- תיקוף מוסכם
נדבר היום על המונח האינטרפרסונלי 'תיקוף מוסכם'. לפני כן אגיד שכל המפעל הזה 'בין שעה לשעה' שבו אנחנו מדברים על מושג אחד, קליני, פסיכואנליטי, דרך ארבעה חמישה מאמרים נובע מתפיסה פילוסופית: שמה 'אינטרטקסטואלית'. תפיסה הדומה או אפילו מקבילה לתפיסה האינטרפרסונלית וגם לתפיסה האינטרסובייקטיבית.
לכן נכון להגיד שהמפעל 'בין שעה לשעה' ומה שאנחנו עושים כאן הוא 'איטרטקסטואלי'. מה הכוונה?
כאשר ספר עומד ליד ספר על המדף לא נוצר שום קשר ביניהם. הרעיונות של ספר א' כבויים כמו הרעיונות של ספר ב'. רק כאשר אדם יקרא את ספר א' ויקרא בספר ב' ויגיד או יכתוב על הקשר ביניהם לאדם שני – רק אז נוכל להגיד שנוצר קישור, והוא אינטרטקסטואלי. הרעיונות בספר א' קיבלו חיים, והרעיונות בספר ב' קיבלו חיים ואנרגיה של תנועה כי האדם השקיע ליבידו – אנרגיה (מפגש 13), האדם מעביר טקסט ממוזג לאדם אחר – והאחר הקולט כבר שם בטקסט מובן חדש משלו ומעביר אותו בליווי טקסטים אחרים שקרא, וטקסטים ששמע לאדם נוסף. ככה רעיונות עוברים. ללא אנשים, שמזריקים ליבידו ואנרגיה ותשוקה וחרדות וכל אותם מרכיבים נפשיים – אין רעיונות. זו בקצרה העמדה האינטרטקסטואלית של המפעל שלי 'בין שעה לשעה'.
והחשיבה הזאת היא חשיבה סאליבנית ואינטרפרסונלית: הצורך של אדם לתקשר הוא זה שמוליד את החשיבה ולא להיפך כפי שטוענים למשל פסיכואנליטיקאים אורתודוקסים המגיעים מנקודת הנחה שיש דחף מסוים, ויש תכנים לא מודעים, יש מחשבות שלא מודעות, למעשה טקסט לא ידוע שיש לחשוף אותן. בניגוד אליהם, לפי האינטרפרסונאליים, אין משמעות,– או לא קיים כזה דבר טקסט או תוכן שלא נאמר, רק בקשר בין שני אנשים, נוצרת התנופה או הטקסט מקבל רוח חיים ונוצר. הטקסט, נניח של המטופל, יכול להיווצר רק בנוכחות המטפל ובהשתתפותו החיה גם אם הוא רק מביט, לכאורה. זו אמירה קלינית רדיקאלית: כי היא טוענת שאין דבר כזה 'הטקסט של המטופל והטקסט של המטפל' אלא הטקסטים הם דיאלקטים: משותפים לשניהם עכשיו במפגש הזה.
החשיבה הפילוסופית הזאת עומדת בבסיס המושג 'תיקוף מוסכם'.
>>>
במילים אחרות, 'תיקוף מוסכם' איננו מושג טכני 'קטן' – אלא מושג רחב המצביע על העמדה האינטרפרסונלית כמטאפסיכולוגיה וגם כמטאקליניקה.
אוונס אומר:
'אימות מוסכם – (הוא) התהליך הבין אישי שבאמצעותו האדם מפתח הבנה משותפת עם אדם אחר לגבי הסימנים, האותות והמשמעות של חוויה, באמצעות שפה ותקשורת. אימות מוסכם הוא הפעילות העיקרית ברובד הסינטקסי של החוויה.' (Evans, 1996)
וזה למעשה הוא 'טיפול פסיכואנליטי אינטרפרסונלי'.
<<<<
אני רוצה להתעכב שניה על המשפט שלאוונס 'האדם מפתח הבנה משותפת עם אדם אחר' – מדובר לעיתים רבות בתהליך לא פשוט, לא קצר ואפילו מייסר. זה לא פשוט וזה לא יציב 'לפתח הבנה משותפת'.
>>>
הגדרה מעט יותר רחבה למושג אצל פול טראד:
'אימות בהסכמה, מונח ששימש לראשונה בפסיכואנליזה על ידי סאליבן, מתייחס לטכניקה המעמתת את התפיסות הסובייקטיביות של המטופל עם המציאות האובייקטיבית, מצמידה את זיכרונות העבר של המטופל לחוויה העכשווית של המפגש האנליטי, ובכך משפרת את האפשרות לחוויה בין אישית (הדגשה: חוויה בינאישית עכשיו, ק). פעולות האבחון והטיפול הנובעות מ'אימות מוסכם' שואפות להתגבר על עיוותים הכלולים בתחום הייצוג של המטופל. באופן כללי, 'אימות מוסכם' מעודד את המטופל להיות רגיש לעיוותי התפיסה הללו. עיוותים המתייחסים לפרקים התפתחותיים שבמהלכם המטופל קיבל תיקוף שלילי או שהיה ללא תיקוף לחוויה רגשית. עיוותים משקפים גם את החוויות הרגשיות המגוונות שהמטופל מקשר לדמויות התקשרות שונות. כתוצאה מתהליך האימות המוסכם, המטופל עשוי לוותר בהדרגה על העיוותים הללו, ולהחליף אותם בדפוסים בין-אישיים אדפטיביים.' (Trad, 1994)
>>>>
אנשים מגיעים לקליניקה עם תלונה. התלונה, או במילים אחרות הסבל של המטופל. בוויניאט בסוף הפגישה נראה למשל אדם מסתגל ומצליח – אבל סובל. אז אני יכול לפחות להגיד שהסבל שלו, לא מתוקף. הסובבים אותו לא מכירים את הסבל הסמוי של האיש הזה, ולכן הוא הגיע. איש מוצלח, איש אהוב, מתפקד, אבל סובל. פה הדבר הלא מתוקף והסיבה לטיפול המתקף של המטפל.
נמשיך עם טראד:
<<<<
'על ידי איתור המקום העיקרי של הניסיון האנושי בתחום הבין-אישי – בניגוד לתחום התוך-נפשי (פרויד, קליין, למשל, ק) – הארי סטאק סאליבן היה חלוץ בכיוון חדש לתחום הפסיכואנליזה. באופן ספציפי, סאליבן דגל בכך שהאנליטיקאים מסתמכים על חוויה בין-אישית עכשווית כדי להבהיר את העיוותים הפרטקסיים (מושג שנדון במפגש 64, ק) המתבטאים על ידי המטופל במהלך אינטראקציות עם אנשים אחרים (אנליטיקאים מהקומה האורתודוקסית א הקלאסית יקראו לכך 'כפיית החזרה' – repetition compultion, ק).
עבור סאליבן, מיידיות החילופין הבין-אישיים בין האנליטיקאי למטופל הוא אחד הנושאים המרכזיים של ההעברה ההדדית האנליטית. סאליבן רואה בתקשורת הבין-אישית הזו כלי ליצירת חוויה רלוונטית רגשית עבור המטופל, בעיקר משום שהאנליטיקאי מאמת באופן מוסכם את הנרטיב של המטופל, ובכך מאתגר את המטופל להרהר, להעריך, ובמידת הצורך, להגדיר מחדש תפיסות של חוויה (אישית מעברו, אסוציאציות חופשיות, ק). בנוסף, סאליבן מטעין את תפקיד האנליטיקאי במשמעות חדשה: במקום להחשיב את האנליטיקאי כדמות ניטרלית בלבד המגרה את זרימת הזיכרונות המודחקים (אסוציאציות חופשיות, ק), סאליבן מאפיין את האנליטיקאי כצופה משתתף, כבורר (אולי דיין, ק) אובייקטיבי של המציאות אשר 'אימותיו בהסכמה' (המושג שלנו היום, ק) מנחים את המטופל להתגבר על העיוותים. למעשה, עבור סאליבן האנליטיקאי מגלם חזון אובייקטיבי של המציאות שכדאי להשתמש בו כדי לאמת את החוויה הסובייקטיבית של המטופל.
לדעתו של סאליבן, 'אימות מוסכם' היא אסטרטגיה המסייעת למטופל להשיג תפיסה לא מעוותת של המציאות, המתאימה לצרכי העולם החיצוני, מבלי לפגוע בצרכים הרגשיים הסובייקטיביים של המטופל. לפיכך, סאליבן מאמץ גישה פרגמטית ביותר לפסיכואנליזה, ומעודדת את המטופל לתכנן צורות הסתגלות חדשות, כמו גם לשנות את הדפוסים הללו ללא הרף על מנת להשיג חוויה בין אישית מיטבית יותר.' (Trad, 1994)
<<<<
שתי מילים על הפרגמטיזם של סאליבן. האחת, סאליבן עבר בבתי חולים לבריאות הנפש עם מקרים קיצוניים על הסקאלה של חוסר תיפקוד ועיוותי מציאות. הוא דיבר על סכיזופרניה בשנות השלושים, אבל אנחנו נדמה לי היינו נותנים אבחנות אחרות גם כמו דיכאונות פסיכוטיים, הפרעות אישיות, פוסט טראומה מורכבת ועוד. מילה שניה, לסאליבן בעצמו, צר לי לומר היו הרבה פעמים התנהגויות לא אדפטיביות, כך שכמו במקרים רבים, תאורטיקן כותב על עצמו ומטפל מטפל בעצמו.
נעבור לאחד מהאנליטיקאים שהושפעו וכתבו אינטרפרסונלית קרנובסקי. פסיכיאטר יליד פולין, גדל בשוויץ הגיע לביקור במנהטן ב1940 ולמזלו הרב לא ייכל לחזור ושם עבד כל חייו. מדברים על אדם בעל חוש הומור, נעים הליכות, ומאוד גמיש בחשיבתו:
<<<
'המבנה של הצופה המשתתף, שהציג סאליבן, מציב את הקשר האנליטי באור חדשני. במסגרת רעיון זה המטופל אינו עוד מוקד המחקר, אלא גם התהליך ההתייחסותי, המקשר בין המטופל למטפל כיחידה טיפולית בלתי ניתנת לחלוקה. (רעיון הצופה-משתתף) מדגיש את העובדה שהאנליטיקאי כמתבונן, והמטופל כמתבונן, שניהם חלק מאותו שדה טיפולי. התבוננות היא תופעה שמשנה ובונה באופן תמידי את הנצפה. במילים אחרות, תפקידו של האנליטיקאי הוא כזה שמבחינה אפיסטמולוגית הרעיון של אנליטיקאי אובייקטיבי (כמו ראי, ק) או מושג הניטרליות של האנליטיקאי אינם ברי קיימא. אדם לא יכול להיות מחוץ לתחום ההתבוננות שלו. גם האובייקט הנצפה אינו יכול להיות עצמאי מהצופה. בהתאם לכך, התצפית המשתתפת כוללת היבטים משמעותיים באישיותו של הצופה (בנוגע) להופעת נתונים בעלי משמעות טיפולית.' (Chrzanowski, 1977)
<<<<<
במילים פשוטות, מה שקורה ביני למטופל, לא רק מוסכם אלא משותף. והרעיון החשוב הנוסף שיקבל בהמשך תנועה במאמרים אחרים: גם המטופל חוקר ובוחן את המטפל.
נמשיך עם קרזנובסקי
>>>
'לתיקוף מוסכם, כפי שסאליבן משתמש בו, יש משמעות כפולה. הכוונה היא לחוויה הראשונית של תקשורת בין הילד לסביבה כאשר נרכשת שפת אם. זה מתרחש בזמן שבו התינוק מוותר על דיבור אוטיסטי או על שפת תינוקות כאמצעי לביסוס מסגרת התייחסות משותפת עם הסביבה. למשל, הצליל דה-דה שיוחס בעבר (על ידי התינוק, ק) על כל הגברים ואולי אפילו על חלק מהנשים בסביבה, מקבל כעת את המשמעות המיוחדת של אבא – אבא שלי ולא אף אחד אחר (איך על ידי פרשנויות חוזרות ונישנות של המבוגרים ל דה-דה כאבא, ק). המשמעות השנייה של 'תיקוף מוסכם' מתייחסת לתקופה בחיים המכונה טרום ההתבגרות, שבה הצעיר מתחיל לקבל זהות אישית, עצמאי יחסית במשפחתו, וחוקר את העולם יחד עם אדם אחר. בשלב זה בחיים, 'תיקוף מוסכם' מציין את היכולת להסתכל על העולם דרך עיניהם של אנשים לא מוכרים, ובתקווה לקבל פרספקטיבה על הדימוי העצמי של האדם, ועל ההשקפה הכוללת שלו על אנשים אחרים. ..
'תיקוף מוסכם' אינו אומר בהכרח הסכמה בין שני אנשים. נגיד שא' וב' (שני חברים, או בעל ואישה) חוזרים ממסיבה ומדברים על מישהו שפגשו שם. ייתכן שא' חווה את מר ג'ונס כאדם אדיב ומתחשב, בעוד שב' אולי חווה מידה מסוימת של אנטגוניזם למר ג'ונס. כאשר א' וב' מדברים יחד על ההתרשמות שלהם ממר ג'ונס, הם מאשרים בהסכמה כיצד כל אחד רכש את התפיסה שלו, ובאיגום המידע שלהם, כל אחד יכול לראות מימד או איכות שהוא החמיץ בתפיסה שלו יחס למר ג'ונס. קיים סיכון מסוים שגם א' וגם ב' עלולים להיות בעלי נקודה עיוורת דומה, ולכן לא לתקן או להעצים את התפיסה שלהם… אולם בנסיבות רגילות, ההליך של "דיבור על זה" עם אדם אחר שאינו מוטה יתר על המידה מקדם פלטפורמה לנקודת מבט רחבה יותר, המתעלה על תפיסתו הראשונית של כל אדם. בפסיכואנליזה 'תיקוף מוסכם' עשוי בהחלט להיות אחד המאפיינים המרכזיים המבטאים הצלחה או כישלון בטיפול. האנליטיקאי עלול להיכשל בהבהרה למה הוא מתכוון, בדיוק כפי שהמטופל עלול להיכשל בהבהרת התקשורת שלו. אין לטעות ולחשוב כי 'תיקוף מוסכם' אומר "ליצור מוזיקה יפה ביחד", לראות עין בעין כל נקודה מרכזית, או בהכרח שיש קונצנזוס של דעה. ניתן אולי להבהיר את המשמעות של אימות בהסכמה על ידי ההמחשה הבאה: אנליטיקאי עשוי לתת שיקוף קצר למטופל, למשל, "אני מקבל את הרושם שאתה אדם מאוד תלותי". המטופל יכול לקבל את האמירה כאילו היא פסיקה של בית המשפט העליון, מבלי לערער עליה, או שהוא יכול למחות ולא להסכים, אולי לשאול איך הוא יכול להיחשב כאדם תלותי כאשר הוא מתפרנס בעצמו וכבר לא גר עם הוריו. כשהמטופל מתבקש לתאר את עמדתו, מביא המטופל עדויות חזקות לרגישותו המופרזת לנקודת המבט של הוריו. יכול להיות שהוא מרגיש שהוא נאלץ להיענות לרצונותיהם, או שהוא יכול לדחות אוטומטית מחשבות ורעיונות רק בגלל שמקורם במשפחתו. בכל אחד מהמקרים, האנליטיקאי יכול להצביע על כך שלמטופל עדיין יש דרך לעבור בהשגת עצמאות. לא פעם נשאל כיצד חוויות או מפגשים מילוליים יכולים להוביל לשינוי בהתנהגות. השינוי בהתנהגות, אם הכל הולך כשורה, אינו מבוסס על תובנה. במקום זאת, הוא מבוסס על כך שמצאת דרך חדשה להתבטא, מה שמרמז על דרך שונה של התייחסות לסביבה. חוויה זו משפיעה באופן משמעותי על כל המנגנון הקוגניטיבי – הקידוד והעיבוד של מידע. …. תהליך ביטוי האירועים על בסיס אישי, חוויתי, משפר או משנה את הסגנון הקוגניטיבי של האדם. כך, (במסגרת הטיפול, ק) מוצעת לו ההזדמנות להשיג מסגרת התייחסות חדשה, כזו המתאימה יותר לצפייה, חשיבה ופעולה בכל הקשור לתחומי חייו הבעייתיים.' (Chrzanowski, 1969)
>>>>>
תיאור מקרה של אדגר לוונסון:
'אשתמש בווינייט כדי להבהיר כמה מההשלכות הגלומות בשימוש רדיקלי ביחסי מטופל-מטפל כשדה פורה לחקירה בינאישית. שוב, אני חייב להזהיר שדרך עבודה זו אינה האפשרות היחידה לעמדה הבין אישית, אלא מייצגת אחת ממספר דרכים אפשריות של התזה הסאליבניאנית המקורית. מטופל זה הוא גבר באמצע שנות השלושים לחייו, מושך, מקסים וכרגע מצליח. אין לו תסמינים נוירוטיים, וגם לא הרבה חרדה או דיכאון. כשנכנס לטיפול לראשונה, הוא סבל מתחושת ניכור וחוסר החלטיות לגבי עבודתו ומצבו המשפחתי.
הוא היה מודע להיעדר תחושות עזות או חווית מחויבות בחייו. וחש מצוקה ביחס היכולת שלו למה שליפטון כינה תגובה פרוטאנית (אל הים – מטאפורה למי שמשנה עמדה לפי הלך הרוח, או הגלים והזרמים בסביבתו, ק), כלומר היתה לו יכולת להשתלב בכל מקום, להתקבל בכל מקום, אבל לעולם לא להרגיש באמת מושרש בחייו שלו. כרגע הוא פרוד מאשתו. הפרק הנוכחי (בטיפול, ק) מתחיל כאשר האיש הזה, מכיר בטעותו, כשהוא לא מופיע לפגישה. לראשונה מזה שנתיים, הוא פשוט שכח. את הפגישה הבאה (שאליה איחר, ק) הוא מתחיל בהכרזה שהוא ניסה לא לאחר. הוא נאלץ למסור את הכביסה המלוכלכת שלו תחילה לעוזרת הבית שלו. הוא לא רצה להביא את זה לפגישה. עשרים דקות לאחר מכן הוא אומר, "ממש לא רציתי לספר לך. קיימתי סקס בסוף השבוע עם מישהי. …
זה היה באמת מאוד נחמד, נעים… אבל אני לא מאוהב בה. [שתיקה ארוכה.] דבר מצחיק, שלושה ימים לאחר מכן, קיבלתי את הכאב הזה בערמונית. חשבתי, 'שיט, היא העבירה לי הרפס!'" הוא בדק עם הרופא שלו שהבטיח לו שזה כלום. זה, כמובן, היה היום שבו החמיץ את הפגישה. לפתע הוא נזכר באירוע ילדות שבו נער אחר איים עליו ברחוב בסכין. הוא הרחיק את התוקף שלו בכך שאמר לו שאביו היה גנרל בצבא ושהוא יתפוס אותו אם ייגרם נזק כלשהו לבנו. זה התרחש מעבר לים במוצב של צבא כיבוש. אביו לא היה גנרל. הוא לא יודע למה, אבל הוא מעולם לא סיפר להוריו על האירוע. כל אנליטיקאי היה שומע את הרצף, עוקב אחר חוט האסוציאציות הלא-מודעות. ברור שהוא מפחד לאוורר את הכביסה המלוכלכת שלו, את הצלחתו המינית. הוא מפחד מנקמה מכיוון המטפל הוא דמות אב. ויש אפילו, המעיזים לציין, את סכין הסירוס. יש לנו אקטינג אאוט, הפרה של מסגרת הטיפול (מחמיץ פגישה, אחר כך בא באיחור, מניעת מידע). יש את זרימת האסוציאציות וההעברה; הוא מצפה לתגמול כלשהו ממני, כאבא, על התעוזה המינית שלו, שאולי אף מכוונת נגדי.
המטופל מוקסם מהרצף כאשר מצביעים עליו. הוא שמח לראות את תסביך האדיפוס שלו פועל. זה מקרה של, "איזה יופי! באמת יש לי לא מודע". הוא גם מהיר מאוד בלקבל את האשמה. הוא יודע שהציפייה שלו להתקפה מצד המטפל היא ה"פנטזיה" שלו המבוססת על עיוותים מהעבר. האם אביו סירס? רק בפנטזיה. אביו היה, והוא, עדיין למעשה, אדם שקט מאוד, אדיב, שמעולם לא נתון להתקפי זעם או קיצוניות. הוא מאחר בחמש עשרה דקות לפגישה הבאה. אפשר לחשוד באופן סביר שהוא מנסה לעורר תגובת ענישה, כדי להצדיק את הפנטזיות שלו על ניצחון מיני. למה הוא איחר? הוא בילה את הלילה עם אותה אישה ממש, מגיע לפגישה היישר מהמיטה החמה שלה. הוא אומר, "היתה לי פנטזיה מטורפת שאתה תקנא." ואז, בצייתנות, הוא ממשיך לפנטזיות שלו להכות את אבא. מה שהמטפל הבין-אישי מוצא הכי רלוונטי הוא, לא הפנטזיות של האיש הזה על נקמה בהורים, אלא האופן שבו הוא מגדיר את חילופי הדברים; הוא מעורר תגובה בגלוי ואז מתנהג כאילו היא לא הופיעה. ….האופן הערמומי הזה של התגרות ואז התנערות מהתגובה אופייני לו לאורך כל מצבי החוויה. כפי שניסח זאת הופמן (1983), "ההעברה מייצגת דרך לא רק להבנה אלא גם לבנות או לעצב יחסים בין-אישיים בכלל ואת הקשר עם האנליטיקאי בפרט" (עמ' 394). למטפל יש מגוון של פעולות אפשריות. אי תגובה לא מבהירה דבר ומעוררת פעולה נוספת. ניתן להצביע על דפוס האינטראקציה בפני המטופל באופן קר, או שהמטפל יכול לקחת צעד נועז יותר, להעביר הילוך ולומר (תגובה אינטרפרסונלית, ק), "למה אתה כל כך בטוח שאני לא באמת מקנא?" מטופל (נבוך): "למה אתה מתכוון?"
מטפל: "טוב, אחרי הכל, אתה בחור צעיר ומושך, נהנה מכל הכיף הזה. אני מטפל בגיל העמידה. למה שאני לא אקנא?" החולה הרוס. כיצד, אם כן, הוא יכול לסמוך על טוב ליבו של המטפל? שימו לב שהמטפל לא הודה בקנאה; הוא פשוט השתעשע ברעיון.
לא יעלה על דעתי (אומר לוונסון, ק) שזה רעיון חדש עבורו. אפשרות התגובה של המטפל היא, אחרי הכל, מהות חילופי הדברים. (משפט אינטרפרסונלי חשוב מאוד, הטיפול איננו שמיעה ודיבור – אלא חוויה חדשה, ק) מה שמבהיל אותו באמת הוא שהדבר הובא לתשומת לבו, ושבהתאם לניסיון העבר הוא היה מעורר כל כך הרבה חרדה עד שלא ניתנה לו תשומת לב באופן מכוון (מושג של סאליבן 'חוסר תשומת לב מבחירה, ק), וגם לא ניתן לצפייה על ידי עצמו או על ידי משתתפים אחרים בחילופי הדברים (גם פה, כתיבה סאליביאנית: חילופי דברים אינם שיח אלא ממש חילופי דברים 'exchange', ק). השאילתה של המטפל היא ( אני מזכיר את ההתערבות: ' למה אתה כל כך בטוח שאני לא באמת מקנא ', ק), אני חוזר, לא וידוי, אלא חקירה שמסיטה את הנושא מהפנטזיה המבודדת של המטופל, לאינטראקציה עם המטפל, שהיא לא פחות אמיתית משום שהיא מתקדמת בדיאלוג ולא בפעולה. צריך להשתדל לתחום עם המטופל את דפוסי האינטראקציה המאפיינים את חילופי הדברים שלו עם המטפל, ולהבהיר עבורו כיצד אסטרטגיות האינטראקציה הללו …פותחו בילדותו כדרך להתמודדות עם החוויה המשפחתית. במשפחתו, איש לא הודה במחשבות רעות, שלא לדבר על הרהור במעשים רעים. זוהי משפחה של חטאי המחדל (בנצרות אנשים שלא עושים דברים רעים אבל גם לא עושים מצוות, וזה חטאם, ק). הוא היה אחד מאותם ילדי מעמד ביניים אומללים שגדלים במשפחות שבהן נגזר עליהם לעולם לא להיות מובן לא נכון. אוסקר ווילד היה קורא למשפחה הזו דקדנטית, שאותה הגדיר כמשאלה לחוש רגשות מבלי לשלם את המחיר (לא רבים, לא כועסים, ק). הורים אלה אינם מודים ברגשותיהם האמביוולנטיים ואינם מפעילים את רגשות ילדיהם בצורה אותנטית כלשהי. לעורר רגשות אמביוולנטיים אצל הורים אלה, זה לעורר חרדה ולסכן את הביטחון המשפחתי; לא לעורר רגשות זה להיכנע לניכור ולניתוק. ניסיון העבר של המטופל, אופן התמודדותו, והשחזור שלו בטיפול הוא לב העניין.'
>>>>>>
המושג עליו דיברנו היום, מושג של סאליבן 'תיקוף מוסכם' – מדובר בחוויה משותפת ששנינו מדברים על אותו הדבר, כאן ועכשיו. אנחנו ממש לא חייבים להסכים על עמדות, אפילו להיפך. אנחנו מסכימים שאתה ואני אחרים, אבל שאנחנו משוחחים על אותו דבר ושאנחנו מבינים שיש לי חלק בחוויה שלך ולך יש חלק בחוויה שלי. מדובר בחוויה קריטית בשנות החיים הראשונות אשר בילעדיה קשה לפתח קשר עם המציאות. בקליניקה מדובר בתיקון היכולת לייצר קשר משמעותי עם אנשים חשובים ולחוש את החיים הפסיכולוגים כמובנים, בעלי איכות של חופש, וכמשמעותיים.
>>>>
Chrzanowski, G. (1969). On the Nature of Therapeutic Dialogue in Psychoanalysis [Article]. Contemporary Psychoanalysis, 6(1), 39–47. https://doi.org/10.1080/00107530.1969.10745171
Chrzanowski, G. (1977). Participant Observation [Article]. Contemporary Psychoanalysis, 13(3), 351–355. https://doi.org/10.1080/00107530.1977.10745491
Evans, F. B. (1996). Harry Stack Sullivan : interpersonal theory and psychotherapy [Book]. Routledge.
Trad, P. V. (1994). Consensual validation the royal road to the representational self [Article]. International Forum of Psychoanalysis, 3(3), 165–181. https://doi.org/10.1080/08037069408410413
Levenson, E. (1985). Chapter 4: The Interpersonal (Sullivanian) Model. In Models of the mind: Their relationships to clinical work (pp. 49-67). | |