- העברת ראי
היום נדבר על מושג שנקרא 'ראי' – באנגלית mirror, ובשם הפעולה mirroring – הרבה מטפלים ישראלים אומרים ככה פשוט mirroring או שיקוף. אני אביא שתיים שלוש עמדות שונות לגבי המושג או הפעולה הטיפולית הזאת. אני חושב שהיא לא פשוטה כמו שהיא נראית על פניו, והיא שווה התעמקות.
לשם הצדק צריך לציין שגם הלאקניאנים משתמשים במושג 'מראה', וגם וויניקוט וממשיכיו משתמשים במושג 'ראי'. המושגים של וויניקוט ושל קוהוט לא רחוקים אחד מהשני, אבל היום אנחנו נתמקד יותר בראייה של קוהוט.
'מראה' – mirror
מצד אחד: מושג מאוד בסיסי ונדמה לי שהרבה מטפלים משתמשים בו באופן יומיומי – שיקוף: אתה יושב מולי, ואני אומר לך מה אני רואה ומה אני שומע ממך.
ומצד שני, לפחות מהניסיון שלי אחת ההתערבויות הקשות ביותר לביצוע.
איך משקפים למטופלת מבלי לתת לה הרגשה של הד חוזר ושל ניתוק או רובוטיות?
בפגישה שעברה למשל, קראתי וורבט בו המטופלת, דיברה על היחסים המשפילים עם בעלה וילדיה, היא אמרה: 'את יודעת, אחרי זמן מה, כשאת מנסה לדבר עם מישהו והוא לא שומע אותך, את מוותרת. מה הטעם בכלל לנסות?
האנליטיקאית השיבה: את מרגישה שזה חסר סיכוי לגרום לו לשמוע אותך?' (Buirski & Haglund, 1999)
תגובה כזאת יכולה להרתיע ואולי לתת תחושה של ניתוק. האנליטיקאית חזרה על דבר המטופלת כמו בהקלטה. במקרה הזה אני חושב שהמטפלת הדגישה את הביטוי 'חסר סיכוי' ובכך תרמה משהו להתנעת המשפט אולי אפילו שיקפה למטופלת שהיא מורידה מערך הטיפול והתיקווה לשינוי.
>>>>>>>>>>
למי ששומע את ההרצאה הזאת על שיקוף במנותק מהמפעל 'בין שעה לשעה', הייתי לחזור במהירות על ארבעת קומות הפסיכואנליזה, כי אני רוצה לטעון שהקומה השלישית בה אנחנו נמצאים היא איננה 'סתם' קומה, אלא מהפיכה של ממש מול הקומה הראשונה של פרויד והאורתודוקסים, וגם מול הקומה השנייה של קליין , אנה פרויד הקלאסיות. בקומה של פרויד המטפל חתר לחשוף בפני המטופל מחשבות נסתרות – לא מודעות – ובכך להרחיב את האגו – החלק החושב שלו, כך שבסופו של דבר החלק החושב של המטופל יתארגן על דחפיו, על עקרון המציאות, ועל צווי המוסר וימצא פתרונות חדשים. טיפול אינטנסיבי, קצר, ברור. הקומה הקלאסית, בה הטיפולים קצת יותר ארוכים, יש בה אלמנט של ליווי המטופל אמנם, אך העקרון זהה: חשיפה הדרגתית של המטופל לחלקים לא מודעים השולטים בהתנהגותו גם בעולם החיצוני וגם פה ביננו בחדר ביחסי ההעברה והעברה הנגדית.
העלייה לקומה השלישית: הקומה הרגרסיבית – היא כמובן המשך במידה מסויימת של אקט הליווי, ושל הרגישות ליחסים ולקונטרטרנספרנס – אבל היא הרבה יותר מהפיכה בתפקיד המטפל ובשיטת ההתערבות שלו. מה שקורה בחדר הוא דבר שונה לחלוטין: אני אתן שני נימוקים שלדעתי שונים באופן חד: 1. למטופל היה פוטנציאל צמיחה, אני קורא לזה 'קודקוד צמיחה' מתוך עולם הבוטניקה. וקודקוד הצמיחה השתבש בזמן הינקות, או הילדות – ולכן מדובר פה בשיקום של משהו שהיה תקין. המטפל מעביר למטופל את הצורך אליו הוא רעב לשם התנעה מחודשת של פוטנציאל הצמיחה. 2. המטפל בעקבות העקרון הראשון לא יודע לאן הוא הולך. הוא מספק סביבה הולמת וצופה בהתפתחות המטופל. אין לו ידע, או מפה. הידע והמפה גם לא ידועים למטופל שסובל מדיכאון, או חרדה. הפוטנציאל יודע והוא יקום ויפעל רק בהינתן תנאים טובים. זאת בהחלט שונה משתי הקומות הראשונות.
לכן אני חושב שאנחנו מדברים על שינוי רדיקאלי – מהפכני במעבר לקומה הרגרסיבית בה אנחנו עוסקים היום. אני לא מדבר על תיאוריה בלבד אלא ממש על פרקטיקה.
>>>>>
ארנסט וולף, מטפל קוהוטיאני שאף עבד איתו וכתב בשותפות עם קוהוט, מדבר על פעולת השיקום של ה'זולתעצמי' SELFOBJECT:
'הייתי מגדיר זולתעצמיים כסוג מיוחד של אובייקטים – או של סמלים או רעיונות המייצגים אובייקטים – אשר תפקידם לבצע את הפונקציות הספציפיות של מתן חוויות שמצמיחות את העצמי, ומחזיקות אותו ואת הפוטנציאל שלו. אם כן, אם ננסח זאת באופן ברור, זולתעצמיים אינם אובייקטים של העצמי (מבנה פנימי, מחשבה אישית, פנטזיה, ק) וגם אינם אובייקט חיצוני (אמא, אבא , אהוב, ק); אלא הם ההיבט הסובייקטיבי של פונקציה המבוצעת על ידי מערכת יחסים. לכן, יחסי הזולתעצמי הינם חוויה תוך-נפשית ולא יחסים בין אישיים בין העצמי לאובייקטים אחרים. הם חוויה של דימויים הדרושים לקיום העצמי.' (Wolf, 1985)
>>>>>
האישיות, מצב הרוח, הדימוי העצמי, האם אני אמיץ או פחדן, סקרן או משועמם, חברותי או מסתגר – וכל יתר הדוגמאות שתראו בקליניקה – הם תוצאה – לפי פסיכולוגית העצמי של פונקציית ה selfobject
וולף ממשיך:
>>>>>
'הווינטה הקלינית של קוהוט (1971) של המטופלת פ. משמשת כהמחשה מצוינת להעברת המראה. (מילה קצרה, מכיווון שאנחנו בקומה הרגרסיבית, ומדובר בשיקום תהליכים שנפגעו אצל המטופל – 'שיקוף' הופך ל'העברת שיקוף'. מושג הוא פעולה של העברת הצורך שסוכל, ק) פ' כעסה באופן תוקפני והאשימה את האנליטיקאי בפגיעה בטיפול, כאשר הפרשנות שלו עברה צעד אחד מעבר למה שכבר אמרה לו, גם אם מה שהאנליטיקאי הוסיף כבר היה ידוע לה. חוסר הסובלנות שלה לשמוע מהאנליטיקאי כל דבר שהיא כבר ידעה, מצביע על כך ההתנהגות שלה שלא היתה לה התנגדות להפיכת הלא מודע למודע. (שימו לב, לא התנגדות כמו שפרויד היה מגדיר ,ק) היא יכלה לשאת ידע, אבל לא יכלה לסבול את עמדתו של האנליטיקאי כבעל היוזמה. התנהגותה האסרטיבית המופנית כלפי האנליטיקאי מצביעה על טענה לפיה על האנליטיקאי להיות כנוע לחלוטין למהלכי החשיבה שלה, שעליו לוותר על כל יוזמה שלו ולא להתמסר לשום דבר מלבד קבלה ואישור, של כל היבט של העצמי שלה, כמו שהיא הציגה בפניו. היא ציפתה שהאנליטיקאי יהיה, למעשה, שלוחה של העצמי שלה. טענה כזו מזכירה את יחסו של שליט אבסולוטי אך חסר ביטחון בנתיניו.
היחס המחמיא שצפויים לספק הנתינים הללו (בדימוי של המטופלת פ' מדובר במטפל או בהורים, ק) כלפי המלך הרם שלהם, מזכיר את ביטוי של פרויד (1914, עמ' 91) "הוד מלכותו התינוק", בהתייחס ליחס שהוא זיהה של אידיאליזציה של הורים (ומטפלים,? ק) מלאי חיבה כלפי תינוקותיהם, כתחייה ושעתוק של הנרקיסיזם הארכאי שלהם. אפשר לומר שהעברת המראה היא שחזור התביעות הארכאיות של הוד מלכותו התינוק בכאן-ועכשיו בזמן השעה האנליטית. במונחים של פסיכולוגיים עצמיים, הדרישות הללו מוכרות כצורך ההכרחי של כל ילד באישור. דרישות כאלה בדרך כלל אינן מנוסחות במפורש אלא מופעלות (enacted) בהעברה. אולם בסופו של דבר, עם הפחתה של פחדים, הגנות והתנגדויות, מטופלים עשויים בהחלט לבטא את מלוא הציפיות שלהם מהאנליטיקאי. אז רואים שאלו נגזרות לא רק מהלחצים הנוכחיים אלא גם מהתנסויות קודמות שלא הגיעו לתוצאה משביעת רצון והותירו שאריות בצורה של פגמים או עיוותים של העצמי.' (Wolf, 1985)
<<<<<<
מיכאל מרגוליס מפרסם בשנת 1986 מאמר שזכה לתגובות- גם כארבעים שנה אחרי. העמדה של מרגוליס – מבחינה קלינית טכנית – שונה והייתי אומר – לפחות מהידוע לי – שהיא לוקחת את השיקוף לקצה. אצל מרגוליס השיקוף – הוא הרבה יותר עמוק – השיקוף הוא שיקוף של מצב נפשי ואפילו הייתי אומר של רמת אישיות. במילים גסות הייתי אומר שלא מדובר בשיקוף של אמא לתינוק – אלא שיקוף של תינוק לתינוק. לכן ההתערבויות שמרגוליס מציע מעניינות ונועזות.
מרגוליס:
'במונחים הפשוטים ביותר, הצטרפות ושיקוף מתייחסים לתקשורת של האנליטיקאי המשדרת למטופל שהאנליטיקאי מסכים איתו. מעורבות מספר רמות של הסכמה, התואמות את מצב ההרגשה המודעת של המטופל מאחוריהן. אם האנליטיקאי נמצא בתהודה (כיוונון) עם המטופל, הערותיו המצטרפות והשיקוף, בעודן מכוונות למסר ההתנגדות המילולי, יעסקו בו-זמנית בתכנים הרגשיים הלא מודעים המסתכמים מאחוריו.
ההסכמה של המטפל עשויה להיות לגבי אמירה ספציפית של המטופל על עצמו או על אחרים.
מטופל: ישנתי גרוע אתמול בלילה ואני מרגיש עייף היום.
מטפל: אתה נראה עייף.
מטופל: אני מרגיש אומלל.
מטפל: אתה מרגיש אומלל בצדק.
או שהאנליטיקאי עשוי להצטרף למכלול הערכים או הגישה של המטופל לחיים.
מטופל: (אחרי סקירה מצמררת של תולדות חייו) לא היו לי הרבה פעמים שהרגשתי ההנאה.
תשובה: החיים שלך היו סבל אחד אחרי השני.
במקרה של שיקוף (שיקוף פסיכולוגי), ההסכמה לובשת צורה של תקשורת שבה האנליטיקאי מציג את מצבו או את הגישה שלו כתואמת את מצבו של המטופל. לפיכך, האנליטיקאי עשוי להגיב באופן תואם לאמירה של המטופל. לדוגמה, אם המטופל מפחית מערכו העצמי, גם האנליטיקאי מוריד מערכו של האובייקט (מעצמו). אם המטופל מפנה שאלה אל האנליטיקאי, האחרון מפנה שאלה דומה למטופל. אם המטופל מביע מחשבות מסוימות על המטפל, האחרון מבטא מחשבות דומות על המטופל.
מטופל: אני רוצה לחשוב על זה לפני שמחליטים להיכנס לטיפול איתך.
מטפל: ואני רוצה לחשוב על זה לפני שאני לוקח אותך כמטופל.
מטופל: אני חושב להפסיק את הטיפול.
מטפל: אני שוקל לא לחייב אותך.
בתרחיש משוכלל יותר, השיקוף אינו של מחשבה אחת או היחס של המטופל, אבל של הגישה הטוטאלית שלו. לדוגמה, מטופל מרוכז בעצמו מבלה פגישה אחרי פגישה כשהוא מתלונן על כאביו או על רגשותיו או חוויותיו המטרידות, מבלי ליצור קשר עם המטפל. לאחר מכן, האחרון מתחיל לשאול שאלות על עצמו, להפנות את תשומת הלב של המטופל אל האנליטיקאי. "האם יש משהו שאתה רוצה ממני בקשר לרגשות (החוויות) האלה?" או, "מה אני מרגיש לגבי הדברים שאתה מתאר?" (דגש: מדובר בהתערבות מילולית גלויה, ק) האנליטיקאי עושה בדיוק מה שהמטופל עושה, ומשקף את הגישה המרוכזת בעצמו של המטופל. בהתאם להקשר וליכולת של המטופל לקלוט, האנליטיקאי עשוי גם לשקף את שתיקתו של המטופל בשתיקה משלו, להגיב באופן מרוחק לאינטלקטואליזציות של המטופל, או להתמודד עם התנודדות של המטופל בחוסר החלטיות מקביל.
ההצטרפות והשיקוף עשויים להיות אגו-סינטוניים, כלומר ליפול בצורה מהנה על אוזני המטופל, או אגו-דיסטוניים, כלומר, פוגעים ולא נעימים. קשה להעביר על הדף המודפס את האיכות המיוחדת שהופכת התערבות לסינטונית או דיסטונית. התוכן המילולי חשוב כמובן. אולם מה שמכריע הוא המטען הרגשי הנקשר לתוכן המילולי. זה מה שמגדיר את אופיו הנעים או הלא נעים, ובכל מקרה את הדבר שמשפיע על המטופל. טון דיבור קשוח או ידידותי, הוספת רמז של חריפות או מגע של עדינות, יאשש או ישנה את מובן המילה המדוברת. תקשורת רגשית בצורת הצטרפות ושיקוף הן התערבויות המסוגלות לכן לייצר ניואנסים אינסופיים של משחקי גומלין בין תוכן ותחושה, ולספק למטופל חוויות רגשיות במגוון אינסופי סינטוני ודיסטוני (Margolis, 1978; Sherman, 1983). מעט מאוד ממשחק הגומלין הזה, במיוחד מהצד הרגשי, ניתן להבהרה בדפוס. בדוגמאות הבאות, הקורא עשוי לספק, אם ירצה, גיוונים רגשיים מדומיינים שישתלבו עם ההתערבויות ולהגביר או למתן את השפעתן.
הצטרפות אגו-סינטונית:
מטופל: הייתי צריך לגרוף הרבה שלג כדי להגיע לכאן.
מרגוליס: גילית הרבה נחישות.
מטופל: אמא שלי התעניינה יותר בכיף מאשר בטיפול בי
מרגוליס: היא הזניחה אותך.
הצטרפות (בלעז joining) אגו-דיסטונית:
מטופל: אני מרגיש חסר ערך.
מרגוליס: אתה באמת חסר ערך.
מטופל: אני מרגיש חסר תקווה.
מרגוליס: אין לך תקווה.
שיקוף אגו-סינטוני:
מטופל: אני מרגיש מדוכא.
מרגוליס: גם אני. (שימו לב הצטרפות למצב ולא שיקוף מרוחק: לא מדובר בשיקוף של: אני רואה שאתה מדוכא, אני יכול להבין את הדיכאון שלך. אלא הצטרפות למצב, ק 'גם אני מדוכא', ק)
מטופל: אני לא מצליח כל כך באנליזה.
מרגוליס: אולי אני זה שלא מצליח כל כך.
שיקוף אגו-דיסטוני:
מטופל: לא התחשק לי לבוא לכאן ולראות אותך היום.
מרגוליס: גם אני לא יכול להגיד שציפיתי בשקיקה גדולה לפגוש
אותך היום.
מטופל: מה הטעם להגיד את זה שוב ושוב?
מרגוליס: מה הטעם שלי לשמוע את זה שוב ושוב?
באופן כללי, הצטרפות אגו-סינטונית מופעלת כאשר האגו של המטופל נמצא במצב שברירי והוא זקוק לחיזוק זהיר של דפוסי ההגנה הנוכחיים שלו. לרוב זה קורה בתחילת הטיפול. הצטרפות אגו-דיסטונית, על אף שהיא תומכת בדפוסי ההתנגדות של המטופל, מופעלת כאשר המטופל נחשב כמסוגל להתמודד עם האימפולסיביות שלו ולהגביל את עצמו לביטוי מילולי של רגשות.' (Margolis, 1986)
<<<<<<
ציטוט של קוהוט – אני חושב שבה הוא רומז על המהפיכה של הקומה הרגרסיבית:
' הפונקציות של האנליסט בניתוח העברת המראה
באשר לאנליזה של נוירוזות ההעברה, פעילותו המהותית של האנליטיקאי נמצאת בעיקרה בתחום הקוגניטיבי: הוא מקשיב, הוא מנסה להבין, והוא מפרש. תשומת הלב המרחפת השיוויונית (מושג של פרויד, ק) שלו חייבת לנוע עם זרימת החומר האנליטי כשהוא משתתף במשימה האיטית, והקפדנית, אשר עבורו בדרך כלל פחות מרגשת של ניתוח הביטויים של העצמי הגרנדיוזי. עצמי גרנדיוזי (והייתי אומר נרקיסיסטי, ק) המופעל במהלך שלב העבודה של העברת המראה בזמן שהמטופל מייעד לו תפקיד אחד בלבד: לשקף ולהדהד את הגרנדיוזיות והאקסהיביציוניזם שלו;…. המטופל מגביל את האנליטיקאי להיות אנונימי פחות או יותר, בין אם (כאובייקט) הכלול במערכת העצמי הגרנדיוזי שלו או (כאובייקט) שהוא העתק נאמן שלו. ..
….
, אם האנליטיקאי מבין באמת את ההתאמה הזמנית של דרישות העצמי הגרנדיוזי (זמנית הכוונה שזהו שלב לקראת צמיחה, ק) ואם הוא קולט את העובדה שבמשך זמן רב זו טעות לציין בפני המטופל שדרישותיו אינן מציאותיות אלא שלהפך, עליו להוכיח למטופל שהן תואמות בהקשר של השלב המוקדם בו הוא נמצא, המתחדש בהעברה, ושיש להביע אותן, ..אז המטופל יגלה (לעצמו? למטפל? לשניהם?, ק) בהדרגה את הדחפים והפנטזיות של העצמי הגרנדיוזי שלו () עצמי הגרנדיוזי אל קוהוט הוא כמובן ביטוי חיובי לעצמי סקרן, יצירתי ויזמי, ק), ויתחיל תהליך איטי בצעדים כמעט בלתי מורגשים, ולעתים קרובות ללא כל הסברים ספציפיים מצד האנליטיקאי – של שילוב העצמי הגרנדיוזי במבנה האגו המציאותי ולטרנספורמציה שימושית של האנרגיות שלו. ' (Kohut, 1971)עמ' 175
<<<<
אסיים בתיאור מקרה ובו טכניקת שיקוף:
'ליאון, בן 30, ניהל מערכת יחסים תלותית עם אביו הסדיסט-פסיכולוגית, ועם אמא מדוכאת. הוא פתח פגישת פסיכותרפיה בתיאור אירוע בו חש שעבר התעללות על ידי בעל הבית שלו. הוא תיאר באריכות איך הוא צעק על בעל הבית והוא חזר על הסיפור כמה פעמים בצורה כפייתית, ולא נשלטת. נראה היה שהוא מתכוון לשכנע את המטפל שבעל הבית שלו באמת התעלל בו ושזה לא היה הדמיון שלו. הצורך הדחוף של ליאון לקבל תוקף לנקודת המבט שלו היה מאפיין חוזר בטיפול שלו. הרעב שלו לשיקוף היה מובן בפני עצמו, בהתחשב ברקע שלו. עם זאת, המטפל גילה זה מכבר שבמקרה של ליאון חווית התחושה שהוא מובן, לא בונה מבנה פסיכולוגי; זה לא עבר הפשטה, אלא היתה חוויה חוזרת וקונקרטית כל פעם, מעין משהו שממלא זמנית חור ללא תחתית עד הפעם הבאה (במובן הזה הוא היה פסיכוטי). יתר על כן, לא היה קל להיות מראה לליאון מלכתחילה, כי הוא נטה לדחות ניסיונות טיפוליים של שיקוף, ולכנות אותם פרשנויות.
שתי בעיות קשורות מופיעות כאשר אנו רואים את המצוקה של ליאון: האחת, ההגדרה הנוקשה של שיקוף שהוא העביר מבלי מילים באמצעות התנגדותו להתערבויות שהמטפל חשב עליהן כשיקוף; והשנייה, מצבו הקליני, שבו הצורך שלו שהמטפל ישקף את נקודת המבט שלו, נשא איכות של דחף, אשר יתואר במאמר זה כ'רעב במראה'. לגבי הנושא הראשון, זה של הגדרת שיקוף, הבעיה שמציב מטופל זה אינה קלינית ייחודית. כל המהות של מדעי החברה המודרני והרמנויטיקה אומרת לנו שכאשר השיקוף מובע כמדיום מילולי, אין דבר כזה 'שיקוף' (הכוונה שבעצם ההבעה במילים המדבר מכניס את עצמו לתוך המראה, ק). לכן, למרות ההתנגדויות של ליאון (או בהתאם להן, ק), שיקוף הוא פרשני. נשאלת שאלה לגיטימית כיצד עלינו להמשיג שיקוף באור זה. בכל הנוגע לבעיה הקלינית עצמה, מטופלים כמו ליאון מציבים מכשולים משמעותיים. הם דורשים באופן כרוני תגובות שיקוף של המטפל, ובכל זאת נראה שהם אינם מסוגלים להטמיע כל דבר החורג מנקודת המבט שלהם. בזמן שהם מחפשים טיפול נראה שהם ממש מתנגדים לרעיון של צמיחה.
פרשנות ושיקוף
ההבחנה בין פרשנות לשיקוף, לפחות לצורך מאמר זה, היא זו שבין פענוח (decoding = פרשנות) לקידוד (encoding = שיקוף) של משמעויות. … אנו מנסים לפענח את המשמעויות של הנוירוטי בהעברה, שיש לו תחושת עצמי שלם אך חסר פרספקטיבה חיצונית ואובייקטיבית מספיק והוא עסוק בניסיון להבין מה האגו שלו רוצה.
לעומת זאת, אנו מבקשים לעזור למטופל בעל הפרעה נרקיסיסטית (דווקא) לקודד או לסנתז משמעויות, כי מה שחסר במקרה זה הוא פרספקטיבה סובייקטיבית מספיק, או תחושה של אילו רגשות ומשמעויות שייכות לעצמי שלו. כמובן, מנקודת מבטו של המטופל, מה שנראה לנו כפעולה של קידוד יכול להיראות אחרת…..
…. נחזור לדוגמא הקלינית שלנו: מבחינת המטפל לשקף את תוכן זעמו של ליאון על בעל הבית שלו היה אמור לספק לליאון הקלה מסוימת, אך זה היה בעל ערך חולף כי הזעם היה כל כך ספציפי, קונקרטי ומפוצל. עם זאת, ניתן לחשוב על זעם זה כביטוי אחד של משהו מופשט יותר וניתן לשיתוף אוניברסלי. במקרה זה, זעם דומה לזה שהורגש כלפי בעל הבית, התבטא בעקיפין גם בהעברה, בחזרה האינטנסיבית של ליאון על סיפורו, דבר המצביע על הרגשה אפשרית של ליאון של ספק, עם תחושות בסיסיות אפשריות של ביקורת או פטרונות מצד המטפל. כמו כן הייתה חוויה בסיסית של אי-יכולת לברוח מתחושת הספק. הרגש שבא לידי ביטוי בסיפורו החוזר על עצמו הציע גשר בין חוויית הזעם הקונקרטית של ליאון על בעל הבית שלו לבין מערכת משמעויות מופשטת יותר וניתנת להרחבה.
בפגישה המדוברת, המטפל המשיך וציין את הניסיון החוזר ואת העמל של ליאון לשכנע את המטפל בהשקפתו על המצב, ולאחר מכן העיר לליאון שזה בטח מרגיז להרגיש ככה, שהמטפל מפקפק בו. התערבות זו התבררה כמשמעותית, שכן התחושה והמושג של "ספק" שהשתקפו הדהדו חזק אצל ליאון ותרמו קמצוץ של משמעות למה שהיה בעבר רק אנרגיה אוטיסטית חסרת שם. בתחילה זו הייתה משמעות מצומצמת, אך ככל שהמפגש התפתח, ובמפגשים הבאים, המושג 'ספק' נבחן מחדש במגוון הקשרים והפך למעין מוטיב חוזר, או "שפת מעבר" . עם מושג ה'ספק', החוויה של ליאון בצורך לשכנע את המטפל עברה בהדרגה לתחום האינטר-סובייקטיבי. התערבות השיקוף לגבי הספק של ליאון כרתה מערכת פוטנציאלית של משמעויות מבלי לפענח אותן עדיין. ה'שיקוף' שכלל סוג של פרשנות בתוך אזור של משמעויות פוטנציאליות, החל בהסמלה קונקרטית למדי.' (Frank, 2001)
>>>>>
Buirski, P., & Haglund, P. (1999). Chapter 3 The Selfobject Function of Interpretation [Article]. Progress in Self Psychology, 15, 31–49.
Frank, M. (2001). On Mirroring and Mirror Hunger [Article]. Psychoanalysis and Contemporary Thought, 24(1), 3–29.
Kohut, H. (1971). The analysis of the self : a systematic approach to the psychoanalytic treatment of narcissistic personality disorders [Book]. International Universities Press.
Margolis, B. (1986). Joining, Mirroring, Psychological Reflection: Terminology, Definitions, Theoretical Considerations [Article]. Modern Psychoanalysis, 11(1–2), 19–35.
Wolf, E. (1985). The search for confirmation: Technical aspects of mirroring [Article]. Psychoanalytic Inquiry, 5(2), 271–282. https://doi.org/10.1080/07351698509533589
