- היכולת לאכפתיות/דאגה
המאמר שיעמוד במרכז המפגש היום, נכתב על ידי וויניקוט (Winnicott, 1984) מתוך הרצאה שנתן בארצות הברית בשנת 1962. שם המאמר: 'התפתחותה של היכולת לאכפתיות'.
במובן מסוים אני חושב שזו פסגת הפסיכולוגיה של וויניקוט. אם אני מדמיין, בשנות הארבעים, החמישים את וויניקוט בפינת הקפה בטוויסטוק לונדון, בהפסקת תה או קפה מדבר עם חברים עם מלאני קליין ביון ואחרים. אני מדמיין אותו אומר להם אני חושב כמוכם, אני חושב בקו אחד עם פרויד, אבל אני מציע רק לשנות את המילים והשמות של המבנים הפסיכולוגיים למילים רכות יותר. אני חושב – ככה אני מדמיין אותו אומר – שאם נגיד 'אכפתיות' במקום 'שלב דיכאוני' שנשמע חולני וכבד\, או במקום 'הלידה הפסיכולוגית' שנשמעת דרמטית– גם נשמע יותר עממיים ונגישים לקהל הרחב (לוויניקוט היתה פינה בתוכנית רדיו, וגם יפתחו בפנינו אפשרויות חשיבה חדשות.
ולכן וויניקוט כותב את המאמר. משתמש במילה האנגלית 'concern'
יש אשר תרגמו לעברית את המילה האנגלית concern למילה 'דאגה' – ואז מדובר ביכולת לדאגה.
היום ננסה להרחיב את הביטוי concern לצרכים קליניים – אך נעשה זאת עדיין ברוחו של וויניקוט. המקרה שאביא מדבר על פרופסור באוניברסיטה שממוקד בסטודנטים ונערים צעירים. שמה העניין שלו, ושם מופיע שיבוש גלוי ב'יכולת לדאגה'.
אבל אני מעוניין להתמקד יותר מכך. התינוק מתקיים בגלל שאמא שלו מספקת לו את צרכיו הביולוגיים. אם התינוק לא יפתח אכפתיות, אם הוא לא ירגיש מגע פסיכולוגי, אזי הוא לא יוכל באותה מידה לקבל הזנה פסיכולוגית ולקיים קשר בינאישי. ככה גם המטופל בקליניקה: אם למטופל ממש לא אכפת, מהמטפל, אזי הטיפול לא יוכל להיות חי ומזין. המטופל בהדרגה מפתח קשר אכפתי ודואג למטפל ואלו חדשות טובות מבחינת הטיפול. אכפת לו מה המטפל מרגיש, מה המטפל חושב, האם נוח לו למטפל – להתארח בעולמו של המטופל? המטופל מרגיש תחושות של אשמה וצורך לתקן את עצמו למען המטפל או ביחס למטפל. זו אכפתיות ההולכת ומתפתחת וחשוב שתתפתח – כי הטיפול צריך להיות משמעותי רגשית.
אז וויניקוט (Winnicott, 1984) אומר:
'המילה 'דאגה' משמשת לתיאור חיובי של תופעה שמתוארת באופן שלילי על ידי המילה 'אשמה'. תחושת אשמה היא חרדה הקשורה למושג אמביוולנטיות, ומרמזת על מידה של אינטגרציה באגו האינדיבידואלי, (וויניקוט רומז פה על תיאורית הדחפים של פרויד, ק) המאפשרת שימור של אובייקט-מופנם טוב יחד עם הרעיון של הרס שלו. דאגה מרמזת על אינטגרציה נוספת, וצמיחה נוספת, ומתייחסת באופן חיובי לתחושת האחריות של הפרט, במיוחד ביחס למערכות יחסים שאליהן פלשו הדחפים היצריים.
דאגה מתייחסת לעובדה שלאדם אכפת, או שזה נוגע בו, ושהוא גם מרגיש וגם מקבל אחריות.
ברמה החשיבה על התפתחות האנושות, אפשר לומר שהדאגה היא הבסיס למשפחה, שבה שני בני הזוג לקיום יחסי המין – מעבר להנאתם – גם לוקחים אחריות על התוצאה. אבל בחיי הדמיון הכוללים של הפרט, נושא הדאגה מעלה סוגיות רחבות עוד יותר, ויכולת דאגה נמצאת בבסיס כל משחק ופעילות בונה ) (עוד רגע נפתח את הביטוי 'פעילות בונה', ק). היכולת לדאגה שייכת לחיים נורמליים ובריאים, וראויה לתשומת לב הפסיכואנליטיקאי'.(Winnicott, 1984)
>>>>>>>
סליגמן (Seligman, 2021): 'כאן הוסיף ויניקוט מימד מכריע לנקודת מבטו ההתפתחותית-קלינית הרדיקלית ממילא, תוך שימת דגש על "פעילות בונה" כגורם מכריע בהתפתחות והתקדמות טיפולית. זה יכול להופיע בתחומים רבים – עיסוק בתחומי עניין אישיים, תחביבים, אמנויות, עבודות בית, מקצועות ועבודות, ועמדה פוליטית. אולי אפילו יותר חשוב, לפעילות המטופל בתוך האנליזה, כולל פעילותו בתוך יחסי ההעברה, יכולה להיות השפעה טיפולית ישירה. התועלת הקלינית היא מהותית וייחודית – מניעים של בנייה (יצירה, ק) תומכים בהתקדמות הטיפולית, ובלעדיהם יהיה קשה לטפל בהרסנות. ויניקוט מציע תוספת משמעותית לתמיכה שלו ב"המתנה" של האנליטיקאי ומתן סביבה בטוחה.
פעילות בונה ובריאה וצמיחה פסיכולוגית טבעית הן בסיסיות; …. רוב התיאוריות הפסיכואנליטיות התעלמו ממניעים כאלה, במקום זאת הסתמכו על המשגות לגבי רגשות ונטיות שליליות; אשמה היא הדוגמה הכי בולטת כאן. כאשר ויניקוט מזכיר לקהל הקוראים שלו שהעניינים האלה ראויים ל"תשומת הלב של הפסיכואנליטיקאי", הוא גוער באלה שלא הביאו אותם בחשבון.' (Seligman, 2021)
>>>>>>>
שתי מילים על מה שזליגמן אומר. אנחנו בקומה השלישית – הקומה הרגרסיבית. אמצעי הטיפול ומטרות הטיפול אחרים. יש פה מהפך. לא עוד פירושים ותובנות. לא עוד חתירה לאמת וידע ממשי, הייתי אומר 'היסטורי'. לא חשובה האנמנזה של המטופל. אלא מרחב רגוע, חיובי, אשר מאפשר יצירה של מהויות נפשיות חדשות. הדגש הוא על המילה יצירה – הבנייה.
>>>>>>
איצ'גויאן (Etchegoyen, 2018): 'ויניקוט (1945, 1955) מחלק את המטופלים…, לשלושה סוגים, אשר, בסופו של דבר, ניתן לצמצם אותם לשניים. יש, מצד אחד, נוירוטיים, שהגיעו לדרגת בגרות גבוהה. הם מתייחסים לאובייקטים שלמים, הם מבדילים בין אובייקט לסובייקט, הם מבחינים בין הפנימי לחיצוני. הם אנשים שסובלים ברמת היחסים הבין אישיים ומהפנטזיות שצובעות את היחסים הללו. ואז יש את אותם מטופלים שלא הצליחו לצאת ממה שוויניקוט מכנה 'שלב (פיתוח היכולת ל) הדאגה' – כלומר, העמדה הדיכאונית; אלו מטופלים דיכאוניים, מלנכוליים או היפוכונדרים, שמה שעומד אצלם על הפרק הוא עולמו הפנימי של המטופל, ולא, אם נאמר זאת בפשטות, היחסים הבין-אישיים האובייקטיביים. למרות שקבוצה זו שונה מהקודמת, הטכניקה הקלאסית של פרויד עדיין חלה עליהם. לבסוף, ישנם אותם מטופלים שמה שמופרע אצלם הוא ההתפתחות הרגשית הפרימיטיבית. קיימת בהם העברה ראשונית-פרימיטיבית, שבשום אופן לא יכולה להיות מוגדרת כ'נוירוזת ההעברה' …. שימו לב שכאן, ויניקוט משתמש בביטוי "נוירוזת העברה" במובן הרחב, כמצב שהולך ומתגבש בטיפול. קיימות אפוא שתי צורות של העברה: נוירוזת ההעברה האופיינית (הרגילה), שבה מצבים מהעבר משוכפלים בהווה, כפי שאמר פרויד ב-1914, והעברה ראשונית-פרימיטיבית, התואמת התפתחות רגשית פרימיטיבית. במצב האחרון, לפי ויניקוט, לא העבר מגיע להווה (או משוכפל בהווה), אלא ההווה הפך בצורה ברורה ופשוטה ל(התרחשותו של ה) עבר: לתופעת ההעברה יש כאן מציאות מיידית, וזה מאלץ את האנליטיקאי להתעמת איתה, לא עם היכולת הפרשנית המקובלת שלו, אלא עם עמדות (הכוונה שהאנליטיקאי לא מדבר אלא מתנהג באופן תואם, ק).
אמנם נכון שלא תמיד ברור מהן העמדות הללו עליהן ויניקוט מדבר, אך ברור שהוא חושב שהתפתחות רגשית פרימיטיבית אינה נגישה לפרשנות, שזה לא עניין של הבנתה, אלא משימה של יצירתה מחדש (או, שמוטב, לאפשר לה ליצור את עצמה מחדש באופן ספונטני). ..' (Etchegoyen, 2018)
>>>>>>>>
זליגמן מדבר על סגנון הכתיבה של וויניקוט. אין להתבלבל – סגנון הכתיבה הוא גם סגנון הטיפול. בואו נקרא: ' לאורך כל עבודתו, ויניקוט כותב במעין קוד, כאילו ניתן לשרטט את מחשבותיו הבסיסיות רק על ידי חיבור הנקודות. הוא מסתמך על רמזים, הצמדה זה לצד זה, אירוניה והשמטה, יחד עם משפטים בוטים והצהרתיים. בנוסף לפרדוקסים הוויניקוטיים שמדברים עליהם לא פעם, אנו רואים במאמר על "הדאגה" מספר רב של אמצעים המשקפים הן סגנון כתיבה והן רגישות פסיכואנליטית ייחודית, שבהן הבהירות באה והולכת, וממדים, מרחבים ואפילו רמות של אמת מתפתלים וגולשים אחד לתוך השני ומפנים את מקומם לאי ודאות, חידה ובלבול, שבהם אפשר לאבד את הדעת ובכל זאת להרגיש שמשהו מהותי קורה. מונחים שהומצאו לאחרונה, מוגדרים במעורפל, גולשים פנימה והחוצה מהטקסט, מעגנים את הטיעון ומצביעים על מודל פסיכואנליטי חדש; כנראה שמשפטים רגילים מציעים חידושים תיאורטיים נועזים ומסובכים שמתנגשים עם ההנחות המטא-פסיכולוגיות הבסיסיות של היום. ויניקוט יוצר מרחב סופג, תיאור עבה עם זרם חזק של עמימות, מה שמותיר את הקורא (והמטופל, ק) מושפע ועם הבנה חדשה ועמוקה יותר. '(Seligman, 2021)
>>>>>>
' בשבע הפסקאות הראשונות של מאמר הדאגה, אם כן, וויניקוט הציג את ההקשר הרדיקלי למהלך שלו מהשליליות של "אשמה" ליצירתיות שותפה של "דאגה" והכללה חיובית של פעילות בונה בפעולה הטיפולית של הפסיכואנליזה. הוא שם את יחסי האובייקט על פני האינסטינקטים. מבחינתו, כמו מבחינת חבריו לזרם השלישי, הפוטנציאלים הבריאים של הגוף מופיעים בשדה ההתייחסותי ולא בלתי תלויים בהם, כך שהם יכולים לתמוך, במקום לערער, סביבות טובות מספיק. קשרי חיבה והשפעות כמו טיפוח, התקשרות, הגנה, אמון והחזקה הופכים לנושאים העיקריים של דאגה.'(Seligman, 2021)
>>>>>>
לא תמיד זה פשוט, זליגמן מצביע על הסכנה בהתערבויות רבות מידי, מהירות מידי וחריפות מידי של מטפלים: ' ללא יחסים יצירתיים, הפרשנות יכולה לשבש את האווירה של מערכת היחסים הבריאה עם ה'אם-סביבה', על ידי ציון נוכחות האם-אובייקט, לפני שהמטופל-תינוק מוכן לכך: אז ההרסנות תהפוך למסוכנת מדי; מסגרת הטיפול תנוע לקראת קריסה; (כמובן רעיון וויניקוטיאני מובהק של אם-סביבה, נמצאת ברקע, והיכולת להיות לבד שדיברנו עליה במפגש הקודם, ק) המטופל עלול ליפול לפרנויה או למאניה (כי הנוכחות של המטפלת חריפה מידי, ק), אם לא פסיכוזה או צורות אחרות של "טירוף". זה ישחזר את מצב הכישלון הראשוני (או טראומה ראשונית ,ק), במקום להציע הזדמנות לפיצוי. המטפל חייב להיות מוכן לקבל בסבלנות את הפעילות הבונה (יצירתית ודמיונית, ק) של המטופל, שכן האם חייבת להיות קשובה ל"תרומה" של התינוק (במערכת היחסים של שניהם,ק). כאן, כרגיל, ויניקוט מתעניין יותר בסוג זה של פעולה טיפולית, מאשר בפירוש עצמו. כאשר ההפרעה הנפשית נובעת מכשל סביבתי, יעילות הפירוש תלויה במצב ההתפתחותי של המטופל בקשר האנליטי. האנליטיקאי הזמין הופך לחלק חיובי בתהליך האנליטי, ולא נהיה המתורגמן המסורתי, שמצביע על מגמות שליליות בעולמו התוך-נפשי של המטופל. זה תואם את הערכתו של ויניקוט לתפקיד הבולט של הסביבה ושל כישלונה. העניין של ויניקוט בשחזור העמדה הדיכאונית, ההשפעה המצמיחה של ההעברה במצב האנליטי מודגש כאן: במקרים של כשל סביבתי מוקדם, הסביבה היא הסביבה שבה האמא מוחזרת בהווה, היא מאפשרת הן את הרגרסיה והן צמיחה נפשית. אני מוצא (אומר זליגמן, ק) את ההצהרה של ויניקוט בדבר "החשיבות של . . . פעילויות בונות" (עמ' 79) כמאירת עיניים, מה שמיקד אותי בחלק מוזנח של המעשה הטיפולי. למרות החופש הטכני החדש שקיים היום, עם העניין הפלורליסטי שלנו במספר אופנים של התערבויות טיפוליות משמעותיות, ההשפעות הטיפוליות הישירות של פעילותו (מעשיו ונוכחותו, ק) של האנליטיקאי עדיין לא הוכרו במלואן.'(Seligman, 2021)
>>>
תיאור מקרה משנות השבעים (Shor, 1972), 1972, ג'ואל שור לפי גוגל בן מאה וחמש כיום, הוא האנליטיקאי. למאמר שלו קוראים: 'שני עקרונות של רגרסיה מתקנת: זעזוע עצמי (למען האמת self-traumatization' – ניתן לתרגם גם אחרת) וגירוי עצמי (גם פה ניתן לתרגם אחרת )'.
המאמר שלו נפלא מורכב ועשיר בחיבורים וציטוטים, אני אקח רק את תיאור המקרה ואקרא אותו במטרה להבחין בהתפתחות היכולת לאכפתיות של וויניקוט.
ג'ואל שור: 'דוח זה ינסה להאיר ולנסח כמה הצעות תיאוריות וטכניות לשני עקרונות של רגרסיה בונה בתוך טיפול פסיכואנליטי של האישיות, טראומטיזציה עצמית ופרובוקציה עצמית. …אני מציע לראות בשני העקרונות ביטוי לתפקוד המובחן של האגו כאשר טראומה עצמית (אדם מזעזע את עצמו, ק) כביטוי פעיל מזוכיסטי מוצלח, ופרובוקציה עצמית ככפיית חזרה חיובית. (הערה קטנה, שומעים את הניסוח ונקודת המבט החיובית, נכון? ק) שני סוגי ההצלחה ייחשבו כביטויים של עיקרון בסיסי עוד יותר של רגרסיה, עקרון התיקון; תיקון של יחסי אובייקט על ידי זעזוע עצמי, ותיקון משאבים נרקיסיסטיים על ידי גירוי עצמי.'
(אני חוזר ומציין שהתרגום שלי גם לא מקצועי וגם בעל כוונה מוצהרת לגרות את המאזינים לחשיבה קלינית, ואני מאוד ממליץ במקרה הזה להשיג את המאמר ולקרוא אותו, ק)
'מכל הדרכים הללו להמשגה של המצב הראשוני, אני רוצה להתמקד בעבודתו של באלינט. הוא נותן תשומת לב עקבית ביותר לפעולתה של המשאלה לאחדות ראשונית בנתונים הקליניים של טיפול במבוגרים… אני מצטט את התיאור התמציתי שלו של הדינמיקה של אותו שלב קדם מילולי ראשוני, ומציין גם את הרמזים הקליניים שלו לנסיגתם של מטופלים למצב רגרסיבי בונה של "ההתחלה החדשה":
אהבה ראשונית היא מערכת יחסים שבה יכולות להיות רק לבן זוג אחד דרישות ותביעות; לשותף האחר (או השותפים, כלומר – כל העולם) אין אינטרסים, רצונות, דרישות משלהם (תינוק-אם סביבה, ק). יש, וחייבת להיות, הרמוניה מלאה, כלומר, זהות מלאה של משאלות וסיפוקים.
וגם: אין פחד שטבוע באהבת האובייקט הראשונית, רק ביטחון נאיבי וכניעה עצמית חסרת חשד: ככל שהחרדות והפחדים הפרנואידיים והדיכאוניים הוסרו ביחסים הטיפוליים, כך ברורות יותר תופעות אהבת האובייקט הראשונית – וההתחלה החדשה במטופל בוגר – מתפתחת לנגד עינינו.'
>>>>>>
'פרובוקציה עצמית היא ניסוי, בדיקה של המציאות, המציאות הפנימית (אולי בימנו היינו אומרים בוחן גבולות, פורץ גבולות, ק). כאשר הפרובוקציה לא מצליחה לאפשר (בטיפול) עיבוד לקראת עמדה טובה יותר של מנגנוני ההגנה של האגו, הניסיון כונה בדרך כלל "כפיית חזרה" או "אקט מזוכיסטי"; שני המונחים זוהו כביטויים של אינסטינקט המוות של פרויד. פרובוקציה עצמית מוצלחת תוביל לוויתור על אובייקט מופנם רע, ולביסוס שלב נרקיסיסטי חזק יותר, כהכנה לדפוס משופר של יחסי אובייקט. במובן זה, פרובוקציה עצמית מוצלחת היא אקטינג-אאוט בונה (חיובי). האקטינג-אאוט המכוון-עצמי במודע ….מאפשר למטופל לזהות במידה מוחשית יותר את הכאב או את ההנאה שלו….. ידע כזה מכשיר את האגו לניהול מדויק יותר של מקורותיו ומשאביו, ומטפח צמיחה ספירלית יצירתית וגמישה של האגו'(Shor, 1972)
>>>>>>>>
מדובר ב' גבר בן 42 שעבר 12 שנות פסיכואנליזה קודם לבואו אלי. המטרה שלי היא פשוט להמחיש כמה מהאמצעים להגברת המודעות לרמות התחושה הגופנית, על ידי התערבויות מכוונות בתוך ההקשר הקליני הספציפי של הטיפול.
הוא היה חבר סגל במחלקה למדעי החברה של אוניברסיטה כלשהי. התלונה שלו הייתה תחושה של חוסר תקווה לגבי האפשרות שירגיש 'בבית' בכל תפקיד מקצועי, או בכל קשר אישי אינטימי עם גבר או אישה. הוא תיאר בפירוט רב את ההיסטוריה של קשייו וגם של הטיפולים הקודמים שלו.
האיש החל בטיפול בגיל 20, לאחר שעבד על פרויקט סוציולוגי, שחקר כנופיות רחוב של נערים בעיר גדולה, כאשר המנחה שלו "הודיע" לו שהוא הומוסקסואל סמוי ושלח אותו לפסיכיאטר באוניברסיטה. הייתה לו שנה של עבודה עם הפסיכיאטר, ואז הוא הופנה לאנליטיקאי "פרוידיאני", שם עבר שש שנות טיפול. לאחר הפסקה של כשנתיים, הוא טופל אצל אנליטיקאי של מכון "ניאו-פרוידיאני" לפסיכיאטריה במשך כמעט שנתיים. לאחר מכן, זמן קצר לאחר מכן, יותר משנה עם אנליסט "רייכיאני" (אנליזה שמשלבת ממדים גופניים, מגעיים, תנועתיים, חושיים וכולי, ק). בגיל 36 הוא חזר למטפל הראשון שלו, אשר בחן את מצבו וקיבל הפניה לעמית, גם הוא "אנליטיקאי פרוידיאני". (מזכיר: ממוקד פירושים וחתירה לתובנות, ק) שלוש שנים של פסיכואנליזה כאן, ואז הפסיכואנליטיקאי שלו הפנה אותו אליי בגלל הניסיון שלי בעבודה עם מטופלים "מנוסים" כאלה. הוא עבד איתי שנה וחצי. בזמן שהוא התחיל טיפול אצלי, הוא היה עסוק במשך כארבע או חמש שנים בהתנסויות של איסוף נערים טרמפיסטים והובלתם, דרך שיחה קלה, להסתכל בכמה תמונות ששמר בהישג יד. אלו היו בעיקר תצלומים של נערים בגיל ההתבגרות בתנוחות שבהן הם כבולים ועוברים עינויים. לאחר מכן ביקש מהנערים בטרמפ להמציא סיפורים על התמונות הללו (פרקטיקה של טסטים פסיכואנליטיים, ק), ותוך כדי התרכזות בתגובות הרגשיות של הנערים, אם תגובות הנער או סיפורו הניעו אותו לרגשות חומלים (היכולת לדאגה, ק), הפרופסור (המטופל, ק) קיבל שפיכה סודית. המטופל גם נכנס לוויכוח לעתים קרובות עם הממונים המקצועיים עליו והעלה על דעתו שיצטרך לשנות את מקום עבודתו; הנושא שעל כף המאזניים היה התעקשותו הקיצונית על העקרונות של מתן חופש רב יותר לסטודנטים צעירים בקמפוס, בבית ובחיים החברתיים והמיניים שלהם.
ברצוני לתת דוגמאות להליכים הפרובוקטיביים העצמיים (זו הטכניקה אשר בה עוסק שור במאמר, ק) שעלו במהלך עבודתי עם מטופל זה, בדרך כלל בתדירות של שלושה מפגשים בשבוע. … ההליך הראשון צץ מתוך מודעותו המחודשת למשאלות ליבו להשמיד את אימו ולרגשות זעם עז ואלימות ביחס אליה, שמעולם לא הצליח להביע לשביעות רצונו. הוא הרחיב לעתים קרובות את הדיבור על רעיונות אלה בטיפולים הקודמים שלו. גם אנחנו לא הצלחנו לשנות את המשאלות ההרסניות הללו, למרות כמה מחזורים של פרשנות קלאסית ביחס לפחד הפנטזמי שלו לאבד את אמא לחלוטין. הוא נשאר קשור למשאלה חסרת אונים לחוות את כעסו באופן מלא. הוא הבין את הסכנות והנזקים מהמשחק שלו בעבודה …. (שור קושר את ביטויי הכעס והקונפליקטים בעבודה – לרגשות הזעם החנוק ביחס לאמא, ק) כעת הוספתי את הפרשנות שהוא רוצה לתקן את תפקודי ההבעה שלו, (ושהוא) כל כך משותק, כחלק ממצב האהבה הראשוני; אבל הוא התעקש שהוא רק רוצה לפרוק את הזעם הזה בבטחה ו"לגמור עם זה".
'כשהמטופל דרש שאתן לו אפשרות לשחרור מלא יותר של כעסו, פירשתי בתקיפות את ההשלכות שלו עלי, כאילו יש בי כוחות, שיש בי איום (כלפיו) וכוונות דיכוי, וכאילו אני שולט בתפקודי הגוף שלו. הוא קיבל את הרמז המשחרר בהערת ההעברה, והזמין אותי להיות בן בריתו, להראות לו איך לעשות זאת. פירשתי את ההשלכה השפירה הזו בעדינות.
הוא הסתכל סביבו בשוויון נפש, אחר כך אמר בעצב: "אני לא יודע איך לעשות את זה. אתה יכול לעזור לי? איך עושים את זה?" עניתי שאני לא מרגיש כרגע כעס אבל אני יודע איך לבטא אותו כשאני מחליט לעשות זאת. והוספתי שאהיה מוכן להתבונן בניסיונותיו (לבטא את הכעס, ק) ממקום מושבי, בגבולות שאנסה לחזות מראש, ואציע לו סקירה והצעות ביחס לניסיונות שלו.
כך, ברית העבודה האנליטית הורחבה במפורש לחקירותיו הספונטניות למילוי הדרישה שלו לביטוי עצמי חופשי ומלא יותר, כולל כמה היבטים לא מילוליים. הוא המשיך והציע הצעות לדרכים לחוות את הכעס שלו ולשאול מהם הגבולות הספציפיים שלי. לבקשות ישירות כאלה, השבתי במונחים מעשיים ומציאותיים, לא בניתוח של יחסי העברה. עם זאת נשארתי ערני לכל מיני עיוותים של מצב זה של שיתוף פעולה אובייקטיבי; כשהם התרחשו, חזרתי לפרש את ההעברה.
הוא הציע שיעמוד ליד הספה ויממש את כעסו על ידי חבטות ומהלומות על הספה; במהלך הפעולות האלה הוא בחן את התצפית שלי לגבי היציבה, ביחס לתנועותיו ונשימתו, אם הרגיש שהיא חוסמת את מטרתו המיידית להיפטר מהכעס החסום שלו. לפעמים הוא צרח באופן ספונטני כשהוא חובט באגרופיו. באמצעות סדרה חופשית של ניסיונות הוא הגדיל את יכולתו לפרוק את כעסו, במיוחד אם הרשה לעצמו לנשום ביתר קלות.
נשימה איטית ועדינה הכינה אותו לתנוחות כועסות יותר, וסייעה לו למדוד את תחושות המוכנות שלו לפעול, להכות על הספה, בהמשך.
בעיצומו של ניסיון אחד הוא הוצף בכעס מטורף. הוא התמוטט על הספה ופרץ בהתכווצויות מתנשפות וחזקות של בכי.
ואז הוא דיבר שוב, ברגשות רבים, על תחושת חוסר התוחלת והפחד שלו מכך שאי פעם יוכל להיפטר לחלוטין מכעסו. הוא ראה את עצמו כלוא בעמדה תוקפנית נוקשה ומתריסה. מהעמדה ה"תקועה" הזו, חזרנו לפרשנות אנליטית לפני שהגענו להליך הבא שלנו……
כשהוא התעשת לאחר התפרצות הבכי, התמקדתי בפירוש הנוקשות חסרת האונים שלו. הוא נזכר בכמה מקרים שבהם חש צורך בעזרה מאביו '(Shor, 1972)
>>>>>>>>>
עד כאן. המטופל של שור למוד טיפולים שונים. אבל הוא לא יכול להפיק תועלת מהטיפולים הללו. המבנה הקוגניטיבי שלו כנראה מצוין – הוא פרופסור באוניברסיטה, חוקר, ומלמד. הבעיה היא שהוא לא פיתח את היכולת לאכפתיות בריאה. זה בא לידי ביטוי – שהוא פוגע בנערים טרמפיסטים, לכן נראה שלא אכפת לו. וזה בא לידי ביטוי בכך שהוא נלחם על זכויות הסטודנטים עד כדי איום בפיטורין, פה נראה שיותר מידי אכפת לו מהסטודנטים ופחות מידי אכפת לו מהמרצים והשותפים שלו לצוות ההוראה וניהול האוניברסיטה.
שור, מזהה שהמטופל לא בשל לפרשנויות קלאסיות. ביחסיו עם אימו, יש זעם, הוא לא פיתח מולה יכולת הדדית להרגיש שאכפת לו ממנה, ושאכפת לה ממנו, במידה אוהבת חיובית ובעיקר מווסתת.
שור מאפשר לו רגרסיה להתקפי הזעם הללו, אז מתאפשרים רגעים של טיפול רגיל פרשני.
הרגע הקליני, מנקודת מבט וויניקוטיאנית הוא, ששור שומע את המטופל ונותן לו ליצור משהו ייחודי – אלימות על הכורסא, איננו שולל, וגם איננו נעלם אלא צופה ושומר על המטופל הרגרסיבי. התרומה של המטופל לשעה הטיפולית, בנוכחותו ברקע של המטפל, היא ליבת העניין.
Etchegoyen, R. (2018). The Fundamentals of Psychoanalytic Technique (Pbk ed..) [Book]. Taylor and Francis.
Seligman, S. (2021). Reconstructing the Depressive Position: Creativity and Style in Winnicott’s “Concern” Paper [Article]. Journal of the American Psychoanalytic Association, 69(3), 491–512. https://doi.org/10.1177/00030651211022659
Shor, J. (1972). Two Principles of Reparative Regression: Self-Traumatization and Self-Provocation [Article]. The Psychoanalytic Review (1963), 59(2), 259–281.
Winnicott, D. W. (1984). The Development of the Capacity for Concern 1 (1963) [Bookitem]. In The Maturational Processes and the Facilitating Environment (1st ed., pp. 73–82). Routledge. https://doi.org/10.4324/9780429482410-6
