- סאליבן: פרוטוטאקסיס
אנחנו מתחילים היום את הקומה הרביעית של הזרמים ואסכולות הפסיכואנליטיות. אני אומר זרמים מכיוון שהאינטרסובייקטיביים מהווים יותר זרם חשיבה בהיעדר ירחון או מכון מרכזי. לעומתם ההתייחסותיים בעלי ירחון מוביל שנקרא דיאלוג פסיכואנליטי.
בכל מקרה לשם הקיצור נכנה את הקומה 'אינטר' והיא תעסוק במהפיכה אשר עיקרה מעבר מפסיכולוגיה של אחד, למעשה ניתוחים פסיכולוגיים של מטופל אחד. לפסיכולוגיה של שניים – הבנה שגם המטפל מגיע לחדר עם טראומות, מצב רוח, דחפים, סופראגו, לחצים כלכליים ועוד… אבל הדברים קצת יותר מסובכים. עד כה היה רצף היסטורי: התחלנו בפרויד והמעגלים אשר סבבו אותו וקראנו לקומה הראשונה האורתודוקסים, עם מותו של פרויד 1939 – האסכולות המרכזיות להן קראנו קלאסיות היו של אנה פרויד ופסיכולוגית האני ומלאני קליין ויחסי האובייקט. הקומה השלישית נקראה הרגרסיבייים והיא מאכלסת את הזרם השלישי הבריטי: וויניקוט וביון ואת קוהוט. כעת היינו אמורים לדבר על המהפיכה אשר החלה סביב 1983 כאשר כותבים בארצות הברית החלו לבקר באופן חריף את הטיפול המרוחק הקלאסי, את הנחת המסך החלק, את ההנחה שהמטפל יודע יותר מהמטופל, את ההנחה שהמטפל יותר מודע ויותר בריא מהמטופל וכיוצא באלה.
אלא, שכאן לא ניתן להמשיך בקו ההיסטורי הזה. הארי סטאק סאליבן שובר את הרצף מכיוון שכבר בשנות השלושים איש זה היה פסיכיאטר אמריקאי שהניח בסיס רב השפעה לרעיונות אשר יבשילו ויפוצו לכל עבר רק חמישים שנים מאוחר יותר.
הפגישה היום וחלק מהפגישות הבאות – שש למען הדיוק, יעסקו בגישה האינטרפרסונלית אשר נוסחה על ידי סאליבן והקבוצה אשר התקבצה סביבו.
'הפסיכואנליזה הבין אישית נטועה בתרבות האמריקאית של השנים הראשונות של המאה העשרים, תרבות שעוצבה על ידי הפרגמטיות והשוויון החברתי האופייניים לאותה תקופה. …. הפסיכואנליזה הבין-אישית (אינטרפרסונלית), בעודה משתמשת במחשבה הפסיכואנליטית האירופית כנקודת מוצא, התפתחה על פי קווים התואמים בבירור את המאפיינים התרבותיים של ארצות הברית (Kurzweil, 1989). Harry Stack Sullivan כונה "הפסיכיאטר של אמריקה" (פרי, 1982), והתיאוריה הבין-אישית של הפסיכואנליזה היא חותם המורשת האמריקאית שלה. פרגמטיזם, פלורליזם ושוויון חברתי אופייניים ובסיסיים לגישה הבין אישית לפסיכואנליזה.' (Lionells et al., 2014)
>>>>
מדובר בערכים אשר מובילים את העשייה הקלינית של האיטרפרסונליים: פרגמטיזם – כלומר טיפול יעיל מכוון תוצאות, פלורליזם הכוונה פתיחות למופעים אנושיים שונים כמו מגדר ותרבויות שונות. אנחנו מיד נראה איך סאליבן עצמו מנקז מגדר ותרבות פריפריאליים, לא מקובלים. ושיוויון חברתי עוד ערך שסאליבן הדגיש על ידי הביטוי 'מקור-אחד' כל האנשים, כל התחושות, וכל ההפרעות הנפשיות, כולל השיגעון משותפים לכולם.
>>>>
במהלך הפגישה אתאר את המושג פרוטוטקסיס, אשר איננו מוכר למטפלים רבים. בפגישות הבאות נמשיך לפגוש מושגים של הזרם האינטרפרסונלי.
אבל קודם כל נתחיל באיש סאליבן.
(יאלום 1975:22) יאלום אומר ומצוטט אצל אוונס:
'גורלו המקצועי של סאליבן היה דומה לזה של חדשנים רבים אחרים. הקהילה השמרנית הגיבה לרעיונותיו תחילה בהתעלמות מהם, אחר כך בתקיפתם, ולבסוף בהטמעתם עד כדי כך שטבעם החדשני נשכח. (Evans III, 1996)
חייו של הארי סטאק סאליבן היו (ועודם) אפופים מסתורין ומחלוקת. יש תקופות שלמות בחייו שלגביהן אין מידע על מעשיו או מקום הימצאו. יחד עם זאת, כמו פרויד לפניו, ברור מכתביו, שסאליבן שאב רעיונות מחוויות החיים שלו, בעיקר מהניסיון הבין-אישי, כמקור חשוב לתיאוריות שלו על אישיות ועל טבע האדם.'
הארי נולד ב1892 הישר לתוך דחייה חברתית. הוא נולד לזוג הורים מהגרים, אשר הגיעו ממשפחות של מהגרים איריים לאזורי הספר של מדינת ניו יורק.
כאשר נולד כבן יחיד, הוא היה למעשה היה ילד שלישי, אך שני אחיו נפטרו בשנתם הראשונה. אימו חיה בחרדה שגם הוא ימות כמותם. בגיל שנתיים וחצי, השמועה אומרת כי אימו סובלת מהתמוטטות עצבים ומנסה לפגוע בעצמה ובו, בכל מקרה אימו נעלמת למספר שנים והוא מועבר לידיה של סבתו מצד האם. סאליבן בן יחיד, בחווה מבודדת, גדל בשפה שאיננה אנגלית – הסבתא מדברת רק בשפה גאלית. למעשה 'החלפת המילים' הראשונית שלו היתה מול ספרים שהיה מקבל מידי פעם כאשר דודה שלו היתה מגיעה לביקור. חווית הילדות הזאת תבוא לידי ביטוי בתאוריה שלו ביחס למונחים 'פרוטוטאקסיס' ו'פאראטקסיס' שנדבר עליהם היום.
בתיכון הארי, דחוי מאוד חברתית אך מצטיין בלימודים ואהוב על ידי מוריו. הם אומרים שהוא יותר מידי חכם. בגיל שש עשרה הוא נכנס ללימודים באוניברסיטה, שם הוא לומד פיזיקה. בסימסטר הראשון לאחר המבחנים הוא מוצא את עצמו בינוני לעומת האחרים וזו חוויה מטלטלת עבורו.
'הציונים שלו ירדו באופן דרמטי בסמסטר השני והוא היה מעורב עם קבוצת נערים שהשיגו ומכרו כימיקלים באופן לא חוקי באמצעות הדואר. בעוד שכל העדויות מצביעות על כך שתפקידו בהונאה היה מינורי ושולי, הוא היה זה שנתפס והורשע בהונאת דואר, פשע חמור. הן בשל קשייו האקדמיים והן בשל מעורבותו בפשע, סאליבן הושעה מקורנל לסמסטר (עונש קל), אך מעולם לא חזר. במשך השנתיים הבאות, מקום הימצאו לא היה ידוע. בעוד שכמה ספקולציות העלו שהוא נשלח לכלא או לבית ספר מיוחד לשיקום פושעים, אך סאליבן הזכיר במרומז בפני עמיתים מקצועיים אחרים שהוא חווה מצב סכיזופרני ורמז שהוא אושפז במהלך תקופה זו.'(Evans III, 1996)
אימו מאותו אירוע מתכחשת לו. אוונס אומר: 'פרקים ביוגרפיים של כישלון חמור וחרפה הם די נדירים בהיסטוריה של רבים מראשי הפסיכותרפיה המודרנית…. יכולתו של סאליבן לשרוד אותם, ולאחר מכן לעשות שימוש רב בכישלונות אלה, הייתה מרכזית למדי בפיתוח התיאוריה הבין-אישית שלו.' (Evans III, 1996)
>>>>>
יש משהו בתאוריה של סאליבן שמכוון לאוכלוסיות קצה.
>>>>
אקריא מתוך ספר שיצא לאחרונה יחסית שמאגד את החשיבה האינטרפרסונלית:
' הדגש על המציאות התרבותית והכלכלית ייצג שבירה כיוון גדולה מהמסורת הפרוידיאנית, שבה חשבו שהפתולוגיה וההתפתחות נקבעות על ידי תנודות הדחפים (מוות, מין, תוקפנות, ק) והאופן שבו דחפים אלה משתחררים. בהתחשב במעמדו של פרויד בשנים הראשונות של הפסיכואנליזה, היה זה די מדהים שהאינטרפרסונליסטים (אני מזכיר 1920, ק) העזו לדחות את תיאוריית הדחף, האוניברסליות של תסביך אדיפוס, קנאת הפין ומושגים אחרים מרכזיים בתיאוריה הפרוידיאנית. נדרשו אמונה פנימית, ויושרה כדי להתנגד להשפעתו התיאורטית והקלינית של פרויד. דחייה של כמה מיסודות החשיבה הפרוידיאנית הייתה יכולה בהחלט להיות התאבדות מקצועית. '(Lionells et al., 2014)
>>>>
' כפי שנאמר קודם לכן, לאקלים התרבותי של אמריקה של המאה העשרים הייתה השפעה אינטלקטואלית על התיאוריה הפסיכואנליטית. סאליבן, בהתאם לרוח זמנו, היה פרגמטי, והוא לא ניגש לדיאלוג הקליני מנקודת מבט תיאורטית מוקדמת. במקום זאת, הוא ראה טיפול כאירוע המתרחש בתוך סביבה שבה שני אנשים נפגשים. האחד הוא מטופל שסובל מ"קשיים בחיים" והשני הוא מומחה שמשתמש במומחיות שלו כדי לעזור למטופל להבין את עצמו טוב יותר כדי שיוכל להתמודד בצורה יעילה יותר עם החיים. לביטוי של סאליבן "קשיים בחיים", יש השלכות עמוקות מבחינת השקפתו על המטופלים. הוא לא מחשיב את המטופלים כשונים (מהותית, ק) מאנשים אחרים, אפילו לא ממטפלים. הדיאלוג הקליני מתקיים בין שווים; עמדתו של המטפל שונה רק בזכות מומחיותו לאפשר למטופלים להבהיר את קשייהם ולהבין את עצמם. המטפל המיומן מבהיר משמעויות ומאמת את מחשבותיו ורגשותיו של המטופל שלו. שפת המטופלים היא לעתים קרובות שפה אישית, רגשית ושיפוטית; התיאורים שלהם ספוג לעתים קרובות, ונקבעים על ידי, מניעים מוטים; פעולות ותקשורת של אנשים אחרים עלולות להתפרש או להיות מובנות לא נכון לפי משמעות פרטית כלשהי; ייתכן שהמציאות (של המטופל, ק) אינה מובחנת ממשאלת לב או פנטזיה (יש ערבוב בין פנטזיה למציאות, ק), והציפיות מבולבלות. ויליאם ג'יימס (1890) דיבר על תשומת לב סלקטיבית בדיון על האישיות ה"רגילה". סאליבן (1956) מייחס רבים מהקשיים בתקשורת וביחסים בין אישיים ל"חוסר תשומת לב סלקטיבית", לפיה משמעויות פרטיות מסתירות את המציאות. הריאיון הקליני (בעצם שיטת הטיפול שמציע סאליבן, ק) מסייע למטופל להתייחס להיבטים של המציאות שאותם השמיט באופן סלקטיבי. הוא מבהיר, במקביל, את הפנטזיות של המטופל לגבי היבטים אלו, כך שהן לא משמשות לטשטש את המציאות, אלא יכולות למעשה להעשיר אותה. '(Lionells et al., 2014)
>>>>
עצירה קצרה: בנקודות הללו ניתן למתוח קו ישיר בין פרויד לביון לעבר סאליבן. שלושתם חתרו יחד עם המטופלים שלהם לעבר סוג של 'אמת'. שלושתם ראו את הסבל של המטופלים כנובע מחוסר ראית המציאות כפי שהיא. וזה תו ההיכר הפסיכואנליטי – נדמה לי לאורך כל האסכולות. גם סאליבן הגדיר את הבעיה כ'חוסר תשומת לב סלקטיבית' – יש דברים שהמטופל לא רואה באופן עקבי. מזכיר את מנגנון ההדחקה ומנגנוני ההגנה, נכון? המהלך הנוסף של סאליבן הוא בירור המקור ל'חוסר קשב הסלקטיבי' ושימוש חיובי בפנטזיות של המטופל. סאליבן בשיטת הטיפול מרובת השאלות שלו מעודד את המטופל לדעת יותר.
>>>>
נמשיך:
' המציאות הנבחנת כך מקיפה הן את חוויות המטופל בחייו בעבר ובהווה והן אירועים בחדר הייעוץ ביחסיו למטפל. בקיצור, החקירה הקלינית היא תהליך של בירור שבו שפה, מילים ודימויים מקושרים, והחוויה מקבלת תוקף בהסכמה. חקירה, עבור סאליבן, היא הכלי החיוני לעבודה אנליטית. ..שימוש לרעה בשפה משמש לטשטש ולהסתיר משמעות; כאשר זה מתרחש, זה בדרך כלל עדות לעיוותים פרוטוטקסיים (אירועים חושיים, ק), המוסיפים לקשיים בחיים ושאפשר לחקור אותם בהקשר של טיפול. סאליבן תיאר את השקפותיו על הריאיון הקליני בסדרת הרצאות מוזמנות בבית הספר לפסיכיאטריה של וושינגטון בשנים 1944 ו-1945. הרצאות אלו פורסמו לאחר מכן תחת הכותרת 'הראיון הפסיכיאטרי'.
לסיכום, הבירור (הקליני, ק) הוא תקשורת מדוברת בין שני אנשים, מומחה ולקוח, אשר משוחחים מרצון יחד כדי להבין את הדפוסים האופייניים בחייו של הלקוח. כדי להשיג זאת, הריאיון הפסיכיאטרי חייב להתייחס לפרטי אירוע נתון עם נקיטת שאלות של: מתי?, איפה?, מי? ומה? שאלות שנועדו לעזור למטופל לשחזר את מה שהתרחש בפועל. השאלות מי ומה עוזרות למטופל לתאר את האחרים המשמעותיים המעורבים באינטראקציה, מה הם אמרו זה לזה ולמטופל; כיצד ומדוע – השאלות מופנות להסתכלות של המטופל על עברו, מניעיו וערכיו כשהם מתייחסים לחוויות ההווה. סאליבן חשב שסוג זה של חקירה מפורטת נחוצים כדי לחשוף את "הדפוסים המתמשכים יחסית של מצבים בין-אישיים חוזרים, המאפיינים את חיי האדם" (עמ' 111), דפוסים שנקבעו על פי חוויות החיים של הפרט בתוך משפחתו ובתוך תרבותו. רק כאשר דפוסים אלה נלכדים מחדש במהלך החקירה הקלינית, ניתן לשרטט ולתקן עיוותי אישיות מוקדמים (Kvarnis, 1978). '(Lionells et al., 2014)
>>>>>>
התנסות/חוויה (experience): כל דבר שנחייה, חיינו אותו, שעבר עלינו. חוויה היא המרכיב הפנימי של אירועים בהם משתתף אורגניזם חי ככזה – כלומר כישות מאורגנת. המאפיינים המגבילים של החוויה תלויים בסוג האורגניזם, כמו גם בסוג האירוע שנחווה. חווית האירוע אינה זהה לאירוע הפיזי בו משתתף האורגניזם (Sullivan, 1953 pp. 26-27) ההתנסויות הן בסיס הנתונים שבעזרתו אנחנו בונים את הידע התאורטי האישי שלנו על העולם באופן כללי ועל הרגע הבינאישי. זוהי נקודת המפגש בין המציאות (מונח שלמעשה לא קיים באמת אלא רק 'רישום' חוויתי שלה) לבין האישיות.
סאליבן מחלק את הנפש לשלוש שכבות: פרוטוטקסיס, פאראטקסיס, סינטקסיס
* פרוטוטקסיס הוא מצב תודעתי פרימיטיבי של תינוקות וילדים של תחילת גיבוש שפה ותודעה. מרק של מילים אשר הינו בלתי נגיש לחלוטין אלא במצבים פסיכוטיים או תחת השפעת סמים (ד. סטרן 2019). כאשר התנסות פוגשת את החלק הנפשי הזה, היא בקושי מובנת ובקושי מעוררת אפילו חושים. לא ברור איפה אני ואיפה הסביבה. אפילו שזהו חלק פרימיטיבי הוא קיים כשכבה נפשית גם אצל המבוגרים. (Evans III, 1996)
*. פאראטקסיס, יש לנו תחושות של זמן: לפני ואחרי, אבל אין לנו בדיוק מילים. זו חוויה פרטית ואפילו אוטיסטית שמאוד קשה 'לי' להסביר אותה 'לו'. זה כל כך פרטי שזה כמעט לא נגיש לי. דומה ל'לא מודע' של פרויד אבל שונה: הוא מורכב מיחסים וחוויות בינאישיות, מסיטואציות, מאירועים חווייתיים. מאירועים התנסויותיים. סאליבן לא קיבל את הדעה הפרואידיאנית שהיחסים הם תולדה של קונפליקט פנימי בין דחפים למנגנוני הגנה וויסות. להיפך: האישיות והנפש הן תולדה של היחסים.
*. עוד משמעות לפאראטקסיס – הלא מודע איננו תולדה של יחסים מוקדמים בעבר – קרי העברה פרואידיאנית, אלא תולדה של חלקים לא מודעים ביחסים בין המטפל למטופל כאן ועכשיו. ההיסטוריה באה לידי ביטוי ביחסים בהווה עם המטפל ויש חשיבות ליחסים מהעבר כי הם באים לידי ביטוי בהווה.
*. המטפל צריך ללמוד בקפידה מה התרחש בעבר, אבל הריפוי לא מתרחש כי המטופל נזכר בעברו, ולא מהבניות חדשות של העבר. הטיפול נובע מהסתכלות בתוצאות היחסים מהעבר כפי שהן באות לידי ביטוי בהווה.
*. סינטקסיס – הגירסא הבוגרת ביותר של ההתנסות. זוהי הגירסא המקובלת של החוויה. מחשבה שניתן לשתף ולהפוך למשותפת. חשוב: חומר נפשי יהפוך מפאראטקסיס לסינטקסיס רק אם אני רוצה לבטא משהו למישהו. ולכן המודע הוא תמיד התייחסותי. כל מה שיש לנו בנפש שאנחנו מכירים על עצמנו הוא שיחה ושברי שיחה.
>>>>
זהו הדגש אולי של המפגש היום על הפאראטקסיס וההשקפה האינטרפרסונלית. המטפל שואל שאלות ארבעת הW – Where, when, who, what כך ממש בו ברגע הוא מסייע למטופל להמיר חוויות פאראטקטיות לסמנטיות. ללא מישהו אחר מולי לא אוכל ולא ארצה להמיר חוסר ידע או קשב סלקטיבי. ללא אחר מסייע או מושך לא אכיר את עצמי.
>>>>
אסיים במילים נרגשות של סנדרה בוכלר מטפלת אינטרפרסונלית שכותבת למטפלים:
'אני מעריכה שהתיאוריות שאנחנו מחזיקים משמעותיות, אבל אני הולכת להגיד שאנחנו מבלים יותר מדי זמן בניסיון להדגיש את ההבדלים בינינו, ולא מספיק זמן בהסתכלות על המשותף שלנו כקלינאים. ראשית, אני כן מרגישה שהתיאוריות שלנו חשובות בכך שהן משפיעות על המיקוד שלנו. זה נכון בכל תחומי החיים. מטבעו, המיקוד הוא סלקטיבי. העולם שאנו, כל אחד חווה הוא, בחלקו, העולם שאנו יוצרים באמצעות המיקוד שלנו. וגם, עבור האנליטיקאי, המטופל שאנו חווים הוא, במידה מסוימת, המטופל שאנו יוצרים. במילים אחרות, כפי שכולנו יודעים, האנליטיקאי חווה את המטופל באופן סובייקטיבי. התיאוריות שלנו מעניקות משמעות יתר להיבטים מסוימים של זהות המטופל, ועוזרות לקבוע מה אנחנו שואלים, מה זוכרים ומה מעוררים. אבל אני גם מאמינה שיש ערכים חשובים שכולנו חולקים, כקלינאים וכבני אדם. ערכים קליניים אלו היו הנושא של ספרי הראשון (Buechler, 2004) והם נשארו משמעותיים במיוחד עבורי. התרבות הטיפולית מעריכה אומץ, סקרנות, תקווה, יושרה ותכונות נוספות. אנו מוקירים את הניסיון של המטופל לעקוב אחר כל האמיתות שניתן בידו לדעת. אנחנו אוהבים את זה כשלעצמו ולא (רק) כאמצעי להשגת מטרה. אנחנו רוצים לעזור לאנשים להכיר את עצמם טוב יותר, ולחיות את הפוטנציאל שלהם. …. אנו מאמינים שהעבר יכול להיות גם הקדמה לעתיד, ושאלה שאינם יודעים עליו נידונים לעתים קרובות יותר לחזור עליו. באמירה שאנחנו פשוט יותר קליניים מאשר אחרת, אני רומזת שלדעתי אנחנו צריכים להיזהר מאוד מהכללות (ביקורתיות) לגבי האופן שבו אנליטיקאים מאסכולה כזאת או אחרת עובדים, במיוחד כאשר המאפיינים האלה כוללים תכונות מעוררות רגשית כמו האם הם רגישים או לא, אדיבים, או אמפתיים. (כאן סנדרה רומזת למאבקים בין אסכולות פסיכואנליטיות שונות. בזמן שהיא כתבה זאת הקערה התהפכה והגישות ההתייחסותיות כבשו את מרכז הבמה, ק) סיווג אסכולות (פסיכואנליטיות) עם קבצים בינאריים (למשל זה נכון וזה לא נכון, ק) עמוסי ערכים מעורר בהכרח תחושות עזות. למרות שזה נכון שהתיאוריות שלנו ממלאות תפקיד בהתמקדות שלנו במפגשים (הקליניים), אני חושבת שהבחירות שלי – למשל, אם לומר משהו בכל רגע מסוים – נובעות מחשבון לעתים קרובות לא מנוסח ומסובך מאוד לגבי הערך הפוטנציאלי של המילים לעומת ההשפעה השלילית האפשרית שלהן. התיאוריה משפיעה על ההחלטה שלי לגבי מתי לדבר, אבל כך גם גורמים רבים אחרים. זה כנראה נכון שמתוך אלפי הבחירות שאני עושה בפגישה, אפשר לראות יותר מהבחירות שלי כנובעות מהתיאוריה הבין-אישית ופחות מפסיכולוגית העצמי. אבל אני חושבת שזה נכון באותה מידה שהבחירות שלי מעוצבות על ידי הערכים הקליניים שלי, כמו האמונה שלי שסקרנות היא תכונה חשובה לטיפוח של עצמי ושל אחרים. אני (גם) חושבת שהעמיתים מפסיכולוגית העצמי, כמוני פשוט יותר קליניים מאשר אחרת בכך שכולנו נוטים להעריך סקרנות, יושרה, אומץ ותקווה.
לכן, ההצעה שלי לאלו שרק נכנסים עכשיו לתחום היא שבמקום לנסות להבין איזו דרך עבודה נכונה, שאל את עצמך אילו מדריכים, מורים, אנליטיקאים אישיים עשויים לעזור לך למקסם את החוזקות האישיות שלך. אני יותר מדי אינטנסיבית מבחינה רגשית בשביל ליצור מסך חלק טוב, ואיכשהו, ידעתי את זה בשלב מוקדם. התמזל מזלי להיתקל בכמה מורים שעזרו לי לחדד את מערך החוזקות הספציפי שלי, במידה מסוימת, כמו להבין כמה מהמגבלות האישיות שלי. תמיד אהיה אסירת תודה למורים האלה, שרבים מהם היו במכון וויליאם אלנסון ווייט. (המכון האינטרפרסונלי שייסד סאליבן) ' (Buechler, 2014)
>>>>
סיכום: כבר בשנות העשרים של המאה, סאליבן, איש בודד ומנוכר מצד אחד אך מצד שני גאון שידע גם לכבוש גבהים מקצועיים, מנסח תפיסה טיפולית אשר גורסת שהאישיות נוצרת כצבר של אינטראקציות השמורות בשיכבה חווייתית, לא מילולית כאשר רק חלק ממנה מנוסח למילים באופן סלקטיבי. תפקיד הטיפול להרחיב את השיכבה השלישית. על ידי קשר בינאישי וחקירה המטופל יכול להמיר חוויות הרשומות בשיכבה הפרוטוטאקטית למילים, מילים שהוא מנסח, מילים שהוא אומר ושומע את עצמו אומר.
>>>>
Buechler, S. (2014). My Personal Interpersonalism: An Essay on Sullivan’s One-Genus Postulate [Article]. Contemporary Psychoanalysis, 50(4), 531–547. https://doi.org/10.1080/00107530.2014.945071
Evans III, B. F. (1996). Harry Stack Sullivan: Interpersonal theory and psychotherapy. In Personality and Individual Differences (1st ed., Issue 1). Routledge, an imprint of Taylor and Francis. https://doi.org/10.1016/s0191-8869(97)80985-3
Lionells, M., Fiscalini, J., Mann, C., & Stern, D. B. (2014). Handbook of interpersonal psychoanalysis: edited by Marylou Lionells … [et al.] [Book]. Routledge.
