- סקוויגל
בין שעה לשעה הוא מפעל שבו אני לוקח אחד משבעים ושבעה מושגים פסיכואנליטיים ומציג אותו מזווית של שיטות התערבות קליניות. לפעמים נקודת המוצא הקלינית שלי מצמצמת את המושג ואפילו אולי עושה לו עוול תיאורטי, ולפעמים המושג הוא מושג מעשי בעצמו ואז דווקא הדיון בו מרחיב את המשג ממושג מעשי – מעין שיטת עבודה למשהו יותר נרחב. לרוב זה לא קורה במפעל שלי – אבל היום זה ממש כך.
משחק של וויניקוט, אשר אומרים שהוא שיחק בו בעצמו גם מעבר לקליניקה – משחק של שירבוט, שירטוט של קו מתפתל שאין לו פירוש, הידוע אצלנו כ 'סקוויגל'. תמיד אני אומר שהתרגומים שלי לא מקצועיים, אבל יותר מכך יש בהם מגמה להנגיש את הטקסט על חשבון הדיוק המילולי. כך גם הפעם, לא השתמשתי במילה שירבוט, שהיא מילה מרוחקת ובחרתי להשתמש לסירוגין ב'קישקוש' וב'סקוויגל'
'קשקושים עם מבוגרים'
ויניקוט השתמש בטכניקת הקשקוש שלו בעיקר בהתייעצות מוגבלת בזמן עם ילדים. הוא השתמש בזה כטכניקה משולבת השלכתית וטיפולית. האבחון והפרשנויות היו חופפים ושזורים זה בזה…. התצפיות שלנו והבנת העולם שלנו מעורבים באופן בלתי נפרד … וכאשר שני אנשים מתמודדים יחד עם משימה התפתחותית, בניית העולם (המאפשרת לבצע שחזורים בהמשך) היא מפעל משותף הכולל מערכת תקשורת עם משובים. אז כשוויניקוט התחיל להשתמש בטכניקת הקשקוש שלו, הוא לא באמת כפה טכניקה מלאכותית על החוויה היומיומית. הוא רק מימש את החוויה היומיומית הזו בתרגיל פשוט, שאפשר לו לעסוק ב"דרך אחת ליצירת קשר עם הילד" (Winnicott 1971d, p. 3). ציטוט ארוך יותר מההקדמה של ויניקוט להתייעצויות טיפוליות בפסיכיאטריה של ילדים (Winnicott 197 1 d) אמור לעזור לקורא להבין איך הוא חש בקשר למשחק הקשקוש וכיצד השתמש בו:
וויניקוט: 'אין שום דבר מקורי כמובן באשר למשחק הקשקוש וזה לא יהיה נכון שמישהו ילמד איך להשתמש במשחק הקשקוש ואז ירגיש כשיר לעשות מה שאני מכנה ייעוץ טיפולי. משחק הקשקוש הוא פשוט דרך אחת ליצור קשר עם ילד. מה שקורה במשחק ובראיון כולו תלוי בשימוש שנעשה בחוויה של הילד, כולל החומר שמציג את עצמו. על מנת להשתמש בחוויה ההדדית, (על המטפל, ק) להחזיק בעצמותיו תיאוריה של התפתחותו הרגשית של הילד ושל הקשר של הילד לגורמים הסביבתיים. במקרה שלי, המתואר כאן, נוצר קשר מלאכותי בין הקשקוש לבין הייעוץ הפסיכותרפויטי, וזה נובע מהעובדה שמהציורים של הילד, ומהילד עצמו, ומהציור שלי ניתן למצוא דרך אחת להחיות את המקרה. זה כמעט 'כאילו' הילד, דרך הציורים, עובד איתי, ובמידה מסוימת לוקח חלק בתיאור המקרה, וככה הדיווחים על מה שהילד והמטפל אמרו, נוטים להצביע על אמת. [עמ' 31)
אפשר להתייחס למשחק הקשקוש כמטאפורה המתארת את המהות של מה שקורה בטיפול הוויניקוטיאני כאשר הוא פועל בצורה הטובה ביותר. ויניקוט הוא אובייקט סובייקטיבי למטופל, והמטופל הוא אובייקט סובייקטיבי לוויניקוט. (במילים פשוטות הילד הוא גם מישהו שיושב מול וויניקוט, וגם דמות פנימית דימיונית בעולמו של וויניקוט – וכמובן גם אותו הדבר להיפך, ק) בציטוט לעיל, ויניקוט משתמש בביטוי "כאילו" (כאילו הילד.. עובד איתי, ק), מה שמרמז על אמונתו (של וויניקוט) שמרחב פוטנציאלי בין שני אובייקטים סובייקטיביים נוצר באופן הטיפול שלו (עם המטופלים הספציפיים שלו) וכנראה שתרומתו לטכניקה הפסיכודינמית יכולה לשגשג רק כאשר הסביבה (הבינאישית) הזו קיימת.
ויניקוט מעולם לא המליץ ישירות לטכניקת הסקוויגל למבוגרים. … עם זאת, הוא תמיד רמז שזה יכול להיות ישים גם למבוגרים. הקשקוש, משחק הדדי, שונים במהותם משיחה (בוגרת) ומהטכניקה הסטנדרטית של אסוציאציות חופשיות. הסקוויגל המילולי, כלומר שילוב של מילים ודימויים של המטפל כדי לבנות משמעות ביניהן מביאה תמיד לכלוך, כלומר, התגובות של המטופל מזוהמות ישירות מהאסוציאציות של המטפל. אז איזה מין מדע זה? קשה לענות על זה אם לתיאורטיקן, או לקורא, (או לצופה, ק) יש השקפה מדעית נוקשה על הטיפול הפסיכואנליטי, במקרה כזה ייתכן שהרעיון החדש הזה לא מתאים. עם זאת, עם ראייה יחסית, פרשנית ודיאלוגית יותר של טיפול, הסקוויגל עשוי להיות מועיל. אפשר לטעון, אחרי הכל, שהמטופל כל כך מוכוון לאישיות של המטפל ולציפיותיו, עד שהאסוציאציות שלו בהגדרה תמיד נגועות מעצם נוכחותו של המטפל המשפיע. אז אפשר לטעון שיש אפקט קשקושי מרומז המובנה בטבעם של מצבים פסיכואנליטיים ופסיכותרפויטים. למה לא לקבל את זה, ולהיות מסוגלים לנצל את היתרונות של טכניקת הקשקוש? מהם היתרונות הללו? …." ישנם מטופלים שאינם יכולים לשאת את החסך הכרוך בטכניקה הקלאסית של האסוציאציה החופשית הנובעת מהמטופל, כאשר דיברי המטפל נדירים. כמה מטופלים התקשרו אליי בתפקידי כמקור הפניה למחלקת בית החולים שלי וביקשו במיוחד, אפילו התחננו, שיהיה מטפל פעיל, שייתן משוב, שיהיה שם! סוג זה של מטופלים זוכה לשירות טוב יותר על ידי טכניקה אינטראקטיבית המתאימה את עצמה לנגזרות של שלבי התפתחות מוקדמים יותר, כאשר המציאות נבנתה על ידי ההורה והילד כאחד. (כאשר עדיין) מערכת יחסים בעלת אופי בוגר ומופנם אינה מובנת מאליו, אלא רק הולכת ונרקמת. ..'(Grolnick, 1990)
>>>>>>>>>>
'זו כל הטכניקה, וקל מאוד לתאר אותה. ויניקוט (D. W. (Donald W. Winnicott, 1992) מציג זאת כך:
ברגע מתאים […] אני אומר לילד, "בוא נשחק משחק. אני יודע מה הייתי רוצה לשחק ואני אראה לך". יש לי שולחן בין הילד לביני, עם נייר ושני עפרונות. ראשית אני לוקח חלק מהניירות ומקפל את הדפים לשניים, (אני) עושה רושם שמה שאנחנו עושים לא חשוב בכלל, ואז אני מתחיל להסביר. אני אומר, "למשחק הזה שאני רוצה לשחק אין חוקים. אני פשוט לוקח את העיפרון שלי ועושה ככה…" וכנראה אני מצמצם את העיניים ועושה קשקוש באופן עיוור. אני ממשיך עם ההסבר שלי ואומר: "אתה מראה לי אם זה נראה לך כמו משהו, או שאתה יכול להפוך את זה למשהו, ואחר כך אתה עושה את אותו הדבר בשבילי, ואני אראה אם אני יכול לעשות משהו מהקו שלך." (עמ' 326)'
>>>>>>>
התיאור של וויניקוט נשמע מאוד פשוט ואינטואיטיבי אבל הוא כנראה לא כל כך כזה. הייתי רוצה לציין מספר נקודות משמעותיות בטקסט – לאור הנושא שלנו 'פסיכואנליזה':
- המטפל מאוד אקטיבי הוא אומר 'אני רוצה לשחק' 'אני יודע מה אני רוצה לשחק', והוא גם נותן גירוי ראשוני
- המטפל מעמיד פנים במובן מסוים: ' מקפל את הדף כאילו זה לא חשוב'
- המטפל יוצר משהו ששלוף מאזור לא מודע שלו והמטופל הוא זה שמפרש את המטפל – זה הצעד הראשון! המטופל מפרש את המטפל
- בשלב השני ישנה כבר מהות ציורית שהיא משותפת ולא ניתן ממש להבחין עד כמה היא של המטפל ועד כמה היא של המטופל.
- לא בטוח שיצא משהו – מותר לפי ההנחיות של וויניקוט שתהיה אפשרות שלא יצא משהו, או שכן יצא משהו או שתתקיים אפשרות שלישית ומאוד סבירה שנצטרך ליצור משהו מהדבר ששנינו ציירנו.
הכללים הללו מאוד מתכתבים עם החוק הבסיסי של הפסיכואנליזה – היה לנו מפגש על זה בהתחלה: מפגש חמש. יש לא מודע ויתכן שלא נבין אותו מיד או את כל כולו. יש פרשנות. אל תחשוש, אל תהסס.
>>>>
' תיאור קליני של ברייס בויאר (Boyer, 1997) פסיכיאטר פסיכואנליטיקאי אמריקאי, שפיתח את השיח על חשיבות החלקים החבויים של האנליטיקאי בהבנת המטופל: קאונטרטרנספרנס.
האירוע המדווח הזה הוא יוצא דופן בכך שהוא בישר על רגרסיה חיובית שבמהלכה הופיע מידע חדש ומכריע….. ד"ר מ' היה פסיכואנליטיקאי בגיל העמידה, ששלושת האנליזות הקודמות שלו לא עזרו לו להפסיק לקיים פעילות מינית גלויה עם לקוחותיו (הביטוי במאמר של בויאר הוא acting out, ק). במהלך השנה השלישית לטיפול שלו איתי, הוא הצליח לסגת (רגרסיה) מספיק כדי להיות מסוגל לשחזר זיכרונות של אירועים ממשיים בחייו, אשר הוא גם תיקף לאחר מכן. המבוא לזיכרונות הללו התרחש במהלך שיחה בה שיחקנו לראשונה את משחק הסקוויגל המילולי, פעילות ספונטנית שהפתיעה אותנו רק בדיעבד, למרות שהדיבור שלו התאפיין בדרך כלל בשטחיות רגשית ובאינטלקטואליזציה מוגברת. הוא מעולם לא הזכיר אגדות, פולקלור או עניין באנתרופולוגיה. הוא למד במודע על העניין שלי בהם כשקרא רבים מהכתבים שלי, כמה חודשים לאחר ההתנסות הראשונה שלנו במשחק הסקוויגל.
>>>>
שתי מילים לפני שנמשיך, שימו לב לשפת ה'אנחנו': ' במהלך שיחה בה שיחקנו לראשונה את משחק הסקוויגל המילולי, פעילות ספונטנית שהפתיעה אותנו רק בדיעבד'.
ושימו גם לב לשפה הלא שיפוטית שיחס למטפל בגיל השלישי שמקים יחסי מין עם שלוש מטופלות או שלושה מטופלים ובויאר אומר שזה acting out שהוא אינו יכול להפסיק אותו, כי הוא מגיע ממקום לא מודע.
נמשיך:
>>>>
'הוא נהג להיכנס לחדר הטיפול כשהוא נע בזריזות ונראה ערני. אף על פי כן, נראה שד"ר מ' מעולם לא היה מודע לתוכן החדר, כשהוא מבחין לעיתים רחוקות ..בשינויים בהבעות הפנים, הלבוש או מצבי הרוח שלי, ומעולם לא חשף את הפנטזיות שלו לגביהם, לא באופן ספונטני ולא כשנשאל. לא התפתחו קשרי העברה יציבים. במשך תקופות קצרות נראיתי אמא פאלית קרה (לא אוהב, לא אהוב, לא נשי, מסוכן, ק), שעלולה להיות בלתי אמינה, של נער פרה-אדיפלי, שחביבותו הנדירה לכאורה תוביל לכך שהיא תפגע בו פיזית באופן פתאומי ובלתי צפוי בגלל הנאות משלה המוגדרות במעורפל, הקשורות לעתים קרובות לפעילויות בשירותים.
בפעמים אחרות, נדמה היה לי שייצגתי את אביו האלים, החלש מבחינה מוסרית, הראוותני מינית, הפרנואיד והחמדן, שהיכה את ילדיו הקטנים במהלך התקפי זעם, שאת הסיבות להם ייחס ד"ר מ' לכך שכנראה אנשי עסקים נאצים רימו אותו בעסקים. בדרך כלל, נראה היה שהייתי אך ורק עמית למקצוע, לא אישי. כמה חודשים לפני השיחה אותה אביא, עיצבתי מחדש את הקליניקה, שיניתי את התפאורה לאפריקאית, תוך שימוש בבדים בהירים ופסלי שנהב. (מי מאיתנו היה עושה את זה? ק) למרגלות הספה הייתה דמות של גבר יושב אוחז על ברכיו כלי נגינה גדול, מושיט את ידו אל המיתרים. החלק העליון של הכלי היה מורכב מראש שפונה קדימה. הראש (של הכלי) היה כמעט זהה לראשו של האיש, אבל רק קטן יותר, ובקושי מתחתיו.
נדמה היה שד"ר מ' לא היה מודע למראה השונה של החדר, במהלך הפגישה הוא ציין, ללא קשר או הקשר למחשבות אחרות, שהוא קרא שלנשים אבוריג'יניות יש לפעמים איבר מין מוסתר ומערכת שיניים נשלפת בפות. כמה מפגשים מאוחר יותר הוא הזכיר, כנראה לגמרי מחוץ להקשר זה וללא קשר לכל חומר מילולי אחר, או אירוע או סקרנות שיכולתי להבחין בה, שכנער צעיר תהה פעם אם הצבע החדש בקירות השירותים הוא דם. במהלך כשישה חודשים שלאחר מכן, לא היה אזכור נוסף לאף אחד מהנושאים הללו ולא התייחסות לקישוטים אשר בקליניקה.
>>>>>
המטפל ברייס מונה מספר רשמים הפרוסים לאורך חצי שנה, והוא גם מונה התעלמויות מהדקורציה והפסל שהכניס לקליניקה. של מי האסוציאציות פה? למה בחר את הפסל? למה בחר את האסוציאציות של המטופל ולא חומרים אחרים שאני מאמין שהיו בשפע במהלך של חצי שנה? אנחנו לא יודעים. ואולי זה גם חלק מהעניין. נמשיך מעט:
>>>>>
יום לפני הפגישה שתתואר, ד"ר מ' דיווח על קטע מחלום שבו אדם בעל דמות מעורפלת וחסרת תנועה, שהזכירה לו שחקן פולו נשי סלב וידוע לשמצה, שעליו קרא לאחרונה, יושב על סוס. שחקן הפולו נודע כמתאכזר לסוסות שעליהן רכב מבחירה, ולפעמים מכה בהן עם הפטיש שלו. שום פעולה, שהייתה קשורה לרגש או לעיניין לא התרחשה בחלום. הרגשתי בטוח שהחלום מתאר באופן סמלי את טבעו של מצב ההעברה המרכזי מהפגישה הקודמת, שעוצב כנראה על ידי חשש, שכאם פאלית אשתמש בו לסיפוקים שלי (מזכיר לכולם הסיבה לטיפול חוסר יכולת להפסיק לקיים יחסי מין עם מטופלים, ק). תהיתי בשקט האם החלום הוא ביטוי של זיכרון מסך של אירועי חיים מוקדמים, הכולל אכזבה, סדיזם ובגידה בחדר שינה, בגלל הרכיבה על סוסים ואכזריותו של שחקן הפולו. המראה והגישה של המטופל עם כניסתו לקליניקה בפגישתנו הבאה היו חסרי תקדים. בניגוד לתנועותיו הנמרצות הרגילות, התנוחה הנוקשה על הספה ודיבורו הענייני, ביום זה נכנס ד"ר מ' ונראה כאילו הוא עדיין לא לגמרי ער, ונראה שהוא שט אל הספה, שם הוא שכב נינוח ושקט, ולראשונה נראה שהוא בטראנס קל. הרגשתי את עצמי גם נכנס למצב עצמי שונה, ומצאתי את עצמי מרגיש מפוצל פסיכולוגית, מתבונן בו, בעצמי, ובאינטרסובייקטיביות שלנו במנותק, תוך כדי מעורבות עמוקה. דמיינתי מחדש את חלומו וחשבתי בשקט שהוא ידבר על הפסל, ויפנה לפחדים הומוסקסואלים פסיביים. לאחר זמן מה הוא אמר שזה עתה הבחין בפסל בפעם הראשונה, ותהה אם הוא של אם ובנה. נראה היה שהיא מחזיקה א הבן באופן אינטימי מדי ושהיא ניסתה לקרב את ה"תחתית" שלו ל"אגן" שלה.
שמעתי את עצמי אומר, "אולי לגעת בתחתית שלו עם פין שיכול לצאת?"
>>>>>>
עצירה קלה:
המטפל בויאר אומר 'שמעתי את עצמי אומר' – הביטוי הזה מעיד על משהו לא מתוכנן וספונטני שיוצא מהמטפל – מעולמו הפנימי של המטפל. אבקש לעשות כאן הפסקה קצרה ולהביא פיסה ממאמר של פסיכואנליטיקאי קנדי בשם אלן קינדלר (Kindler, 2010) אלן, אדם שבשעות הפנאי שלו ניגן בקלרינט וכלים נוספים וגם רקד. שם המאמר: 'ספונטניות ואלתור בפסיכואנליזה'
הוא מדגים אלתור בצורה פשוטה, מילולית, ומאוד וויניקוטיאנית ביחס לסקוויגל, הוא כותב ככה:
'תחשבו על שתי ההתחלות המנוגדות הללו לקטע אימפרוביזציה תיאטרלי בין שחקן א' לשחקן ב':
א: למה אתה חובש את העוף הזה על הראש?
ב: אין לי עוף על הראש.
א: הו!
הסצנה נעצרת.
(דוגמא שניה: )
א: למה אתה חובש את העוף הזה על הראש?
ב: אז הוא עדיין שם? איך הוא נראה?
א: יש לו הבעה מאוד מוזרה על הפנים.
והסצנה ממשיכה וממריאה.
אלו הן דוגמאות המדגימות את אחד הכללים הבסיסיים של תיאטרון אימפרוביזציה. אפשר לקרוא להם ה'כן-אבל' וה'כן-ו'.
הכלל עבור שחקנים או שחקני אימפרוביזציה עשוי להיקבע כך: "לעולם אל תחסום את הסצנה על ידי שלילת המציאות של בן הזוג שלך." בדוגמה הראשונה, "אין עוף על הראש שלי", שחקן ב' שובר את הכלל הזה על ידי קריאת תיגר על המציאות שהציג א'. זה עוצר את התגובה וחוסם את הבנייה המשותפת היצירתית של סיפור. המחזה נעצר על עקבותיו. בדוגמה השנייה, ב' מקבל את המהלך הראשוני של א' שמציין את הבעיה ומבקש באופן מרומז את עזרתו של ב'. כלל ה"כן-ו" מאפשר למחזה להימשך ולהימשך ללא הגבלת זמן. ב' מפרט את חוויית העוף, ובכך נותן לא' את ההזדמנות לפתח את הסיפור הלאה ולהרחיב את המציאות של ב' לכיוון חדש. ההבעה המוזרה על פניו פותחת בפניו עולם שלם של משמעויות אפשריות לגבי הסובייקטיביות של העוף ומשמעותו ל-ב. מיותר לציין ששני השחקנים צריכים להרגיש בטוחים אחד עם השני כדי להמשיך לשחק בצורה חופשית.' (Kindler, 2010)
גם בטיפול שבו יש יצירה משותפת של משמעות חדשה (הסקוויגל הוא יצירה משותפת של משמעות חדשה) אשר עליה אנחנו מדברים היום – יש את אותו הכלל עליו אלן קינדלר מדבר 'כן-ו', התערבות אשר מאשרת את התרומה של המטופל לסיטואציה, מוסיפה איכות ספונטנית וקוראית לפיתוח נוסף.
נמשיך עם תיאור המקרה: המטופל של בויאר, בעצמו מטפל שקיים יחסי מין עם מטופלים, רואה לראשונה פסל שנמצא זמן רב מולו, רואה אימא – אישה ובן – ולהם תנוחה מוזרה. האנליטיקאי שומע את עצמו אומר: ' אולי לגעת בתחתית שלו עם פין שיכול לצאת?'
>>>>>
לא מופתע ומרוצה בעליל, הוא הגיב מיד:
ד"ר מ': "המכשפה הפאלית עמדה לאכול את הנזל וגרטל אבל הם דחפו אותה לתנור."
אנליטיקאי: "ואז היא לא יכלה לאכול אותם או להשתמש בפאלוס השיניים."
ד"ר מ: "לא." הוא השתתק והביט בחולמניות סביב החדר, בסופו של דבר שאל אם הבדים הצבעוניים שלא הוזכרו קודם לכן היו שם לאחרונה. לאחר שתיקה נוספת, הוא המשיך: "היה דם על הקיר של חדר השינה והייתי כל כך מבועת שלא יכולתי לחשוב או לזוז".
אנליטיקאי: "לפני מספר חודשים הזכרת את השאלה אם שינוי צבע בקיר האמבטיה הוא דם." הוא השתתק, נראה מבולבל, הרים את ידיו במחווה של הגנה עצמית ודיבר מה שנשמע כמו יידיש ממלמלת. הרגשתי מבוהל באופן מובהק, ותהיתי בשקט האם הוא ידמיין שאדם מאיים להיכנס לחדר דרך הדלת הסגורה והנעולה שלפניו. לאחר כמה רגעים של שתיקה, אמר ד"ר מ' שחשב שראה צל של גבר על הדלת הסגורה לרגליו.
אנליטיקאי: "כשמלמלת, חשבתי ששמעתי אותך אומר גולם ודיבוק".
ד"ר מ: "כן, גם אני חשבתי שכן, למרות שאני לא חושב שאני יודע מה פירוש המילים האלה, חוץ מזה שאני חושב שהן נוגעות לאנשים מתים."
הערתי שהוא מעולם לא דיבר יידיש בעבר בנוכחותי. הוא לא הופתע ואמר שחשב ששכח את שפת הילדות הזו. לאחר שתיקה ארוכה ומהורהרת, הוא המשיך, "זה הדוד שלי. הוא נכנס דרך הדלת ואני שמח לראות אותו, במיוחד כי אמא שלי כועסת עליי ומעליבה אותי”.
ד"ר מ' המשיך לדבר בשקט. "הוא היה נחמד אליי כשהוא ביקר, והחזיק אותי. אני חושב שמעולם לא ראיתי אותו אחרי שהייתי בערך בן שבע".
אנליטיקאי: "הוא החזיק אותך בחיקו אחרי שאמא פגעה בך?"
באופן ערני, אמר ד"ר מ, "לא ידעתי אז שהוא גולם או דיבוק. את זה למדתי רק כשלמדתי לבר המצווה שלי, וקראתי ספרות מיוחדת. כשהייתי בן ארבע או חמש הוא נהג לשכב איתי על המיטה ולהחזיק אותי". הוא נכנס שוב לטראנס שלו, והמשיך: אני מרגיש חם, מנוחם, ואהוב. לא אכפת לי כשהוא מכאיב לי בחור הקטן בתחת עם הזין הגדול שלו, אני רק רוצה לרצות אותו".
כשהוא חוזר לעירנות, הוא המשיך: "רק מאוחר יותר אני יודע שהוא פשוט משתמש בי כדבר ושאני צריך להפוך לקטטוני". אי אפשר, לדעתי, להעריך את מידת ההיענות של דר מ' ביחסי ההעברה למשאלתי הלא מודעת. שלושה מטופלים קודמים ראו בפסל השנהב – שני גברים במערכת יחסים מינית. לא הייתי מודע למשאלה שלי, שד"ר מ' יצטרף אליהם, באופן הייחודי שהוא רואה בפסל, מצד שני לא ניתן לשלול שהיתה לי משאלה כזו. בהיענותו כילד ליחסים שכפה עליו דודו היה ביטוי די ברור ביחסי ההעברה שביננו..
.. המקרה המרוכז הזה של משחק הסקוויגל היה הראשון והדרמטי מבין כמה במהלך שלוש השנים הבאות של האנליזה שלו. זה סיפק את הגילוי הראשון שד"ר מ' סבל מפסיכוזה בילדות, שאותה חי מחדש במשך חודשים בקליניקה. במהלך אפיזודות רגרסיביות, ד"ר מ' אכן התחדש ביחסי העברה-והעברה נגדית, ורגרסיות דמויות-קטטוניה שסימלו חוויות ממשיות וסימלו חוויות פסיכוטיות של ילדותו, שהתרחשו בין גיל שלוש עד עשר שנים. הפרטים שיחזרו את היותו לפעמים משוכנע שאני אחד מהוריו או גולם או דיבוק. מצבים רגרסיביים כאלה הוגבלו לזמנים בהם היה בקליניקה. הם דומים מאוד לאפיזודות נשכחות במהלך שנות בית הספר הראשונות שלו, כאשר היה בטיפול פסיכיאטרי ואושפז לזמן קצר. במשך כמה ימים בכל פעם, בעודו נסוג לצורה קלה של נוקשות קטאטונית, הוא דיבר בהזיה חולפת על הדמות של דודו שנכנס בפתח הדלת כדוד "שלא זכור" בעבר, שהוריו השתמשו בו כשמרטף עבור ד"ר. מ' מגיל שלוש עד שבע. הוא מעולם לא זכר מתי בדיוק או איך נודע לו שדודו, למיטב ידיעת הוריו, הפך פדופיל מורשע. ניתוח של היבטים של תפיסותיו וחוויותיו במהלך "משחקי הסקוויגל" נמשך עד לסיום האנליזה שלו. הדם שהוצג בתחילה כמו על קיר האמבטיה זוהה בסופו של דבר ככתמים על סמרטוטי מחזור שהושלכו אל קיר האמבטיה, אך נעקרו בפנטזיה לחדר השינה, כנראה בגלל שהיה משוכנע אז בימיו המוקדמים, שאמא דיממה לאחר שנפגעה מה"פטיש" של האב וגם מגופו שלו במהלך לידתו. בהדרגה, במהלך מצבים רגרסיביים שונים שלאחר מכן שכללו אשליות של דיבוק, או של עצמו כגולם, הוא קרא שוב פולקלור יהודי ונזכר שלמד על גלמים ודיבוקים בבית הספר העברי. הוא הביא דוגמאות של ספרות הפולקלור היהודי לפגישות והקריא בקול שדיבוק מתייחס ל"רוח רעה השולטת באדם, או לנפשו של מת השוכן בגופו של אחר ופועל דרכו" …… ד"ר מ' נזכר שבילדותו המוקדמת הוא נבהל באופן מיוחד לאחר ששמע דקלום מהאגדה, "הנזל וגרטל"; הוא היה חרד לנושאים של נטישה על ידי הוריו וקניבליזם. ' (Boyer, 1997)
>>>>
לסיום: הסקוויגל הינה פעילות משותפת למטפל ומטופל אשר בה באופן ספונטני ומעודד תגובה, המטפל מגרה ומשיב על תגובות המטופל. זהו מצב בייניים וויניקוטיאני אשר במהלכו נוצר מובן או פירוש שלא ניתן בבהירות לדעת מי מבין המשתתפים יצר אותו. אנחנו מדברים, אני מזכיר בתקופה אשר בה הרגרסיה בשירות הטיפול היה מהלך רצוי ואפילו הכרחי. פה, המשחק ההדדי, הוא רגרסיה משותפת של המטפל והמטופל. הספונטניות חשובה, ולכן חשובה הסביבה הבטוחה, בה נעסוק במפגש הבא. מצד שני מותר גם לטעות – כי זה אך ורק משחק.
>>>>>
Boyer, L. B. (1997). The Verbal Squiggle Game in Treating the Seriously Disturbed Patient [Article]. The Psychoanalytic Quarterly, 66(1), 62–81. https://doi.org/10.1080/21674086.1997.11927524
Grolnick, S. A. (1990). The work and play of Winnicott [Book]. J. Aronson.
Kindler, A. (2010). Spontaneity and Improvisation in Psychoanalysis [Article]. Psychoanalytic Inquiry, 30(3), 222–234. https://doi.org/10.1080/07351690903206181
Winnicott, D. W. (Donald W. (1992). Psycho-analytic explorations (C. Winnicott, R. Shepherd, & M. Davis, Eds.) [Book]. Harvard University Press.
