- סקירה מפורטת
מושג אחרון משל סאליבן וממשיכיו: 'סקירה מפורטת' – detailed inquiry
למה שאנחנו וקוראים היום 'פגישה' או 'שיחה' סאליבן קרא 'ראיון', ולמה שאנחנו קוראים 'פסיכותרפיה' או 'פסיכואנליזה' הוא קרא "פסיכיאטריה'.
לראיון הפסיכיאטרי, הוא שיטת ההתערבות של סאליבן, ארבעה שלבים. השלב המרכזי הוא הסקירה המפורטת:
אוונס מסביר:
>>>>>
'שלבי הריאיון הפסיכיאטרי
עם ענווה אופיינית לגבי חוסר השלמות של מצב הידע המדע של הפסיכיאטריה, סאליבן האמין שהמבנה, שהוא כינה 'הליך מתודי' (שיטה, ק), לפיתוח מערכת יחסים עם מטופל הוא נקודת התחלה הכרחית. הוא לא טען שההליך בן ארבעת השלבים שלו הוא בהכרח נכון; אלא שהוא מהווה את רעיונותיו הטובים ביותר בעניין, (הליך) אשר יהיה פתוח לשינוי כאשר תימצא שיטה טובה יותר. הוא אכן האמין בתוקף שהתנהלות מסודרת של פסיכותרפיה נחוצה כדרך שבה המטפל מעניק מומחיות למטופל.
השלב הראשון, ההתחלה הפורמלית, כלל את המפגש הראשון של הפסיכותרפיסט עם המטופל. סאליבן האמין מאוד שהאינטראקציה הראשונית הזו נתנה את הטון לעבודה המשותפת של הפסיכותרפיסט והלקוח….(Evans, 1996)
>>>
ההתחלה הפורמלית, היא ההכרות, הצגה עצמית והבנה משותפת לסיבה לכך שהפונה מגיע לטיפול. נשמע מאוד איטואיטיבי.
נמשיך לשלב השני:
>>
ה'סיור' היה השלב השני בראיון הפסיכיאטרי של סאליבן. בעוד שההתחלה הרשמית כללה קבלת פני הלקוח ובירור הסיבה שהוא הגיע להתייעצות, ה'סיור' כלל השגת מתאר כללי של ההיסטוריה הבין אישית וההתפתחותית של הלקוח. כפי שקבע סאליבן (1954:69), בעקבות ההתחלה הרשמית: "הפסיכיאטר יכול לומר, למעשה. 'ובכן מי אתה?'" מטרת ה'סיור' הייתה לגלות איזה סוג של אדם הוא הלקוח ואיך הוא או היא הפך להיות כמו שהוא. סאליבן האמין שאמנם המשימות של ההתחלה הפורמלית והסיור היו שונות, אבל צריך להיות ביניהם, מעבר חלק וטבעי ככל האפשר,…..(Evans, 1996)
>>>
שני השלבים הראשונים אם כן הם סוג של מענה לשאלה למה הגעת? או במה אנחנו עוסקים. והשלב השני לקיחת פרטים היסטוריים, סוציודמוגרפיים בניסיון להבין מה קרה למטופל שהביא עימו את הסיבה לטיפול.
יש כאלה המתארים את שלב הסיור – כשלב בו המטפל יוצר קווי מתאר כמו בחוברות צביעה, ורק בשלב הבא המטפל והמטופל יוסיפו צבעים מתאימים בתוך קווי המתאר.
אוונס:
>>>>
'הדיון של סאליבן בשלב השלישי של הריאיון הפסיכיאטרי, 'הסקירה המפורטת', לקח כמחצית מהריאיון הפסיכיאטרי, ותיאר את התהליכים של מה שאפשר לכנות הפסיכותרפיה עצמה. כפי שאמר סאליבן, מה שקרה בסקירה המפורטת, תלוי במטרת הריאיון. לאורך כל כתיבתו על הריאיון הפסיכיאטרי והפסיכותרפיה, סאליבן (1954:38) התעקש על העובדה שכל העבודה הטיפולית חייבת להיעשות בהקשר למשימה; "המטפל אף פעם לא עורך ראיון טוב אם הוא שוכח בשביל מה הטיפול באמת נועד – כלומר, לאפשר למומחה ליחסי אנוש לתרום משהו להצלחתו של האדם האחר בחיים."
>>>
עצירה סביב המשפט המצוטט של סאליבן: ' המטפל אף פעם לא עורך ראיון טוב (או לא מטפל טוב, בשפה שלנו, ק) אם הוא שוכח בשביל מה הטיפול באמת נועד – כלומר, לאפשר למומחה ליחסי אנוש לתרום משהו להצלחתו של האדם האחר, בחיים '
אנחנו רואים כאן דוגמא לגישה המעשית והעניינית של סאליבן לטיפול: התרומה צריכה להתבטא בהצלחה של המטופל בחיים, ומה שמוביל לכך הוא דבקות בבעיה אשר הלקוח בעצמו מזהה ומבקש סביבה עזרה. יש טיפולים אשר מתרחש בהם פיצול: המטופל חושב שהבעיה היא אחת והמטפל חושב שהבעיה היא אחרת. לפעמים המטפל אומר מהי הבעיה לדעתו ולפעמים הוא שומר את מחשבותיו לעצמו, לזמן מסויים. הטיפול של סאליבן – מגיע מתפיסת עולם שונה: הוא טיפול שיוויוני במובן הזה שאמנם יש כאן 'מומחה ליחסים בינאישיים', אבל הוא יעסוק במה שהמטופל יבקש לעסוק בו.
נמשיך עם אוונס:
>>>
'שלב שלישי זה של הריאיון ('סקירה מפורטת', ק) כולל, פשוטו כמשמעו, חקירה מפורטת לגבי אופי היחסים הבינאישיים הבלתי נאותים והבלתי הולמים של המטופל, המשימה שעליה הסכימו הדדית המטפל והלקוח. סאליבן תיאר את החשיבות של עיבוד רחב של ההיסטוריה ההתפתחותית, אשר עוקב מקרוב אחר המודל ההתפתחותי בתיאוריה הבין-אישית שלו. הוא חקר רבים מהמרכיבים בחייו המוקדמים של המטופל, כולל הרגלי השימוש בשירותים, פיתוח שפה, התפתחות חברתית בנעורים (אינטראקציות עם בני גילו, חוגים וספורט, עמדות של המטופל ביחס לתחרות לפשרה ולאמביציה), והסתגלות מוקדמת לבית הספר. בנוסף, הוא בחן את עולמו הבין-אישי של הלקוח לפני גיל ההתבגרות, לרבות נוכחות של חבר, בעיות ומערכות יחסים בגיל ההתבגרות המוקדמת (דימוי גוף, העדפה מינית, שימוש בסמים ואלכוהול, עמדות לגבי בדידות), הסתגלות לבית הספר של מתבגרים, תפקודי שינה ומיניות. לבסוף, סאליבן שאל לגבי הסתגלות לחיי הבגרות, כולל הסתגלות לקולג', חיזור ונישואין, הורות, היסטוריה מקצועית ותחומי עניין תעסוקתיים אצל מבוגרים. בהתחלה הרשמית (השלב הראשון שדברנו עליו, ק), סאליבן השיג את תיאור הלקוח את הקשיים הבינאישיים הנוכחיים שלו, שנבדק באופן יותר מעמיק במהלך 'הסקירה המפורטת'. לאורך 'הסקירה המפורטת' הזו ביחס להיסטוריה של הלקוח בעבר וביחס למערכות היחסים הנוכחיות והאינטראקציות החברתיות שלו, סאליבן הקשיב לפעולת החרדה, מערכת העצמי ושאלת נוכחותה של פרסוניפיקציה בעייתית בחיים הבין-אישיים.
תפיסה שגויה מרכזית לגבי גישתו של סאליבן לפסיכותרפיה הייתה שהוא התעניין רק באירועים החברתיים החיצוניים של חייו של הלקוח וניסח את תפיסתו לגבי המטופל בעיקר על היסטוריה חברתית. נכון שסאליבן האמין מאוד בחשיבות של הבנת ההיסטוריה של הלקוח ומערכות היחסים הנוכחיות לעומק, אך הוא ציין את הספקנות המתמשכת שלו לגבי התקפות המוחלטת של מידע זה. הוא נתן הרבה יותר אמון במידע שנצבר באמצעות התבוננות ובחינה של התהליך הבין-אישי בראיון, כלומר ביחסי המטופל למטפל (מה שפרויד וממשיכיו כינו העברה-העברה נגדית, ק), כמקור המידע האמין ביותר של הפרעה בין-אישית.' (Evans, 1996)
>>>
הערה קצרה: מבחינת תפיסת העולם האינטרפרסונלית, הכל בינאישי, גם האישיות וגם ההפרעה.
אוונס ממשיך:
>>>
'עמדתו של סאליבן היתה שבגלל ההשפעות של החרדה על הקוגניציה והזיכרון, חלק גדול מהמידע החשוב של המטופל לא היה זמין עבורו. ניתן היה לראות מידע זה במדויק רק על ידי תנודות בתקשורת בתהליך הכאן ועכשיו במסגרת הריאיון. השפעת חוסר הקשב הסלקטיבי, שהמטפל הבחין בה על ידי התבוננות בצמצום המודעות והימנעות מנושאים כואבים, אפשרה למטפל להסיק מסקנות לגבי פעולתה של החרדה. בתורו, על ידי חקירה מיומנת של אזורי ההימנעות (של המטופל, ק), בפרט בשאלה מה תהליכים אלה עשו ליחסיו הבין אישיים (של המטופל, ק), המטפל יכול להפסיק בבטחה את תהליך חוסר הקשב הסלקטיבי ולהחזיר את החוויה המנותקת למודעותו (של המטופל, ק). אולי, משמעותית עוד יותר עבור סאליבן הייתה חוויית הרגש ההדדי של המטפל והמטופל במהלך הריאיון. עבור סאליבן, המטפל היה צופה משתתף: חווייתו הישירה של המטופל את המטפל חשפה את הפרסוניפיקציות האופייניות והעיוותים הפרטקסיים (שכבת נפש לא מילולית, ק) שלו. סאליבן (1954:3) האמין לגבי הפסיכותרפיסט כי: "מכשיר ההתבוננות העיקרי שלו הוא העצמי שלו – האישיות שלו, הוא כאדם." רק באמצעות מכשיר זה ניתן היה לחשוף במלואן את הציפיות הבין-אישיות הבעייתיות של הלקוח. במסגרת הפסיכותרפיה הבין אישית, על המטפל היה לחשוף במידה מספקת את האדם שבו בפני הלקוח כדי לאפשר רגש הדדי.
המטפל היה צריך לשאת כל תפיסה בין-אישית בעייתית שהלקוח שם עליו (משליך עליו, ק) ולהיות מודע לתרומות האמיתיות שלו גם לחרדתו של המטופל (התגובות של המטפל אשר מגבירות את החרדה אצל המטופל, ק). עבור סאליבן, רק באמצעות חקירה מדוקדקת של משמעות העיוותים הפרה-טקסיים של המטפל עצמו, יוכל הלקוח באמת להיות מודע לעומק, ולהתגבר על ההשפעה של תהליך הרסני זה של יחסים בין אישיים. עבור סאליבן, כל מקורות המידע הללו (היסטוריה, מצב בינאישי עדכני של מערכות יחסים, ויחסי כאן-ועכשיו עם המטפל) מובילים לניסוח ובדיקת השערות בפסיכותרפיה באמצעות תשאול מכוון ופתוח כאחד. סאליבן התעקש לקבל מספיק מידע כדי לנסות לחקור, עם הלקוח, כמה שיותר היבטים ומשמעויות של (כל) אירוע בין אישי. הוא האמין שהפסיכותרפיסט לא יכול להניח שהוא או היא יודעים על מה המטופל מדבר, עד שכל מקורות המידע יובנו היטב. דגש זה על רשמים קליניים כהשערות שיש לבחון באמצעות 'תיקוף מוסכם' (המושג של פגישה 65, ק) עסק בעבודה משותפת של מטופל ומטפל כאחד. מדובר בעמדה של בעלות משותפת על עבודת הפסיכותרפיה, אשר ניצבת בניגוד למיתוס של המטפל היודע כל. ..
השלב האחרון במבנה התהליך הטיפולי של סאליבן היה סיום או הפסקה של הריאיון הפסיכיאטרי.
'(Evans, 1996)
>>>>
ג'ואל קנטאר, עובד סוציאלי קליני, בן ימנו, מאמר מ 2022, אשר תחום העניין שלו הוא שילוב של תאוריות של יחסי אובייקט, פסיכולוגית העצמי והגישה האינטרפרסונלית. הוא יעניק לנו הצצה להתערבות של סאליבן כמדריך:
>>>>>
'בדיון של הארי סטאק סאליבן (1954) ב"ראיון הפסיכיאטרי" – למעשה תיאורו של התהליך הפסיכותרפויטי – הוא תיאר גישה שכינה "סקירה המפורטת" שבה הוא חקר את כל ההיבטים של "חייו האמיתיים" של המטופל, בעבר ובהווה. כולל משפחה, חברים, חינוך, מקום עבודה, קהילה, מוצא אתני ודת. סקירה זו יכולה להתנהל בצורה שיטתית כחלק מההערכה הראשונית, אך היא גם יכולה להתבצע כאשר מתרחשים אירועים בחייו של הלקוח. בגישה זו, במקום להתחיל ב"איך אתה מרגיש?", אנו עשויים לשאול את הלקוח "ספר לי מה קרה?" .. התערבויות כאלה מקלות לעתים קרובות על חקירת ההשפעות הרגשיות, כאשר לקוחות מספרים את הנרטיבים שלהם על מצבים ספציפיים. הרעיון המרכזי של סאליבן בגישתו הקלינית היה מה שהוא כינה "הסקירה המפורטת" (סאליבן, 1954). כפי שציין ברומברג (2014), "הסקירה המפורטת היא המקור לפעולה טיפולית" במודל של סאליבן; תהליך קליני שברומברג מציע שהוא "לעולם אינו מסתיים" (עמ' 515). Buechler (2004) תיארה גם היא את החקירה המפורטת כ"לב התהליך הטיפולי". היא ציינה כי "כולנו נולדים לתוך סביבה, הקשר בין אישי, חברתי, גיאוגרפי, תקופתי, (כולם גורמים) שישפיעו על חווית ההתבגרות שלנו" ומציעה שהסקירה המפורטת היא המאמץ העיקש של המטפל להבין "מה חוזר בחייו הבין אישיים של המטופל". הסקירה המפורטת היא מאמץ לעורר את "סקרנותו" של המטופל לגבי עצמו. Buechler ציינה שחלק ניכר מהטיפול מתרחש מחוץ לפגישה – "המטופל מבחין בתגובות, אינטראקציות ותחושות שאולי נעלמו מעיניו בעבר" (עמ' 196).
ברומברג (2014) דיווח על הבלבול של עמיתיו החניכים (קנדידאטים) האנליטיים במכון אליסון וויט (המכון הפסיכואנליטי-אינטרפרסונלי) כשהתוודעו למושג "סקירה מפורטת" בקורס 'התחלת הטיפול'. רבים ראו בכך משהו שאנליטיקאים אמורים לעשות לפני תחילת ה"טיפול" האמיתי, אולי פשוט דרך לאסוף מידע. עם זאת, כעובד סוציאלי קליני שנחשף לרעיונותיו של סאליבן מבלי כל הכשרה פסיכואנליטית פורמלית, פשוט שקלתי את התועלת של החקירה המפורטת ומושגים אחרים בשאלה הפשוטה "האם זה מועיל?" ולא בשאלה "האם זה פסיכואנליטי?" (קנטר, 2013, 2015).
עלי לציין כאן שקריאת סאליבן לבדה יכולה להיות אתגר. על פי רוב ספריו שיצאו לאור היו תעתיקים (פרוטוקולים) ערוכים לאחר מותו של הרצאותיו. השפה שלו היא לעתים קרובות מוזרה, ויחסו ל"קוראים" – למעשה לסטודנטים בהרצאותיו – עמיתים ומטופלים עלול להיות סרקסטי ואפילו עוין.
ברומברג (2014) ציין שלסאליבן היה רצון שיבינו אותו אך גם "צורך נפרד וחזק באותה מידה להקשות ככל האפשר, אלא אם הקורא מראה שהוא באמת רוצה לדעת למה סאליבן מתכוון במה שהוא אומר. ההשפעה נטו על קורא, הן מבחינה רגשית והן מבחינה קוגניטיבית, אפילו על קורא שכן רוצה לדעת, היא שסאליבן אינו ידידותי מאוד לאדם שממנו הוא הכי צריך לצפות לתגובה ידידותית" (עמ' 513).
… כדי להמחיש את גישתו של סאליבן ל"סקירה המפורטת", הרשו לי לשתף אינטראקציה מורחבת מסמינר מעשי שפורסם (Kvarnes & Parloff, 1976) שאותו ערך סאליבן מנובמבר 1946 עד מאי 1947 בבית החולים ( Sheppard and Enoch Pratt ) פסיכיאטרי בבולטימור. המטפל שהציג את המקרה היה רוברט (בוב) קווארנס – שלימים הפך למורה שלי לעבודתו של סאליבן. בתיאור מקרה זה, הציג קווארנס את עבודתו עם גבר סכיזופרני בן 25 במשך חמישה סמינרים. הנה דוגמה של הסמינר הזה שמתחיל בהערה הראשונית של סאליבן לאחר הצגת המקרה של ד"ר קווארנס בת 20 דקות:
סאליבן: איך הוא?
קוורנס: הוא מטר שבעים ושבע, משקל ממוצע. בחור נעים למראה. תספורת קצרה ולעיתים נשאר לא מגולח. לפעמים כשהוא מדבר הוא מביא מבט פרוע ורדוף.
סאליבן: אני מנסה להבין איך הוא היה אם הוא לא היה מאושפז. מנסה להגיע אל ה'נכסים' והלקויות הברורים שלו.
קוורנס: הוא סומן כגבר שנראה טוב על ידי כמה מהאנשים בסביבה.
סאליבן: תמיד מה שהייתי רוצה לדעת על מישהו חסר במידה רבה. חלק מזה ניתן להסיק, אך לא באופן אמין במיוחד. כשמתחילים מההווה אחורה, וזו בהחלט לא הדרך שבה אני אוהב להתנהל בה, אבל לפעמים זה הכרחי, אנחנו כן מבינים שהיה לו מגע מיני עם נשים. שהוא כמעט, אני מבין, התחתן עם אחת. אם היה לו מגע איברי מין איתה זו הייתה מניפולציה הדדית, אבל בכל מקרה במהלך הקריירה שלו בחיל הים היה לו קשר עם נשים 'משוחררות'. הוא חשב שהכל לא מספק אותן, אני מבין.
היו לו כמה מקרים של שפיכה מוקדמת, מה שהופך אותו לבן אדם, מסוג זכר. ושהיתה לו מחשבה שאיברי המין שלו קטנים ושהוא ראה את אבריו של מישהו אחר. אני מניח שהחוויה של האדם יכולה להיות לפעמים כל כך פרטית כי ניתן לפעמים לראות רק איבר מין אחד אחר בגיל הזה. השלב הבא – האם הוא הצליח ליצור קשרים אינטימיים כלשהם עם אחד מבני מינו, ובמונח אינטימי אני מתכוון לדבר שהוצע בטיול ברכב, כלומר היו הרבה מאוד דיבורים חופשיים וחושפניים שלו ושל הבחור השני. אז נותר לי רק לנחש. אני שומע שהוא טייל עם חבר. אם הייתה לו עבודה, זה משמח, אבל בהחלט הייתי הכי נלהב לשמוע על השלב הזה שלפני ההתעניינות שלו בנשים, שבו הוא הצליח או נכשל ביצירת קשרים חופשיים וקלים עם גבר אחר… ניתן להסיק שהיה לו חבר, אבל המסקנות האלה מסוכנות. כל ההיסטוריה של מערכת היחסים שלו עם האיש שאיתו הוא יצא לטיול בולטת כתחום חשוב ביותר שיש לי עליו מעט נתונים. ובכל זאת, הוא כן עשה את הנסיעה והם הגיעו עד לקנזס והם עשו תאונה. אני מקווה שאתה יודע הרבה על התאונה ההיא. ההלם של תאונה לאדם לא יציב מושפע במידה רבה בשאלה אם התאונה עירבה עוד אנשים פרט לנהג, ואם היא סיכנה באופן חמור את חייו של החבר ולבסוף את חייו, וכך גם בתאונה בנסיעה חזרה. שני האנשים האלה שלפחות הייתה להם היכרות מדברת, היו ביחד שלושה שבועות בערך, רחוקים, אכן, מהבית, ומכיוון שהיה זה מגע אנושי זמן לא רב לפני פריצתה של הפרעה נפשית קשה, זה מעניין אותי מאוד.
אני מקווה שאתה מבין למה יש לי עניין בזה. אני מנסה לחקור מה אני יכול לצפות לעשות כגבר עם גבר, ממש מלבד החשיבות ההתפתחותית של אירועים כאלה. לכן, קודם כל, כל מה שאני שומע על שנות בית הספר שלו הוא על לימודים, עם הערה קטנה על שיחות של אביו עם המנהל כשהילד נכשל במשהו. אבל אני מניח שלרוב האנשים בבית הספר ההיבטים הלימודיים היו פחות חשובים מהיבטים החברתיים. …אולי כשהוא למד בקולג', שהוא הכיר מספיק בחורה עד כדי כך שפיתח רומן אהבה שהתפתח לאירוסין, בעיקר בדואר. אבל כל התחרות והבריונות ופיתוח היכולות של שמירה על מידה מסוימת של שקט ושלווה ומנוחה משאר הבנים בבית הספר, על זה אני לא שומע כלום. שוב אני יכול להסיק משהו כי מדברים על ספורט, אבל אני די מעורפל לגבי זה.
(סאליבן ממשיך, ק) ואז מתחת לזה, בילדות, אני מבין שהיתה לו מטפלת צ'כוסלובקית. אני לא יכול שלא לתהות אם היא הייתה צ'כית או סלובקית, או משהו אחר. נראה שהיה ילד נפלא… רק אחיו הקטן פיתח הפרעת דיבור. זה נראה כמו שניים או שלושה זיקוקים שיכבו בשלב הילדות. בכל מקרה אני יכול להסיק שיש משהו חשוב ובגלל שהוא היה ילד כל כך נפלא, ואנחנו רואים שהוא זורק לבנים על אביו ואמו לאורך התקופה המופרעת שלו, אז אני תופס שהסתגלות לסמכות במשפחה ומיומנות במניפולציה של ההורים עשויות להיות ראויות לחקירה. יכול להיות, למעשה, נורא חשוב. מַדוּעַ? כי על פי הרמזים שלו וכל דבר בהיסטוריה, שום דבר לא הלך כרגיל בהתפתחותו של הילד הזה מאז הכניסה שלו לבית הספר…
אלו הליקויים במידע שהצלחתי לקלוט שהרשימו אותי מאוד. יש הרבה דברים שאדם רוצה לדעת, ולנו זה נראה שהוא מכחיש אותם… רק כדי לקחת תקרית משעשעת, חוץ מהזוועות הקשורות בה, הוא קיבל טיפול בהלם (לפני שהגיע לבית החולים הזה). נראה שהוא מתאר את זה כך: להיות כבול, מושתק ומובס. זה מתאים לי, אבל הוא שרד ומה לגבי התקופה שאחר כך? ובכן, לכל מי שנפלו על הראש או חטפו אגרוף בפרצוף, קורים כמה דברים דווקא מרגשים הנוגעים להחלמת ההכרה. זו עשוי להיות סקרנות חריגה שלי, מכיוון שגם אני נפלתי על ראשי על המדרגות הקונקרטיות בשנה הראשונה ללימודי… אתה מבין את מה שאני מחפש לדעת על הילד הזה. אולי תוכל לספק חלק מהנתונים.
(סאליבן פה כמעט חושף שהוא בעצמו בתקופת הקולג' 'נפל על הראש', נזרק מכל המדרגות, היה מאושפז, וכולי…הוא כנראה מודע לכך שהוא חוקר את המטפל גם ביחס להיסטוריה שלו עצמו, ק)
קווארנס: בתקופה שבה תשומת הלב הופנתה לילד הצעיר (לדעתי הוא מדבר על הטיפול. כשהוא והמטופל חקרו את המטופל כילד, ק), הוא ככל הנראה היה זאב בודד, משהו שהוא מאשים בו את עצמו. זו תהיה התקופה מ-8 עד 10.
סאליבן: אז הוא היה בבית ספר יסודי?
קווארנס: (מהנהן כן). הוא סיפר שהמשחקים שלו היו לשחק עם עצמו בכדור בבית, להקפיץ את הכדור בקיר, והוא הרגיש שיש מעט מאוד שליטה עליו על ידי הוריו, שמותר לו לבוא ולצאת באופן חופשי, אבל במקביל הייתה (בקירבו) מחאה גדולה על חוסר תשומת הלב שניתנה לו.
סאליבן: אז הוא סבל מהרגשה אמיתית של הזנחה. תן לנו להיות בטוחים לגבי זה. כעת הוא אומר שבאותה תקופה, באותה תקופה, כזכור, הוא סבל מתחושת הזנחה אמיתית (עמ' 12–15).
(עד כאן ההדרכה הקצרה הזאת של סאליבן, ק)
בהינתן שלא שמענו את תיאור המקרה של ד"ר קווארנס על מטופל זה, מה אנו יכולים להבין מהערותיו של סאליבן, הערות שמטרתן בבירור להנחות את ד"ר קווארנס – ובעקיפין את שאר 15 משתתפי הסמינר – בחקירה מתמשכת על חייו של המטופל וההפרעה הפסיכיאטרית?
ראשית, בבסיס דבריו של סאליבן עומדת אמונתו שניתן להבין טוב יותר את ההפרעה הפסיכוטית של המטופל על ידי חקירת גורמי הלחץ הפסיכו-סוציאליים שאולי הגדילו את פגיעותו לפסיכוזה. אלה כללו נושאים הקשורים למשפחת המוצא שלו, יחסי בני גילו איתו, והקונפליקטים המיניים שלו. הוא גם שיער כי לתאונות הדרכים – שהתרחשו זמן קצר לפני אשפוזו הפסיכיאטרי – עשויות להיות משמעות שדרשה חקירה נוספת. האמפתיה שלו לחוויה הקודמת של המטופל בטיפול בהלם שזורה בעוינות שלו כלפי הפסיכיאטריה הקונבנציונלית והוא רומז בציניות ש"הילד המופלא" הזה אולי טיפח עוינות ניכרת כלפי הוריו המזניחים.
אז איך הגישה של סאליבן למקרה הזה מלמדת אותנו על תהליך 'הסקירה המפורטת'? Buechler (2018) מציעה סיכום תמציתי של תהליך זה: "מה העבודה בצורה זו עושה למטופל ולרופא מבחינה רגשית? הייתי אומרת, ראשית, שהנחת היסוד, תוך לקיחת היסטוריה וחקירה מדוקדקת, נותנת לזוג הטיפולי משהו לעשות בזמן שההעברה מתפתחת. אף אחד לא נולד עם הידע איך להיות מטופל (או מטפל). התחושה שיש עבודה לעשות יכולה להביא הקלה. אפילו המטפל יכול להרגיש מוכשר יחסית בלקיחת ההיסטוריה. ברגע שהבסיס הזה מונח, אפשר לעשות פרשנויות רב-ממדיות. כלומר, אם משהו עולה בשלושה תחומים: ההיסטוריה (של המטופל, ק), מערכת היחסים הטיפולית (כאן ועכשיו ביננו, ק) והחיים הבינאישיים החיצוניים של המטופל, זה מרגיש משהו מהותי… ' (Kanter, 2022)
>>>>>>
וולשטיין אומר את הדברים האופן המזוקק ביותר והמתאים ביותר לסיום וסיכום הגישה האינטרפרסונלית: 'חקירה פסיכואנליטית רצינית אינה ענף של ניתוח פילוסופי, אלא היא מבנה של חקירה פסיכולוגית המסוגלת לספר לפסיכואנליטיקאי מסוים ולמטופל (מסויים) שלו משהו שכל אחד מהם צריך לדעת על הנפש שלו, האינדיבידואלית הייחודית, ומשהו שהוא יכול לגלות רק באמצעות אותו אדם המשתתף בחוויה שלו. שום חקירה פסיכולוגית אחרת העומדת לרשותו אינה יכולה להביא (באופן דומה) את הגילוי החוויתי וההתפתחותי הזה ….'
(Wolstein, 1977)
>>>>>>
Evans, F. B. (1996). Harry Stack Sullivan : interpersonal theory and psychotherapy [Book]. Routledge.
Kanter, J. (2022). Moving from “Facts” to “Feelings”: Using Sullivan’s “Detailed Inquiry” in Clinical Practice 1 [Article]. Psychoanalytic Social Work, 29(2), 217–225. https://doi.org/10.1080/15228878.2022.2104618
Wolstein, B. (1977). Expanding the Interpretive Range of Psychoanalytic Therapy: A Critical Metamorphosis of its Structure of Inquiry [Article]. Contemporary Psychoanalysis, 13(2), 209–232. https://doi.org/10.1080/00107530.1977.10745482
>>>>>>>
