- עצמי
מהו ה'עצמי' ומדוע היה בכלל צריך להמציא את המושג הזה 'עצמי' – כאשר יש כבר מושג מימי פרויד שנקרא 'אגו'?
מושג העצמי נפוץ בסגנונות שונים בתאוריות שונות אזכיר את סאליבן שנדבר בו בקומה הרביעית, את וויניקוט שדיברנו בו בקומה הזאת הקומה הרגרסיבית אני מזכיר, אזכיר את פיירברן שדיברנו בו בקומה השנייה, ויש גם כותבים שהשתמשו במושג 'עצמי' גם מהקומה הראשונה האורתודוקסית.
מושג ה'עצמי' שהציע קוהוט הוא לא פחות ממהפכה בפסיכואנליזה. היו רבים שהצהירו שבכך קוהוט הוציא עצמו מהתנועה, עבר את הגבול. אבל מהר מאוד הרעיונות של פסיכולוגית העצמי ובמיוחד המושגים אמפטיה שדיברתי עליה בפגישה שעברה והמושג 'עצמי' השפיעו השפעה כל כך נרחבת וחוצת גישות – שכיום, נדמה לי שאין ספק שפסיכולוגית העצמי הינה חברת משפחה מכובדת בסלון הפסיכואנליטי.
>>>
אומר מייסנר (Meissner, 2000) : 'המועמד המוביל בפסיכואנליזה כיום למושג העצמי הוא קוהוט (1971, 1977, 1984) וחברי פסיכולוגיית העצמי (Self-psychology).'
בקשר לשאלה שבה פתחנו: אם יש כבר שנים רבות מושג שנקרא 'אגו', בשביל מה אנחנו זקוקים למושג 'עצמי'? מה ההבדל ביניהם. על כך עונה מייסנר בביקורת גלויה: ' אני מוצא את הגירסא הקוהוטיאנית של העצמי רק כצל חיוור של המציאות… "פסיכולוגיית העצמי של קוהוט היא יציאה רדיקלית מהפסיכואנליזה הפרוידיאנית בכך שהיא מבוססת כולה על החוויה הסובייקטיבית של המטופל" (עמ' 13).
>>>>>
זה משפט חשוב: המסע של פרויד ניסה להיות אובייקטיבי. המטפל מסתכל על המטופל ומנסה לא רק למצוא סיבות ומבני נפש אובייקטיביים, הוא גם מנסה להרחיב את האובייקטיביות של המטופלת. זאת עמדה קלינית ואתית: 'תהיי אובייקטיבית ותסבלי פחות.'
העמדה הקוהוטיאנית היא עמדה סוביקטיבית. המטפל נוכח – חשוב להגיד. הוא נמצא הוא פעיל אבל הוא מחפש משהו אחר: המטפל מחפש את העצמי הסובייקטיבי – שנמשיך לתאר אותו מייד.
אני ממשיך עם מייסנר:
>>>>
'למרות התמקדותו בפנומנולוגיה של העצמי, קוהוט הרחיק הצידה את כל שאר מקורות הראיות שבאים לידי ביטוי בהבנה אנליטית, כולל נתוני תצפית מכל הסוגים וכולל היסטוריה אישית, בין אם הם בעלי רלוונטיות נרטיבית או היסטורית (Meissner, 1989, 1991). . כפועל יוצא מהתנאי שלו לגבי מקורה של ההבנה הפסיכואנליטית בהתבוננות פנימית ואמפתיה, קוהוט (1959, 1971) הניח את הבסיס להמשגה שלו את 'העצמי'. הוא (1977) אפיין את העצמי כ"בסיס לתחושתנו של היותנו מרכז עצמאי (מובחן) של יוזמה ושל תפיסה, המשולב עם השאיפות והאידיאלים המרכזיים ביותר שלנו ועם החוויה שלנו שהגוף והנפש שלנו מהווים יחידה אחת במרחב וברצף הזמן" (עמ' 177). אבל העצמי הזה "אינו ניתן לידיעה במהותו. איננו יכולים, על ידי התבוננות פנימית ואמפתיה, לחדור אל העצמי; רק ביטוייו הנתפסים באופן אינטרוספקטיבי ואמפתי פתוחים בפנינו. …'(Meissner, 2000)
>>>>
העצמי אם כן לפי מייסנר הוא מבנה נפשי חד פעמי. אני אוהב להשוות אותו לקודקוד הצמיחה של שתיל או אפילו של צמח בוגר. גם לעץ ברוש שגובהו שמונה מטר, וגם לצמח בייתי נניח פוטוס או אפונה ריחנית יש בקצה הצמח עלים ירקרקים שיוצאים מקודקוד צמיחה. שם בקודקוד הזה נמצא המטען הגנטי של המצח והאופן בו הוא יתפצל ויוצא עלה חדש הסופו של דבר ייצר צמח ששמו עץ ברוש, אפונה, או דשא. אנחנו נבין את המטען הגנטי רק כאשר נראה מה הוא מצמיח.
גם למטופל יש קודקוד גנטי, אשר ספג קיצוץ, או טראומה או עיכוב, והטיפול הקוהוטאיני – בשונה מאוד מהטיפולים בקומה הקלאסית, ובקומה האורתודוקסית של פרויד מעודד את המטען הגנטי הייחודי להתפתח.
מייסנר ממשיך:
>>>
'השיקולים לעיל מביאים אותי להסיק כמה מסקנות… ביחס להבנת התהליך האנליטי. … אז הייתי מציע את הדברים הבאים כסדרה של הצעות לגבי מקומות ליישום אפשרי בחשיבה על השקפה מקיפה יותר של טיפול המונחה ראייה של העצמי כשם נרדף לאדם האנושי.
העצמי (=אדם) הוא זה שעוסק בתהליך הפסיכואנליטי, בין אם כאנליטיקאי או כאנליזנט (שם נרדף ל'מטופל', ק). בתהליך האנליטי, העצמי (=האדם) הוא זה שמדבר והוא זה שמקשיב, בין אם כמטפל ובין אם כמטופל. מה שהעצמי של המטופל מדבר עליו, נוגע לחוויה המתמשכת שלו את עצמו ואת מערכות היחסים והאינטראקציות שלו עם אחרים, בעבר, בהווה או בעתיד. העצמי שעליו הוא מדבר ועליו (או אותו, ק) שומע האנליטיקאי, הוא העצמי שלו כאובייקט, כלומר, כמושא של ראייתו הפנימית (אינטרוספקציה). זה העצמי-כסובייקט שמדבר ודיבורו הוא על העצמי-כסובייקט. לאנליטיקאי כמאזין וכמתבונן יש גישה רק אל העצמי-כאובייקט של המטופל (אך ורק) במידה ובאופן שהמטופל מבטא זאת.' (Meissner, 2000)
>>>>
הפסקה קצרה: מה שאנחנו רואים ושומעים, כמטפלים, הוא תוצר של עצמי מתבונן פנימה – אינטרוספקציה, ושמתבונן החוצה ולאורך זמן על עצמו. גם המבט של המטופל החוצה על אנשים קרובים אליו למשל – גם מבט זה הוא פועל יוצא של העצמי המתבונן, והוא כמובן סובייקטיבי. מפה לוקח המטופל את האינפורמציה. חלק ממנה יגיד לנו. וחלק ממנה הוא ישמור לעצמו ולא יגיד לנו. ופה המטפל שהוא גם סוג של אישיות עצמית בעולם, יגבש הבנה סובייקטיבית. אין לאף אחד, לא למטופל ולא למטפל עמדה שאיננה סובייקטיבית. אף אחד בחדר לא יכול להיות אובייקטיבי. למרות זאת יגיד מייסנר בהמשך שלכל אחד מהשניים מטפל ומטופל יש תחושה שהאחר הוא אובייקט. זו מעין אשליית האובייקטיביות הייתי אומר.
נמשיך עם מייסנר שמנסה לדעתי לפייס את המטפלים הקלאסיים והפרואידיאניים בצדק וגם בשכל ישר:
>>>>
'הפרשנויות של האנליטיקאי מוצגות על ידי העצמי שלו (=אדם) ומופנות אל העצמי (=אדם, שכל ישר, אישיות וכל דבר דומה, ק) של המטופל, ולא אל האגו, הסופר-אגו או האיד שלו (יחידות של המבנה הסטרוקטוראלי של פרויד, שהן תוך נפשיות). אבל פרשנויות כאלה, מערבות (אותן) באופן בלתי הפיך, ונתרמות מכל שלוש הישויות המבניות, ובכך תורמות באופן פרופורציונלי להעברה, לברית הטיפולית, ולהיבטים האמיתיים של האינטראקציה האנליטית. בהתאם, הפרשנות נשמעת על ידי העצמי (=האדם) של המטופל שהקשבה שלו מושפעת מהאגו, הסופר-אגו והאיד שלו כהיבטים פעילים בו-זמנית של מערכת העצמי שלו.
באמצעות הברית הטיפולית, האנליטיקאי כסוכן פעולה (מטפל, סוכן שינוי, ק) וכסובייקט עוסק במאמץ שיתופי עם העצמי של המטופל כסוכן פעולה (סוכן שינוי, ק) וכסובייקט כדי לחקור, לבחון, להבין, אני מקווה, לשנות את העצמי-כאובייקט (במילים פשוטות לשנות את האופן בו אדם חווה את עצמו, ק) ואת הזהות של המטופל בצורה מציאותית יותר, במונחים אדפטיביים, אותנטיים ובעלי משמעות. באמצעות המדיום של ההעברה, היבטים של ה'עצמי-כאובייקט' של המטופל (שוב האופן בו הוא רואה את עצמו, כל פעם שאגיד אובייקט היום מדובר באובייקט במרכאות – חווית 'אובייקט' ק), הנגזרים מחוויות העבר וההווה, כמו גם פנטזיות ותשוקות מוכוונות עתיד, שנחשפים ונהפכים זמינים לפרשנות או לעיבוד טיפולי אחר מנקודת התצפית של הברית (הטיפולית).
>>>>>
הפסקה קצרה: מייסנר אומר בפשטות אדם מגיע לטיפול כי הוא מסתכל על עצמו פנימה, הוא מסתכל על עצמו במרחב החברתי, הוא מסתכל על עצמו בקריירה שלו, הוא מסתכל על עצמו במימד הזמן מה היה בעבר מה הוא היום ולאן הוא עומד להגיע והוא לא אוהב את מה שהוא רואה. הוא לא שבע רצון. העצמי המתבונן שלו לא אוהב את עצמו כאובייקט. הברית הטיפולית, החיבור בין העצמי של המטפל שרואה את המטופל יש לקוות בחום ובחמלה, אמור להביא לשינוי בדיוק במישור הזה: 'איך אתה רואה את עצמך'. וקודקוד הצמיחה שדיברנו עליו אמור להשתחרר ולממש את הפוטנציאל של המטופל לצמוח.
נמשיך עם מייסנר:
>>>>>
'היחס האמיתי (בין מטפל למטופל, ק) משמש גם כלי לביטוי היבטים של העצמי כאובייקטים, במיוחד באמצעות אנאקטמנט (ידובר במפגש 77, ק) ו/או צורות של אקטינג אאוט. … מטרת הטיפול היא להביא תהליכים אלה לתודעה, לפיכך לתחום העצמי-כסובייקט, ולהקל על שילובם של מרכיבים אלה לשילוב יעיל, ומסתגל יותר של עצמי מותאם ובוגר' (Meissner, 2000)
>>>>
תיאור מקרה: דאג. המטפל שמו פרנק סמרס (Summers, 2011)
'דאג הגיע לטיפול פסיכואנליטי כי הרגיש שדפוס הפסיביות שלו לכל אורך החיים פוגע בקריירה שלו. (דאג לא אוהב את מה שהוא רואה בעצמו, ק) הוא הרגיש שאחרים שפחות מוכשרים ממנו הצליחו יותר ממנו, כי הם מוכנים להיות יותר אגרסיביים. כאשר חקרנו את מקורות העיכוב שלו, התברר שהוא גדל עם אם שברירית שהיתה מוטרדת בקלות ובתדירות גבוהה מהתרחשויות קלות. אם הוא הראה סימן כלשהו של חוסר רצון לעשות את מה שהתבקש, היא הגיבה בפציעה ולעתים קרובות בייאוש. כילד הוא חשש שאם לא יענה לבקשותיה ורצונותיה, הוא יפגע בה באופן לא מוגדר ויאבד את מעט הזמינות שיש לה אליו. דאג התנער מהאסרטיביות שלו כי כל חתירה אגרסיבית אחר המטרות או האינטרסים שלו כילד, משמעותם היתה לגרום נזק לאמו, ובסופו של דבר, לכל אחד. היכולת האסרטיבית שיכולה הייתה לאפשר לו לעסוק בקונפליקט ולפעול למען הרצונות שלו נפסלה, והפוטנציאל של העצמי להפעיל אגרסיביות היה נכה. בשל החרדה הזו סביב התנהגות אסרטיבית, דאג למד להתנער מהשפעותיו ומחשבותיו הספונטניות לטובת היענות לרצונות של אחרים והימנעות מקונפליקט.
הייתה לו עבודה עם שכר טוב בחברה גדולה ומצליחה, אבל הכישורים שלו עלו גם על תפקידו וגם על כישוריהם של עובדים רבים מעליו. כשחיברתי את החרדה שלו מלקיחת סיכונים ותוקפנות עם הפחד מלפצוע את אימו, דאג מצא את התובנה הזו מאירת עיניים ובאופן כללי, הרגיש מובן לעומק במערכת היחסים האנליטית. עם זאת, הוא חשש שלא להסכים איתי ונטה להניח שההבנה שלי נכונה אך עם מעט הסתייגויות. כשציינתי שמערכת היחסים שלנו מתאימה לדפוס הזה (לא להקשות על אימא, ק), דאג מיד זיהה את החרדה שלו להתעמת איתי ושוב הרגיש שהשגנו רמה עמוקה של הבנה. (אנחנו כמובן מדברים על העברה, ק) למרות שתפס את מקורות העיכוב שלו ואת יצירת הקשר העצמי החזק איתי, דאג התקשה לשנות את התנהגותו. בראותו את המחיר הגבוה שהוא משלם על כניעותו בכל היבט של החיים, הוא החל לשנוא את הפסיביות שלו, (רגע קליני חשוב. המבט על 'העצמי האובייקטיבי' של דאג מתחדד, מוקצן ובשל לשינוי. ק) והוא פינטז תכופות על מעשים אלימים כדי לפגוע באנשים שהפריעו למטרותיו. אף על פי כן, הוא התנהג כאילו הוא עדיין מפחד מהשבריריות של אימו. למרות הפרשנויות החוזרות ונשנות שלי שהוא מתייחס אליי כאל אימו השברירית, הוא הרגיש "מתוכנת" להסכים עם כל מה שאמרתי ולהדחיק כל התנגדות אפשרית. התסכול של דאג גבר כשמצא את עצמו לכוד בין חוסר שביעות הרצון שלו מהפאסיביות שלו בכל שלבי החיים לבין חוסר היכולת שלו לממש את התוקפנות המפונטזת שלו ביחס מטרה מועילה.
בעיצומו של חוסר התמצאות מתסכל זה, הוא הזכיר שאשתו לא עשתה הרבה עבודות בית, למרות שהיא לא עבדה אז, בזמן שהוא בילה את יומו בעבודה בלחץ גבוה ותחרותיות. ההערה החולפת הזו הופיעה בעיצומו של ים של רטינות ותלונות על חוסר הכבוד שקיבל בעבודה. למרות שנראה שדאג העניק שימת לב מועטה להתייחסות לאשתו, הבחנתי בטון של רוגז שניכר בהערה. דאג פרץ מיד, "אני כל כך כועס עליה!" ההערה הזו הפתיעה אותו כשהיא יצאה מפיו, אבל הוא הודה מיד בעוצמה של זעם על אשתו על עצלותה וחוסר התפוקה שלה. נקודה זו סימנה את תחילתה של סדרת ביקורת שהתעוררה לאט על בת זוגו, שעליה דיבר מעט עד אותה נקודה. הוא אמר שהוא "כועס" על כישלונה לתפקד או לתרום לנישואיהם מבחינה כלכלית או ביתית. כשבדקתי את ה"מטרד" הזה הוא הודה בעוצמה רבה יותר מבעבר שהוא עייף מחוסר התפקוד שלה כמו מהתירוצים שלה לכך. ביטוי זה היה האינדיקציה הראשונה לכעס מצד דאג בטיפול, ולפי הדיווח שלו, אירוע נדיר בחייו. אף על פי כן, הוא ראה מיד שהוא חש כך במשך זמן מה, אך לא היה מסוגל להכיר בכך בפני עצמו. זה הפתיע את שנינו שהכעס הופיע לא בחיי העבודה שלו, אלא במערכת היחסים הזוגית שלו. הכעס של דאג על אשתו לא היה רק ביטוי להשפעה מודחקת. הביטוי של השפעה שלילית שיקף אמונה שהוא מנוצל על ידי הפסיביות של אשתו – אמונה שנשארה רדומה לאורך כל נישואיהם. לכן, חוסר היכולת שלו לכעוס עליה היה סימפטום לדפוס הפאסיבי שלו שהתנגש עם החוויה שלו לגבי האופן שבו יש להתייחס אליו ולנהל משא ומתן על מערכת יחסים. נישואיו החד-צדדיים היו מנוגדים לחלוטין לערכים אותם הוקיר. הניצול שלה הכעיס אותו, אך מכיוון שחשש מביטוי תוקפני, הוא מנע מעצמו את ההזדמנות להשפיע על אופן ארגון הקשר הזוגי. האמונה ביחסים אינטימיים של שווים המעניקים זה לזה כבוד הדדי הייתה ערך ליבה שדוכא על ידי התנערות מהכעס. הכעס על בת זוגו היה הסימן הראשון להופעתה של מערכת ערכים זו ולרצונו לקבל שליטה מסוימת על מערכת היחסים. לכן, בדרך זו, ההגנה מפני ביטוי ותחושה של תוקפנות הייתה גורם מרכזי בקבורה של פעולת הגרעין של העצמי. ..ההערה הקצרה והחולפת לכאורה של דאג הייתה מנוגדת לדפוסים ההיסטוריים, ספונטנית ומפתיעה, ובכל זאת הרגישה כאילו זה היה חלק ממי שהוא. התוקפנות, אם כן, ייצגה את הופעתו של אלמנט של העצמי הגרעיני. למרות שהוא זיהה את הכעס שלו כביטוי עצמי אותנטי, דאג ניסה לשכנע את עצמו ואותי שכעת, כשהכעס שלו היה "בחוץ" אין צורך לדון בו יותר.
כשחזרתי לכעס שלו, הוא הסיט את הנושא. ההתמדה שלי עוררה חרדה עוצמתית שבה הוא הביע את הפחד שאני מנסה להפוך אותו למשהו שהוא לא: "נרקיסיסט אגרסיבי, מגונה, שולט" כמו אביו ואחיו. לאחר מכן הוא הפך לחרד מאוד אבל לא מפגיעה באימו, באשתו או בכל אדם בכעס שלו; זו היתה חרדה מתוך תחושת חוסר התמצאות וחוסר כל תחושה של מי הוא. המחשבה להפוך לאדם תוקפני עוררה חרדת התפוררות, הפחד מאיבוד עצם תחושת העצמי שלו. "אני אבוד לגמרי," הוא היה אומר. "לפני שידעתי מי אני, עכשיו אני פשוט מבועת. תודה על כל העבודה הטובה!" דאג האמין שמצבו גרוע יותר מאשר כשהתחיל את הטיפול שלו. הוא לא ידע איזה סוג של מערכת יחסים לקיים עם אשתו. מודע לכך שהוא ביקורתי וכועס עליה על בסיס לילי, דאג חשש להתפוצץ עליה, אבל הוא לא הרגיש שהוא יכול לחזור למערכת היחסים הישנה של ציות: "אני לא יכול לצרוח עליה ולהגיד לה כמה אני חושב שהיא עצלנית. …זה רק יפגע בה. זה לא ישפר שום דבר, ואני לא רוצה להיות אדם כזה, בכל מקרה!" ציינתי לדאג שהוא מחפש דרך להתנהג איתה ועם אחרים המבטאת את כעסו וחוסר שביעות הרצון שלו, אך גם בהתאם לאמונתו בכבוד אחרים. ההאשמות שהתעוררו נגדי, על מה שהוא האמין שהיה המאמץ שלי להפוך אותו לאדם מכוער, הביאו את אותו לקונפליקט ביחס למערכת היחסים האנליטית. הוא האשים אותי ש"הכנסתי אותו לזה" וקילל את היום שבו פגש אותי, אבל הוא הרגיש מיד אשם על ההאשמות והתייאש מהתלבטות שאליה הוא נקלע. ניסחתי את הדילמה עם אשתו כמאבק למצוא את הדרך להעביר את עוצמת חוסר שביעות הרצון שלו, תוך הפגנת כבוד כלפיה, ומיקסום אפשרות לתגובה שהיא יכולה לקלוט ולהכיל. האבולוציה של התקפות הכעס שלו עלי ואשמתו על הפרה של מערכת הערכים שלו היו המרכיבים שמהם דאג נאלץ לעצב דרכים כדי לתקשר אלי את ההשפעות השליליות שלו. הן ביחסים האנליטיים והן ביחסים הזוגיים, דאג לא יכול היה לחזור לדפוס ההימנעות ההיסטורי שלו ולא למצוא דרך קלה לכלול תוקפנות בכל מערכת יחסים. הוא חש מבולבל, לא בטוח מי הוא, והחרדה שלו גברה. למרות שלעתים קרובות השתוקק בערגה ל"ימים הקלים" הקודמים שבהם ידע איך להתנהג, הוא הודה שהעלות גבוהה מדי ואי אפשר לחזור אחורה. לרוע המזל, הדחיפה "קדימה" נראתה מרתיעה באותה מידה. בזמן שהבאתי איתי את שני הצדדים של הסכסוך ללא הרף, שמתי לב שהבלבול שלו היה רק הסימפטום של החרדה שלו מאיבוד תחושת העצמי שלו. כשהוא שאל אותי איך לכעוס מבלי לפגוע באחרים, עניתי שאהיה זמין עבורו בזמן שהוא נאבק איך לפתור את הבעיה הזו. בביטוי המתמשך של הקונפליקט הזה וההכלה שלו במערכת היחסים האנליטית, גילה דאג בסופו של דבר שהוא יכול לכעוס עלי מבלי להחליש את עוצמת ההשפעה הזו תוך הבעת הערכה כלפיי כאדם. כבר לא מאשים, הוא אמר לי שהוא כועס עליי על הכאב שגרמתי לו תוך הכרה שכוונותיי טובות. החשיבות של הדרך הזו לכעוס עבור דאג הייתה שזוהי דרך חדשה של התייחסות שביטאה את התוקפנות האותנטית שלו ואת ערכיו האהובים ביותר. כלומר, דרך הוויה זו הייתה מימושם של מרכיבים חשובים של העצמי הגרעיני שלו שנקבר בעבר. באופן דומה, עם אשתו, הוא חיפש דרך לדרוש ממנה יותר ולהתעמת עם התנהגות שמצאה (עדיין) מקובלת מבלי לזנוח את ערכיו. למעשה, בסופו של דבר הוא הפך להיות תוקפני במיוחד כשהתמיד בדרישתו מאשתו לעשות יותר. למרות שהיא מצאה אותו תובעני בצורה שתלטנית, הוא לא חש שום קונפליקט בהתמדה כה עיקשת כי הוא הקפיד להימנע מכל רמז להשמצה שלה. דאג הודיע לאשתו על בסיס כמעט לילי שהיא לא שותפה שיווויונית למאמצי משפחתם; ולמרות שידע שיש סיבות להתנהגותה, אמר שזה לא מקובל מבחינתו. בשלב זה, הוא החל להתעמת עם הבוס שלו כאשר הוא לא מסכים עם החלטות; ואם לא ניתן היה לשנות מצב, הוא חיפש, ולעתים קרובות מצא, מסלול חדש להשגת מטרותיו. כשהוא מוכן לממש את רצונותיו, הוא זכה להשפעה גדולה בהרבה בחברתו, ובסופו של דבר הוא עבר לתפקיד טוב יותר – מהלך שמעולם לא חשב עליו ברצינות. התפשטות זו של השינוי הנפשי מוכיחה שדאג יצר דרכים חדשות להיות (עצמו), במקום לחולל שינוי קוסמטי בהתנהגותו. '
Meissner, W. (2000). The Self-as-Person in Psychoanalysis [Article]. Psychoanalysis and Contemporary Thought, 23(4), 479–523.
Summers, F. (2011). Kohut’s Vision and the Nuclear Program of the Self [Article]. International Journal of Psychoanalytic Self Psychology, 6(3), 289–305. https://doi.org/10.1080/15551024.2011.583334
