- טראומה התייחסותית
אני מזכיר שאנחנו מדברים על מונחים פסיכואנליטיים ברמה הפרקטית- או פרגמטית – מונחים שנוגעים לשאלות מה עושים בקליניקה? איך מבינים את הבעיה של המטופל? ומהן האפשרויות, אם בכלל הן קיימות לשינוי. במפגשים האחרונים אנחנו בקומה הרביעית: שם יש חברות פסיכואנליטיות פעילות של אינטרפרסונליים – ממשיכיו של הארי סטאק סאליבן, אינטרסובייקטיביים, התייחסותיים, ולבסוף קונסטרוקטיביסטיים – בעברית: הבנייתיים. מה שמאפיין את הקומה הזאת מבחינה תאורטית הוא חופש לקחת חומרים מקומות וזרמים שונים, לצטט אותם, ולשלב אותם בתפיסת העולם שלהם. מדוע? כי האינטרסובייקטיביות נתפסת כמטריית על – מטאפסיכולוגיה – שיש לה כח הסבר שיכול ממש לעטוף והייתי אומר לעכל גם טקסטים מאוד ראשוניים. מייד אתן דוגמא לכך. המילה טראומה הופיעה מהר מאוד עם לידתה של הפסיכואנליזה, ונדונה על ידי מטפלים שונים הנחשבים אבות התנועה: פרויד, פרנצי ואוטו ראנק לדוגמא. היום במפגש הזה, 71 נדבר על טראומה התייחסותית. ואכן נתחיל בפרויד ואם נקשיב לו היטב – נגלה גם אצלו את המקורות האינטרסובייקטיביים:
פרויד 1916:
'אל תניח שהדברים שאמרתי לך כאן על רגשות (המילה באנגלית היא אפקט – שזה גם רגשות אבל גם השפעה רגשית, ק) הם העניינים הרווחים של הפסיכולוגיה הרגילה. להיפך, אלו דעות שצמחו על אדמת הפסיכואנליזה ומקורן רק בה. מה שאתה עשוי לדלות לגבי הרגשות מהפסיכולוגיה הוא די מעבר לעניין או לדיון עבורנו הפסיכואנליטיקאים. אבל אנחנו גם לא רואים את הידע שלנו על הרגשות כמובהק מאוד; זה ניסיון ראשון למצוא את הכיוון שלנו באזור הלא ברור הזה. אבל אני אמשיך. אנו מאמינים שבמקרה של רגש החרדה, שאנחנו יודעים מהו הרושם המוקדם עליו הוא חוזר. אנו מאמינים שבתהליך הלידה נוצר שילוב של רגשות לא נעימים, דחפים של פריקה ותחושות גופניות שהפכו לאב טיפוס של הרגשת 'סכנת מוות' ומאז הרגש חוזר על עצמו כמצב של חרדה. הגידול העצום של הגירוי, עקב הפסקת זרם הדם (הנשימה הפנימית) היה בזמנו הגורם לחוויה של חרדה;' (Freud, 1991, 1916-7).
<<<
מבחינה היסטורית, אוטו ראנק יפתח בעוד מספר שנים את הרעיון הזה של 'טראומת הלידה' – ויראה בה המקור ל'חרדת הנטישה'. אבל מבחינת העניין האינטרסובייקטיבי, רגע הלידה, הוא רגע כפול: סוג של ניתוק מהמערכת המזינה האוטומטית של הרחם האימהי, המוביל לחוויה של מוות – פשוטו כמשמעו. ועם התחלת הנשימה העצמונית, נפתח פרק חדש של קשר. זו נקודת המוצא האינטרסובייקטיבית: החיים הפסיכולוגיים הם תמיד רגשות בתוך קשר.
נעבור לג'ויס מקדוגל. מקדימה את זמנה בתפיסותיה ההתייחסותיות – בינאישיות. היא ממשיכה את רעיונותיו של וויניקוט במידה מסויימת – בגוון בינאישי, ונראה את זה בקטע הבא – שניתן בקלות לקשור אותו ללידה הפסיכולוגית שדיבר עליה פרויד בקטע הקודם. המאמר שלה עוסק בטראומה הראשונית.
>>>>
גויס מקדוגל (McDougall, 1978):
'למרות שחשוב להבחין בין אירועים אמיתיים לפנטזיות, בכל זאת נכון באופן כללי להגיד שהפסיכואנליזה לא יכולה לעשות שום דבר כדי לשנות את ההשפעות של אירועים קטסטרופליים אם לא ניתן לחוות אותן גם כפנטזיות כל-יכולות;'
>>>
משפט מאוד בסיסי בפרקטיקה הפסיכואנליטית הקלאסית: הטיפול אינו משנה מציאות, הוא משנה פנטזיות וחוויות. נמשיך:
>>
' רק אז יכול המטופל באמת להחזיק באירועים אלה כחלק בלתי נפרד מההון הנפשי שלו, אוצר שרק הוא יכול לשלוט בו ולהביא אותו לפוריות. במילים אחרות – אף אחד לא יכול להיות אחראי לטרגדיות או למערכות היחסים הטראומטיות שהאובייקטים החיצוניים והעולם (הממשי) הביאו לחייו של הילד הקטן, אבל כל אדם ואדם אחראי באופן ייחודי לאובייקטים הפנימיים שלו ולעולמו הפנימי.
הדבר החשוב הוא לגלות לאיזה שימוש הוא מכניס את האוצר הפנימי הזה עם מלוא מכסת הכאב והאובדן שבו. מותר על בסיס זה לקבוע שאירועים טראומטיים מתפקדים לעתים קרובות כזיכרונות מסך וככאלה עשויים להניב חומר אנליטי רב ערך. סימפטומים נוירוטיים עשויים להיתפס באופן כללי כנובעים ממילים ועמדות הוריות, ליתר דיוק, מהפרשנות של הילד לתקשורת השקטה והמילולית של הוריו; הם עשויים גם לנבוע מהפרשנות שלו (של הילד או המטופל, ק) ומהעיבוד הנפשי שלו לגבי התרחשויות טראומטיות … בטווח הארוך, דרכו של האנליטיקאי לטפל בחומר הנובע מאירועים טראומטיים, אם כי מסובכת יותר, אינה שונה באופן ניכר מדרך ההתמודדות שלו עם קונפליקט תוך-נפשי נוירוטי.
>>>>
גם פה משפט חשוב שהוא המשכו של המשפט הקודם של ג'ויס. גם טראומה שאכן התרחשה בעבר , מבחינתו של האנליטיקאי היא הווה תוך נפשי. נמשיך:
>>>>
מבחינת ההעברה הנגדית הוא רק צריך להיות מודע לסכנת קבלת יתר של בלבול המטופל (בשאלת מה שקרה ומה שקורה בתוך הנפש, ק), שכן האירוע הטראגי, או התאונה המשתקת, אכן התרחשו. האם ניתן להגיד אותו הדבר לגבי חוויות טראומטיות שהתרחשו לפני רכישת חשיבה ותקשורת מילולית באמצעות שימוש סמלי בדיבור? בשנים הראשונות לחייו הילד הקטן מתקשר באמצעות סימנים, בעיקר בכי ומחוות, ולא באמצעות שפה. ולמעשה ניתן לומר שהוא מתקשר רק באמצעות הסימנים הללו, במידה שהם מובנים על ידי אחר שמתייחס אליהם כאל תקשורת. מנקודת מבט זו ניתן לומר שהמציאות המוקדמת ביותר של תינוק היא הלא מודע של אימו.' (McDougall, 1978)
>>>>
מכיוון שהתינוק רק מחווה בגוף ולא חושב במילים ההבניות של האמא שנולדות מתוך הלא מודע שלה הן אלה שמבססות ומגדירות את החשיבה שתתפתח אצל התינוק. נמשיך עם ג'וייס מקדוגל:
>>>>
'העקבות של מערכת יחסים מוקדמת זו אינן חקוקות במודע, כמו גם אותם אלמנטים שהפכו לחלק מהשרשרת המילולית הסמלית; לפיכך יש להם מעמד נפשי שונה מייצוגים הכלולים בצורה של פנטזיות מודחקות, ולכן יש להם סיכוי קטן לחפש ביטוי חלקי באמצעות סימפטומים נוירוטיים. התופעות הטראומטיות של הינקות (בתינוקות לא מדברים) שייכות לתחום ההדחקה הראשונית. התינוק, כאשר הוא נתון לכאב נפשי, יכול לשקם את שיווי המשקל הנרקיסיסטי שלו רק באמצעות הגנות פרימיטיביות כגון מנגנוני השלכה-הפנמה ופיצול, הזיות והכחשה, ואלה יעילים רק במידה שהיחסים עם האם מאפשרים להם להפעיל אותה באופן יעיל דרך ניסיונותיה להבין את התינוק שלה ודרך יכולת ההזדהות שלה איתו. יצוין לחלופין, שאין הבדל בין סבל נפשי בשלב הזה הטרום-סימבולי זה לבין סבל פיזי, עובדה הניכרת בתקשורת פסיכוטית כמו גם בביטויים פסיכוסומטיים רבים. אם אפשר לומר שהילד המילולי מפרש את התקשורת של הוריו בדרכו שלו, התינוק עושה, כביכול, תרגום סימולטני של המסרים המודעים והלא מודעים של ההורים. מאחר והיכולת ללכוד את ההשפעה של אדם אחר, קודמת לרכישת השפה, התינוק היונק אינו יכול אלא להגיב לחוויה הרגשית של אימו ולהעברותיה הלא מודעות באופן התייחסותה אליו. (מתכתב עם התפיסות האינטרסובייקטיביות שהקשר קודם לאישיות, ק). יכולתה של האם לתפוס ולהגיב לצרכיו של תינוקה תהיה תלויה בנכונותה לתת משמעות לבכיו ולתנועותיו, ולאפשר לו בסופו של דבר להפנים משמעות זו ולהיות בתקשורת עם הצרכים שלו. מחוץ למה שהוא מייצג עבור אימו אין לתינוק קיום נפשי. היא לא רק הביטחון בהמשכיותו הביולוגית והפסיכולוגית, היא גם מנגנון החשיבה שלו. סטייה זו הנוגעת ליחסי אם-תינוק עשויה לשמש להבהרת שניים מהנושאים המרכזיים של מאמר זה, דהיינו אופי הגישה הפסיכואנליטית שלנו לאותם מטופלים שנראה שהם מסומנים על ידי התמוטטות בתקשורת עם האם בילדות, ושנית הדרך שבה התמוטטות כזו עשויה להתבטא ביחסים האנליטיים. הנטל של חוסר זה עלול ליפול אז על האנליטיקאי שימצא את עצמו בעמדת האם, מחויב לפענח או לתת משמעות למסרים חסרי הביטוי, דמויי התינוק, של המטופל שלו. זה כמובן נכון שצורת התקשורת הפרימיטיבית הזו והקישור הארכאי נוכחות תמיד ביחסים בין האנליטיקאי והמטופל. אפשר לקרוא לזה ההעברה הבסיסית או היסודית.
>>>>>
בכל טיפול, בכל שעה טיפולי אומרת מקדוגל – יש גם משהו לא מילולי, מגייס, מייחל לטיפול לא מילולי, משהו מאוד בסיסי, בין שני אנשים שאחד מהם מאוד תלוי ביכולת של האחר להבין אותו ולפעול בהתאם. החשיבה של המטופל במקרים כאלה עוברת לחשיבה של המטפל אותו, ואז מופנמת חזרה.
>>>>
אבל מימד בסיסי זה אינו דורש דגש מיוחד כאשר השיח האנליטי הוא באסוציאציות חופשיות, וכאשר מטרתו הגלויה היא לתקשר מחשבות ומצבי תחושה למטפל. לאחר מכן אנו מקשיבים לתקשורת גלויה המכילה משמעות סמויה ועשירה לאוזן האנליטית. המטופלים שאני חושבת עליהם משתמשים בדיבור באופן שאין לו כלום במשותף עם שפת האסוציאציות החופשית. בהקשבה להם יכולה להיות למטפל הרגשה שמדובר בתקשורת חסרת משמעות בכל הרמות, או שהוא מודע לכך שפלשו לו באמצעות רגש שלא נראה קשור ישירות לתוכן המילולי של המטופל.
השאלה היא איך להבין ולהשתמש בחווית העברה נגדית כזו. אני מקווה להראות במאמר זה שהמטופלים האלה משתמשים לעתים קרובות בשפה כאקט ולא כאמצעי סימבולי לתקשורת של רעיונות או רגש. בזמנים כאלה, שאינם מודעים למטפל ולא למטופל כאחד, המטופל חושף את התוצאה של כשל קטסטרופלי בתקשורת שהתרחש בזמן שהוא לא היה מסוגל להכיל או לשאת את מה שהוא חווה, מבחינה נפשית. עקבותיהם של כישלונות מוקדמים אלה מוגבלים או לביטוי סומטי שעשוי להיחשב כדרך מחשבה ארכאית, או עשויים לתת רמז לנוכחותם על ידי חוסר הקוהרנטיות והפער שהם מייצרים בדרך החשיבה והתחושה של המטופל לגבי מה שקורה לו או נוגע לו. חוויות כאלה עשויות כמובן להשאיר עקבות מילוליות מסוימות או למצוא ביטוי סימבולי, אבל הניסיון לפרט או לפרש אותן חסומה. אפשר לראות שעם מטופלים כאלה כל תחושה או מחשבה חולפת שמאיימת להחיות מחדש את המצב הקטסטרופלי המקורי, נחנקת מיד, או נפלטת מהחשיבה, בעוצמה כזו שהאדם יסבול מהפרעה אותנטית בתהליכי החשיבה שלו, או שהוא עשוי להיראות ולתפקד כמו רובוט. הוא אינו מסוגל לאפשר מספיק מרחב נפשי, או מספיק זמן כדי שהשאריות הלא-מודעות יהיו ניגישות לתהליכים מודעים. לאחר שהמחשבה או ההרגשה המתהווה נפלטה, הוא יצלול לעתים קרובות לפעולה כלשהי בניסיון להדוף את חזרתו של הייצוג הלא רצוי (הקטסטרופה אישית שלו, ק) ולהסוות את הריקנות שהותיר החומר הנפלט. מבחינה אנרגטית פעולה כזו מבטיחה שחרור מסוים של מתח, ולכן ניתן לכנותה "סימפטום פעולה". בדרך זו הדיבור עצמו עשוי להיות מעשה סימפטומטי ולכן "אנטי תקשורת". האנליטיקאי עשוי אפוא לתפוס דווקא את מה שלא נאמר, את מה שהיה עד אז דרמה בלתי ניתנת לביטוי. החומר האבוד מאחורי תסמיני פעולה כאלה יגיע לרוב לביטוי סימבולי, למשל, בחלומות, אך לאחר מכן לא יצליח לעורר אסוציאציות או לגייס רגש.. ' (McDougall, 1978)
>>>>
ג'ויס מקדוגל מדברת גם על מטופלים ספציפיים שקשה להבין אותן, ושלהם עצמם קשה להסתכל בחומר הנפשי שלהם ומצוא בו מובן. שם היא אומרת, יש רמזים לטראומה ראשונית של תינוק שלא עבר תקופה מספיקה של אמא מפרשת, ותינוק היונק לתוכו את פירושיה בצורה כזאת שהוא יכול לבנות מנגנון נפשי יעיל ולכיד משל עצמו.
נעבור לתאור המקרה של מריו – מטופל של פיליפ ברומברג:
>>>>
ברומברג (Bromberg, 2008):
' מריו
מריו היה מאוד דיסוציאטיבי עד כדי כך שהוא כמעט לא היה מסוגל להיות נוכח כאן-ועכשיו עם בן אדם אחר. לא היה לו מושג מה זה אומר לעסוק באדם אחר באופן אינטרסובייקטיבי – להכיר את האחר דרך איך הוא חווה את האדם שחווה אותו, ולהיפך. מריו השתמש ביכולת יוצאת הדופן שלו "להאדיר" אנשים מחוץ למערכת היחסים, ונקשר אליהם באמצעות מה צפייה בהתנהגותם, אבל היה בעצם "עיוור נפשית". בפגישות כשמריו הרגיש את עצמו מתחיל לחוש תקווה, הוא היה נכנס למצב עצמי שבו הוא חווה את עצמו כנוכחות מכוערת, שאסור לו להיות, ובמצב זה הוא היה משבח אותי במנטרה על האופן שבו הגרוטסקיות שלו הציבה אותו מחוץ לעמדה של מה שיכול להיות מקובל על בן זוג לדייט, הרבה פחות על שותף לנישואין. עם הזמן הגענו להסתכל על המצב העצמי והמנטרות האלה כעל ליבה של תגובה שנחקקה לבושה ולפחד שלו שלא יזוהו מספיק על ידי. בדרך זו או אחרת, פספסתי את חשיבות הצורך שלו להגן על עצמו מפני נטילת סיכונים בעולם של אנשים בעלי דעות משלהם, ומפני הסכנה שיוצף בבושה אם ירפה את ערנותו ויתן אמון שחילופי דברים ספונטניים יכולים להיות בטוחים. אבל מעולם לא ידעתי איך מריו השתמש במנטרה שלו כשהיה לבד. הוויגנט הזה התרחש שנים רבות בתוך טיפולו של מריו, בנקודה שבה הוא הסתמך רק באופן מינימלי על דיסוציאציה כתגובה אוטומטית, ופיתח, בו-זמנית, יכולת גדולה יותר של התבוננות עצמית, ספונטניות והתייחסות אינטר-סובייקטיבית.
>>>>>
עצירה רגעית. ברומברג מספר לנו שלוקח שנים, למריו, וגם למטופלים אחרים, להתפתח מעמדה תינוקית אוטיסטית פרה-וורבלית, לעמדה אינטרסובייקטיבית. האינטרסובייקטיביות טוענים שוב ושוב חברי הגישה, איננה שיטת טיפול, אלא תפיסה טיפולית של מהי הנפש, איך מסמנים כיוון בטיפול, ומהי התפתחות. נמשיך עם מריו:
>>>>
'בפגישה הזו, כאילו זה לא היה עניין גדול עבורו, מריו נזכר שבלילה הקודם כשהתכונן לשינה הייתה לו תובנה לגבי המנטרה שלו. ראוי לציין שהזכרון הזה בא כאסוציאציה לכך שהשמעתי זה עתה הצהרה בוטה לגביו, לפיה החרדה הנוכחית שלו מאישה שאיתה הוא מפתח חברות הראתה שאין לו עוד את אותה "הבעיה הישנה" עם נשים, אלא שהוא מתייחס לאישה הזו בצורה שונה מאוד. אמרתי לו שסוג הקושי שהיה לו עכשיו הוא חלק מהחרדה הרגילה שכולם מרגישים כשהם מנסים לנהל משא ומתן על מערכת יחסים חדשה. הוספתי שיכולתי להרגיש את הנוכחות שלו כשהוא איתה להיות מאוד "בקשר" ושלא משנה מה קורה בסופו של דבר עם האישה הזו, יכולתי להרגיש שיש לו בתוכו יכולת להפוך את הדייטים לחלק מחייו שאינו רצוף באימה. נאום חגיגי די פומפוזי כזה היה מעורר בדרך כלל את המנטרה העצמית של מריו של היותו כל כך גרוטסקי וכל כך מכוער שאף אחד לעולם לא ירצה אותו כחלק מזוג, ועלתה בי המחשבה שאני כנראה צריך לרסן את ההתלהבות שלי. אבל לא חששתי מלהפעיל את המעבר ל'מצב-עצמי' (מצב-עצמי – מושג התייחסותי, שנובע מכך שהסביבה מזמינה כל מיני מצבי-עצמי של אדם, ק) חדש זה. זה היה כאילו איכשהו חלקנו חלק חדש של שדה רגשי שעדיין לא היה לו מילים – רק נכונות משותפת לקחת סיכון שלא היה אפשרי קודם לכן.
לאחר שתיקה, מריו השיב וסיפר לי את התובנה שהייתה לו בלילה הקודם. הוא חשב על הבחורה הזו ואם להתקשר אליה או לא. כשעמד להיכנס למיטה, הוא מצא את עצמו מתחיל לחזור על המנטרה שלו והבין שהוא לא רוצה להגיד את המנטרה, כי היא מרגישה לא נכונה. הוא זיהה שהוא חרד להתקשר לבחורה הזו ושההשפעה של המנטרה שלו הייתה להכניס אותו למצב טראנס שמאפשר לו להעלים את החרדה, מה שהוא הכרחי אם הוא עומד להירדם. מריו הבין אז שבאמצעות המנטרה שלו הוא הפך את הדימוי העצמי שלו לגרוטסקי ליותר ויותר איום כשחזר עליו, עד שהתרחש ניתוק (דיסוציאציה) שאפשרה לו להימלט מהמצב. ברגע שהוא התנתק, הוא יכול היה להירדם כי החרדה לגבי שיחת טלפון אפשרית, בעולם האמיתי, לא תחזיק אותו ער כל הלילה. זה היה שווה ערך למישהו שבוהה בנקודה על הקיר עד שעיניו מזוגגות והוא נכנס ל"מקום בטוח" בתוך עצמו. רק לעתים רחוקות שמעתי בצורה כה ברורה מטופל שיש לו עבר דיסוציאטיבי מזהה את הסוג המסוים הזה של התעללות עצמית, בשירות של הרגעה עצמית, על ידי הפעלת מצב טראנס דיסוציאטיבי.'(Bromberg, 2008)
>>>>
מריו מגנה את עצמו, מתבודד ותקוע בחייו האישיים. טראומה לפי ברומברג ואחרים זה בדיוק הארוע הנפשי אשר איננו מאפשר חיים בינאישיים – איננו מאפשר חילוף חומרים אותנטי בינאישי. מבחינה זו הטראומה ההתייחסותית היא ההפרעה בה הטיפול האינטרסובייקטיבי ממוקד. זה יכול להיות מאוד ראשוני, ממש מתקופת הינקות, כאשר תינוק רעב וכואב, מאבד את התקווה להפעיל את הוריו באופן הולם, ופורש לצמצום נפשי ולניתוק. מריו כעבור שנים של טיפול הצליח ממש לזהות את המנגנון הניתוק, ולשלוט בו. התוצא היתה אמנם מערכת יחסים עם אישה, אבל התהליך היה – בעזרתו של ברומברג, תוך נפשי: הרפיית המנגנון הפרימיטיבי והלא יעיל של גינוי עצמו עד שהוא מתנתק ונרגע. נסיים עם קטע נוסף של פיליפ ברומברג (Bromberg, 1991):
<<<
' הכרת המטופל מבפנים החוצה” היא מטאפורה שנועדה ללכוד את האיכות הפרדוקסלית של השדה האינטרסובייקטיבי, שאנו מכנים קשר פסיכואנליטי. נדון בממשק בין טראומה, דיסוציאציה ורגרסיה בהקשר של תקשורת לא מודעת כהפעלה (enactment) של העברה של חוויה לא מסומלת. ההשקפה הזו מוצעת, כי עבור מטופלים מסוימים במיוחד, ניסיון העבר אינו בדיוק 'לא מודע' כמו שהוא "קפוא בזמן" וכי מרכיב מרכזי של מערכת היחסים הפסיכואנליטית הוא גישור בין היבטים מנותקים של העצמי באמצעות יצירת שדה חוויתי דיאדי (חדש, ק) שהוא גם "בפנים" וגם "בחוץ". כתביהם של מייקל באלינט, וויניקוט ועוד כמה תיאורטיקנים בריטים של יחסי אובייקט מובנים בהקשר של פרספקטיבה פסיכואנליטית בין-אישית עכשווית. .."אשליית האינדיבידואליות האישית" (סאליבן, 1950), לאור זה, היא מצב נפשי פרדוקסלי שניתן לתאר באופן סביר כמשא ומתן מתמשך בין שתי המציאויות הסובייקטיביות: של פנימיות יצירתית אך גם של קשרים חברתיים (או, מנקודת מבט מעט שונה, בין דמיון להסתגלות…"). אבל אם אנליטיקאי מסוגל להקשיב, דברי (המטופל, ק) יהדהדו לו לפעמים ובעצם הריקנות שלהם יעזרו, באופן פרדוקסלי, להחזיר את הקשר על ידי יצירת קשר הדדי של הבנה אנושית באמצעות סוד משותף, אך לא נאמר. ולשונו: "יש בתוכי יותר ממה שאני יכול לבטא במילים, יותר ממה שנראה לעין." רוב האנשים לוקחים את המצבים הסובייקטיביים של הפנימיות שלהם כמובן מאליו, ויכולים לקבל באופן שגרתי את התחושה שיש בהם יותר ממה שנראה לעין, כמצב נפשי שמחבר אותם לשאר האנושות ללא בידוד רגשי מהותי. הם יכולים להיות גם בעולם וגם נפרדים ממנו כחוויה אחידה המשלבת עצמיות וקשר. אחרים, מפוצלים יותר מבחינה התפתחותית, מגינים על הפנימיות הסובייקטיבית שלהם כמשימה לכל החיים, של הישרדות רגשית תוך שהם משלמים את המחיר של מאמצים בלתי פוסקים לתיקוף עצמי, או בבדידות נואשת. עבורם, להיות ידוע מבפנים החוצה הוא הסיוט הכי מפחיד שלהם, וגם המשאלה הכי נלהבת שלהם. "יש לי יותר ממה שנראה לעין" היא קריאת קרב וזעקת עזרה באותה מידה שהיא הצהרה על מציאות סובייקטיבית..
"מטרת הטיפול הפסיכואנליטי, בראש ובראשונה, היא לא להפוך את הלא מודע למודע… אלא לבסס מחדש את הקשר בין תפקודים נפשיים מנותקים, כך שהמטופל יפסיק להרגיש שיש עויינות מובנית בין הנטייה שלו לדימיון ובין היכולת שלו להסתגל לסביבה המציאותית. Rycroft מציע כאן שאם הכל ילך כשורה מבחינה התפתחותית, מבוגר לא צריך לחוות קיטועים מהותיים בין המציאות הפנימית והמציאות החיצונית, ואין צורך לבחור באופן תמידי בין אישור עצמי יצירתי לבין קשר אנושי מסתגל. במילים אחרות, צריכה להתפתח היכולת טבעית לתת לעצמך להכיר את עצמך מבפנים החוצה באמצעות מערכת יחסים אינטימית ללא חשש לוויתור על פנימיותך כאקט של רצח נפשי. יש לבחון בכל פעם כיצד מצב עניינים זה נוצר ביעילות בטיפול האנליטי באנשים שהדברים לא הלכו אצלם מספיק טוב בהתפתחותם המוקדמת, מה שמבהיר למדי את אופיו ההתייחסותי המהותי של התהליך הטיפולי. מלידה ואילך, בני אדם צריכים לבנות את החוויה שלהם דרך המדיום של מערכות יחסים עם בני אדם אחרים. במידה שיחסי האובייקט המוקדמים של הפרט היו מותאמים באופן סביר לצורך זה, התהליך של סימול חוויה סובייקטיבית בהסכמה באמצעות שימוש בדיבור תקשורתי הוא תהליך לא טראומטי יחסית, ומלבד מקרים של חשיפה לאירועים טראומטיים יוצאי דופן, זה ממשיך להיות כך לאורך כל החיים הבוגרים.' (Bromberg, 1991)
Bromberg, P. M. (1991). On knowing one’s patient inside out: The aesthetics of unconscious communication [Article]. Psychoanalytic Dialogues, 1(4), 399–422. https://doi.org/10.1080/10481889109538911
Bromberg, P. M. (2008). Shrinking the Tsunami: Affect Regulation, Dissociation, and the Shadow of the Flood [Article]. Contemporary Psychoanalysis, 44(3), 329–350. https://doi.org/10.1080/00107530.2008.10745961
Freud, S. (1991). Introductory lectures on psychoanalysis (J. Strachey & A. Richards, Eds.) [Book]. Penguin Books.
McDougall, J. (1978). Primitive Communication and the Use of Countertransference—Reflections on Early Psychic Trauma and its Transference Effects [Article]. Contemporary Psychoanalysis, 14(2), 173–209. https://doi.org/10.1080/00107530.1978.10745534
