- לא-אני
>>>>
שלא כהרגלנו המקרה היום הוא של הוגה הדעות עצמו הארי סטאק סאליבן. סאליבן הניח אחריו שלוש פרסוניפיקציות: 'אני-טוב' 'אני-רע' 'לא-אני' . נתמקד עד כמה שאפשר באחרונה, יש לה משמעויות קליניות טריות ושימושיות למטפלים שעוסקים בדיסוציאציות וטראומות. ויש היום פריחה של כתיבה ופרקטיקה שעוסקת בפיצול הזה של הדיסוציאציה – לעומת הפיצול הפרוידיאני אורתודוקסי של 'הדחקה'. פיצול שונה לגמרי. ננסה לצלול לעניין הזה – ונזכור שאנחנו מדברים על אדם שאיננו בן ימנו אלא הרבה יותר קרוב לימיו של פרויד, ובכל זאת נדמה שהיום הוא יותר במרכז השיח: הארי סטאק סאליבן.
>>>>
קנט קאתלין: 'חייו של הארי סטאק סאליבן הם עדות להתעלות אישית. תהליך התפתחותי הגדוע בטראומות משפחתיות וטראומות של גיל ההתבגרות, אדם הסובל מליקויים חינוכיים מכיוון שמעולם לא סיים מוסד חינוכי לתואר ראשון, בוגר מכללה לרפואה מדרגה שלישית, חסר כל השכלה פורמלית בפסיכיאטריה, מוגבל על ידי אישיותו הסוערת, סאליבן בכל זאת התגבר על הקשיים הללו כדי להפוך לאחד הגורמים המשפיעים על פסיכיאטרים אמריקאים של המאה ה-20.
בחייו הפרטיים, סאליבן היה קורבן למספר רב של עיוותים אישיותיים, אך בחייו הציבוריים הוא היה תורם מרכזי לשינוי כיוון של המחשבה הפסיכואנליטית האמריקאית מתוך תלותה בפרוידיאניות האירופית לאיחוד בין פסיכיאטריה ופסיכולוגיה חברתית. נוריץ' היא עיירה קטנה במחוז צ'ננגו בצפון מדינת ניו יורק, שהיא היום עדיין אזור חקלאי. מחוז צ'ננגו היה התגלמותה של אמריקה הפרוטסטנטית הכפרית בסוף המאה ה-19, אמריקה שהתמוטטה כלכלית עוד לפני אמריקה התעשייתית העירונית של המאה ה-20. זו הייתה עיירה הקטנה באמריקה שאנשי רוח אמריקאים מובילים בזו לה בשל הפרובינציאליזם שלה…או שברחו ממנה בגלל האווירה החונקת שלה, …. אמו של סאליבן הייתה אלה סטאק ואביו היה טימותי סאליבן. שניהם היו אירים קתולים ושניהם היו דור ראשון לאמריקאים שהוריהם היגרו לארצות הברית בזמן הרעב האירי של 1840-1845. הנישואים לא היו טובים. למרות שאביה של אלה סטאק היה בעצמו חקלאי צנוע, היא התפארה ללא הרף שאבות אבותיה היו כולם כמרים או רופאים או סוגים אחרים של אנשי מקצוע. אלה סטאק הייתה חדורה ברעיון של עליונות משפחתה. ל(בעלה) טימותי סאליבן לא היו יומרות כאלה ברקע של משפחתו, והוא עבד כפועל פשוט. אלה סטאק נזפה כל הזמן בבעלה על חוסר הצלחתו, התלוננה ללא הרף שהיא התחתנה מתחת למעמד שלה. טימותי היה קורבן של השפל הגדול של 1892. הוא איבד את עבודתו בחברת Maypole Hammer כתוצאה מכך, והאבטלה הממושכת שלו ללא ספק הוסיפה את שלה למתח בין הבעל לאשתו. בשנת 1895, מייקל סטאק, אביה של אלה מת והותיר את החווה שלו ריקה. בגורלו של טימותי נפל להפעיל את חוות סטאק בסמירנה. בכך איבד טימותי ממעמדו משום שנראה היה שהוא הרגיש חייב למשפחת סטאק, הוא היה כרגע תלוי בהם. בנוסף, טימותי ירש את מרי ווייט סטאק, חמותו, כי מאז שקיבל על עצמו את החווה הייתה כעת חובתו גם לפרנס אותה (אימא של אשתו, סבתא של הארי סטאק סאליבן).
במהלך שנותיו המעצבות, מ-1892 עד 1908, ניהל הארי סאליבן חיים בודדים ביותר. תחושת הבידוד והניכור שלו היו בעצם פונקציות של שני תנאים, האחד משפחתי והשני דתי-לאומי. מנקודת מבט משפחתית סאליבן היה הילד היחיד ששרד מהוריו. שני אחים גדולים מתו בינקותם וסאליבן גדל כבן יחיד במשק בית של נישואים לא מאושרים. תחושת הבידוד שלו גברה כאשר אביו קנה את חוות סטאק בסמירנה, עשרה קילומטרים דרומית לנוריץ'. סאליבן היה בן שלוש כשעבר לסמירנה והרילוקיישן הוציא ילד יחיד מסביבת עיירה קטנה והכניס אותו לבית חווה כפרי מנותק מילדים אחרים בני גילו. שבוי באזור הכפרי של ניו יורק, הבדידות של שנותיו המעצבות הייתה חוויה טראומטית שהותירה צלקות קבועות באישיותו. שנים אלו לימדו אותו בצורה כואבת את החשיבות המייאשת של הצורך ב"חבר", של חבר בן גילו התומך בתקופת טרום גיל ההתבגרות. בספרו, פסיכופתלוגיה אישית, שפורסם בשנת 1965 שש עשרה שנים לאחר מותו, השאיר סאליבן תיאורים מרגשים של בדידות טרום גיל ההתבגרות והשפעתה הפסיכולוגית ההרסנית, שהיו ללא ספק אוטוביוגרפיים באופיים…..השילוב של דחייה חברתית, חוסר מודל לחיקוי גברי נאות, שליטתן של שתי דמויות הוריות (סבתא ואמא, כאשר סבתא לא דוברת אנגלית אלא גאלית – שפה אירית, ק) הותירה עיוות בלתי ניתנת לתיקון באישיותו של סאליבן. כל העדויות הזמינות מצביעות על כך שהוא היה הומוסקסואל. נראה שהאפיזודה ההומוסקסואלית הראשונה שלו התרחשה עם קלרנס בלנג'ר, חברו לבית הספר של סאליבן בסמירנה. סאליבן היה בן 8.5 כשהקשר התחיל ובאלנג'ר היה בן 13.5, מבוגר מסאליבן בחמש שנים. מאוחר יותר, כשסאליבן היה כבר מבוגר, הוא הצהיר הן בהרצאות והן במאמרים, שכאשר נוצרת מערכת יחסים קרובה בין ילד מבודד למתבגר מאותו מין, ניצול הומוסקסואלי של הילד הצעיר מתרחש תמיד.' ילד בן שמונה וחצי ומתבגר שמתבגר מינית הופכים להומוסקסואלים מכורח המין. סאליבן היה אמביוולנטי כלפי ההומוסקסואליות שלו, אך עמד בתוקף על החשיבות של שלב הומופילי (אהבת אותו המין) לפני גיל ההתבגרות בהתפתחות האנושית באופן כללי.' (Chatelaine, 1992)
>>>>>
בואו נבחן את קורות חייו של סאליבן דרך המושג פרסוניפיקציות, עליהן דיברנו במפגש הקודם.
פרסוניפיקציות:
'עבור האינטרפרסונליסטים, קיימת ההנחה שאנשים לא יכולים להתקיים מחוץ לשדה, ולעולם לא ניתן להבין את המערכת הפסיכולוגית העצמית במנותק מהאחרים. (זאת אמירה מטא-תאורטית חזקה. הנחה שהיא עמוד תווך בתאוריה האינטרפרסונלית. אדם איננו מחזיק בגרעין אישיותי. אדם הוא אוסף השפעות. לא כל אחד יכול להסכים ולא כל מטפל יכול להכיל הנחה רדיקלית שכזאת. ומה זה אומר על הארי הקטן שגדל עם אימא מופרעת ומסוכנת וסבתא שאיננה דוברת אנגלית?, ק) בפרדיגמת תורת השדה, כל אדם מעצב את התגובות של האחר, מה ששכטר (1975) תיאר כ"קשר הדדי". הקצב והכוריאוגרפיה הבין-אישית נוכחים תמיד בין ההורה לתינוק, ומשפיעים על העברת הרגשות ועל ויסות החרדה. בדומה לתפיסה של ויניקוט (1965) שאין כזה דבר 'תינוק' בלי אימו, כי הם מהווים יחידה אחת בלתי ניתנת לחלוקה, כך גם יש קשר הדדי של האדם וסביבתו. …את הייצוגים הפנימיים, .. סאליבן כינה 'פרסוניפיקציות', דימויים (פסיכולוגים, פנימיים, ק) של העצמי והאחרים המתפתחים מתוך אינטראקציות עם אחרים (ראה Bromberg, 1998). בדומה לייצוגי עצמי ואובייקט, Sullivan (1953) מתאר פרסוניפיקציה כ"ארגון משוכלל של חוויית התינוק" ולא בהתאמה מוחלטת לאם ה"אמיתית" – (כלומר) הן אינן בהכרח דימויים מדויקים של אחרים. …' (Bonovitz, 2011)'
>>>>
אבא מושפל, דחוי, כושל ומנוצל. אבא ואמא ששכלו שני ילדים ראשונים שנולדו בחודש פברואר בשנים עוקבות ומתו בחורף שאחריו, מאמינים/לא מאמינים שהארי ישרוד וחרדים לגורלו. אמא שנכנסת לדיכאון פסיכוטי, רוצה להתאבד ולהרוג איתה את הארי ויוצאת למספר שנים לאשפוז, סבתא דומיננטית אבל בשפה לא מובנת, חווה מרוחקת שאין בה ילדים חברים, בבית הספר דחייה כי הוא קתולי, דודה אינטלקטואלית שמגיעה לביקורים ומביאה ספרים… מהן הפרסוניפיקציות של הילד הארי סטאק סאליבן?
>>>>
ברומברג: 'החשיבה על פעולה טיפולית כשיפור יכולתו של המטופל לעמוד ברווח שבין מצבי התודעה: "אני" ו"לא-אני" מדברת על היבט של הקשר הטיפולי המהדהד בעוצמה את שיטת ה"חקירה המפורטת" של סאליבן (1954). סאליבן דגל במאמץ לשחזר דיווחי אירועים מהעבר בצורה כה מדויקת עד שיופיעו פרטים בין אישיים "נשכחים" של סיפורו של המטופל, והם יביאו איתם חוויה מחודשת של החוויה העצמית המעיקה מבחינה רגשית שלעתים קרובות נותקה (הביטוי בן זמננו הוא דיסוציאציה, ק). ההבדל הוא שתשומת הלב של סאליבן התמקדה בשדה הבין-אישי שבין המטופל לבין אחר חיצוני כלשהו, בעוד שהגישה שלי (אומר ברומברג) מחייבת התמקדות של המטפל בתוך השדה האינטרסובייקטיבי, המשתנה ללא הרף בינו לבין המטופל שלו – בין " פעילות אני ופעילות לא-אני". המטרה הגדולה של המטפל היא שחזור דיאדי, כאן ועכשיו, של פעילות זו בפרטים סובייקטיביים כל כך, עד שמצבי העצמי המנותקים של המטופל, שנחקקו באופן רגשי כאלמנטים של "לא-אני" במערכת היחסים שלהם, הופכים לעיבוד מילולי כחלק מ זה "אני".'(Chefetz & Bromberg, 2004)
>>>>
מאז היווסדה – על ידי פרויד הפסיכואנליזה חותרת להרחיב משהו אשר צומצם. פרויד חתר להרחיב את ה'אגו' על חשבון ה'איד'. להרחיב את החלק החושב על חשבון הדחפים. סאליבן, חתר להרחיב גם הוא את התובנה, אולם התובנה המורחבת של סאליבן איננה של ראיה הגיונית של עניין פנימי פרוע, או לא לגיטימי, אלא היא ביחס לאינטראקציות בין 'אני' ל'אחר' – מדוע? כי האינטראקציות הללו הן בסופו של דבר פרסוניפיקציות. כלומר הן חלקי אישיות דיסוציאטיביים. במילים שלו 'לא-אני'. אם אתה יודע מה התרחש לפרטי פרטים בין אדם לסובביו המשמעותיים – אתה מכיר את אישיותו.
>>>>
ברומברג ממשיך:
' הנפש משתמשת בדיסוציאציה הן כתהליך נפשי (הגנה מפני הצפה רגשית שעלולה להיות מערערת יציבות שהנפש אינה יכולה לווסת או לברוח ממנה) והן כמבנה נפשי (מערכת יזומה של "מנגנון התרעה מוקדמת" מפני הישנות חוויה (מהעבר) שקיימת בעיקר כזיכרון רגשי המוחזק על ידי הגוף, זיכרון שהנפש אף פעם לא בטוחה שזה באמת קרה מלכתחילה). השימוש האחרון הזה בדיסוציאציה כמבנה מנטלי הוא זה שאליו התכוון סאליבן, בדרכו שלו, כשניסח את ההבחנה בין "אני" ל"לא-אני". הקשיבו להערה הנפלאה של סאליבן (1953) בנושא לאן הולכים החלקים של ה"לא-אני" בנפש:
סאליבן: "ניתן בקלות לטעות בניתוק כאילו הוא עניין ממש קסום שבו אתה מעיף משהו ממך אל החושך החיצוני, שם הוא שוכן במשך שנים בשלווה למדי. זוהי פשטנות יתר פנטסטית. דיסוציאציה עובדת בצורה מאוד מתונה כל עוד היא עובדת, אבל זה לא עניין של החזקת כלב ישן תחת הרדמה. זה פועל על ידי עירנות מתמדת או ערנות של מודעות, עם תוספת מסוימת תהליכים שמונעים מאדם לגלות אי פעם את ההוכחות הברורות בדרך כלל שחלק מחייו נעשה ללא כל מודעות.
>>>>
שוב רעיון פרואידיאני על מחיר ההדחקה: מחיר אקונומי. החזקתם של חלקי 'לא-אני' דורשת תחזוקה אנרגטית מתמדת.
ברומברג:
>>>>
סאליבן מדבר על תהליכים משלימים המאפשרים לאדם גם מודעות וגם ערנות, בלי להיות מודע למודעות – כלומר בלי ש"אני" יודע על "לא-אני". טבעה העיקרי של החוויה הטראומטית הוא "לחמוק" מהידע שלנו, …- פער דיסוציאטיבי, שבזכותו החוויה הנפשית של מה היה בלתי נסבל נדחק לחלק מהעצמי שאינו קשור למה שנשמר כ"אני" שלם יחסית. העניין הוא שזה מתאר אנשים רבים שמגיעים לקליניקה שלנו, לא רק אלו שאובחנו עם הפרעות דיסוציאטיביות כשלעצמן, אלא אנשים עם הפרעות אישיות, כולל אישיות גבולית, הפרעה סכיזואידית, הפרעה טורדנית כפייתית, הפרעה דו-קוטבית, הפרעה נרקיסיסטית, אישיות פרנואידית, הפרעת אישיות היסטרית, אפילו הפרעה סכיזואפקטיבית. דעתי היא שהנושא הקליני הכולל את ההבדלים באבחוני אופי הוא שאנו, כקלינאים, חייבים למצוא דרכים לדבר עם כל החלקים המנותקים של העצמי, כדי לאפשר להם לדבר יותר ויותר אחד עם השני כגוף משותף. תהליך (טיפולי) – כדי לאפשר לחלקים לשתף פעולה באיטיות, למרות שהאדם בילה חיים שלמים בהגנה על ביטחונו על ידי זה שהוא מוודא שהם לא עושים זאת. (לא נמצאים בקשר, ק) (Chefetz & Bromberg, 2004) '
>>>>
אישיות ופרסוניפיקציה
'סאליבן הציג את תפיסת האישיות שלו, ( לפיה אישיות היא: ) "הדפוס הקבוע יחסית של מצבים בין-אישיים המאפיין את חיי אדם" (1953:110-111). התינוק מפתח את האישיות שלו, דרך היזכרות (אוסף זיכרונות של מה שקרה, ק) וראיית הנולד ביחס לדמויות של אחרים (פנטזיות על מה שהולך לקרות מניסיונו. למשל שמעתי דלת נטרקת, סימן שאימא הלכה, שמעתי שיקשוק בקבוק במטבח סימן שאקבל עוד' רגע חלב, אמא כיווצה את המצח סימן שהיא תכעס וכולי.., ק) , (הוא גם מפתח את היכולת) להבחין בין דינמיות שמובילות לסיפוק ושילוב של צרכים באמצעות שיתוף פעולה בין-אישית (אינטרפרסונלית), לבין דינמיקות שמקורן בחרדה ובפחד המובילות לאדישות, לניתוק (המילה 'ניתוק' חשובה פה מאוד, ק) ולהתפוררות של שיתוף הפעולה הבין-אישי (במילים פשוטות התפוררות הקשר עם ההורים. תזכרו אבא מדוכא, אמא שעברה התמוטטות נפשית ורצתה לפגוע בו, ק). בעוד שהאינטראקציה הבין-אישית של האמא והבן כוללת בתחילה מענה לצרכים מקומיים (פיזיים) של התינוק, דינמיקה בינאישית כללית מתפתחת במהירות באמצעות חוויות היסוד של התינוק של רוך, (מול חוויות של) חוסר שביעות רצון או (אף) רשעות כלפי התינוק.
סאליבן ציין שהדינמיקות הבין-אישית הללו מכילות גם מרכיב התנהגותי, גם נטיות לפעולה (או סגנון פעולה, ק), ומרכיב "תוך-נפשי", קוגניטיבי, והוא ייצוגים של קשר בין אישי. בהתאם לדגש החזק שלו על התפתחות קוגניטיבית, סאליבן טען כי התינוק יוצר עיבוד מורכב יותר ויותר של חוויה בהיזכרות וראיית הנולד של אירועים בין-אישיים אותם כינה פרסוניפיקציות (מושג מרכזי, תרומה ייחודית של סאליבן, עליה דיברנו בפגישה הקודמת).
… פרסוניפיקציה, ארגון מרכזי בהשקפתו של סאליבן על האישיות הכוללת, היא הדרך החיונית בה התינוק מצליח לפרש את העולם הבין אישי, באמצעות ניסוח של מערכת הנחות פנימיות, רעיונות ופנטזיות על אנשים ועל העצמי, המבוססות על חוויה בין אישית. . הפרסוניפיקציה הראשונה היא של האם הטובה, שנוצרה בשלב מוקדם בינקות, והיא תפיסת התינוק וראיית הנולד של דפוס האינטראקציות החוזרות עם האם שבהן היא מגיבה בצורה משביעת רצון לצרכי התינוק, במצבים שנפתרו בסיפוק. כפי שקבע סאליבן (1953:111): "לפיכך הפרסוניפיקציה של התינוק על האם הטובה… מסמלת את האינטגרציה, התחזוקה והפתרון של המצבים הנחוצים לפעולתו המתאימה וההולמת של התינוק לסיפוק צרכיו." סליבן (1953: 112) הדגיש כי "הפרסוניפיקציה הזו איננה האם ה"אמיתית" – יצור חי מסוים הנחשב כישות…[אלא] ארגון מורכב של חוויית התינוק".
>>>>>
הערה: סאליבן מאוד מזכיר את וויניקוט פה לגבי השורש הנפשי שמקורו תמיד באם טובה. ללא אם טובה אין תינוק חי. אנחנו נמשיך עם אוונס שמתאר את סאליבן, ושוב נמשיך לחשוב על אמא של סאליבן ששכלה את שני ילדיה התינוקות האחד אחר השני והייתה מוצפת בחרדה סביב הארי התינוק.
נמשיך עם אוונס:
>>>
… ככל שהחוויה עם האם מתרחבת, סאליבן (1953:122) האמין ש"התינוק מחויב לשתי פרסוניפיקציות של כל אדם אימהי", כלומר התינוק מפתח פרסוניפיקציות של 'האם הטובה' ו'האם הרעה'. (מזכיר מאוד את יחסי האובייקט של מלאני קליין, למרות שלא היו ביניהם , סאליבן-קליין, קשרים משמעותיים, ק) מנקודת המבט של סאליבן שני המושגים הללו הם למעשה ייצוגים של אימהות טובה ורעות, כלומר ייצוגים של זרימת החוויה שבה ההבחנה בין עצמי לאחר היא תחושה פרימיטיבית ומובחנת במעורפל של העברת חומרים פסיכולוגיים בין-אישית מספקת, לא מספקת או מעוררת חרדה רצינית. למרות שלא "אוטיסטית", ההבחנה בין פנים לחוץ, אתה ואני, העצמי והאחר לא הייתה בשום מובן, מנקודת המבט של סאליבן, הייצוג המוקדם ביותר של התינוק. מה שהתינוק חווה לראשונה הוא איכות הקשר, שמתוכה מאוחר יותר עולות חוויות של עצמי ושל אחר.
>>>>
אני מעוניין שנייה להתעכב על הביטוי 'אדם אימהי' – אני חושב שהוא ביטוי קליני בעל משמעות פרקטית. יש אנשים אימהיים בחיי המטופל. אפשר לחפש אותם, אפשר להגדיר אותם ואפשר לברר את משמעות התזונה הנפשית שהם מעניקים. הביטוי של האינטרפרסונלים – הייחודי הוא 'חילופי דברים' – exchanget
אני ממשיך עם אוונס:
>>>
כפי שציינו גרינברג ומיטשל (1983:97), פרסוניפיקציות הן "הארגון המוקדם ביותר של החוויה… המבוסס על ההבחנה בין מצבי חרדה (אמא רעה) לבין מצבים לא חרדתיים (אמא טובה)….. לאחר שקבע, במושגים של הפרסוניפיקציה של האם הטובה והאם הרעה, כיצד התינוק מפתח ייצוגים של חילופי חומרים (נפשיים, ק), סאליבן התייחס בשלב הבא להתפתחות התחושה של התינוק את עצמו כאדם. מתוך המשגותיו של הילד לגבי האם הטובה והרעה עלתה התיאוריה הפסיכודינמית הראשונה של התפתחות העצמי, או במונחים של סאליבן, הדינמיות העצמית. בעוד סאליבן הגדיר את האישיות ככל התפקוד הבין-אישי של האדם, תפיסת העצמי שלו, .. מהווה את הייצוג של אותן חוויות הקובעות את המה, או האיך שבו שאדם חושב את עצמו. התהליך שבו האדם מפתח את תחושת העצמי הזה מגיע דרך פעולה פנימית בין אישית. (יש כאן סתירה מסויימת ששווה להדגיש אותה: המקור הוא בינאישי, אבל הפעולה היא פרטנית פנימית ונפשית. נוצרים אותם מיבנים פנימיים, ק) כפי שקבע סאליבן (1940/1953:22), "ניתן לומר שהעצמי מורכב מהערכות משתקפות של אחרים." עבור סאליבן, תחושת העצמי מתחילה אצל התינוק תחילה בלמידה על "הגוף שלי"……. (פה אני מדלג על התאוריה ההתפתחותית של תינוקות – תאוריה מאוד מפורטת של סאליבן, ק)…. (אני חוזר:) תחושת העצמי מתחילה אצל התינוק תחילה בלמידה על "הגוף שלי". וממשיכה ביצירת שלושה מבנים פנימיים: 'אני-טוב', 'אני-רע' ו'לא-אני'
לאחר שביסס את שלושת ההיבטים הללו של למידה באמצעות שיתוף פעולה בין-אישי, סאליבן תיאר את "ההפרסוניפיקציה הראשונית של שלושה שלבים של מה שיהיה עכשיו 'אני' (המונח הוא 'me'), זה שקשור תמיד לתחושת הגוף שלי" (1953:161). שלושת הפרסוניפיקציות הללו של "אני" היו מה שסאליבן כינה "אני-טוב", אני-רע, ולא-אני. ראשית, סאליבן דן בהתגלמות עצמית שנקראת 'אני-טוב'. בעצם, כפי שהביעו זאת גרינברג ומיטשל (1983), הוא תינוק צופה ומחבר את התנהגותו ואת החוויה הפנימית שלו במצבי צורך עם המצב הרגשי של האימהות. האני הטוב הוא הארגון הפנימי והייצוג הקוגניטיבי של חווית התינוק שבו התנהגות התינוק (הטוב) נפגשת עם התגמול, האישור והרוך של ההורה, מה שמוביל את התינוק להרגיש נכון ובטוח באמצעות קישור אמפתי זה. כשאמא שלי מחייכת אלי בעדינות כשאני מפטפטת, הכל טוב בעולם. הפרסוניפיקציה העצמית הנקראת 'אני-רע' היא בעצם הייצוג הפנימי של החוויה הבין אישית של עליית החרדה מול האימהות. למרות שאינה מכריעה את התינוק, אי הסכמתה של האמא המטפלת, המועברת באמצעות מחוות פנים, מילים וטונים, יוצרת דאגה לגבי אובדן הרוך, חשש של אובדן ההתקשרות. האמא אינה מותאמת לחוויה הפנימית של התינוק את צרכיו, אלא מגיבה לתינוק מתוך תחושותיה לגבי ההתאמה החברתית של התנהגות הילד. למשל, ילדים טובים לא זורקים צעצועים, ילדים רעים כן; לא משנה שהתינוק נהנה (בהתחלה) מהחוויה של זריקת צעצועים. התינוקת מבינה את אובדן הרוך (וההתקשרות) מול האדם האימהי (mothering one הוא הביטוי של סאליבן – ואנחנו יכולים להבין למה, ק) והיא, התינוקת, לומדת לארגן מחדש את התנהגותה כדי להשיג התנהגויות שהאימא תחווה כרוך, ותשיב אליהן ברוך כלפי 'האני-טובה'. סאליבן הדגיש את החשיבות של ההבנה שדרגות החרדה המובילות לפרסוניפיקציה של ה'אני-רעה' היו מתונות מספיק כדי לא להפריע למצב הקוגניטיבי של התינוקת, כך שהתינוקת יכולה למעשה לפעול על הסביבה כדי להרחיק או לצמצם את חווית החרדה ההולכת וגוברת. ….
בעוד שהמושגים של סאליבן לגבי הפרסוניפיקציה של ה'אני-טוב' וה'אני-רע 'דומים בערך למושג ייצוגי עצמי טובים ורעים המצויים בתיאוריות יחסי אובייקט של קליין ושל תאוריות בריטיות אחרות, אין הקבלות משמעותיות למושג 'לא-אני' של סאליבן.
הפרסוניפיקציה 'לא-אני' נובעת מחוויות בין-אישיות של חרדה קשה מידי. סאליבן ציין שלעתים נדירות נתקלים ישירות בחוויות לא-אני (אולי בכלל אין כזה דבר 'חוויות 'לא-אני', ק), מלבד בסיוט רע מאוד או באפיזודה סכיזופרנית קשה. ניתן לצפות ב'לא-אני' בעקיפין באמצעות תופעת התנהגות מנותקת שבה אנשים עושים ואומרים דברים שהם לא מודעים לעצמם, אך ניתנים לצפייה בעיני אחרים. מכיוון שהתנהגות מנותקת פורצת באופן אוטומטי ומבלי משים, כדי להימנע מהאפשרות של מצוקה חמורה, היא אינה זמינה להשפעות החינוכיות של הלמידה והיא מאורגנת ברמות הפרימיטיביות ביותר (פרוטוטוקסיות ופאראטקסיות) של חוויה קוגניטיבית.
(תיאור האימה אותה מתאר סאליבן:)
למעשה, כאשר התינוק עוסק בהתנהגות מסוימת המקיימת אינטראקציה עם היבטים אוסרים באישיותה של האימא, התינוק יכול מבלי משים לעורר חרדה עזה אצל האימא. בתורו, התינוק נחשף באמפתיה לחרדה קשה ומציפה שממנה הוא או היא לא יכולים להימלט. התקרבות האימא עם הבכי של התינוק, (כמו) ניסיון לקרוא לאמא הטובה, יכולה רק לקרב את האם החרידה קרוב יותר, להגביר את החרדה של התינוק, או לגרום לאם המודאגת לעזוב, וליצור ניתוק. מצב נורא בו אי אפשר להתחמק מהאמא הרעה וגם לא לקרוא לאמא הטובה. מצב זה עבור סאליבן "הוא המצב הקרוב ביותר למתח הכי מוחלט שניתן לדמיין" (1953:45). למעשה, סאליבן העיר לאורך כתביו שרמת המתח הזו היא כה חמורה שאנשים יעשו כמעט כל מה שהם יכולים רק כדי לא להתמודד עם מצב שמביא עימו (אפילו) רמז לכך. בנוסף, סאליבן רמז שהחוויה של 'לא-אני' הינה חלק מהחוויה ההתפתחותית של כולם. מה שמבדיל את האדם ה"נורמלי" מהסכיזופרן בחשיבתו של סאליבן הוא שסכיזופרנים חוו חוויות תכופות יותר של 'לא-אני' בהתפתחותם, הקשורות לעתים קרובות לאזורי אינטראקציה מסוימים. התפתחותה של מערכת עצמית עמוסה מאוד בפרסוניפיקציות של 'לא-אני' ותהליכי הסתגלות דיסוציאטיביים היא בעייתית במיוחד בגלל שהמערכת העצמית הופכת לדינמיות של הימנעות מחיים בין-אישיים, כלומר, מטרתו (של העצמי, ק) היא להימנע מחוויות אנושיות כואבות או מציפות.
(חלק חשוב לקלינאים:)
בעוד שהמערכת העצמית הכרחית כדי להדוף חוויות בין-אישיות כואבות (מזכיר את ה'אני' של אנה פרויד – כמערכת של מנגנוני הגנה, נכון? ק), סאליבן הוסיף כי עם הזמן האדם נמנע מסימנים המייצגים אפשרות של חוויות 'אני-רע ושל 'לא-אני' שנגזרו מאינטראקציות העבר, אולם אשר אינן חוויות ממשיות בכאן-ועכשיו. כתוצאה מכך, המערכת העצמית הופכת, במילותיו של סאליבן, שמרנית, כלומר איטית לשינוי, אפילו בסביבות מקלות יותר ואופטימליות. דינמיקה עצמית נמנעת נטתה לנתק את התינוק, ומאוחר יותר את האדם, מעצם החוויות שעשויות (דווקא) לשנות את הפרסוניפיקציה הבעייתית ויחסים בינאישיים בעייתיים. .. '(Evans, 1996)
>>>>>
עד כאן על הפרסוניפיקציה 'לא-אני' של סאליבן. הייתי קורא לו איבר פנימי אטום ולא נגיש – שמורכב מתסריט אימה שבו אין תקנה ואין הצלה הנובעת מקשר אימהי או עם אדם אימהי. מדובר – בקטסטרופה ידועה, שכבר קרתה ושעלולה להתרחש בשנית.
לא קשה לראות כיצד עמדה תיאורטית זו מתכתבת עם קורות חייו של הארי סטאק סאליבן.
בקליניקה, מדובר בדברים האיומים ונוראים אשר חווה המטופל והשאלה היא כמובן האם וכיצד ניתן לגשת אל החוויות הללו כאשר אנחנו מבינים שבאופיין הן דיסוציאטיביות. המעגלים היותר רחחבים של מטפלים אינטרפרסונלים ואינטרסובייקטיבים התמודדו רבות עם שאלה זו בכמעט מאה השנים שעברו מאז סאליבן פיתח את התאוריה שלו.
Bonovitz, C. (2011). Evolving Personifications: The Contribution of Interpersonal Theory to an Understanding of Development [Article]. Contemporary Psychoanalysis, 47(4), 578–587. https://doi.org/10.1080/00107530.2011.10746481
Chatelaine, K. L. (1992). Good Me, Bad Me, Not Me: Harry Stack Sullivan: An Introduction to His Thought. Kendall/Hunt Publishing Company.
Chefetz, R. A., & Bromberg, P. M. (2004). Talking with “Me” and “Not-Me”: A Dialogue [Article]. Contemporary Psychoanalysis, 40(3), 409–464. https://doi.org/10.1080/00107530.2004.10745840
Evans, F. B. (1996). Harry Stack Sullivan : interpersonal theory and psychotherapy [Book]. Routledge.
