- היכולת להיות לבד
אני מזכיר שהמפעל בין שעה לשעה נמצא היום בקומה השלישית מתוך ארבעת הקומות של הפסיכואנליזה. בכל קומה הפרקטיקה הטיפולית שונה, מפני שהבנות המטפלים את נפש האדם שונות, שיטות ההתערבות שונות, והמטרות הטיפוליות שונות. בקומה הראשונה של פרויד והאורתודוקסים, אדם הוא מערכת שלמה ומבודדת, אשר מחולקת למבנים (אגו, איד סופר אגו), לדחפים (מין ותוקפנות), ולחלקים מודעים ולא מודעים. בקומה השנייה, אשר התפתחה לאחר לכתו של פרויד האב, האנליטיקאים התפצלו ל'פסיכולוגיית האני' אשר התמקדה בהתמודדותו של האני עם העולם החיצוני ועם הדחפים, וכך גם בחדר הטיפולים אשר שימש מעבדה להעצמת התסכול. העצמת התסכול במטרה להציב בפני ה'אני' עובדות אשר יגרמו לו לתובנה – insight. ובקומה השנייה התפתחה גם תיאורית יחסי האובייקט. באגף הזה העולם הפנימי רוחש יחסים בין דמויות נפשיות דרמטיות המוזנות ומנפישות את דחפי המוות והמין. העולם הפאנטזמי לפי מטפלים אלו – עולה על כל דמיון ולא מבייש שום סרט פאנטזיה מפחיד או מיני ככל שיהיה. גם פה המטרה היא תובנה של האגו, אך התובנה מרוכזת בעולם הפנימי ולא בעולם החיצוני והחברתי. מאהלר ראתה עצמה קלייניאנית, אבל בהחלט הכינה את הקרקע לקומה הבאה:
בקומה השלישית, הזרם השלישי של הפסיכואנליזה, מוביליו הם וויניקוט, ביון וקוהוט. אני קורא לקומה הזאת: 'הקומה הרגרסיבית'. פה אנחנו נמצאים. המטפלים הללו מובילים חשיבה קלינית התפתחותית. אך שלא בדומה לחוקרים התפתחותיים מדעיים, פה ההתפתחות מבוצעת, באופן מעשי בקליניקה – ולשם כך דרושה רגרסיה הדדית של המטפל והמטופל ליחסי אם-תינוק.
' אני רוצה לבדוק את יכולתו של הפרט להיות לבד, מתוך הנחה כי יכולת זו היא אחד מסימני הבגרות החשובים ביותר בהתפתחות הרגשית.
כמעט בכל הטיפולים הפסיכואנליטיים שלנו מגיעים מקרים שבהם היכולת להיות לבד חשובה למטופל. מבחינה קלינית זה עשוי להיות מיוצג על ידי שלב של שקט או פגישה שקטה, והשקט הזה, רחוק מלהיות עדות להתנגדות, הוא מתגלה דווקא כהישג מצד המטופל. אולי כאן המטופל הצליח להיות לבד בפעם הראשונה. אני רוצה לכוון את תשומת הלב להיבט זה של ההעברה שבו המטופל נמצא לבד בפגישה האנליטית. מן הסתם נכון לומר שבספרות הפסיכואנליטית נכתב יותר על הפחד מלהיות לבד, או לחילופין, על המשאלה להיות לבד, ופחות על היכולת להיות לבד; כמו כן, נעשתה כמות ניכרת של עבודה על מצב ההימנעות (מקשר, ק), מנגנון הגנה המרמז על אפשרות של רדיפה (פראנויה, ק). נראה לי שהגיע הזמן לדיון על ההיבטים החיוביים של היכולת להיות לבד.' (Winnicott, 1958)
<<<<<<
המטפל הוויניקוטי נמצא בדילמה. הוא או היא מנסים לענות על צרכי התלות והרגרסיה של המטופל. אך יחד עם זאת, אף מטופל, לא משנה כמה מדוכא או סכיזופרני הוא, אינו נמצא באותו מצב פסיכולוגי כמו (ממש) תינוק. …מחקרי תצפית על תינוקות מראים שגם תינוקות מבחינים בין עצמם לבין אחרים… לפיכך, אפילו התינוק התלוי באופן קלאסי אינו יצור תלוי לחלוטין. אף על פי כן, גם המטפלים בתינוקות, וגם המטפלים בסיגנון וויניקוט צריכים להיות סובלניים כלפי צרכי התלות, והכי חשוב, הרגרסיביים של אלה שבאחריותם. כאן הופכת סביבת ההחזקה של ויניקוט למושג מכריע. כאשר התינוק זקוק לתמיכה חיצונית במובן המילולי והן הממשי, כאן מתרחשת הפעולה הממשית המותאמת של יכולת ההחזקה המופנמת של המטפל אשר במקורה מועברת באופן בינדורי. ויניקוט מפרט זאת במאמרו "The Theory of the Parent-Infant Relationship" (1960d):
זה כולל את כל שגרת הטיפול לאורך היום והלילה, וזה לא אותו דבר עם שני תינוקות כי זה חלק מהתינוק, ואין שני תינוקות זהים. כמו כן, ההורה עוקב אחר השינויים היומיומיים הדקים השייכים לגדילת התינוק ולהתפתחותו, פיזית ופסיכולוגית כאחד. [עמ' 491
ויניקוט הרגיש שהחזקה זו נחוצה כדי שהמטופל יחווה תחושת המשכיות כלשהי, תחושת הוויה מתמשכת (a going on being feeling), כלשונו. זה (יכול להיות מורגש) כשיש תחושה שמחזיקים אותך; שיש רשת ביטחון במקום הבטון הקשה של רצפת הקרקס; הוא לא יופל, פיזית או מטפורית; שאדם יכול לחוות את עצמו, ולהיות את עצמו. ויניקוט כתב 'להיות' לפני 'לעשות', שכן פעולה שמרגישה אותנטית ולא רק סתם פעולה, חייבת להתרחש מפלטפורמה של תחושת יציבות והמשכיות. ..(Grolnick, 1990)
>>>
על היכולת להיות לבד כותב בונמינו (Bonaminio, 2020): 'החלטתי להתייחס לשלוש הדוגמאות הקליניות הללו (דוגמאות קצרות שנתן בונמינו בראשית המאמר שלו, ק), … בעיקר כדי להראות את הדרך הרב-גונית שבה מתבטאת התחושה של 'להיות לבד' ביחסים האנליטיים: תחושת חופש, תחושה של מאסר, וחוויה של חרדות פרימיטיביות מנפילה אינסופית. ולא רק זה, ישנן דרגות מרובות של תחושת הבדידות. לעתים קרובות אנו נתקלים בתצורות השונות הללו באנליזה, ואנו מתמודדים איתן בדרכים שונות, אנחנו (המטפלים, ק) מתאימים את עצמנו לעוצמות של רגשות המטופל…….
במאמרו, "היכולת להיות לבד" (1958) ויניקוט מתייחס לבעיית ההתבגרות (או ההתפתחות) הרגשית …… ויניקוט מתאר את 'היכולת להיות לבד' כמצב מורכב, …. הפרדוקס שוויניקוט מדגיש הוא שהיכולת להיות לבד מורכבת מהיכולת להיות לבד – בנוכחות אדם אחר, (הערה שלי: לא מדובר בחוויה של אני לבד, בנוכחותך כי אתה לא רואה אותי. מדובר בחוויה שאני יכול להירגע ולהיות עם עצמי בזכותך. דגש על המילה בזכותך, ק) חוויה שמקורה בשלב התלות המוחלטת, שבו האמא מאבטחת את האגו של הילד באופן ממשי ויסודי. למשל, האם מבשלת, או קוראת ספר על הספה, או מדברת עם חברה או עם בעלה (סליחה על הנימה השוביניסטית, איטליה 2020, ק), אבל מדי פעם היא "זורקת" מבט על הילד שלה שמשחק, לאו דווקא בצעצועים, ולא בהכרח עושה הרבה רעש, לפעמים בצורה "מופנמת", בפנטזיה, משחק שמתגלה רק ברמזים של תנועות ידיים או מלמול בלתי מורגש (וכאן אלמנט האמון בין האם לילד משמש כמו דבק חיוני). הנוכחות של ה'אחרת' הזו, עשויה להיות מוכרת בהתחלה על ידי האם או על ידי מתבונן מבחוץ, אבל לא על ידי הילד, המוגן באופן זמני מפני פגיעות טרור, מה שמאפשר להתפתחות האגו להוסיף להתקדם, ובסופו של דבר להיות מסוגל להיות 'ממש לבד'. (יש כאן רעיון שיכול להתכתב בקלות עם רעיון הלידה הפסיכולוגית של מאהלר והמטאפורה שלה שבה הילד בוקע מהביצה הסימביוטית, ק)
כפי שאנו יכולים לראות, ויניקוט לעולם אינו נוטש את היסודות של התיאוריה שלו על חשיבות הסביבה המזינה: אך כרגיל הוא רואה אותה במונחים של תהליך שאסור לו "להיות מובן מאליו" (כפי שהוא חוזר על עצמו לעתים קרובות כל כך), אלא מלווה בהדרגה את הילד (הספציפי, ק) ברכישת יכולות מסוימות.' (Bonaminio, 2020)
<<<<<
דוגמא קלינית קצרה שמדגימה גם את עומקי העמדה הרגרסיבית, ובפרט את הנושא שלנו היום: 'היכולת להיות לבד', ולא פחות מזה את חשיבותו של המטפל באפשרות הזאת של 'להיות לבד'. בונומינו (Bonaminio, 2020): 'מטופל שלי מלפני שנים רבות, איש צעיר בזמנו וכיום מנהל בכיר, מגיע אליי בגלל חרדות קלסטרו-אגרופוביות חזקות והתקפי פאניקה נרחבים. באופן מפתיע, באחת משנות הטיפול האחרונות, הוא מחליט לצאת לסקי עם חברתו. 'לראשונה!' הוא מכריז בפני שהוא יגרום להפרעה בטיפול שלו למשך שבוע: 'הגיע הזמן', הוא אומר. העניין קצת גורם לו לחרדה, אבל הוא מרגיש בטוח יותר. אני מזהה מופע של מאניה – שנועדה לעזור לו להתמודד עם חרדת הפרידה – שאינני מפרש, מתוך מחשבה שנכון יותר לתת לו לחוות את החוויה הזו.
ביום האחרון של טיול הסקי, רכבל הסקי שלו נתקע למשך חמש דקות, רגע לפני שהוא מגיע לתחנה. הוא נתפס בפאניקה. הוא מנסה להירגע אבל לא מצליח להרגיע את הפחד שלו מ"להיות תלוי באוויר".
למרות שהוא כמעט בתחנה – יש כחמישה מטרים בינו לבין נקודת הסיום – הוא באופן די לא מודע קופץ למטה, נופל בצורה קשה אך לא בצורה קטסטרופלית. בהתעלם מתוכחות הצוות, הוא מדדה למלון שלו, מחפש את הרכבת הראשונה לרומא ומכניס את עצמו למסע של שבע שעות. הוא משאיר כרטיס נוסף לבת הזוג שלו.
מאחר שהתאונה קרתה בבוקר, הוא מגיע במונית בדיוק בזמן למפגש יום שישי שלו, שהוא האחרון בשבוע. כאילו הופתע לגלות אותי שם כשאני פותח את הדלת (אני "ידעתי", תיארתי לעצמי שזה הוא) הוא נושם אנחת רווחה. הוא שוכב בעצב על הספה, ואומר, "אז זה נכון, אתה תמיד כאן… זה לא בולשיט". הוא מספר לי על החוויה שלו, בדיוק כפי שתיארתי אותה כאן. ואז הוא שותק זמן מה. השקט הזה מרגיש "כאן-ועכשיו", כבעל צורה של חוויה, של יכולת להיות לבד בנוכחותי. אני אומר לו שכאשר מעלית הסקי נתקעה, רק באותו רגע, הוא הבין שהוא באמת לבד, בלעדיי. הוא ניסה בעבר לטשטש את המודעות לעובדה הזאת. במקום זאת, באותו רגע הוא הרגיש אבוד בחלל הבין-גלקטי (לפני זמן רב הוא נהג לחלום שהוא תלוי בחלל החיצון, עושה "הליכה בחלל", כאשר הכבל שמחבר אותו לחללית נקרע – ההתייחסות הייתה ברורה לטראומה של הלידה ).
עם זאת, עכשיו כשהוא מצא אותי בחוץ (בעולם, ק), אולי הוא יכול למצוא אותי שוב בתוך עצמו. "אני תוהה," הוספתי לומר, "אם לקחנו צעד קדימה בטיפול. אולי אתה כבר לא מרגיש אבוד בחלל, כי חווית את העובדה שאני כאן".'
>>>>>>
מעבר לדוגמא היפה, יש כאן הייתי אומר שיתוף בחוויה יומיומית של מטפלים דינמיים, אשר לעיתים השעה – והזמן של מטופל מסוים מתקיימים למרות שהחדר ריק. זו דוגמא יפה לכך שהשעה והחדר מחזיקים משהו מעבר לשני האנשים. משהו אינטרסובייקטיבי אולי.
>>>>>>
עוד דוגמא, הדוגמא המרכזית בשיחה היום: מטופלת אשר בטיפול שלה, הבקשה שלה מהמטפלת לרגעים של שקט ביטאו את התבססותה של היכולת להיות לבד (Johns, 1996): 'א', בשנות השלושים המאוחרות לחייה, הגיעה לבושה כמו בובה, לא מסודרת, עם מסה של שיער מחומצן ומסולסל, הרבה איפור וגוון קול של ילדה קטנה. היא גרה בבית הוריה, מעולם לא עבדה, וחבריה המעטים כבר התרחקו. היא פנטזה על דמויות גבריות זוהרות, ובאופן לא מציאותי האמינה שהם ניתנים להשגה. היא לא חיה בעולם האמיתי, אבל המשפחה המאוד קרובה ואינטנסיבית שלה אפשרה לה קיום כוזב (מתכתב כמובן עם האני הכוזב, ק). היא הייתה בודדה, אבל אף פעם לא באמת לבד. המשפחה עברה דירה פעמים רבות, ומעולם לא התיישבה באמת במקום אחד. א' הייתה הילדה 'המיוחדת' של אביה, ונראה היה שזה תלוי בהיותה תינוקית. אמא שלה, לבושה בבגדים אלגנטיים וציפורניים אדומות ארוכות, נשמעה תוססת ותחרותית, די בסתירה לבתה הכאוטית והילדותית. האח הבכור התעלל והשפיל את א', במיוחד במהלך התבגרותה, הוא לעג להתפתחותה (המינית) ולעניין שלה בבנים. אף אחד מההורים לא חילץ אותה, אלא התייחסו לכך כהקנטה רגילה בין אחים.
(הערה קצרה: משפחה אינטנסיבית. מתפקדת במובן החיצוני, כולם בבית. ובכל זאת הילדה מרגישה לבד. אין את היכולת להרגיש לבד במובן הוויניקוטיאני. זו דוגמה מצויינת לחוויה של לבד שוויניקוט בהחלט לא מתכוון אליה, ק)
המעברים של המשפחה הביאו לכך שהיא נאלצה להחליף בית ספר לעתים קרובות. היא פיתחה פובייה מבתי ספר, ולעתים סירבה ללכת אליהם. לאמא שלה היה אכפת ממה שאנשים עלולים לחשוב, היא חששה שאנשים חושדים שהמשפחה 'לא בסדר', ולמעשה הסתירה את הסירוב של א' ללכת לבית הספר בתואנה למחלה, ודרשה מהילדה להישאר איתה בבית. אבא היה מבין יותר, וארגן מטפלת (נאני, ק). הדאגה לכאורה הזו כלפיה עמדה בניגוד לאופן שבו מותר היה לאחיה להציק לה. א' הסבה הנאה להוריה בהיותה ילדה קטנה ויפה במיוחד, שניתן היה להשוויץ בה מול מבוגרים. עם זאת, הייתה לה מעורבות מועטה עם ילדים בקבוצת השווים לה, במהלך שנות בית הספר היסודי שלה או בסביבות גיל ההתבגרות וגם אחריו. חייה נשמעו בודדים להחריד ותואמים לגיל העמידה; …
>>>>>>
אישה בשנות השלושים המאוחרות. שנשארה במובן מסוים ילדה – כבר אלמנט רגרסיבי התפתחותית. פיזית שנים ארוכות בבית, פיזית בחברתם של בני הבית, אבל רגשית מאוד בודדה.
יש פה פגיעה לא רק ביכולת להיות לבד מבחינה פסיכולוגית, אלא פגיעה ביכולת להיות לבד גם באופן ממשי.
>>>>>>
כאשר א' עזבה לבסוף את ביתה כדי ללמוד בקולג', היא החזיקה מעמד כמה חודשים לפני שחזרה ללמוד קרוב יותר, בקורס פחות תובעני שארגנה אמא שלה. היא קיבלה הסמכה אך מעולם לא השתמשה בה. כאשר א' הפכה יותר ויותר מדוכאת, רופא המשפחה שלה ייעץ לה ללכת לפסיכואנליזה. בחוכמה, הוא הציע לה להסתיר את שמי מבני משפחתה, בידיעה שהם לא יוכלו להתאפק מלנסות ליצור איתי קשר. (שוב, דוגמא על ההתקפות של המשפחה על היכול שלה להיות לבד, ק) לרוע המזל, הוא העריך אותה לא נכון, והיא לא יכלה לעמוד בפיתוי לחשוף את האמת. כתוצאה מכך, מההתחלה, נאלצתי לשמור על הגבולות נגד התקפת ההורים על מערכת היחסים שלנו …. ההתחלה שלנו הייתה קלה אך שטחית. המטופלת א' דיברה בחופשיות ובפתיחות, והראתה לי את יכולתה לשעשע ולהקסים. היא קיבלה בברכה ובתדהמה נאיבית את ההתערבויות שלי, אבל לא הייתה לה מידה מסויימת של ביישנות או של עמוד שידרה; היא הזכירה לי את ילד הפנימייה, שהוא ידידותי עם כולם, ושנראה בוטח בעצמו. ההיסטוריה של משפחתה עלתה, והצביעה על משפחה עם מעט גבולות פנימיים, אשר יש לה מיעוט קשרים עם העולם החיצון. היו סטנדרטים גבוהים ביחס לאנשים מבחוץ בנושאים של צניעות פיזית נורמלית, אך בתוך הבית, היתה התעלמות מהם. לא התרחשה התעללות מינית ממשית, אבל החשיפה לעניינים מיניים הייתה לפעמים מרגשת מדי. בהתחלה החומר כלל את האב, המגונן יתר על המידה, והקונפליקט שלה בין המשאלה הזועמת לברוח מהפולשנות שלו לבין ההתרגשות שלה ממנו. המשאלה (האדיפלית, ק) להפריד בין ההורים הייתה שקופה. מצאתי את עצמי תוהה לגבי האמא, שלא הייתה בשבילי אדם אמיתי במשך זמן מה, אלא איכשהו דו-מימדית. היא התגלתה בהדרגה כאישה שברירית, חרדתית באופן נואש, לא רצויה על ידי הוריה שלה, שהייתה, חוץ מהנרקיסיזם שלה, גם תלויה לחלוטין בבעלה, והייתה זקוקה לביטחון שקיבלה מקרבת ילדיה, ולכן גם עוררה אשמה בכל רצון של א' לחקור את העוֹלָם. כך, לאחר זמן מה התחלנו להבין משהו מהשיתוק הפנימי של א', והכמיהה שלה, לצד הפחד שלה, להפוך לאדם בזכות עצמה. שתיקה החלה להיכנס למפגשים. הפטפוט התמידי, שראיתי בו הן כדרך להימנע מקשר אמיתי ביננו, והן כדרך להחזיק אותי ולשתק אותי, הפסיק בהדרגה, וא' הפכה לרפלקטיבית (יכולה לראות פנימה, ק), מסוגלת להביע את עוינותה ואת היותה עצובה. השתיקות במפגשים התארכו. לא חשתי חרדה לגביהן, שכן ראיתי את פניה של א', והבעתה הגופנית, תנועתה, שינויים בקצב הנשימה, צבע העור, המתח בידיים וכל הרמזים הקטנים שמקבל אנליטיקאי.. נראה היה שהיא שקועה בעצמה, ואני לא הרגשתי מודרת. ' (Johns, 1996)
>>>>>
קפיצה קצרה לוויניקוט במאמרו הנוכחי 'היכולת להיות לבד' (Winnicott, 1958)
'אמנם סוגים רבים של חוויה דרושים לביסוס היכולת להיות לבד, אבל יש אחד שהוא בסיסי, ואשר בלעדיו היכולת להיות לבד לא מתגבשת; החוויה הזו היא של להיות לבד, כתינוק וכילד קטן, בנוכחות האם. לפיכך הבסיס ליכולת להיות לבד הוא פרדוקס; זו החוויה של להיות לבד בזמן שמישהו אחר נוכח. כאן משתמע סוג די מיוחד של מערכת יחסים, שבין התינוק או הילד הקטן שנמצא לבד, לבין האם או המחליפה של האם שלמעשה נוכחת בצורה מהימנה גם אם היא מיוצגת לעת עתה על ידי עריסת התינוק או העגלה או האווירה הכללית של הסביבה הקרובה. אני רוצה להציע שם לסוג היחסים המיוחד הזה…. באופן אישי אני אוהב להשתמש במונח יחסי-אני, שהוא נוח בכך שהוא מנוגד די ברור למילה יחסי-איד, שהם תסביכים חוזרים (וויניקוט מתכוון לדחפים, ולכפיית החזרה, ק) במה שאפשר לכנות חיי האני. קשרי אני (אגו) מתייחסים למערכת היחסים בין שני אנשים, שאחד מהם בכל מקרה לבדו; אולי שניהם לבדם, אך נוכחותו של כל אחד מהם חשובה לשני. אני סבור שאם משווים את המשמעות של המילה 'liking' למשמעות של המילה 'loving', אפשר לראות ש'liking' הוא עניין של קשרי אני, בעוד שloving היא יותר עניין של יחסי-איד, בין אם בצורה גסה או בצורה סובלימטיבית. .. '(Winnicott, 1958)
>>>>
נחזור למקרה של א':
כשהזכרתי את השתיקות, אמרה לי שהיא מעריכה אותן, ומרגישה שבמהלכן היא יכולה להיות עצמה בצורה אחרת. … יום אחד א' שאלה אותי בהיסוס אם הפגישה הבאה יכולה להיות שקטה לחלוטין. אמרתי שנוכל לחכות ולראות מה יקרה בפעם הבאה. באותו יום, היא באה, הביטה בי בסקרנות, נשכבה ושתקה במשך 50 דקות. הפגישה לא הרגישה בשום פנים ואופן ריקה. היא שכבה בנחת, והיה ברור שהיא חיה נפשית ושמתרחשים בתוכה מחשבות ורגשות. מצאתי את עצמי מתחברת למה שידעתי עליה, והיו פרשנויות שאולי הייתי עושה, אבל היא ביקשה (שתיקה), והרגשתי שצריך לכבד אותה. הייתי מודעת לכמה הפרטיות שלה, הפיזית, הרגשית והאינטלקטואלית, נרמסה בידי משפחתה. בסוף הפגישה היא קמה ללכת, ובפתח הדלת אמרה בשקט, 'אלה היו חמישים הדקות הכי טובות בחיי'…. נראה היה שאימה הפגועה נרקיסיסטית של א' לא הייתה מסוגלת להיות ב'שתיקה מספיק טובה', ושהיא הייתה תלויה בקסמיה ובתשומת הלב של בתה כדי לתמוך בתחושת העצמי שלה. את האבא ראיתי כבעל היבט אימהי חזק משלו, היבט שהתחרה באמא עצמה, והתערב בציר השברירי: אמא/תינוקת. לכודה בין השניים, א' הייתה צריכה להתייחס, ללא הרף אל אחד מהם וגם לשניהם, ולא הצליחה למצוא מקום לפתח תחושה של עצמי אינדיבידואלי. בפסיכואנליזה שלה ובשתיקות שלנו, יחד עם הפרשנויות הרגילות יותר, המשקפות את הקונפליקטים המוקדמים והאדיפליים, צצו עבורה התחלות של המרחב הזה והנפרדות התאפשרה. '
>>>>
עד כאן היכולת להיות לבד:
היכולת להיות לבד מתפתחת כאשר יש מיצוי חיובי של הקשר הסימביוטי ונוצר ביטחון מספיק בסביבה. ובאותו האופן, סביבה טיפולית יציבה ובטוחה שנשמרת על ידי מטפלת בוגרת ויציבה, תאפשר למטופלת דרגת ביטחון כזו שבה ההגנות יחלשו, והיא תוכל להיות לבד בנוכחות המטפלת. יש כאן משמעות נוכחת ובוזמנית להימצאותה של המטפלת ולאי התערבותה. באופן ממשי מדובר בשתיקות שאינן הגנה, אינן חרדה ואינן תוקפנות – אלא להיפך שתיקות שמבטאות קשר ויצירתיות. גם אם לא נאמרות מילים, טוען וויניקוט, עדיין התהליך הטיפולי ממשיך לשלב מאוד חשוב, היכולת להיות לבד.
Bonaminio, V. (2020). The Capacity to Be Alone: Reflections on Winnicott’s 1958 Article. Ital. Psychoanal. Annu, 14, 127–136.
Grolnick, S. A. (1990). The work and play of Winnicott [Book]. J. Aronson.
Johns, J. (1996). The Capacity to be Alone [Article]. Journal of Child Psychotherapy, 22(3), 373–377. https://doi.org/10.1080/00754179608254508
Winnicott, D. (1958). The Capacity to be Alone [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 39(5), 416–420.
