- חיוניות:
באנגלית Vitality זה נושא המפגש היום. מול שאלת המוות הנפשי שהעסיקה את הפסיכואנליזה מראשיתה, בקומה האינטרסובייקטיבית וההתייחסותית מתפתח מיקוד נוסף, הפעם בקצה השני של הסקאלה והוא סביב, החיים, וה'חיוניות'. , ניתן היה לפצל את הפגישה היום בנושא 'חיוניות' לשלוש פגישות שונות: א) התפיסות האינטרסובייקטיביות לשאלת החיוניות או חיים נפשיים ומוות נפשי כשאלה פסיכואנליטית כללית, ב) מפגש אחר על מרכיבים של חיים ומוות ביחסים הטיפוליים, וג') החייאה כאקט טיפולי.
ננסה לדבר בשעה הקרובה על 'חיוניות' מתוך שלושת הזוויות הללו:
>>>>>>>>>>
'סיוויטרסה (Civitarese, 2018): 'ביון כותב שגם מאמר פסיכואנליטי חייב לעורר רגשות. והוא תוהה: "כמה מאמרים ב-International Journal of Psychoanalysis קראת שהיו כבר מתים?" וויניקוט, (אמר בנושא): "אוי, אלוהים, עשה שאני אהיה בחיים כשאמות" (ק וויניקוט, 1989, עמ' 4). במאמר מצוין מלפני כעשרים שנה כותב אוגדן (1995) שכל צורה של סבל נפשי נובעת מהגבלה של יכולתו של הפרט להרגיש חי במלואו כאדם.
מה שהאסוציאציות המיידיות הללו אומרות הוא שמשימת הפסיכואנליזה רחבה הרבה יותר מפתרון קונפליקטים נפשיים, סילוק סימפטומים, הרחבת היכולת של אדם להכיר את עצמו ולקחת יוזמה, אלא שהיא קשורה לקידום החוויה של תחושת חיוניות ולעובדה שהיבט החיוניות צריך להיחשב כאנליזה "בתנאים שלו" (Ogden, 1995) .מכאן הדגש העכשווי בפסיכואנליזה על משחק ויצירתיות. אז מה זה אומר היום כשאנחנו מדברים על ריפוי בפסיכואנליזה? אם נחשוב על כתביהם של האנליטיקאים שאנחנו הכי אוהבים, כולנו מוצאים את המאפיין הזה של חיות. יש טקסטים נושמים וטקסטים מדכאים. בראשונים, השפה היא שפה יומיומית; האנליטיקאי מביע עניין אמיתי בלהכיר את המטופל, מכיר ברגשותיו ומשתמש בתיאוריה בעדינות. באחרונים הוא נוהג להציב חומות של תיאוריה והז'רגון מקבל לעתים קרובות גוון מוסרי, דיבור מצרצר, שלעתים קרובות נשמע קר וחסר רגישות. …
…. זה יותר משהו במבנה התחושה שיש לאדם על עצמו בכל זמן נתון. אבל האם אדם יכול לספק לעצמו תחושת חיוניות? הייתי אומר שלא. הדבר הקשה ביותר להבנה, או הפחות מיידי, הוא שמלבד מרכיבי הטמפרמנט ואקראיות של אירועי החיים, תחושת החיוניות היא עובדה חברתית. אני יכול להרגיש חיוני רק בעיניו של מישהו. בעיניים אלו, אתה חייב להיות מסוגל לזהות את עצמך באופן שגורם לך להרגיש מרוצה, בעצם, אהוב. אתה הופך להיות עצמך דרך השיקוף הזה. אם אתה מרגיש משוקף בקרירות, משהו בתוכך נשאר שקט, חסר יוזמה, סטרילי ובלתי מוגדר. … ישנם אנשים שמתפקדים באופן מותאם בחייהם, כלומר על בסיס פיצול בין נפש וגוף, כי הם זכו להכרה בכישרונותיהם האינטלקטואליים אך הם מתקיימים ללא חום וחיבה אמיתיים.'(Civitarese, 2018)
>>>>>>
ג'וזפה סיווטרסה פסיכואנליטיקאי איטלקי פוסט ביוניאני בן ימנו. הוא מדגיש בבהירות שהתוצאה הרצויה של טיפול מוצלח – הוא שהמטופל ירגיש חי. חי, הוא אומר, זה אהוב ורצוי על ידי אדם אחר. מה זה אומר מחוץ לקליניקה? והרבה יותר מכך מה זה אומר בין מטפל למטופל בתוך הקליניקה? איך מעוררים מטופלים לחיים? על כך ג'ודי מסלר דייויס, אנליטיקאית התייחסותית:
>>>>>
ג'ודי דייויס: 'כמעט מההתחלה, פסיכואנליטיקאים נאבקו בטבעה הכפול של הפעולה הטיפולית. אין ספק שהתיאוריות הראשונות שלנו הדגישו את הצורך לחזור להתחלה ולעזור למטופלים לקבל (עוד) קצת תובנה לגבי מקורות הקונפליקטים ה"נוירוטיים" הקשורים לדחף שלהם. התיאוריה, כמובן, היא שהדחקה של דחפים מיניים ותוקפניים, שנדרשו במהלך ההיסטוריה ההתפתחותית של כל אדם, היא שגרמה לבעיות פסיכולוגיות. גם כשהפסיכואנליזה התרחקה מתורת הדחף כשלעצמה והתמקדה יותר במערכת יחסי האובייקט המופנמים של המטופל (הקומה השנייה, הגישות הקלאסיות, ק), הדגש (הטיפולי) עדיין היה על העבר, והחשיבה לגבי פעולה טיפולית המשיכה להדגיש את חשיפת החלק הזה בהיסטוריה של המטופל שאחראי לדילמות ולקונפליקטים של היום. עם זאת, מלכתחילה פסיכואנליטיקאים היו מודעים לכך שמשהו אחר מתנהל בטיפול שלהם ובמטופלים שלהם. פרויד מתאר טיולים עם המטופלים שלו, שהוא מאכיל אותם, ושהוא נותן להם עצות! זה לא שהוא נמנע מלספר לנו את הדברים האלה, אלא שפשוט הם לא נכנסים לרעיונות שלו (או משולבים בכתיבתו, ק) לגבי עשיה טיפולית. השאלה איך להבין ולתאר את המימד הזה של פעולה טיפולית מטרידה אותנו מאז התקופה הזו' (Davies, 2018)
נדבר על המונח אנאקטמנט – אשר אני מתרגם ל'הפעלה הדדית' במפגש 76. נאמר בינתיים שמדובר במה שקורה בקליניקה שהוא גם מילים וגם מעבר למילים. אמי קוני (Schwartz Cooney, 2018) מדברת על סוג של החייאה של חלקים מתים במטופל תוך כדי פעולה משותפת. אמי:
>>>>>>>
'אני מציעה ש'הפעלות מחיות' (vitalizing enactments) הן אינטראקציות שבהן האנליטיקאי מושיט את ידו כדי למשוך את המטופל מהאזורים הנמקיים ביותר שלו, להחיות את הטיפול וליצור חוויות חדשות. הפעלות אלו נבדלות בכך שהן מסוגלות להעצים רגשות ויכולות לא מפותחות עבור המטופל והאנליטיקאי כאחד. 'הפעלות מחייות' מייצגות מאמצים להתפתח באופן מודע, ולא מודע במקום ליצור מחדש דפוסים פתולוגיים ישנים או להפגין חוויה מנותקת. בעבודה דרך הפעלות כאלה הדגש הוא על יצירת רגשות ודרכי הוויה חדשים במקום לפרש את מה שאלווארז (2012) מתארת כציר ה"למה – בגלל" (ציר לינארי של סיבתיות, ק) או "מהותה" של החוויה (מה אתה מרגיש?, ק)… ב-הפעלה מחייה הפעולה היא בניצול הרגע (הטיפולי) ויצירת משהו חדש.
מה שאני מציעה כאן (אומרת אמי קוני, ק) … הוא שהמיכל יכול להיות מדיום לטרנספורמציה של מגוון רגשות, אני מציעה שב'הפעלות הדדיות' יכולים להופיע גם מגוון של חוויות לא מודעות. אני בונה על ההנחה שהלא מודע הוא מאגר לרגשות ופנטזיות שליליות, כמו גם השפעות חיוביות ועובריות ושהזוג האנליטי נמצא מההתחלה, במספר דרכים, בדיאלוג לא מודע מתמשך (Ferenczi, 1932/1988). מכאן נובע שהמטופל והאנליטיקאי יכולים להגיב זה לזה מאזורים לא מודעים המכילים תחושות של תחילתן של אהבה, שמחה ותקווה, כמו גם קונפליקט והשפעה מנותקת וכואבת. כל האינטראקציות הללו יכולות להיות אינטנסיביות, ספונטניות ומטלטלות; כל הפגישות יכולות להיות צורות של 'הפעלה הדדית'. מנקודת מבט זו, הפעלות הדדיות אינן צריכות בהכרח לחזור על עצמן ולהיות בעייתיות. 'הפעלות הדדיות' יכולות גם להיות פרוגרסיביות (מבט קדימה, לכוון גם לשינוי בעתיד, ק) ויכולות להוביל ליצירת רגשות ויכולות חדשות כאן ועכשיו. בהתאם לתפיסה זו, אין לראות ב'הפעלות הדדיות' כבעיה בדרך לפתרון , הן עצמן יכולות להיות הטרנספורמציה עבור המטופל והאנליטיקאי, ולהביא לחיים חוויות ששקעו או שעדיין לא נולדו.'(Schwartz Cooney, 2018)
>>>
נעבור לתיאור מקרה. קיצרתי אותו מפאת הזמן. אני מציע לחשוב על אמי וג'ואל המטופל דרך משקפיים רגשיות: מי נהנה? מי סובל? מי משועמם? ומי חי?
אז נעבור לאמי שאומרת בפתיח כך:
>>>>
' ג'ואל היה גבר בגיל העמידה שהגיע לטיפול כדי לטפל בנדודי שינה כרוניים, חרדה ודיכאון, והסביר שהוא מרגיש מנוכר בכל תחומי חייו. למרות שהיה יפה תואר, משכיל, ואינטליגנטי, לא הצליח ליצור מערכות יחסים או עבודה משמעותיות. הוא הרגיש חסר חיים ומושפל מתחושת הריקנות הפנימית שלו. הוא בילה את ימיו בעבודה שגרתית, ואת לילותיו לבד או בגלישה באתרי היכרויות בחיפוש אחר קשרים חמקמקים.
ג'ואל היה הילד היחיד של הורים, פליטים, שנמלטו מרדיפה בדרום אמריקה, כדי להימלט מאלימות המונית ולחמוק מגורלם של בני משפחה וחברים שנעלמו. למרות שנאמר לו שחיי המשפחה שם היו שמחים ומלאים, לג'ואל לא היו זיכרונות מאותם ימים מוקדמים. משפחתו של ג'ואל השתקעה בארה"ב כשהיה בן שנתיים, וחיה חיים של ניכור וגלות. הווילונות בבית היו תמיד מוגפים. ג'ואל היה ילד ביישן ובודד. הוא תיאר את אביו כקשוח וסמכותי, ולרוב נעדר. אימו עברה "התמוטטות נפשית" זמן קצר לאחר שהמשפחה היגרה, מה שהוביל אותה לאשפוז פסיכיאטרי. הוא תיאר אותה כדמות שקטה וחלשה, טובה ואוהבת ללא תנאי. הוא העריץ את הסבל שלה ואת יכולת ההתמודדות שלה. היא הייתה בלתי ניתנת לביקורת כאדם, ובלתי נגישה כאובייקט נפשי לחקירה שלנו. הקונפליקט היחיד שג'ואל זכר איתה היה מאבק בשפה. היא דיברה אליו בספרדית והוא, שרצה נואשות להיות "כמו שאר הילדים", התעקש לענות באנגלית. חילופי הדברים העקשניים האלה בשתי השפות נמשכו לאורך ילדותו. כאדם מבוגר שהביט לאחור על הקרבות האלה, הוא הצטער על הקונפליקט, ויתר על המאמץ "להשתלב", וחי בעולם של ניכור, שקוע עמוק בבושה, בשנאה עצמית ובוז.'
>>>>>
אני עושה הפסקה קצרה, אנחנו מדברים על החייאה של חלקים מתים בטיפול, ואנחנו רואים כאן בהיסטוריה של ג'ואל הרבה מאוד חלקים מתים לא רק אצלו כילד אלא גם אצל ההורים המטפלים, ובעיקר אנחנו רואים מאבק של ילד בקשר עם אמא ואבא להחיות בעצמו – ואני חושב שזו נקודה הראויה לדגש – הילד מנסה להחיות בעצמו חלקים מתים אצל הוריו אך לא מצליח ומרגיש מובס. עכשיו הוא לא רוצה לדבר על אמא. נדבר על זה קצת יותר בהמשך. נמשיך עם תיאור המקרה של ג'ואל:
>>>>>
'הזדהיתי עם החוויה של ג'ואל וניסיתי לחקור את חייו הנוכחיים, תוך התחשבות בקשייו בהקשר של מערכות היחסים בעברו: השבריריות של אמו, ההיעדרות של אביו. ניסיתי לחשוב איתו על הדרכים שבהן הוא משחזר רגשית את חיי הגלות של הוריו ומחזיק את הטראומה הלא מעובדת שלהם .. אבל הוא לא היה מסוגל לשקול שום דרך שבה העבר שלו עיצב או השפיע על חייו היום. הוא הגן בקנאות על הוריו ודחה כל חקירה שעלולה לרמוז שהם קשורים להתמודדויות הנוכחיות שלו. הוא ידע שהוא שונא את עצמו, ושנא את עצמו על כך. רוב הפגישות הסתיימו בפרצוף זועף.
ניסיתי בדרכים שונות להגיע לג'ואל. ניסיתי להתחבר לחוויות הילדות שלו של ניכור והדרה. ניסיתי לפרש את ההתנגדות שלו לחקור את עולמו הפנימי כקשורה לקונפליקטים בילדותו עם אימו, והצעתי לו שאנחנו משחזרים פה את הסירוב המוקדם שלו "לדבר בשפה שלה" ואת חוסר היכולת שלהם למצוא שפה משותפת. ניסיתי לחקור את השדה האינטרסובייקטיבי, להתמקד במה שהוא הרגיש בחדר איתי או איך הוא מדמיין את מה אני חווה איתו בזמן שנאבקנו להתחבר. כל ניסיון נדחה. התפתח דפוס בינינו: הוא היה מביא חוויות שבהן הוא חש גועל כלפי עצמו, או כלפי מישהו אחר שפגש (דייט שנכשל, אינטראקציה שהתפוגגה), ואני ניסיתי להתעמק במה שקרה. ….(פה אני עושה קיצור מפאת קוצר הזמן, ק) ג'ואל דיבר על הקושי שלו למצוא משהו לומר במפגשים כי לא היה על מה לדבר, שום דבר בתוכו. הוא הגיע בקביעות, שילם בזמן, אבל נראה שלא קיבל שום דבר מהעבודה שלנו. זו היתה הסביבה שבה חיינו, שקועים בסוג של אזור מת. …תחושת חוסר תקווה מילאה את הפגישות שלנו. בין אם ניסיתי לשאול, להבהיר, להזדהות או לפרש את מה שקורה בעולם הפנימי או החיצוני של ג'ואל או בחדר, ג'ואל נסגר. לאורך הטיפול החזקתי והכלתי את הבדידות והייאוש של ג'ואל. תחת המשקל המתמשך של הסירוב שלו מצאתי את עצמי נסגרת גם. ה"לא-כלום" שבתוך ג'ואל היה בינינו וגם בתוכי….
הרגשתי חסרת תועלת וחסרת אונים בהעברה הנגדית. …באחת הפגישות ג'ואל סיפר לי על תחושת הניתוק הגוברת שלו. הוא מרגיש שהוא צף, שהוא בקושי קשור למישהו או למשהו. נראה שהוא שוקע ונסוג יותר ויותר. בזמן שדיבר, מחשבותיי נדדו … דימויים מהעבר וההווה התמזגו. כשהבטתי בג'ואל, (זיכרון ש)אבי נאבק בדיכאונות קשים בילדותי קרם עור וגידים. חזרתי לזיכרון שלו בלילה, לבד בשקט של הקומה הראשונה בבית, אוחז בעצמו ובוכה. הוא היה בלתי נגיש ובלתי ניתן לגישה. צפיתי בו ממקום המחבוא שלי על גרם המדרגות למעלה עד שפניתי בשקט ונסוגתי לחדרי. ברגע זה של הרהור התחברתי לרצון שלי להיות קרובה אליו. רציתי שיהיה יותר.
ועכשיו ג'ואל היה לפניי, מאיים לצוף הרחק, יושב לבד בחשכתו…. נטיתי קדימה, פנים אל פנים איתו, קראתי בשמו, "ג'ואל, אתה לא לבד, אני כאן. אתה חשוב לי והיחסים שלנו חשובים." הוא הביט בי אז, ואמרתי, "אני רוצה להיות חשובה לך, ואני לא רוצה שתצוף הרחק ממני." הייתה שתיקה, ולא הייתי בטוחה אם הרחקתי אותו עוד יותר או קרבתי אותו, אולי אף אחד מהם, אולי שניהם. הפגישה הסתיימה.
תגובה בעוצמה זו הייתה סטייה בולטת מהסגנון הרגיל שלי עם ג'ואל ובהחלט התעוררות מהתרדמה שהשתררה בינינו ובתוך כל אחד מאיתנו. (מי העיר את מי? ק) אני רואה עכשיו את הרגע האינטנסיבי הזה כהתחלה של 'הפעלה מחיה'. במבט לאחור, אני מאמינה ש"הבהילות של העברה הנגדית" שלי ביטאה את הרצון שלי לעורר את ג'ואל ואת האובייקטים הפנימיים המתים שלו לחיים, ולהגיע ולהחיות גם את אבי הנסוג ואת החלקים שלי שהזדהו איתו. ההרהור שלי חיבר אותי בצורה עמוקה לרצונות ולתשוקות קבורים שלי והביא אותי לשינוי היחסים עם ג'ואל, … מונעת על ידי הזדהויות אלה והנסיגה העמוקה של ג'ואל, הושטתי יד לג'ואל, התעקשתי על משמעות וחיבור.
בפגישה הבאה שלנו, ג'ואל הגיע בהיסוס, התיישב. הסתכלנו אחד על השני. הוא התחיל, "לפעמים אני חושב שאני ממשיך לבוא לכאן כי את האדם היחיד בעולם שיודע שאני חי בזמן שאני משוטט שם בחוץ. פה—את—חשובה לי." התרגשתי מווידוי זה ואמרתי, "תודה שסיפרת לי את זה." הייתה שתיקה ארוכה. משהו התעורר. הרגשתי שלשאול איך זה הרגיש או איך זה היה להגיד את זה, יהיה פספוס.
הוא אמר אז, די באופן בלתי צפוי, "את אוהבת ספורט?" בזמן שלנו יחד הוא כמעט מעולם לא שאל אותי משהו על עצמי או הביע סקרנות לגביי. אמרתי בצורה שובבה, "אני זוכרת לפני כמה שנים שראיתי כותרות בעיתון על 'סדרת הרכבת התחתית' (שם של ליגת בייסבול, ק) וחשבתי שזו כתבה שעוסקת בתחבורה ציבורית." הוא חייך מעט והמשכתי, "אז לא, לא ממש אוהדת ספורט, מה איתך?" הוא ענה, "אני לא חושב שאי פעם סיפרתי לך אבל אני אוהב כדורסל, תמיד אהבתי. כשהייתי ילד תמיד רציתי לצפות במשחקים, ללכת ל'גארדן' (אולם ספורט ידוע, ק). אמא שלי הייתה אומרת, 'אני לא מבינה, זה רק משחק…' ולא יכולתי להסביר לה."
הרגשתי את נוכחותו של האובייקט ה"רע" והאהוב, האם המתה ('האם המתה' הוא מושג פסיכולוגי, על יחסי אם-תינוק, אמא שלא מגיבה לחיוניות של התינוק, ק). חלק ממני רצה "לתקוף אותה" ולהצביע על הכשלים שלה. אבל התאפקתי, מרגישה שמעשה כזה יחזיר אותנו למבוי סתום שבו אני מבקרת את האובייקטים שלו והוא נסוג בהגנה. …
אז במקום זאת אמרתי, "ספר לי עוד על המשחק." הוא הסביר לי שזה היה גמר ה-NBA והניו יורק ניקס שיחקו. אתמול בלילה היה ניצחון גדול לניו יורק—קבוצה שלעיתים רחוקות מנצחת, אפילו לא הייתה בגמר במשך שנים. הם שיחקו טוב במשחק הראשון, אחר כך התפרקו וסוג של ויתרו במשחק השני. אבל אתמול בלילה הם היו על האש. היה שחקן שלעולם לא היה מיוחד, בדרך כלל רק ישב על הספסל, אבל אתמול בלילה הוא היה מדהים. הוא קלע סל אחר סל והוביל את הקבוצה שלו לניצחון! בעוד שהאליפות עדיין לא הסתיימה, זה היה ניצחון יוצא דופן.
נשביתי בסיפור הזה של גאולה ותקווה—להצליח נגד כל הסיכויים ולהתעורר לחיים כשכבר לא ציפית. למרות שהיו לי הרבה הקשרים חכמים להגיד, אמרתי רק, "איזה יופי, כמה נהדר!" הוא בדק לראות אם אני באמת נהנית מזה, ואני אכן נהניתי. הוא היה חי. אנחנו היינו חיים. היו שני אנשים בחדר. במקביל הוא היה ילד קטן שחולק את ההתלהבות שלו עם אמא שפוגשת אותו שם. הוא היה אבא שנהנה מילדו (ג'ואל כמי שנהנה מהמטפלת שלא מבינה בספורט, ק). הוא היה גבר בדייט, ואני הייתי איתו בכל אחד מהזוגות האלה.
הוא המשיך, "אז צפיתי בבית. אני יודע שזה פתטי שאני אפילו לא יכול ללכת לבר ספורט ולשבת עם אנשים אחרים, אבל אני מתכרבל בדירה שלי." הוא הביט בי כדי לאתגר את הביקורת העצמית שלו, אבל אני לא הלכתי לשם.
במקום זאת אמרתי, "ספר לי על אתמול בלילה. זה היה כיף?"
"זה היה. ויודעת מה עוד?"
יש כל כך הרבה הנאה בלחלוק סודות. "נכון?"
"יש לי קצת מריחואנה שהשגתי כשעברתי את הניתוח בברך, אז עישנתי קצת וקיבלתי באז נחמד, לא מהסוג העצבני, אלא סוג של היי רגוע וצפיתי במשחק, והבחור הזה ניצח והרגשתי…"
האוויר היה מלא באפשרויות והוא המשיך בטון שקט…
"הרגשתי גברי, צופה במשחק, צופה בקבוצה שלי מנצחת."
הייתי כל כך נרגשת ממנו ומהזיכרון של התחושה הזו—הדימוי שלו מסומם קלות, מפעיל את השרירים שלו, מעודד את הקבוצה שלו לניצחון.
ואז הוא עצר ואמר, "אני יכול לשאול אותך משהו?"
המפגש הרגיש עמוס באפשרויות. היה לנו דיאלוג שלא היה לנו אף פעם בפגישה לפני כן. עצרתי ואמרתי, "כן, מה?"
הוא אמר, "עישנת מתישהו גראס?"
חשבתי לרגע על השאלה ועל כך שהוא לוקח סיכון בכך שהוא שואל אותי משהו אינטימי וקצת חתרני. חשבתי על האומץ שהדבר דורש. תהיתי מה הוא רוצה לדעת על מי שאני ומה אנחנו עשויים לעשות יחד. היה מתח ארוטי, חיוניות, ואי ודאות באוויר.
האם חשיפה אישית שלי תהיה מפתה? האם תגובה ישירה תתפרש כהבטחה לשמור על רמה כזו של אינטנסיביות וחשיפה בהמשך? האם הימנעות מתגובה תורגש כדחייה או סירוב לדבר בשפה החדשה הזו? הייתי מודאגת משמירה על גבולות היחסים שלנו, ושמירה עליהם כיחסים אנליטיים וגם רציתי להישאר עם ג'ואל וברגע המרחיב הזה. התלבטתי איך לענות ומה לחקור. האם אנחנו צריכים לחשוב על המשמעות או התזמון של השאלה? האם אנחנו צריכים לדבר על "מה קורה כאן" עכשיו ולמה זה קורה ביחס לתגובה החזקה שלי אליו בפגישה הקודמת (אני מזכיר אמי אמרה לג'ואל ' ג'ואל, אתה לא לבד, אני כאן. אתה חשוב לי והיחסים שלנו חשובים.', ק) והחלפת הדברים היום? האם לענות או לשקף או להסיט?
.. המשכתי קדימה ועניתי, "עישנתי מדי פעם בקולג', אבל זה גרם לי להיות עצבנית, אחר כך טיפשית, ואז קיבלתי רעב." צחקנו יחד.
….(סופו של הטיפול במאמר של קוני. נראה שהרגע הטיפולי הזה, אשר נפרש על פני שתי פגישות החייה משהו כבוי גם אצל המטפלת וגם אצל המטופל, ק) '
>>>>
דיברנו עד כה על 'החייאה', 'Vitalization', פיסקליני (Fiscalini, 1988)נותן שם או מונח מעט אחר 'living through' שהוא פרפרזה על 'working through' רוצה להדגיש שהעניין בטיפול איננו 'עבודה' אלא חיים. כשאני מתרגם את המונח שלו ל'חיוניות' – הטקסט יוצא בסדר. פיסקליני מדבר על שני אלמנטים בטיפול: הראשון פירוש – זה למעשה האקט הפסיכואנליטי הראשי שהציב פרויד, ולעומתו או במקביל אליו, יחסים בינאישיים.
פיסקליני: 'אישיותו של האנליטיקאי תורמת באופן קריטי לפיתוח האמון והקשר (הברית הטיפולית) הנחוצים למטופל (והאנליטיקאי) בכדי לדבר, להקשיב ולעבוד בחופשיות ובפתיחות. רק אם המטופל מרגיש מוכר באופן חד ומכובד ובאופן אישי (במובן זה אהוב), הוא יכול להפקיד את עצמו להבנתו של האנליטיקאי ולהכיל מידע לא רצוי על עצמו, בין אם המידע נמסר באמצעות מילה או מעשה. לפיכך, הקשר האישי ממלא תפקיד חיוני, אם כי משני, בריפוי בכך שהוא מאפשר פיתוח של היחסים הבין אישיים הנחוצים לעבודה אנליטית יעילה. במובן זה, היחסים עשויים להיחשב כתנאי מוקדם לפרשנות, בין אם פורמלית (מילולית) או אינטראקטיבית (לא מילולית); אבל לא פרשנות כשלעצמה.
ההשפעה המקלה הכללית הזו של הקשר האישי נבדלת מהשפעותיו המרפאות הספציפיות והראשוניות. הקשר האישי ממלא תפקיד ספציפי בשינוי הפסיכואנליטי בשני אופנים: (1) באופן ישיר ובאופן (2) דיאלקטי, כהיבט אינטגרלי של התהליך הפרשני הפורמלי. היחסים האישיים, המתבטאים באינספור דרכים מילוליות ולא מילוליות, יוצרים את מה שניתן לכנות מהלך מחייה, שלדעתי תמיד מלווה את תהליך העבודה הטיפולית. הבה נתייחס תחילה לתהליך החיוניות כפי שהוא מתרחש בדיאלקטיקה שבין מערכת יחסים ובין פרשנות. אני חושב שהסוגיות הפרשניות המרכזיות והספציפיות בכל אנליזה (במידה והן משקפות באופן משמעותי את הפסיכולוגיה של המטופל, ולא משנה מה המטאפורה שלהן או מי מחבר אותן) מתקיימות תמיד במסגרת מערכת היחסים המיידית בין המטופל למטפל. הפרשנות שואבת את כוחה המרפא מפוטנציאל החיים, של רגע ספציפי זה מתוך הנושאים שעברו פירוש, כך שהם חוויה חדשה, ולא חוויה ישנה. אלה הנושאים הדינמיים, החוזרים ונשנים אשר המטופל חי אותם בדרך חדשה, שמעניקה תוקף חווייתי למאמצים הפרשניים של האנליטיקאי (או המטופל, גם הוא מפרש, ק). קיימת, במילים אחרות, אינטראקציה בין אישית חדשה (חיה) שהופכת בשלב מסוים (שאיננו ניתן להחלטה מראש ושהוא אינדיבידואלי בכל מקרה) לחוויה משחזרת, העומדת בבסיסה וגם מובילה לעבר תובנה פרשנית.'(Fiscalini, 1988)
>>>>>
נסכם את המפגש היום שעסק בחיוניות, או החייאה כאקט טיפולי. מושג השייך לחשיבה ההתייחסותית בעיקר. המטופל מגיע לקליניקה כדי להחיות חלקים מתים בעבר ובהווה. קטעי הטקסטים היום מדברים על כך שהחייאה היא גם מטרת הטיפול ויותר מכך היא תנאי לכך שהאקט הטיפולי – פירוש מילולי, היזכרות, ווידוי (כמו שג'ואל הצליח להגיד לאמי, לאחר שאמי הצליחה להתוודות בפניו) – כל האקטים הללו הם בשדה של חיים נפשיים מול נמק נפשי ומוות נפשי. אני מציע, שלא רק המטפל מתאמץ להחיות את המטופל ואת היחסים בחדר. כמו שגם התינוק מנסה להדליק את אמא שלו כשהוא זקוק לה, גם המטופל מתאמץ להחיות את המטפל ואת חייו. הוא כרגע אולי לא יודע איך. ההגעה לטיפול היא הניסיון של מטופל לחזור לחיים, והמשימה של המטפל היא לזהות את דפוסי ההחייאה של המטופל.
עד כאן, במידה מסויימת, הפסיכואנליזה המחייה – חוזרת למאטפורה הרפואית של בריאות, מחלה ומוות. נפשיים כמובן. בפעם הבאה נדבר על 'טראומה התייחסותית'.
>>>>
Civitarese, G. (2018). Vitality as a Theoretical and Technical Parameter in Psychoanalysis [Article]. Revue Roumaine de Psychoanalyse, 11(2), 121–138.
Davies, J. (2018). The “Once and Future” Focus of a Relational Psychoanalysis: Discussion of “Vitalizing Enactment” [Article]. Psychoanalytic Dialogues, 28(3), 355–360. https://doi.org/10.1080/10481885.2018.1459401
Fiscalini, J. (1988). Curative Experience in the Analytic Relationship [Article]. Contemporary Psychoanalysis, 24(1), 125–142. https://doi.org/10.1080/00107530.1988.10746225
Schwartz Cooney, A. (2018). Vitalizing Enactment: A Relational Exploration [Article]. Psychoanalytic Dialogues, 28(3), 340–354. https://doi.org/10.1080/10481885.2018.1459398
