- זולתעצמי – selfobject
על ידי עבודה עם אנשים (הסובלים מהפרעות אישיות) במסגרת קלינית, פסיכואנליטית, ואולי גם על ידי לימוד עצמו באופן אינטרוספקטיבי (Strozier, 2001), קוהוט ניסח בהדרגה את פסיכולוגיית העצמי. הוא אפיין במפורש את הפסיכואנליזה כתהליך המבוסס לחלוטין על אמפתיה והתבוננות פנימית (אינטרוספקציה) והתרחק בכוונה מתיאורטיקנים שניסו להסתכל מאחורי (או במבט על, ק) התהליכים הללו כדי לגלות את היסודות הביולוגיים או ההיסטוריה האבולוציונית שלהם..'(Banai et al., 2005)
>>>>>
בפגישה היום אני מדבר על המבנה המרכזי של פסיכולוגית העצמי: 'זולתעצמי' או באנגלית selfobject מנקודת מבט קלינית. לשם כך אנחנו נקרא וורבט של שתי פגישות אינטייק עם מטופלת, ונראה איך המטפלת מתמקמת ביחסים עם המטופלת לאור המונח הזה.
בשלוש הפגישות הבאות, נדבר על שלושה צרכים שעוטפים ומקיימים את המבנה המיוחד הזה שנקרא 'זולתעצמי', והם צרכי מראה, אידאליזציה ושותפות (אני מעדיף את המילה 'שותפות' על 'תאומות'. אני מניח שאדבר על זה).
>>>>
תאורית הסךף היא תאוריה 'גדולה' במובן הזה שיש לה המשגות משלה גם על המהלך ההתפתחותי של בני האדם מתינוק לבוגר, גם על עולם הפרעות הנפש: המושגים של אנשי הסלף הם מושגי אישיות והתפתחות אישית לרוב ופחות למשל הפרעות בחשיבה – שראינו אצל ביון, או מעברים בין פנטזיה למציאות ובין פסיכוטי לדכאוני – כמו אצל קליין וכולי. וזו גם תאוריה שיש לה חשיבה ספציפית לגביי היחסים הטיפוליים – זה נושא הפגישה שלנו היום. ובכל זאת קטע קצר התפתחותי כדי שנגדיר טוב יותר את המושג 'זולתעצמי':
'קוהוט (1971) האמין שקשיים בהתפתחות לאורך מימדי הגרנדיוזיות, האידיאליזציה והיכולת ליצור קשרים בינאישיים מובילים להפרעות בעצמי, (כבר עולם מושגי חדש: יש שלושה מימדים התפתחותיים, וההפרעות נוצרות בעצמי ולא ב'אני', ק) המתאפיינות בחוסר לכידות העצמי, ספקות רציניים לגבי תחושת ההמשכיות של האדם לאורך זמן, חוסר ביטחון עצמי. פגיעה ביכולתו של האדם להתמודד עם קשיי החיים, והערכה עצמית פגיעה (שוב, מושגי החולי או ה'בעיה' מקבלים על ידי קוהוט ביטוי אחר, ק)… כאשר פתולוגיה כזו קיימת, ביטויים בריאים של גרנדיוזיות, מטרות בוגרות ותחושת מחוברות אינם מפותחים, והאדם חסר את היכולת לשמור על רמה יציבה של הערכה עצמית, לגבש מטרות ריאליות ולהזדהות עם אחרים.
כתוצאה מכך, אנשים עם 'עצמי' פגוע הופכים להיות ממוקדים בחסרונותיהם, פגיעים ביותר לביקורת ולכישלון, ומוצפים על ידי רגשות שליליים, מחשבות פסימיות ותחושות של ניכור ובדידות …. בנוסף, אנשים כאלה עשויים לפתח הגנות פסיכולוגיות שמטרתן להפחית רגשות שליליים הקשורים בעצמם וליצור חזית אקסהיביציוניסטית ולא יציבה של גרנדיוזיות והצלחה. אנשים כאלה מתעסקים בפנטזיות של מושלמות ושל עוצמה, נוטים להגזים בהישגיהם ובכישרונותיהם ופועלים כדי להימנע ממצבים ואנשים המאתגרים את ההגנות שלהם ומאיימים לנפץ את הגרנדיוזיות המזוייפת שלהם….(Banai et al., 2005)
>>>>>>>>>
בעוד רגע נביא תיאור מקרה, אבל לפני כן נגדיר את הזולתעצמי – כמבנה נפשי. מבנה תוך נפשי אשר בו האדם שמולי משמעותי מאוד ומשפיע – פנימית על צרכים בסיסיים של הנפש שלי. משפיע לטובה, וגם עלול להשפיע לרעה. אז אני מסכם שלוש תכונות של 'זולתעצמי' – נכון שיש מישהו בחוץ אבל הוא פנימי שלי, הוא משמעותי ואפילו קריטי לחיי הנפשיים. ותכונה שלישית וחשובה לנו כמטפלים ואותה נראה תיכף: ה'זולתעצמי' ניתן להחלפה במהלך החיים – ובוודאי בקליניקה.
>>>>>>>
נתחיל בפגישה ראשונה בין אנליטיקאית מפסיכולוגית העצמי:
המטופלת היא אישה בת 36 עם היסטוריה של אשפוזים בגין אובדנות, שהגיעה לטיפול במרפאה הקשורה לתוכנית הכשרה. התסמינים הנוכחיים שלה כוללים חבטות ראש וחיתוך עצמי.
כדי להמחיש את פונקציית הזולתעצמי של פרשנויות מילוליות, בחרנו לעקוב אחר שלושה נושאים במהלך שני מפגשי האינטייק הראשוניים. נראה כי ההשפעה המצטברת של העברת חוויית המטופלת למילים סייעה לה להפוך את העבר וההווה שלה למובנים יותר עבורה, ולכן, אנו מציעים, שההעברה למילים תרמה להבנתה את עצמה באופן שהגביר תחושת עצמי לכידה ומתמשכת…(Buirski & Haglund, 1999)
>>>>>>
מטופלת בת 36 שהיינו אומרים שיש לה הפרעה כזאת או אחרת לפי ה DSM – פה אין שימוש כזה אלא אמירה על דיכאון, ופגיעה עצמית – שהם יותר הייתי אומר סבל אישי ספציפי שלה. נדמה לי שאופן התאור הזה קשור לרוח פסיכולוגית העצמי.
נמשיך:
>>>>>>
(Buirski & Haglund, 1999)'בהערות הפתיחה של פגישה מס' 1, בהיענות להזמנת האנליטיקאית לתאר מה הביא אותה לטיפול, המטופלת מתחילה:
מטופלת: (מתארת את חווית האשפוז שלה בשנה הקודמת, ואז אומרת: ) …יש כמה בעיות לא פתורות בתוכי. לא הרגשתי בסדר, לא את מי שאני באמת. האם זה הגיוני? אני מרגישה חסרת תקווה. יש לי תחושה שחורה בתוכי שמתגברת, מאוד שחורה.
אנליטיקאית: האם זה קשור לתחושות שהובילו לאשפוזך?
מטופלת: כן, אני חושבת שכן… יש לי בעיה להבדיל מה באמת קורה… אני מתקשה לבטא את עצמי היטב ולהביא את עצמי להיות מובנת.
בסיכום זה של חילופי הדברים הראשונים בין המטפלת למטופלת, הובאו שלושה נושאים על ידי המטופלת שהאנליטיקאית תעקוב אחריהם ותבהיר איתה במהלך שתי הפגישות: ראשית, החוויה שלה שהיא לא "הגיונית", שאינה יכולה להפוך את עצמה למובנת (לעצמה, ק); שנית, תחושת העצמי הלא יציבה שלה, שהיא "לא מי שהיא באמת"; ושלישית, התיאור של אותה התחושה השחורה בתוכה, הקשורה בהפרעה נפשית כה נרחבת, עד שנזקקה לאשפוז לפני שנה. כמובן, הנושאים הללו הופרדו באופן מלאכותי (במאמר, ק) על מנת לפשט את ההמחשה של ההשפעה שלאחר מכן של תגובות האנליטיקאית.
בהעדר השתקפות של 'זולתעצמי', מטופלת זו ממשיכה לבטא את החוויה הסובייקטיבית שלה של היעדר תחושת עצמי לכידה (אני-(מול) אני, אני מזהה את עצמי, אני יכולה לדבר על עצמי תוך שמירת רצף של זמן ומקום. אני זהה בהקשרים חברתיים שונים, וכולי.. ק). המטופלת מציגה דילמה התפתחותית שאותה היא חושפת בשאלה חוזרת ונשנית, "האם זה הגיוני?" באמצעות שאלה זו, המטופלת מעלה את האפשרות שאם האנליטיקאית יכולה להבין אותה, אז אולי היא תוכל לתפוס מי היא. תוך כדי מעקב אחר נושא ההיגיון, האנליטיקאית מגיבה לאמירה שלה שהיא מתקשה להפוך את עצמה מובנת:
אנליטיקאית: את נורא מודאגת לגבי ההיגיון. האם חווית חוסר הבנה?
מטופלת: אני מוצאת שיש לי קושי לבטא את עצמי היטב, להעביר את מה שאני חושבת
אנליטיקאית: את מרגישה שזו בעיה שיש לך בתקשורת, ולא בעיה של אנשים בהקשבה?
מטופלת: כן, זה חייב להיות (בעיה אצלי, ק).
אנליטיקאית: חייב להיות (עם חיוך). (התקשורת הלא מילולית מעבירה שהאנליטיקאית משאירה פתוחה לברר אם הבעיה שלה היא חוסר יכולת לתקשר.)
בשלב זה של השיחה המטופלת מאשימה את עצמה בחוסר יכולתה לתקשר; היא מזהה את הבעיה כאחת מאופני המסירה והביטוי שלה. עם זאת, כאשר האנליטיקאית מזמינה אותה לחקור עם מי ובאילו הקשרים היא מרגישה שהיא לא מצליחה לתקשר היטב, המטופלת מגלה שהבעיה מתבטאת כמעט אך ורק בקשרים אישיים קרובים, כמו עם בעלה הנוכחי בעלה הקודם, ואמה. . לדוגמה, עם אמה ואחיותיה שלא ביקרו אותה במהלך אשפוזה:
אנליטיקאית: נפגעת מזה.
מטופלת: נפגעתי מזה כי די התאמצתי בשביל כולם, ו… זה התפקיד שלי במשפחה.
אנליטיקאית: תפקידך לעזור לכולם.
מטופלת: נכון (נאמר בהפתעה). בעצם הייתי (אנחות), כאשר לאנשים היו בעיות הם היו באים וזורקים אותם עליי, והייתי עוזרת להם, או מקשיבה להם ו…
.אנליטיקאית: אבל אף אחד לא מקשיב לך.
מטופלת: נכון…. בשלב הזה כשידעתי שאני לא בסדר מבחינה נפשית… (היא מתארת כיצד אחותה ניסתה לגרום לה לטפל בילדיה והתמרמרה כשהמטופלת הביעה חוסר רצון לקחת על עצמה אחריות זו.)
אנליטיקאית: היא לא שמעה אותך.
מטופלת: נכון. בְּדִיוּק.
אנליטיקאית: היא לא שמעה מה את צריכה.
מטופלת: נכון. נכון. בְּדִיוּק. אני חושבת, יש לי בעיה עם המִשׁפָּחָה שלי. הם לא שומעים אותי. הם בהחלט לא שומעים אותי. יש לי תמונה, למען האמת, שציירתי בטיפול באמנות. זה היה ממש מוזר כי אני ילדה קטנה, כורעת ברך. והמשפחה שלי… זה רק הראש שלהם, והם ממש ענקיים, והם מסיטים את מבטם ממני. ולאף אחד מהם אין אוזניים.
אנליטיקאית: אז הם לא שומעים אותך והם לא רואים אותך.
מנקודה זו של הפגישה, המטופלת מתמקדת לעומק ביחסיה עם בעלה הנוכחי וכיצד, ברצונה לספק את צרכיו, היא איבדה כל כבוד לעצמה. כשניסתה להעביר לבעלה את החוויה שלה, הוא לא הגיב. היא מרגישה שאינה מסוגלת לגרום לדברים להשתנות, לא מסוגלת לעצור את מסלול היחסים ביניהם.
מטופלת: … אני מרגיש שאני לא יכולה לדבר איתו, את יודעת. כלומר, את מגיעה לנקודה…. לפחות הגעתי לנקודה שבה כשאני מרגישה שזה לא משנה מה אני אומרת… אין טעם לנסות להגיד משהו.
אנליטיקאית: הוא לא ישמע אותך.
המטופלת עוברת כעת לחקור תחום שבו היא לא מרגישה חסרת תקווה, מערכת היחסים שלה עם ילדיה. היא מעמתת את היחסים הללו ליחסיה עם אמה שלה, ושוב עולה הנושא של הקשבה והיותה נשמעת.
אנליטיקאית: והם (ילדיה) יכולים להקשיב לך?
מטופלת: כן… גם זה. גם זה. אני מנסה לא להיות כמו אמא שלי. אמא שלי הייתה בהחלט, "תקשיבי לי. תקשיבי לי. תהיי חברה שלי."
.אני משתדלת לא להיות כזאת. אני מנסה להקשיב לדברים שיש להם להגיד. אני מנסה ללמוד…
והמפגש מסתיים בחילופי הדברים הבאים:
אנליטיקאית: יש לך מחשבות על הפגישה שלנו היום?
מטופלת: כן… זה (היה, ק) אינטנסיבי. אני לא ממש מדברת על הדברים האלה הרבה.
אנליטיקאית: זה עורר הרבה רגשות.
מטופלת: כן, פחות או יותר. אני מבולבלת ואני קופת מנושא לנושא מסביב…
די הרבה.
אנליטיקאית: אני חושבת שהצלחתי לעקוב אחריך.
מטופלת: (צוחקת) אני מעריך את זה. זה הישג.
>>>
החלק האחרון – מבחינה טכנית מעניין. מכיוון שהאנליטיקאית מחזיקה בהנחת מוצא שהבעיה היא מיבנית, שהעצמי של המטופלת פגוע, היא יכולה לשאול אותה איך הרגישה במהלך השיחה. היא תקבל תשובה של עצמי פגוע ואכן המטופלת מדווחת מתוך ביקורת עצמית, ושומרת על התחושה של לא נשמעת ולא מובנת. אבל… יש כבר התחלה של שינוי.
שלי דוקטורס- פסיכולוגית קלינית מנהטן – מגדירה את עצמה וכותבת ברוח פסיכולוגית העצמי
>>>>>
דוקטורס שלי (Doctors, 2020): 'מנקודת המבט הסובייקטיבית של התינוק, אותה ניסה קוהוט להבין באופן אמפתי, אחרים משמעותיים נחווים כמרכיבים לא אוטונומיים (אלא מרכיבים פנימיים, ק) של העצמי. קוהוט, לפיכך, כינה את האחרים המשמעותיים הללו כזולתעצמיים ומצא בהם בעלי תפקיד חיוני בפיתוח של נרקיסיזם בריא. בטרמינולוגיה שלו, כאשר פרט, א', זקוק ומצפה מפרט ב' לספק צורך במטרה לשפר את עצמו או אפילו לקיים את עצמו (כלומר, צורך נרקיסיסטי) ש-פרט א' לא יכול לספק בעצמו, א' מתייחס ל-ב' ומשתמש בו כ'זולתעצמי'.
חלק מהנימוק של קוהוט הוא שבמקרים כאלה, א' מצפה וזקוק לב' להתנהג כאילו ב' אינו ישות עצמאית ונפרדת אלא חלק מהעצמי. מושג ה'זולתעצמי' מדגיש את האופי המהותי של אחרים משמעותיים בתהליך הוויסות העצמי בשלב מוקדם בחיים. כדי לאפיין את הפונקציות הספציפיות של 'זולתעצמי' של אחרים משמעותיים – פונקציות שקוהוט (1971, 1977, 1984) הבין שהוא בעצמו משרת עבור לקוחותיו הפסיכואנליטיים (מטופליו) – הוא הציע שלושה צרכים משמעותיים ומרכזיים של 'זולתעצמי'. צרכים התואמים את שלושת הצירים של התפתחות עצמית. צרכים אלו נקראו צרכים לשיקוף, צרכי אידיאליזציה וצרכי תאומות (אולי זהות או אחדות, ק). הצורך של 'זולתעצמי' בשיקוף הוא צורך שמישהו יעריך את התכונות וההישגים של האדם. קוהוט טען שילדים זקוקים למטפל שמעריץ אותם, חוגג את התקדמותם ומוחא כפיים להישגיהם. סיפוק הצורך העצמי הזה כולל להיות מוערך על ידי אחרים והרגשת גאווה בתכונותיו ובהישגיו, אשר בתורם תורמים למה שקוהוט ראה כתחושה בריאה של "גרנדיוזיות" (אני מיוחד לטובה, ק). (חשוב חשוב לציין: דקטורס לא אומרת מראה אובייקטיבית, לא שיקוף ה'אמת' אלא מראה חמה מאוד, ק) הצורך של 'זולתעצמי' באידיאליזציה הוא צורך ליצור דימוי אידיאלי של אחרים משמעותיים ולחוות תחושה של התמזגות עם אותם ה'זולתעצמיים' האידיאליים שנוצרו. לפי השקפתו של קוהוט (1971), ילדים צריכים להחזיק בדימוי של דמות הורית אידיאלית אחת או יותר, כלפיה הם יכולים לחוש הערצה ואיתה הם יכולים להזדהות עד כדי הרגשה שהם קשורים או חלק ממיצבם הגבוה של אותם אנשים, בעלי תכונות ראויות להערצה. באמצעות סוג זה של הזדהות, ילדים יכולים להמשיך בהתפתחות בצורה בטוחה יותר ולהפנים את היכולת להחזיק באידיאלים ולהציב מטרות גבוהות אך מציאותיות. הצורך העצמי בתאומות (שייכות, אחדות, ק) הוא צורך להרגיש דומה לאחרים ולהיכלל במערכות יחסים איתם. לפי Kohut (1984), ילדים זקוקים לדמות הורית שמותר להם להרגיש דומים לה ושלצידה הם מעודדים להרגיש "חלק מ" קבוצה (למשל, משפחה) המקיפה אותם ומגנה עליהם. סיפוק הצורך הזה מקל על אימוץ קודים קהילתיים ופיתוח מיומנויות חברתיות, אמפתיה ותחושת מחוברות.'(Doctors, 2020)
>>>>
הצרכים הללו יפורטו בשלושת הפגישות הבאות של 'בין שעה לשעה'. נחזור למטופלת ונראה כיצד המטפלת מובילה את השיחה:
>>>>>>>
הפגישה השנייה מתחילה עם מחשבותיו של המטופלת על הפגישה של השבוע הקודם.
מטופלת: … חשבתי על החלק בו דיברנו על כך שלא שומעים אותי. ואני חושבת שזה די נכון. כֵּן. נכון מאוד. לא נראה שיש לי את הבעיה הזו לתקשר עם אנשים שאני לא בקשר קרוב איתם.
בשלב זה מפתחת המטופלת תיאור נרחב של אירוע מוקדם יותר השבוע בו היא ובעלה רבו על התנהגותו של בנו בן ה-18 ועל שימוש חסר ההתחשבות של הבן במכונית שהיא כלי התחבורה היחיד שלה. בהתייחסה לאירוע ולמאמציה הבאים לקבל תמיכה מבעלה, היא אומרת:
מטופלת: את יודעת, אחרי זמן מה, כשאת מנסה לדבר עם מישהו והוא לא שומע אותך, את מוותרת. מה הטעם בכלל לנסות?
אנליטיקאית: אתה מרגישה שזה חסר סיכוי לגרום לו לשמוע אותך?' (Buirski & Haglund, 1999)
>>>>
הפסקה קלה. אחת הביקורות על פסיכולוגית העצמי היא שהשיקופים צמודים מידי ולכן עלולים לא לתרום לשיחה ואפילו להרגיש מכניים. המטופלת אמרה שהבעל לא שומע והיא ויתרה – והמטפלת אמרה משהו דומה מאוד את חושבת שזה חסר סיכוי לגרום לו לשמוע אותך? אני חושב שפה חשובה האינטונציה ואני מתאר לעצמי שהדגש הוא על 'חסר סיכוי' – כחלק מהדפוס הדיכאוני של המטופלת. נמשיך עם תאור המקרה:
>>>>
מטופלת: כן, כי זה כאילו, אני במצב ללא אפשרות לנצח (ביטוי אמריקאי ל 'no win')… והוא פשוט לא מקשיב לי בכלל.
מנקודה זו בפגישה מס' 2 המטופלת מפיקה חומר שמבהיר את חוסר הרצון שלה להמשיך ולנסות להפוך את עצמה מובנת. בעלה הראשון התעלל בה פיזית, והיא מקשרת את ניסיונותיה לבסס את עצמה ואת מעמדה עם בעלה השני ובנה החורג עם האלימות שעברה. בהמשך לאסוציאציות שלה, היא מספרת תחושות של היותה לבד וללא תמיכה ובסכנה פיזית במאמציה להתמודד עם בנה החורג.
מטופלת: אני אף פעם לא יכולה לעמוד על שלי. זה כאילו זה הגורל שלי בחיים. את יודעת מה אני אומרת? וזה היה ככה כל חיי. ואני לא רוצה להיות כזאת. זה גיהנום לחיות בבית שלך, ולא להיות חופשיה…
אנליטיקאית: אז, המסלול הבטוח ביותר הוא לא להיראות, לא להישמע.
מטופלת: זה פחות או יותר. וזה ממש מבאס, כי מתחשק לי (בוכה ונאנחת עמוקות)… במשך זמן מה הייתי בתרדמת, במשך עשר שנים בערך. את יודעת, זאת אומרת, אני עצמי. כי סוף סוף התחלתי לחשוב על עצמי כבן אדם, במקום לחשוב: "אני צריכה לעשות את זה בשביל האדם הזה, זה בשביל האדם הזה, אני צריכה לדאוג לאמא שלי, אני צריכה לעשות את זה בשביל בעלי, ואני צריכה להיות שם בשביל הילדים שלי…" והתחלתי לחשוב "טוב, אני לא עושה כלום בשביל עצמי." והתחלתי פשוט לקחת קצת זמן לעצמי. הרגשתי שאני מתעוררת, ה"אני הפנימי", מי שאני, לא מי שמישהו אחר צריך שאני אהיה. אני לא יודעת איך להחזיק את זה (בוכה).
אנליטיקאית: זה נראה כאילו מול הביקורת (של הבעל והבן החורג), קשה להחזיק במי שאת.
בחילופי הדברים לעיל, המטופלת עובר מהנושא הראשוני של לא להיות מובנת ל(נושא) השני, לא לדעת מי היא. האנליטיקאית העלתה במילים באופן עקבי את החוויה המיידית שלה שלא נשמעה ובכך כנראה זיהתה דינמיקה אחת של מערכות היחסים האינטימיות שלה, עיקרון ליבה מארגן– זה
העיקרון המרכזי – שאנשים הקרובים אליה לא מקשיבים לה או שומעים אותה. על ידי מתן מילים לעיקרון המארגן הזה, האנליטיקאית סיפקה גם חוויה שבה היא כן מרגישה ששומעים אותה ושהיא מובנת, ובמקביל המטפלת סיפקה לה את ההבנה שאמנם היא לא הרגישה ששומעים אותה או שהיא מובנת על ידי אנשים חשובים בחייה, אבל זה לא בשל ליקוי ביכולתה לתקשר. מהעמדה החדשה הזו, היא מוכנה לעבור לסוג קצת אחר של "היגיון", תחום הזהות.
מטופלת: אני אפילו לא יודע מה להיות. אני לא יודעת איך להיות.
אנליטיקאית: את רוצה לרצות אותו?
מטופלת: כן. אני לא יודעת. אני תוקפנית מדי; אני לא תוקפנית
מַסְפִּיק. אני מרצה.
אנליטיקאית: זה נשמע כאילו את מרגישה שהוא לא מרוצה ממך
איך שאת. את אף פעם לא פועלת נכון.
מטופלת: אולי זה זה.
אנליטיקאית: את תמיד מרגישה לא בסדר?
מטופלת: אני מניחה שלא. אני בסדר כשאני עושה מה שהוא רוצה שאעשה. אבל אני אף פעם לא
יודעת בדיוק…. זה כאילו, לפעמים את מבינה את זה. אבל זה בעצם לא משהו שאני עושה.
זה הגיוני?
אנליטיקאית: אז הוא מקבל אותך, רק כשאת כמו שהוא רוצה שתהיה….
מטופלת: נכון. מה שאף פעם לא עקבי.
אנליטיקאית: לא תמיד ברור לך מה זה.
מטופלת: נכון. זה… נכון. נכון.
המטופלת עוברת עם האנליטיקאית עמוק יותר לתוך התהליך הפנימי שלה כשהיא מתחילה לאבד את תחושת עצמה במצבי הקונפליקט עם בעלה, במיוחד קונפליקט שבו היא מרגישה שלא שומעים אותה.
מטופלת: בעלי יכול לומר לי "אני יודע שזה לא רק את", אבל
הוא לא אומר כלום לבן שלו, אז הכל בעצם זה רק בגללי. זה הגיוני? הוא יכול לומר, "אני יודע את זה", אבל בעצם שהוא יפנה רק אלי…
אנליטיקאית: זה כמו להגיד שאת הבעיה. ואת לא מרגישה חזקה מספיק כדי לדעת מבפנים שזה לא את.
מטופלת: נכון. אני לא. לזמן מה כן חשבתי שזה לא אני. ועכשיו אני לא יודעת…, ואני, אה…
אנליטיקאית: אתה מתבלבלת.
המטופלת חושפת את החוויה שאליה התייחסה בחלק הראשון של הפגישה הראשונה, את התחושה השחורה שגוברת בתוכה. בפגישה מס' 1 היא זיהתה את התחושה הזו:
מטופלת: זו פשוט הרגשה נוראית, נוראית. זה נורא כמעט כאילו את בתחתית. האם זה הגיוני? כשהיא מביאה את הנושא הזה בסוף מפגש מס' 2 היא מספרת:
מטופלת: אני רק צריך לפגוע בעצמי כדי להרגיש טוב יותר… ואני לא אוהבת את זֶה….
אנליטיקאית: אבל זה משהו שאת עושה.
מטופלת: כן. זה כאילו אין כלום…. זו פשוט הרגשה מאוד בודדה. זה לא כמו בדידות; זה פשוט לגמרי לבד.
אנליטיקאית: זו לא התחושה השחורה שדיברת עליה בשבוע שעבר?
מטופלת: זה חלק מהעניין. זה לא לגמרי זה. זה כמו הרס עצמי… זה כאילו, אם אני יכולה לגרום לעצמי להיפגע מספיק, אז אני יכולה להפסיק להרגיש ככה בפנים.
אנליטיקאית: האם את יכול לומר משהו על איך לפגוע בעצמך או איך פגיעה בעצמך גורמת לפגיעה מבפנים להיעלם?
מטופלת: (הפסקה ארוכה) אני לא יודעת אם זה מטשטש את זה או סתם גורם לזה להעלם. (מסבירה שאם יש מספיק כאב, היא מתחילה להרגיש "מטושטשת" ויכולה להגיע לשיווי משקל.)
אנליטיקאית: "מטושטש" גורם לך לשכוח כמה נפגעת מהבַּעַל שלך?
מטופלת: בדיוק. זהו. זהו. (וקצת אחר כך) זה כאילו, אם אני יכולה לגרום לעצמי להיות פגועה מספיק, אז אני יכולה להפסיק להרגיש ככה מבפנים (בשפל). המטופלת מחברת את הדפוס הזה של פגיעה בעצמה כדי להעלים מעצמה תחושות כואבות של פגיעה וניכור עם המחשבה הבסיסית שלה לגבי אי-הוודאות מי היא. היא טוענת שיש לה צרכים משלה ושזכותה להגיד אותם לבעלה.
מטופלת: זה כאילו, בסדר, ברגע שאת קורבן, יש לך את אות הקיין הזה שאומר "קורבן" כאן (מצביעה על המצח שלה), וכאילו, רק אנשים מוזרים יכולים לראות את זה… זה כמו מגנט.
אנליטיקאית: זה נשמע כאילו את מרגישה שאת איכשהו מזמינה את ההתקפות האלה עליך… אבל אני חושבת שזה חייב להיות בגלל שהותקפת כל כך הרבה. ואת הגעת למסקנה שזה חייב להיות את.
מטופלת: ובכן, כן. (הַפסָקָה). אין לי שום הסבר אחר.
אנליטיקאית: מעולם לא היה לך סוג אחר של מערכת יחסים.
מטופלת: במובנים מסוימים כל מערכות היחסים שלי מסתיימות, ובכן, אולי לא, כאילו, צעקו עליי, והתייחסו אליי כאילו אני, את יודעת, מרגישה כאילו אני טיפשה וחסרת ערך, אבל… נותנת יותר ממה שאני רוצה לתת. מרגישה נאלצת לתת יותר ממה שאני רוצה לתת.
אנליטיקאית: אלו לא היו מערכות יחסים הדדיות שבהן קיבלת הרבה כמו שנתת.
מטופלת: לא. זה כמו ה-קוד שלי. (צוחקת). כן, זה כאילו, זה כמעט כאילו אני מחפשת את זה, ואני לא… אני לא בכוונה. אני לא. אבל שמתי לב שאני נכנסת למערכות יחסים עם אנשים שאני לא אוהבת (צוחקת). זה מוזר, אני חושבת… אני חושבת שאם הייתי פוגשת את בעלי עכשיו, והייתי רואה איך הוא איתי עכשיו, אין סיכוי ש הייתי מתחתנת איתו.
היא מפתחת את הנושא הזה עד שבסיום המפגש היא מגלה עניין עז בכתיבה ורצון לשתף את הכתיבה שלה בפומבי בקבוצת קריאה קטנה.
המטופלת והאנליטיקאית האירו את המשמעות האישית של הרבה ממה שהמטופלת חשפה ברגעים הראשונים של הפגישה הראשונה. על ידי הוספת מילים בזהירות לחוויה המפושטת שלה במערכות יחסים קרובות שלא שמעו אותה, המטופלת חשה שנשמעה וגם מבינה שאחרים, אם כי אולי לא אמה או בעלה, יכולים לשמוע אותה. מאותה עמדה רגועה ובטוחה יותר, רגשותיה של בלבול הזהות והפיצול העצמי הפכו זמינים לדיבור. על ידי התייחסות מקרוב לחוויה העצמית המתפתחת של המטופלת כשהיא בקונפליקט עם בעלה, האנליטיקאית ניסחה את הדרך שבה המטופלת מאבדת את עצמה בניסיונותיה להישאר קשורה לבעלה. עבודת המשגה מילולית זו וההבנה שהתאפשרה על ידה אפשרו אז למטופלת להתחיל בחקירה מהוססת של הנושא השלישי, הריקנות וההתנהגות הפוגענית שלה כפי שהיא מסומלת על ידי "החור השחור". כשהאנליטיקאית עקבה מקרוב אחר האסוציאציות שלה, תוך שהיא מנסחת בקפידה את הרגשות והחוויות שהביעה, היא מצאה את דרכה לחלק מעצמה שהרגיש אמיתי וחיובי – היכולת שלה לבטא את עצמה בכתיבתה ורצונה שהכתיבה שלה תישמע. ….. העבודה שהושגה בשני הפגישות הללו נתנה למטופל את הכלים המילוליים להמשיך בהבנה נוספת של נושאים אלה' (Buirski & Haglund, 1999)
סיכום: זולתעצמי בעל שלוש תכונות:– נכון שיש מישהו בחוץ אבל הוא פנימי שלי, הוא משמעותי ואפילו קריטי לחיי הנפשיים. ותכונה שלישית וחשובה לנו כמטפלים: ה'זולתעצמי' ניתן להחלפה במהלך החיים – ובוודאי בקליניקה.
המטפלת ברוח פסיכולוגית העצמי זיהתה ליקויים בלכידות העצמי. המטופלת לא מבינה את עצמה, לא יכולה לשמור על עצמה מהילדות, ודרך הבגרות. התוצאה היא דיכאון ופגיעה עצמית. היא צל של דמויות משמעותיות שאינן – חשוב לציין – משמשות כזולתעצמי חיובי. המטפלת בונה את עצמה כדמות מקשיבה, מבינה ומעודדת – המטופלת מזדהה ומצליחה להתקדם בתובנות מכיוון שכרגע היא מתחילה להיות מוזנת על ידי 'זולתעצמי' חדשה.
Banai, E., Mikulincer, M., Shaver, P. R., & Reppen, J. (2005). “SELFOBJECT” NEEDS IN KOHUT’S SELF PSYCHOLOGY: Links With Attachment, Self-Cohesion, Affect Regulation, and Adjustment [Article]. Psychoanalytic Psychology, 22(2), 224–260. https://doi.org/10.1037/0736-9735.22.2.224
Buirski, P., & Haglund, P. (1999). Chapter 3 The Selfobject Function of Interpretation [Article]. Progress in Self Psychology, 15, 31–49.
Doctors, S. R. (2020). The Selfobject Concept: The Heart of Kohut’s Psychology of Health [Article]. Psychoanalysis, Self and Context, 15(1), 25–32. https://doi.org/10.1080/24720038.2019.1694932
