- העברת 'תואם'
העברת 'תואם' – הוא תרגום שלי למונח 'twinship' . מדובר על הצורך להרגיש 'אותו הדבר'.
ננסי ונדרהייד
>>>>>
'האחות המוזנחת לעתים קרובות של קו ההתפתחות הנרקיסיסטי, היא חווית זולתהעצמי של התאמה – או 'תואם', לא הועלתה למעמד שווה ערך לזה המיוחס לשיקוף (העברת מראה, ק) ואידיאליזציה עד לפרסום האחרון של קוהוט: 'כיצד מרפאית האנליזה' (1984). לאורך החיים, הכמיהות לחוויות זולתעצמי של התאמה מאותתות על הצורך לאורך כל הדרך ב"אישור של התחושה, שאדם הוא 'בן אדם' ונמצא בקרב בני אדם אחרים" (עמ' 200). כאשר הצורך מקבל מענה, געגועים כאלה מפנים את מקומם לתחושת השייכות המאשרת את עצמם המספקת תחושות של ביטחון, לגיטימציה, יעילות, דמיון חיוני לזולת וסובלנות למה או למי ששונה. בנוסף, חווית ה'תואם' מכשירה אנשים להגשים את שאיפותיהם המכוונות למטרה, על ידי הקלה על רכישת מיומנויות המפתחות פוטנציאלים מולדים. היעדר זולתעצמי 'תואם', דורש היענות עצמית של אובייקט לעצמו, ותחושות עמוקות ומשביתות של בידוד, ניכור, חוסר יכולת, וכן תגובתיות למצבי חיים שונים.
…. רבים מצהירים כי למושג השייכות "יש שימושיות קלינית מוגבלת בהשוואה לשניים האחרים והוא אינו נכלל בשיח על העברות עצמי. עם זאת, הערכתו של קוהוט לצרכי 'זולתעצמי תואם' העמיקה ככל שהוא הבין אותו לא כמושג שמתייחס לעצמי הגרנדיוזי, אלא כמשקף צורך נפרד ויסודי להשתייך, ולהשתלב. הוא הטיל על חסידיו חקירה נוספת של צרכי הזולתעצמי "מרגע הלידה ועד לרגע המוות" (קוהוט, 1984, עמ' 194). ברור, ככל שקריאה זו נענתה, התברר שהתועלת הקלינית של מושג התאומות היא אינסופית; ברור באותה מידה שתאומות מחייבת חקירה רבה יותר ממה שהתגלה עד היום.' (VanDerHeide, 2012)
>>>>>>
המונח 'twinship' אני מציע צריך להיות 'תואם', או 'שייכות' וכך הוא יומשג בשעה הזאת. ננסי ונדרהייד, לוס אנג'לס, טוענת שלמרות שהמושג הזה מופיע בתום הקריירה של קוהוט, מחזיק בתוקף וגם בפרקטיות דומה לשני הצרכים הקודמים: הצורך במראה, והצורך בהאדרה.
בליבת המושג, היא מצטטת את קוהוט:' אישור של התחושה, שאדם הוא 'בן אדם' ונמצא בקרב בני אדם אחרים ' – זוהי תחושה הפוכה לתחושה הלא בריאה של מטופלים מסוימים שהם 'לא נורמליים', או 'מוזרים'. אני מציע גם, ונראה את זה בתיאור המקרה לחשוב קלינית על הצורך הזה ועל הביטוי שלו ביחסי ההעברה. נזכור שקוהוט מדבר על מושג זה כמושג העברה. זה, לא מתכתב עם מטפל מרוחק, אקדמאי, שאיננו שותף לתסביכים של המטופלת. לכן למושג העברת התואם, או המותאמות יש בהכרח השלכות על היחסים ועל הטמפרטורה הרגשית בחדר הטיפולים.
מצד שני, ובאופן מבלבל – זה הפוך מחווית החיים של קוהוט עצמו שהיה פליט, כנראה בעל מיניות ומגדר שלא היו ידועים וגם לא מותאם לחברה הפסיכואנליטית ה'קלאסית'. עד היום יש ויכוח האם תאורית הסלף שייכת או לא שייכת לגוף הפסיכואנליטי. אין ספק, לעומת זאת ביחס להשפעת הרעיונות של מגזרים גדולים ונרחבים בגוף התאורטי הזה.
גורניי מספק זווית ראייה מעניינת נוספת. הטענה המרכזית היא – אם אנחנו טוענים שמדובר בצורך, אז אנחנו בהכרח טוענים שמדובר גם בסיפוק (או תסכול) וגם בעונג.
<<<<<<<
'התוצאה האולטימטיבית של חוויה קיימת, חיונית ואינטרסובייקטיבית (חוויה טיפולית, הורית, התפתחותית, ק) – היא שיפור ביכולת ההנאה. בשימוש שלי במילה עונג, אני מתכוון למימד של חוויה עצמית הרבה יותר נרחבת מאשר תופעות חושיות שנגזרות מ"עקרון העונג" היצרי – הביולוגי של פרויד (1905),. .. קוהוט (1978) טען בנושא זה ..: "העצמי, בין אם בגזרת שאיפותיו ובין אם בגזרת האידיאלים שלו, אינו מחפש הנאה באמצעות גירוי ושחרור מתח (כמו שטענו פרויד והאורתודוקסים ביחס לאגו, ק); אלא הוא שואף להגשמה באמצעות מימוש השאיפות והאידיאלים הגרעיניים שלו. הגשמתם אינה מביאה עונג, כמו סיפוק של דחף, אלא ניצחון או הישג ואת זוהר השמחה" (עמ' 757).
בניסיון להבדיל בין פסיכולוגית העצמי לתיאוריה פסיכואנליטית קלאסית, קוהוט (1977) דחה את המושג "הנאה" לחוויה של דחפים/פריקה והשתמש במושג "חדווה" (joy) בהתייחס לחוויה מעצימה. אני אתבסס על הניסיון של קוהוט להתעלות מעל לרדוקציוניזם הביולוגי, ובכל זאת אמשיך להשתמש במושג העונג, המוגדר כעת באופן נרחב כדרך משמחת (כחדווה, ק) של הפעלה עצמית, שיפור עצמי ומימוש עצמי. כפי שציין קוהוט בצורה הולמת בציטוט לעיל, הגשמת האידיאלים והשאיפות הגרעיניות הם מרכיבים רבי עוצמה בהשגת הנאה וחדווה, אולם אני אטען שהרצף המארגן המרכזי שמממש את יכולתו של העצמי להתנסות מהנה לחיוניות, ולחדווה הוא 'תואם'. המושג של ה'תואם' (או מושג ההשתלבות, ק) הודגש והורחב כאן מכיוון שהשיתוף המהותי של הקהילה האנושית והחיבור האנושי עשויים להיות החוויה הבסיסית ממנה נגזרות כל שאר חוויות ה'זולתעצמי'. (Gorney, 1998)
>>>>>
הפסקה קצרה: אגיד זאת במילים פשוטות. אין טעם בשמחה, או חוויה של הצלחה או הגשמה אם אתה לא נמצא בסביבת אנשים השותפה לערכים שלך, ולכן המעריכה את ההישגים הללו. נמשיך עם גורניי:
>>>>>
יתרה מכך, חיוניות התאומות סוגרת את 'המעגל החשמלי' של קוהוט בנוגע לעצמי לכיד ומתפקד במלואו; (זו הגדרתם הייחודית של אנשי פסיכולוגית העצמי לבריאות נפשית ולמטרה טיפולית 'עצמי לכיד', ק) זה הניצוץ שמצית את יכולת ההנאה ….(חווית השותפות או התואם,ק) בהתאם לשאיפות והאידיאלים המנחים. ההזנחה היחסית של קוהוט וחסידיו את התפקיד המכריע הזה של התואם, במיוחד כבסיס להנאה, נטתה לטשטש היבט משמעותי מאוד של חוויה והתפתחות עצמית. יתרה מזאת, ההשלכות הטכניות הפוריות הרבות של 'תואם' ביחס להפקת הנאה בהקשר של הטיפול הפסיכואנליטי זכו להתעלמות רבה (Detrick, 1985).
שלל הצורות והתמורות של העונג נמצאים במרכז באשר לשיפור והתפתחות העצמי בכל שלבי החיים (Klein, 1976). בהתפתחות מיטבית, כל אופני ההתנסות המהנים, בין אם הם בעיקר דחפים/פורקנים, חושניים, התייחסותיים, אסתטיים או רוחניים באיכותם, מגיעים בסופו של דבר להשתלב במידת (חווית) ה"כל-יכולות" של האדם עצמו. ויניקוט הציג את המונח אומניפוטנטיות כדי להאיר תהליך התפתחותי המתרחש באופן טבעי שדרכו כל החוויה של הפרט, בין אם היא טראומטית ובין אם היא מעצימה, תמיד מכילה בתוכה אלמנט של השפעה שנתפסת כסובייקטיבית וכנסיון לשליטה. בהתייחס לחוויה מהנה, ברור במיוחד שהחוויה המהותית של השפעה ושליטה שאדם משיג בהשגת חדווה או שמחה מגבירה את לכידות העצמי. בחיים המשולבים של התינוק והשד, ההנאה של התינוק נובעת לא רק מהחלב, אלא גם מההשפעה המחייה של הצלחתו לינוק וההנאה ההדדית (כמשוב), של האם המותאמת. כשהפעוטה מתחילה לאכול בעצמה או הילדה בת ה-3 מצליחה לעשות קקי בסיר, ההתרגשות הנובעת מכך היא לא רק תענוג מתפקודי הגוף ופירוק ה'דחף' (לעשות קקי, ק); אלא בו-זמנית שמחה מעצם העשייה, המגיבה לקשר של הילדה עם הורה שמח. ההופעה הנרגשת של הילד בן ה-10 שמפגין טריק חדש ונועז על הסקייטבורד שלו לא רק משקפת הנאה משליטה מוטורית חדשה; האנרגיה החווייתית המלאה שלו נובעת גם מהריגוש המשותף עם ההורה הצופה בו, והן מהקשר עם החבר שמחליק לצדו. בחוויה מינית בוגרת, ההנאה היא לא רק בעוררות מינית ובפריקה; השמחה האמיתית היא בדיאלקטיקה המחייה של התשוקה, בהשפעתה המוצלחת של הדדיות עם אחר משמעותי: חבר, מאהב, שותף (תאום, ק). הנאה עמוקה בעבודה אינה נובעת רק מאיכות המוצר עצמו; במקום זאת, היא נובעת מהתרומה והחיבור של העבודה לאחרים אמיתיים או מדומים שישתתפו בהתרגשות מול ביצוע זה של כישרונותיו וכישוריו של אדם. לאורך כל מהלך החיים, ההשפעה המחייה של חווית 'תואם' מוצלחת היא שמשפרת את ההנאה…
בכל אחת מחוויות העונג שזה עתה תיארתי, נוכחים גם שיקוף וגם אידיאליזציה כשלעצמם, הם גם תורמים לאיכות ולעוצמה של השפעה מהנה. עם זאת, ההשערה שלי היא שהחוויה הראשונית של מחוברות אנושית משותפת מחזיקה בעמדה מיוחסת בכל הנוגע לריגוש של הנאה. חווית התואם משמשת להעצים את ממדיו העיקריים האחרים של חווית הזולתעצמי בכיוון של הנאה מוגברת, של מימוש ושל לכידות עצמית.
לרצף: – תואם, חיוניות (ויטאליות), הנאה – יש גם חשיבות מיוחדת בסיטואציה הפסיכואנליטית. …. להערכתי, השתתפותו של האנליטיקאי בחוויית התואם המתפתחת הדדית ובהנחייתה היא ממד מכריע בעבודה הקלינית, במיוחד עם מטופלים בעלי אינטגרציה גרועה (לכידות עצמי נמוכה, ק). טבילה בחוויית תואם ועיבוד נושאי תואם (נראה את זה עוד מעט בתיאור המקרה, ק) היא תנאי מוקדם ליצירת השפעות חיוניות במהלך הטיפול. חיוניות כזו יכולה לאפשר את החוויה הסופית של הדדיות והנאה אותנטית בתוך היחסים האינטרסובייקטיביים. ….'(Gorney, 1998)
<<<<<<
באש גם הוא מתלבט ביחס למונח 'twinship'. הוא מציע מונח אחר:
>>>>
'קוהוט חילק בתחילה את צרכי האובייקט העצמי הבסיסיים שמצא באנליזות של מטופלים נרקיסיסטים להעברה אידיאלית ולהעברת מראה (או גרנדיוזית). האידיאליזציה מבוססת על הצורך והתלות של תינוקות באנשים חזקים יותר מהם, לארגן אותם כשהעצמי בסכנה. הצורך בשיקוף נובע מהצורך של תינוקות לקבל תוקף לרגשותיהם ולהעריך את הישגיהם על ידי האחר האידיאלי.' (Basch, 1994)
>>>>
אבקש לעצור לשנייה. באש מציג כאן טיעון כפול או הפוך. האידיאליזציה היא אידיאליזציה של האמא – מכיוון שהיא נובעת מעובדת החיים שהעצמי תלוי באישה הגדולה והחזקה והטובה הזאת. אבל זה גם צורך של העצמי להאדיר אותה ולראות אותה ככה. מאוד מזכיר את הפיצול של הקלייניאנים לטוב ורע. האימא היא הכי טובה.
העברת המראה – 'mirroring' היא גם צורך היא נובעת מגרנדיוזיות שאני רואה את עצמי ניבט אל עצמי מכל אחד. פה אני עצמי הוא החשוב, מרכז העולם, הסיבה לכך שהדברים כפי שהם. וגם זה חשוב לזכור צורך.
הערה שנייה: מדובר בצרכים שיש להם ביטוי בקליניקה, בשעה הקלינית ולאורך כל החיים. במידה מסויימת בני אדם צריכים לחוש שהם מרכז העניינים ומצד שני שהם מוחזקים על ידי משהו טוב מהם וגדול מהם. זאת יכולה להיות דת, או שכונה בתוך עיר, קהילה, מדינה, עולם המדע, הארגון בו הם עובדים וכולי… כאשר הצרכים הללו נפגעים – יש פגיעה במושג הבריא של קוהוט: 'לכידות העצמי'. אדם לא תופס את עצמו כמוגן וברור לעצמו לאורך ציר חייו או בסיטואציות שונות.
נחזור לבאש פסיכואנליטיקאי חבר המכון בו עבד קוהוט בשיקגו:
>>>
'תת-קבוצה של העברת המראה, העברת התואם או האלטר אגו, שהמחישה את פעולת חיזוק העצמי על ידי היכולת להרגיש כמו האחר האידיאלי, הועלתה מאוחר יותר למעמד של צורך נפרד ושלישי, שאם סוכל באופן משמעותי בעבר, הוא יופיע ביחסי ההעברה הטיפולית. קוהוט התמודד עם העברות אלה כנפרדות זו מזו. עם זאת, על בסיס ניסיוני הקליני ומה שלמדתי מתחום חקר התינוקות, הגעתי למסקנה שצרכים אלו מהווים רצף (Basch, 1992). ….ואני מחשיב את (סוג הצורך הזה) כמוקדם והבסיסי מבין השלושה. אני מעדיף את השם "העברת קרבה" על פני 'אלטר אגו' או 'תאומות', כי הוא מבטא את מה שבעיניי הוא התכונה הבולטת ביותר של אנשים: הצורך להשתייך ולהרגיש מקובל על חבורת בני האדם. אם צורך זה יסופק באמצעות תקשורת הורית …, אז האידיאליזציה עשויה להתפתח והשיקוף (או הצורך באימות, כפי שאני מעדיף לכנות זאת) סוף סוף יבוא לידי ביטוי.' (Basch, 1994)
>>>>>>
גם פה יש משמעות קלינית. בכדי שהמטופל ירגיש שרואים אותו בצורה חיובית, וגם שהוא חיובי רגשית, הווי אומר רצוי, ושהוא מקבל מהטיפול תוכן חיובי כי המטפל והחדר הם מקומות טובים ומיוחדים – כדי שכל זה יתרחש הוא קודם כל, בשלב ההתחלתי ביותר, צריך להרגיש זהות, שהוא 'כמו' המטפל מבחינה אנושית ולכן שהם מספיק קרובים ודומים כך שיוכל להסיק ולהפיק מהטיפול. בניגוד לתחושות הפוכות שהמטפל לא רלוונטי ולא יכול להבין אותי, כי הוא צעיר מידי, מבוגר מידי, לא מהתרבות שלי וכולי…
>>>
ננסי ונדרהייד (VanDerHeide, 2012) מתארת את המקרה שלמטילדה ככה:
מחלפת שיער פשתן רך נפלה על פניה של מטילדה. האם היא הסתתרה ממני, האם היא גרמה לי להיעלם, או שניהם? כנראה שניהם; זו הייתה המסקנה שאליה הגעתי בדרך כלל כשישבתי והקשבתי לה מספרת את האירועים הכואבים של היום יום שלה. יעברו שנתיים, ארבע פעמים בשבוע, עד שהיא תאסוף את שיערה לאחור, ותאפשר לנו ליצור קשר עין קבוע. עד לאותה תקופה, מצאתי את עצמי לעתים קרובות מהרהרת על הילדה הקטנה והבודדה מאחורי הצעיף המחורבן, כאשר אני שוכחת שהקול היה של אישה צעירה, ולא של הילדה בת השש שדמיינתי אותה.
הוריה של מטילדה עברו לקליפורניה מהדרום, הרחק ממשפחות המוצא, כדי לעבוד. הם הכירו מעט חברים איתם נהגו להיפגש, ואף אחת מהמשפחות לא עם ילדים קטנים; על פי רוב, המשפחה הקטנה שמרה על עצמה ונותרה מבודדת מאוד. בתור בת יחידה, מטילדה בילתה את זמנה בעריכת מסיבות תה עבור בובות החיות שלה או בצפייה בסרטים מצוירים. כשהיא התחילה את הגן, היא גם הייתה שם לבד, והרגישה שונה משאר הילדים באין סוף מובנים. הם צחקו על השם שלה, שאכן היה שונה ואקזוטי מדי וזקן לילדה בת חמש. מטילדה שיחקה לבד בהפסקה, הלכה הביתה לבד, והתקשתה ליצור חברים. בתיכון סוף סוף היא רכשה כמה חברים, אמרה, – עם קבוצה קטנה של "לא מקובלים" אחרים. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא הרגישה חלק מקבוצה כלשהי. דברים לא השתפרו עד שהיא התחילה את הפסיכואנליזה איתי. במקום ההזדמנויות החברתיות שקיימות עבור בני גילה, לימודי התואר באוניברסיטה והעבודה רק הזינו עוד יותר את הבידוד והבדידות שהיא הכירה כל חייה.
מטילדה דיברה מאחורי מסך שיערה הארוך, וסיפרה עבורי על העלבונות והדחיות הרבות שמילאו כל אחד מימיה. חברים לכיתה בתוכנית לתואר שני התעלמו ממנה, יצאו מהכיתה יחד בקבוצות אך בלעדיה, לא הצליחו לכלול אותה בתוכניות צהריים או בקבוצות לימוד, ונרדמו במהלך המצגות שלה. בעבודה, הבוסים שכחו את שמה, התעלמו מהדברים שלה, והעניקו לה משימות שאף אחד אחר לא רצה. אף אחד, בשום מקום, מעולם לא עשה לה מקום ליד שולחן, על ספה, בנסיעה משותפת או במתקן המים. היא לא יכלה להאשים אותם, היא הייתה אומרת, כי מי ירצה להיות עם מישהי שמנה ומכוערת כמוה? הרבה לפני שמטילדה הצליחה לעבור לדבר על נושאים אחרים, למדתי להגביל את התגובות שלי לקולות לא מחייבים שהצביעו על נוכחותי המתמשכת, אבל לא הרבה יותר. היא הגיבה לניסיונות שלי לאמת את רגשותיה בשנאה עצמית לעגנית, חשה ביקורת על השאלות שלי, והגיבה לרוב הערותיי כאילו הן דרישות כפויות להסכמה שלה עם צורך כלשהו שלי.
הייתה עוקצנות מסוימת בקטלוג הפגיעות היומיומיות שלה שאפשרה לי להישאר קשובה, למרות הכישלון שלנו להתחבר בצורה ברורה. הפנטזיה שהחזיקה אותי לאורך השנתיים הראשונות שלנו הייתה שישבתי עם ילדה בת שש ליד שולחן המטבח כל יום אחרי בית הספר, ושמעתי על הדברים המרושעים שהילדים האחרים אמרו ועשו לה.
מטילדה הגיחה בהדרגה מאחורי שערה והחלה לחשוף את עולמה הרגשי, הן את העצב של ימי ילדותה והן את החוויה הנוכחית, המתפשטת שלה, של 'להיות לבד ומנותקת בשממה עגומה מאוד ונצחית'. תחושת הניכור שלה ליוותה אותה לכל מקום, והעניקה לה תחושה מתמשכת של הסתפקות בהתבוננות בחיים המתרחשים סביבה. פעילויות המספקות לאחרים תחושת חברות נעימה, כמו שתיית כוס תה בבית קפה עליז, רק הגבירו את תחושת הבידוד שלה. לרוב, היא הסתובבה בעולם עם אפה בתוך ספר, כשהיא מעסיקה את עצמה, תוך חסימת המראות והקולות החמים של אנשים המשתתפים בחיים. היא לא יכלה לדמיין את מצב העניינים הזה אי פעם משתנה.
נקודת מפנה בטיפול התרחשה כאשר העברתי את הקליניקה שלי לבניין ממול. המשרד הראשון היה בגודל של "קופסת נעליים", ללא חלונות, עם כמה כיסאות ושולחן, ושמחתי לעבור לחלל רחב יחסית עם חלונות. בהערה הגלויה .. הראשונה שלה על כל מה שקשור אליי, היא הביעה את מורת רוחה מהשינוי. הקליניקה החדשה הרגישה קרה מדי, גדולה מדי, וישבנו רחוקות מדי זו מזו.
הקליניקה הקודמת, היא אמרה לי, הרגישה חמה ובטוחה, והיא הייתה קרובה יותר אלי. ואכן, הישיבה שם הציבה אותנו כמעט ברך אל ברך אחת עם השנייה, ועכשיו היה בינינו מרחק של אולי מטר ועשרים. עם זאת, כמובן, ההערה שלה התייחסה לריחוק רגשי, לא פיזי. חקירת רגשותיה לגבי הקליניקה החדשה לא ארכה זמן רב, כפי שהיא אמרה על כל מה שהיא הולכת לעשות בנושא, אבל המצאנו כמה אסטרטגיות כדי להגביר את רמת הנוחות שלה. ראשית, ניסינו עם כיוון הכיסא שלי, ולבסוף הסכמנו על מקום קרוב יותר בכמה ס"מ. ואז היא תפסה שמיכה מהמקום שבו היא הייתה מקופלת בסל ומשכה אותה מעלה על גופה, מכסה הכל פרט לפנים שלה. זה הרגיש חם וטוב יותר, אבל עדיין לא נכון. בצעד אחרון ומבריק היא הציעה לי להתעטף בשמיכה השנייה בסל.
כשהתיישבנו במקומותינו, קרובות יותר זו לזו, שמיכות נמשכו סביבנו בחום, היא נתנה את אישורה בהצהרה שקבעה מטפורה מתמשכת ואבן בוחן לכל מה שטוב במערכת היחסים שלנו: "טוב, זה יותר טוב, יותר כמו שהיה פעם. היי – אנחנו קנגורו ואלה הכיסים שלנו." וכך היינו שני קנגורואים שמוצאים מקלט בעולם עוין המאוכלס באנשים לא רצויים. בזמנים של פיצול, היא הייתה "ג'וי" שלי, כשהפנים חבויות עמוק בכיס שלה. בזמנים אחרים, כשהיא מרגישה בטוחה יותר, היא יכלה לחשוף יותר מעצמה בידיעה שהיא יכולה "לקפוץ בחזרה לנרתיק שלה" בכל עת. ככל שהיא התחזקה, היא נעשתה שובבה יותר, והיינו יוצאות ל"חופשות" ביחד. לעתים קרובות למדי, החופשות הללו לקחו אותנו לאזור אוסטרליה או לניו זילנד, שם יכולנו לקפוץ עם קנגורו אחרים, שלפעמים הזמינו אותנו לבתיהם לארוחת ערב.
הווינטיה הקצרה מאוד של טיפול מתמשך וארוך טווח מספקת הצצה אל חייה של מי שחשה בודדה ומבודדת במשך רוב חייה. התחושה חרוטה כל כך עמוק בחוויה שלה, שאפילו כשהיא פגה, היא מרגישה שהיא עדיין אורבת, ממש כמו שמישהו בהפוגה מדיכאון מז'ורי נשאר זהיר, כי הוא צופה אפיזודות דיכאון חדשות. למרות שלא הייתי מודעת להיקף, מערכת היחסים שלנו הפכה למשמעותית עמוקה במשרדי הקטן, דמוי הרחם, ואפשרה לה להגיע לנקודה שבה היא עלולה להסתכן בהזמנתי להצטרף אליה לחוויית 'תואם'. הרפתקאות חיי הכיס המשותפות שלנו הן אחת מכמה דרכים שבהן הצורך העמוק של מטילדה לחוות תחושת קירבה בא לידי ביטוי והגשמה. גם אני נהניתי להיות "קנגורו בין קנגורואים!"
>>>>
לסיום. למרות שהעברת ה'תואם' או כפי שבאש אומר העברת הקירבה, נוסחה על ידי קוהוט ממש בסוף ימיו – היא העברה הבסיסית בין שלושת ההעברות : 'תואם', 'אידיאליזציה' ו'מראה'. מדובר בצמה של צרכים הלפותים אחד בשני. אנחנו שנינו בני אדם שדומים אחד לשני, יש לנו הרבה מהמשותף ולכן אנחנו מסוגלים להבין וגם להעביר אחד לשני חומרים פסיכולוגים מוכרים – ויחד עם זאת, אתה 'יותר' מאחרים ולכן אפשר להגיד ש'אני-עצמי' יותר מאחרים – כי אנחנו קרובים ואנחנו דומים. בעמדה הטיפולית הזאת, לפי פסיכולוגית העצמי, המטפל צריך לספק את הצורך בקירבה ובחוויה של דימיון – 'twinship' – ממש ממש דימיון. אפילו זהות.
זאת פגישה אחרונה שלנו בקומה השלישית, הקומה הרגרסיבית. דיברנו על מושגי וויניקוט, ביון וקוהוט. הקומה הזאת עירה גם כיום כמובן ומאוד משפיעה. מושגים כמו אמפטיה, אחזקה, מרחב פוטנציאלי, מיכל מסתובבים ביננו באופן יומיומי.
יחד עם זאת, בעיין ביקורתית, דווקא לאור המושג שדיברנו בו היום 'הצורך בתואם' – בזהות, המטפלים בקומה הרגרסיבית הביאו לקצה את המרחק והשונות בין מטפל ומטופל – על ידי דימוי המטופל לילד (היום תיאור המקרה ממש הדגים איך ננסי רואה ילדה בת שש כאשר מולה אישה בשנות העשרים או השלושים). בקומה הבאה האינטרסובייקטיבית הדברים מקבלים תפנית חדה בכיוון השני.
>>>
Basch, M. (1994). Chapter 1 The Selfobject Concept: Clinical Implications [Article]. Progress in Self Psychology, 10, 1–7.
Gorney, J. (1998). Chapter 6 Twinship, Vitality, Pleasure [Article]. Progress in Self Psychology, 14, 85–106.
VanDerHeide, N. (2012). Can You Hear Me Now? Twinship Failure and Chronic Loneliness [Article]. International Journal of Psychoanalytic Self Psychology, 7(3), 369–390. https://doi.org/10.1080/15551024.2012.686154
