה שלו בעניין הזה נזנחה גם בגלל השמות המוזרים שללו שיצר – ולכן, עם הרבה כבוד וקצת חוצפה אציע שני שמות שיעזרו לנו לדבר את באלינט באופן יותר יומיומי. 'מעיזים' (פילובטים) ו'ניצמדים' (אוקנופילים). במילותיו של באלינט: 'אני מציע להמציא שני מונחים חדשים. חוקרי יוון בקרב קוראיי יידעו ש'אקרובט' – פירושו המילולי 'ההולך על בהונותיו', כלומר הרחק מכדור הארץ הבטוח. לקחתי את המילה הזו כמודל שלי, (לכן) אני טבעתי את המושג 'פילובאט' ('נועז', 'הרפתקן') כדי לתאר אחד שנהנה מריגושים כאלה; שממנו אפשר בקלות ליצור את שם התואר 'פילובטי' כדי לתאר את הנאות ופעילויות, ושם העצם המופשט 'פילובטיזם' (תעוזה, הרפתקנות) לתאר את כל התחום. אנחנו צריכים עוד מונח לתיאור ההיפך לכאורה של פילובט, אחד שלא יכול לסבול טלטלות ופיתולים, מי שמעדיף להיאחז במשהו איתן כאשר ביטחונו בסכנה. בשביל זה אני מציע 'אוקנופיל' ('ניצמד'), …, כלומר: 'להתכווץ, להסס, להיאחז, להיתקע'. מהמילה הזאת אנו מקבלים את שם התואר "אוקנופילי" ואת שם העצם המופשט "אוקנופיליה" (היצמדות)
(Balint, 1987)
>>>>
להצעה של באלינט יש משמעויות קליניות:
באלינט: 'מה שלא נעשה, הפירושים הם, בהכרח, תמיד מילוליים. למרות שאחת ממטרותיהם העיקריות היא לעזור למטופל לחוות רגשות, רגשות וחוויות שלא היה מסוגל לחוות לפני כן, הם דורשים הבנה אינטלקטואלית, חשיבה או 'תובנה' חדשה. לכל התיאורים הללו יש קשרים הדוקים או עם (אני) 'רואה' או (אני) 'עומד' (Understand) , כלומר עם פעילויות פילובטיות (קראתי להן מעיזות, ק), שניתן לבצע לבד. לעומת זאת, יחסי אובייקט הם תמיד אינטראקציה בין לפחות שני אנשים, ולרוב נוצרים ומתוחזקים גם באמצעים לא מילוליים. קשה למצוא מילים לתאר מה נוצר. אנחנו מדברים על התנהגות, אקלים, אווירה וכו', כולן מילים מעורפלות ועמומות, המתייחסות למשהו ללא גבולות מוצקים ובכך מזכירות את מילים שמתארות חומרים ראשוניים. (הערת שוליים: לכן כל כך קשה להביא שעה טיפולית להדרכה, ק)
למרות העובדה שלא ניתן לתאר את הצורות השונות של יחסי אובייקט במילים תמציתיות וחד משמעיות, כלומר, התרגום של יחסי האובייקט השונים למילים חייב להיות תמיד סובייקטיבי, שרירותי ולא מדויק, ה'אטמוספירה', ה-' האקלים', תמיד נמצאים שם, מרגישים שהם שם, ולעתים קרובות אפילו אין צורך לבטא אותם במילים – אם כי מילים עשויות להיות גורם תורם וחשוב הן ליצירתם והן לתחזוקתם. בניגוד ל'תובנה', שהיא תוצאה של פרשנות נכונה – יצירת קשר נכון מביאה ל'תחושה'; בעוד ש"תובנה" נמצאת במתאם עם ראייה (I see what you mean), "תחושה" נמצאת במתאם עם מגע, כלומר, עם מערכת יחסים ראשונית או אוקנופיליה. (היצמדות – בתרגום שלנו)' (Balint, 1984)
<<<<
לכל אדם יש תמהיל של שתי הפונקציות הללו: תעוזה והצמדות, ובשעה הטיפולית שתי התכונות באות לידי ביטוי, וכנראה שבאלינט טוען שהן נמצאות בדיאלקטיקה: הן מאפשרות האחת את השנייה. מה שמשותף להן היא ה'פילייה' 'האהבה הראשונית להורה. השאלה היא מהו המינון? האם הנועז יותר בריא, יותר בטוח בעצמו, ויותר מאושר? והכי מעניין היום אותנו – איפה 'העצמי האמיתי'?
ג'קי ג'ררד, פסיכותרפיסטית בריטית עונה:
'הפילובט (המעיז) הוא בודד, הוא מסתמך על המשאבים שלו. הריגוש של המעיז, אומר באלינט, נובע ממעשה הרואי והוא 'ייצוג סמלי של הסצנה הראשונית וגילוי העריות האסור' (1955, עמ' 227). היחס שלו לבטיחות/לאמא אדמה הוא אמביוולנטי: היא מציעה ביטחון אבל גם מעוררת משיכה לסכנה (אמא, בית, משפחה, עבודה קבועה, מסוכנים, ק). הנצמד (אוקנופיל) אף הוא אמביוולנטי. בזמן סכנה הוא ייצמד לאובייקט מוצק ומגן (ממד, עבודה ציבורית, אדם חזק…,ק) אך הוא נושא גם את החשש שהאובייקט יאכזב אותו. האובייקט אולי לא כל כך בטוח – האובייקט יכול אפילו לשמוט או לנטוש אותו. הוא נאחז בו כביטוי לפחד וכהגנה מפניו.'
פילובטיזם (נועזות) דורש רכישת מיומנויות כדי להימנע מאובייקטים (ומצבים) מסוכנים. באלינט נותן דוגמאות כגון גולש סקי במדרונות, נהג על הכביש, וטייס באוויר: 'המיומנות האישית היא תמצית הפילובטיזם; אין נועזות ללא מיומנות'. לאחר השגת מיומנותו, המציאות של המעיז עשויה להפוך למעין ארץ האגדות שבה דברים קורים כרצונו. "המטרה של מיומנות מושלמת היא לשחזר במציאות, חלק מההרמוניה שהייתה קיימת לפני גילוי האובייקטים הנפרדים (בעצם המצב של תינוק בעריסה, ק), ההרמוניה של המרחבים הידידותיים המחזיקים ומחבקים אותו בבטחה…. – כפי שהוא הוחזק לפני הופעתם של אובייקטים לא אמינים ובוגדניים. הוא (ההרפתקן, ק) יכול ליצור מחדש הרמוניה עם הסביבה שלו. גם אוכנופילים וגם פילובטים הגיבו לגילוי הטראומטי של קיומם הנפרד של האובייקטים האחרים (במקרה הראשון, אמא). שניהם אמביוולנטיים כלפי האובייקטים שלהם – האוכנופיל חסר אמון וחשדן (ולכן נצמד ולא משחרר, ק) והפילובט (המעיז) עליון ומתנשא. האוכנופיל יכול להרוס את אובייקט האהבה שלו על ידי היצמדות רבה מדי, ואילו הפילובט ('המעיז') יכול להרוס את האובייקט שלו על ידי שימוש בכישרון גבוה מדי.
אבל פה יש דגש חשוב של באלינט: ' אוכנופיליה ופילובטיזם (הצמדות ונועזות, ק) הם אם כן (רק) שלבים משניים, (כי) השלב הראשון הוא של 'אהבה ראשונית' (מושג חשוב מאוד של באלינט: 'אהבה ראשונית' – מושג שמבטא אהבה ללא סייג לאובייקט המטפל והמקיים את התינוק, ק), ומכאן שהוא משתמש במילה אהבה (פיל) כדי לציין את מקורותיהם. באלינט מוותר על המונח 'נרקיסיזם ראשוני', שבו לא מדובר בשום יחסים פרט ליחסים של אדם לעצמו, ומשתמש במקום זאת במונח 'אהבה ראשונית', בטענה שיש קשר ראשוני (קשר חיובי ואוהב, ק) בין תינוק לסביבה '
(Gerrard, 1994)
>>>>>
תיאור המקרה היום מתחיל באגדה, כך המטופלת גם מתחילה את הטיפול האנליטי שלה
' ג'ין, בשנות ה-40 לחייה והיא נמצאת בטיפול פעמיים בשבוע במשך כמה שנים. היא הגיעה אלי כשהיא מזדהה עם אגדת בת הים הקטנה של הנס כריסטיאן אנדרסון. בקצרה, עיקר הסיפור הוא: בת הים היא הצעירה מבין שש בנותיו של מלך הים. אמה נפטרה כשהייתה צעירה, והיא טופלה על ידי אימו של אביה (סבתא). כל בתולות הים חיות 300 שנה. היא שקטה ומהורהרת, מוכשרת ובעלת קול יוצא דופן בשירה. היא מתעניינת בעולם שלמעלה (מחוץ למים, ק) ממה שהיא רואה למטה, בעיקר מספינה טבועה…. בגיל 15 מותר לה לעלות לראות את העולם ושם היא נתקלת בנסיך, על הספינה שלו, ומתאהבת בו. בזמן סערה הוא נופל מעל הסיפון ובת הים מחלצת אותו מטביעה, ושוחה איתו לחוף הים. היא משכיבה אותו ומתחבאת ומתבוננת. הוא מתעורר ורואה צעירה אחרת, שהוא מדמיין שהיא זו שהצילה אותו ומתאהב בה. בת הים הקטנה נשברת. היא מספרת לסבתא שלה, שאומרת לה שהדרך היחידה לזכות בנשמה אלמותית היא להיות כל כך אהובה על ידי בן אדם, אדם כזה שאת הכל בשבילו ובתנאי שהוא מתחתן איתך, ונשבע להיות נאמן לך לנצח נצחים. לאחר מכן בתולת הים הולכת למכשפה ובתמורה לקולה היפה (כלומר ללשונה) היא מקבלת שיקוי שהופך את זנבה לרגליים. היא חוזרת לנסיך שאוהב אותה (רק) כחיית מחמד אבל מתחתן עם הנערה מהחוף שלדעתו הצילה את חייו, ובת הים היא רק השושבינה. אחיותיה נותנות לה פיגיון – לתקוע לתוך ליבו של הנסיך וכך להחזיר לה את זנבה. היא מגלה שהיא לא יכולה לעשות את זה…
ההזדהות של ג'ין (המטופלת) עם הסיפור הזה היה שהיא הרגישה שגם היא ויתרה על לשונה כדי לנסות לזכות באהבה. לשונה הייתה הכלי שהיה מבטא את הרגשות שהיא דיכאה לאורך חייה. הסיפור גם מספר לנו שיש חיפוש אחר התמזגות, כלומר 'שהגוף שלה יהפוך לחלק בלתי נפרד מנפשו של בן זוגה'. פעם, החוויות הקודמות שלה, היו של חוסר אינטימיות בעוד שתקוותיה וחלומותיה היו של קרבה עזה. היא אמרה לפני זמן מה, קצת בייאוש, שהגיעה לטיפול עבור 'הרווחים שבינינו'. מכיוון שהיא גם דיברה על רצונה למצוא את 'חדר המשחקים', הנחתי שלפני מציאת 'הרווחים שבינינו' מה שהיא צריכה זה שניצור יחד ביננו מרחב פוטנציאלי. למעשה, עבור ג'ין נראה שהיה הרבה יותר מדי מרחב בינה לבין אחרים בחייה המוקדמים. הצרכים שלה נבעו מהרגשת חוסר בשנותיה הראשונות של המרחב הפוטנציאלי הזה (שבו צריך להיות דווקא היעדר 'הרווחים שביניהם') שבו המשחק יכול להתחיל. אני רואה את ג'ין, במונחים של באלינט, כנוקטת עמדה פילובטית (תעוזתית) בעיקרה כלפי עולם האובייקטים (אנשים) שלה. למשל, היא מצלצלת בפעמון שלי, נכנסת כאילו היא לא רואה אותי, מתבוננת בדלת הקליניקה שלי, וברגע שנכנסת, בודקת את הסביבה כדי למצוא דמיון והבדלים – קישוט שזז, אגרטל של פרחים טריים – אין דבר במרחב שאני מספקת לה, שנעלם מעיניה הבוחנות. לעומת זאת, היא ממעטת להסתכל עליי, ונראה שהיא כמעט ולא רואה אותי. הפחדים שלה נובעים מתחושה שאימה מעולם לא ראתה או שמעה אותה באמת, במיוחד לאחר לידת אחיה הצעיר כשהייתה בת שלוש. כתוצאה מכך, היה (לנו) קשה ליצור סביבה שבה אנחנו באמת יכולות לשחק ביחד בצורה חיה. היא ראתה אותי כ'מתה', ולא ממש האמינה שבתוך נפשי היא חיה מאוד. היא גם לא יכולה לאפשר לי להיות באמת 'חיה' בנפשה. לפעמים היא מאמצת כלפיי עמדות פילובטיות של עליונות ובוז. ג'ין יצרה סביבה בטוחה במקצת כששכבה על הספה – ברגע שהיא שוכבת היא יכולה להרשות לעצמה להתכרבל לתוך תוכה ולעצום עיניים, לאפשר שקט ואף ליהנות ממנו. לפעמים השתיקות נמשכות זמן רב מאוד ובתוכם אני חווה, לא רק רווח ביננו, אלא פער גדול ואפילו נהר שיכול להתרחב יותר ויותר בינינו. עם זאת, במקרים אחרים אני מרגישה שאני 'האמא הטובה דיה' שמאפשרת את המחשבות והרעיונות של ג'ין, שלאחר מכן באפשרותה לשתף אותי ולעבוד איתי במרחב משחק יצירתי באמת. היא הצליחה לחלוק את רצונותיה באמצעות הדימויים המרגשים אותה – דימויים של קרבה ואינטימיות – התערובת החודרת הדדית וההרמונית שעליה כותב באלינט. בדימיונות שלה (קיימים) הנפרדות/והביחד של התיאוריות של ויניקוט. היא מדברת על דימיון של אמא וילד עם ראשים צמודים זה לזה. יש עוד דימיון אחד של אב ובנו הולכים ברחוב יד ביד. בשני הדימיונות הראשים או הידיים כמעט מתמזגים – לא ברור היכן הדמות האחת מתחילה והשנייה מסתיימת. אלו דימיונות שיכולים לרגש את ג'ין עד דמעות – שני אנשים המוחזקים יחד בצורה מיוחדת, אינטימית, כמעט סימביוטית. משהו שהיה לה ואיבדה בשלב מוקדם מאוד בחייה ואולי אף פעם לא היה לה בכלל.
היו לנו כמה רגעים שבהם היא חוותה את האינטימיות הזו איתי. רגע כזה היה כשהיא ביקשה לקבל בחזרה ציור שנתנה לי, ואמרה בצורה די משפילה, 'אני מניחה שזה נמצא באיזה קלסר'. אמרתי שזה לא בקלסר והצלחתי למצוא אותו מיד בין המסמכים שלי. עיניה התמלאו בדמעות שלדעתי נבעו מהעובדה שהיא הרגישה שהיא באמת מוחזקת בליבי, ושהייתה בינינו קרבה. כדי לציין זאת היא כתבה לי לאחר מכן שיר יפהפה, בניסיון לתאר בדרך זו את 'הכאב הבלתי נסבל' של מצב נפשי שבו אין מאגר פנימי של חוויה קודמת של החזקה.
בהחלט הייתה זרימה והתקדמות במהלך הקשר שלנו. ג'ין גילתה את הנשיות שלה ואת המיניות שלה. היא התעוררה לחיים לאט והייתה מרגשת – בין השאר דרך גילוי התוקפנות שלה. הדימוי שלה ושלי יחד בקליניקה השתנה. בהתחלה היינו שני בלוקים ללא תנועה. מאוחר יותר הוצגנו בציור גם כשני בלוקים אך קרובים יותר זה לזה, לכל אחד מהם חור באמצע שדרכו עובר נהר עבה מעוקל וחום. זה יכול להיות פאלוס; זה יכול להיות חבל טבור. זה יכול להיות ששתינו נשים עם נרתיק או אמא עם תינוק צמוד. לא משנה מה זה עשוי לייצג, אנחנו קרובות יותר ממה שהיינו, עם אפשרות לחדירה וערבוב, כאשר זה יכול בהחלט להוביל למרחב פוטנציאלי, כפי שהוא אכן מתרחש לפעמים.
לאחרונה הייתה לנו פריצת דרך חשובה מאוד. במשך כמה חודשים היה לג'ין דמיון שלי מתנדנדת בכיסאי בחוסר אונים מאחורי עיתון שנראה כמו מסך אש מודפס. מבית השחי הימני שלי צץ פגיון שהצביע לעברה. זה אומר שמבחינתה נראה שאני מסתתרת מאחורי טשטוש של מילים מודפסות (הספרים והתיאוריות שמהם חששה שהם עצרו אותי מלראות אותה באמת). זה גם אומר שהיא לא יכלה להתקרב שמא הפגיון שלי יפלח לה את הלב. (בת הים צריכה לנעוץ את הסכין בליבו של הנסיך כדי שתחיה שוב). אני חושבת שבתשתית הנפש של ג'ין קרבה פירושה הסכנה שאחד מאיתנו יושמד. לפני חופשת חג, נראה היה שכמה תנועות גופניות שלי הובילו לתנועה נפשית כלשהי אצלה. עזבתי את הכיסא שלי כדי להדליק לה את האש כשהיה לה קר. לבקשתה, עזבתי גם את הכיסא שלי כדי לשנות את דף לוח השנה. אני חושבת שזה אפשר לה להרגיש שאכן התחשבתי ברווחתה וצרכיה. אחרי החופשה היא אמרה לי שהתמונה בדימיונה השתנתה. הדימיון הצטמצם לגודל של טבעת מפתח שהיא יכלה להחזיק בכף ידה. הסכין הפכה לסכין פלסטיק זעירה. אף אחד מאיתנו לא יכול להזיק לשני עם זה. לא היה בינינו שום דבר בנפשה והיא יכלה להביט בי ולומר; 'שלום, ג'קי ג'רארד'. בת הים הזו מצאה את לשונה ותקשורת חדשה, מבלי שתצטרך להשתמש בפגיון! הסיפור הזה יצר קרבה חשובה מאוד בין ג'ין לביני, ושנינו התרגשנו מאוד מהסיפור.' (Gerrard, 1994)
>>>
לסיום: סובבנו היום את המונח 'עצמי אמיתי' – אשר וויניקוט בעצמו מתקשה להמשיג, אלא על ידי קווי המתאר שמייצר 'העצמי הכוזב'. העצמי האמיתי – יש לנו רושם לא ניתן לתיאור מצד אחד, אך חיוני ביותר לחיים. בקבוצת הפייסבוק שמתי פוסט עם אמירה חריפה של וויניקוט על חיוניותו של 'העצמי האמיתי': 'התאבדות היא ההגנה היחידה שנותרה כנגד בגידה בעצמי האמיתי, אז זה הופך להיות תפקידו של העצמי הכוזב לארגן את ההתאבדות.', כך שגם אם קשה להגדיר – מדובר עדיין במשהו מאוד חיוני.
לא ניתן שלא להתייחס אליו בקליניקה דינמית, ומצד שני בתיאור המקרה, וגם בתיאורים של וויניקוט ובהמשגה של באלינט אנחנו מבינים שדרוש זמן, דרושה רגרסיה – היא מטרה המשותפת של מטפלי הקומה השלישית: וויניקוט, ביון, וקוהוט.
באלינט – מציע שני מונחים. שניהם במידה מסויימת כוזבים: הצמדות ונועזות. שניהם תגובה לפגיעה בדבר האמיתי: אהבה ראשונית להורה. בשביל באלינט, אעז ואומר הליבה איננה מבנה נפשי פרטי אלא סיפורה של האהבה הראשונית. זו הצעה לגבי המושג 'עצמי אמיתי' – ואפשר לחשוב עליו. תיאור המקרה של ג'קי ג'ררד – הוא סיפורה של אהבה שתגלגלה ממקום פאנטזמי טוטאלי ולא אפשרי, לעבר יחסי אהבה טיפולית שמאפשרים גם קירבה וגם תזוזה של המטופלת ליצירת קשרים חדשים.
Balint, M. (1984). The Basic Fault: Therapeutic Aspects of Regression (2nd ed.) [Book]. Taylor & Francis Group.
Balint, M. (1987). Thrills and Regressions. MARESFIELD LIBRARY.
Etchegoyen, R. (2018). The Fundamentals of Psychoanalytic Technique (Pbk ed..) [Book]. Taylor and Francis.
Gerrard, J. (1994). Spaces in Between [Article]. British Journal of Psychotherapy, 10(4), 557–567. https://doi.org/10.1111/j.1752-0118.1994.tb00690.x
Winnicott, D. W. (1984). Ego Distortion in Terms of True and False Self (1960) [Bookitem]. In The Maturational Processes and the Facilitating Environment (1st ed., pp. 140–152). Routledge. https://doi.org/10.4324/9780429482410-12
