- דיאלוג דרמטי
גלית אטלס ולו ארון, בשנת 2018, מוצאים ספר בשם זה: דיאלוג דרמטי. הספר משלב תפיסת עולם פסיכואנליטית, צורת התייחסות שבין מטפל למטופל, וגם טכניקה. ננסה בשעה זו לזקק עד כמה שאפשר את המושג.
כאשר אנו נכנסים לעוביו של המונח 'דיאלוג דרמטי: שוב אנחנו במחוזות הדיאלקטיקה: דבר והיפוכו היוצרים מושג שלם. דיאלוג-דרמטי, הינו שילוב של פעולה ושיח. השיח נתפס כמעשה דרמטי והמעשה מכיל אלמנטים המשוועים לבוא לידי ביטוי. ראוי לציין שהדימוי התיאטראלי התחיל כמובן אצל פרויד אשר שאל מערכת מושגים מהתיאטרון היווני: למשל, 'תסביך אדיפוס', ועוד יותר מחברו ומטופלו: שנדור פרנצי, אשר חיפש את הפעולה הטיפולית המתרחשת מעבר למילים.
>>>>
איזט דה פורסט עברה אנליזה לימודית אצל פרנצי גם בבודפשט וגם במהלך שהותו בניו יורק. לא רק שהיא טופלה על ידו, אלא שהיא גם הביאה שלושה מקרים להדרכתו וקיבלה תעודה של פסיכואנליטיקאית מומחית ממנו, מפרנצי היא כותבת בשנת 1942 :
' עובדה ידועה בדרך כלל היא, שאישיותו של העובד, ללא קשר למקצועו, קובעת את האיכות וההיקף של התוצר שלו. על מנת לתאר ולהבין את תרומתו של שנדור פרנצ'י לטיפול הפסיכואנליטי יש להכיר את מאפייניו המהותיים. לאורך כל חייו אנו רואים אותו שהוא חסיד נאמן, חבר מסור ועמית נלהב ליצירה של זיגמונד פרויד. הזיכרונות היקרים ביותר שלו היו מטיולי ההליכה המשותפים שלהם באיטליה ובזימרינג (אוסטריה) בימיה הראשונים של הפסיכואנליזה, כאשר יחד בחנו את התיאוריות החדשות של הפרופסור, הציעו את עצמם זה לזה כסובייקטים, ועוררו הדדית פלישות נוספות לתחום האישיות האנושית. אל הבסיס הזה של מסירות נאמנה וחיבה עמוקה למורו ולחברו, פרנצי הביא את המתנות האישיות שלו. מבין אלה, רגישותו לסבל האנושי ומידת כוח הדמיון הגבוהה שלו שהיו יוצאי דופן…..למעשה, המושגים של פרנצי לגבי הבסיסים של כל הנוירוזות, לא היו שונים מאוד מאלה של פרויד. אולם למטרות טיפוליות בלבד, הוא תיאר אותן כדלקמן. הוא שיער שבוודאי התרחשה בילדותו של המטופל, וכנראה מוקדם מאוד בילדותו, אחת משלוש קבוצות של נסיבות: (1) חוויה טראומטית בעלת עוצמה רבה, המחייבת הדחקה מיידית; או (2) רצף של חוויות טראומטיות פחות אינטנסיביות, שעשויות להיות מודחקות לחלוטין או שלא; או (3) חשיפה מתמשכת לתגובות רגשיות מאוד, בין אם סדיסטיות או מזוכיסטיות, של מבוגר אחד או יותר, שזיכרונן אינו מודחק לחלוטין.
פרנצי לא היה שלם עם ההשערה ששלושת סוגי החוויות הללו הם בהכרח בעלות אופי מיני. עם זאת, הוא כן היה משוכנע באופי הטראומטי שלהן. הוא גם מצא שהן קיימות בשילובים שונים ובדרגות שונות של עוצמה רגשית.
בתגובה לחוויה או לחוויות כאלה, על הילד לבסס מיד חסינות, תחילה באופן שלילי על ידי מידה מסוימת של הדחקה, ולאחר מכן על ידי בנייה חיובית של מנגנוני הגנה שבסופו של דבר קובעים, במידה רבה, את אישיותו. מנגנונים אלו (הדחקה והגנה) מגינים עליו לא רק מפני הסביבה החיצונית המאיימת עליו, אלא גם מפני הדחפים ההרסניים שלו, שהוא נוטה לראות בהם, לפחות חלקית, כאחראיים לחוויות הטראומטיות שחווה, ואשר גם בגלל עוצמתם מאיימים להרוס אותו בעצמו.' (De Forest, 1942)
>>>>>
מעבר לרקע ההיסטורי יש כאן כמה עקרונות של פרנצי שחשובים להבנת הבסיס לדיאלוג הדרמטי: מדובר בדרמות מודחקות, דרמות טראומטיות, שמקורן לעיתים ביחסים הרסניים עם מבוגר קרוב, ודבר נוסף, הילד נוטה להצביע על הדחפים שלו או ליתר דיוק על עצמו – לעיתים, כמקור הבעיה. נמשיך עם דה פורסט:
>>>>
'כאמצעי להתמודדות עם המערכת ההורסת את עצמה שכל הנוירוזות מייצגות, פרנצ'י ניסח עקרונות טיפוליים חדשים מסוימים המבוססים על העובדה שמרכיבי המערכת היו בעבר חלקים ממשיים מחייו של הפרט, מחוויית החיים שלו, מהיחס הרגשי שלו לאנשים חיים אחרים. לכן, התהליך הטיפולי צריך להתרכז באופן דינמי סביב היחסים ההדדיים של המטפל והמטופל. (De Forest, 1942)
>>>
אני מזכיר, 1942, תלמידה של פרנצי, פסיכואנליטיקאית כבר מדברת על 'הדדיות' מונח אשר יצוץ שוב שבעים וחמש שנים מאוחר יותר על ידי לו ארון. זו כבר פסיכולוגיה של שני אנשים, זו כבר פסיכולוגיה קונטקסטואלית (מפגש 72), וזו כבר התרחשות רבת מימדים, כיוונים ,בו זמניים. נמשיך:
>>>>
רגשות, בהיותם המאפיינים המפעילים של החיים, חייבים להוות את הכלי לביסוסה והמשכיותה של מערכת היחסים. במצב חיוני זה מטרתו של האנליטיקאי היא לסייע למטופל לחדור דרך החוויות המודחקות והמעוותות של חייו, אל ההתרחשות הטראומטית או רצף ההתרחשויות הנמצאים בבסיס הנוירוזה; אחר כך יש לעזור לו – (למטופל, ק) להתמודד בצורה דרמטית עם הטראומה, או רצף הטראומות על ידי חיים שלהן מחדש באופן רגשי, (אומנם, הפעם, ק) לא בסביבה המקורית שלהן אלא כחלק ממשי מהסיטואציה האנליטית. היתרון האולטימטיבי בכך שהוא חווה מחדש רגשית את הרגעים המכריעים המוקדמים הללו בחייו, (הפעם) בסביבה בוגרת, שבה הוא מוגן בנוכחותו ובעזרתו של האנליטיקאי המסור שלו, טמון בהפיכת הפחד שלו מהתשוקות הכבושות שבתוכו, לתפיסה מחודשת שלהן כנכסים רבי עוצמה.' (De Forest, 1942)
>>>>
המשפט האחרון – הוא שריד לחשיבה פרואידיאנית. שריד חשוב מאוד לשאלה 'למה פסיכואנליזה?' כי בזיכרונות הילדות אצורה אנרגיה ליבידינלית, אחרים יגידו תשוקה, אחרים מוטיבציה, אמונה, אופטימיות, דבקות במטרה ושלל ביטויים נוספים המשמשים אדם ליציאה לפעולה. חשפת, ופתרת את הטראומה – ושיחררת אנרגיית חיים זמינה לאגו של המטופל. נמשיך עם ליזט:
>>>>
'השיטה של פרנצ'י לעורר את הרכבת הדינמית הזו של חוויות אנליטיות מבוססת על שלושת החוקים הבאים:
- יש לאפשר לקשר רגשי בין המטפל למטופל להיווצר ויש לשמור אותו כל הזמן. זה מתחיל בהתחלה, בהקלה על החרדה של המטופל על ידי עידודו של שיח על האנליטיקאי, דיון במאפיינים הברורים ביותר של המטופל ודיון על היחסים ההדדיים ביניהם; והוא נמשך על ידי שמירה על מצב דינמי וטעון מאוד ביניהם, בעיקר על ידי שימוש בדיאלוג דרמטי ולא על ידי ההסברים והפרשנויות הפסיביים הרגילים של יחסי מורה-תלמיד. במהלך דיאלוג זה על האנליטיקאי, כאשר מתעוררת הזדמנות, להביע את רגשותיו הטבעיים בפני המטופל בתגובה (חשיפה עצמית, ק). זה משמש כדי למשוך ביטויים נוספים של תחושותיו של המטופל. אסור בשום פנים ואופן לגרום באופן מלאכותי לאינטראקציה דרמטית כזו; …. זה חייב להתעורר באופן ספונטני וטבעי. …. ככל שהקשר יותר טבעי וחסר פחד מצד האנליטיקאי, כך הוא מועיל יותר למטופל. כל מה שיוצר את האווירה של הורים וילדים יחדיו באופן אינטימי, עוזר לשמור על היחס הדינמי שאותו ראה פרנצי כנחוץ. לאחר שיצרנו קשר הדדי של בטחון ואמון, נוכל להשאיר ל'לא מודע' של המטופל את השלכת עטיפות ההגנה שמכסות את הילד הפצוע (שבו, ק). אותו יצור מבוהל שנמצא בכל אחד מאיתנו הוא כמו מגנט, מלא בכוח פוטנציאלי ומפעיל משיכה אדירה לכל צורה של סיוע שמקרין חום. לכן, לא רק שעלינו להפיג את העננים המקדימים של חוסר אמון וחרדה, אלא עלינו, כבני אדם, ללוות את המטופלים שלנו בתהליך החשיפה.
- יש לעשות מאמץ מתמיד על ידי האנליטיקאי למשוך את התגובות הרגשיות של המטופל בחזרה אל המסגרת האנליטית, תמיד להביא את האנליטיקאי למרכז על ידי קישור כל האסוציאציות והפעולות לעצמו. למרות שזה יוצר מדי פעם התנגדות, זה מחזק בסופו של דבר את אמונתו של המטופל בסיבולת ובכנות של המטפל, ובהדרגה מרכז את הדרמה האנליטית כולה בדמות מרכזית זו (המטפל, ק). נראה מיותר לציין כי במיקוד תשומת הלב של המטופל בטיפול עצמו, האנליטיקאי לא צריך לעודד אותו להזניח את האחריות החיצונית שלו. אלה לא רק חשובים ביותר כשלעצמם, אלא גם משמשים בקרה, סולם מציאות, שלעומתו ניתן למדוד את תגובות המטופל בתוך האנליזה….
- על מנת להעלות אל פני השטח את הרגעים הדרמטיים המהותיים של האנליזה, יש להקפיד להימנע מהפגת המתח הרגשי. מונחים טכניים, למרות שהם עשויים להרגיע את המטפל, שוברים את המתח בין שני המשתתפים. למרות שהסברים פרשניים נוטים לטהר את האווירה, הם קוטעים את המתח שבמצב, ויש להשתמש בהם במשורה. ..' (De Forest, 1942)
>>>>>
אסכם בקצרה את דה פורסט: 1. יש לייצר מהר קשר רגשי על ידי עידוד של דיבור על המטפל, על המאפיינים הברורים של המטופל ועל הקשר ביניהם. 2. יש לשייך מה שיותר חומר טיפולי ליחסים בקליניקה. כל מה שהמטופל אומר מקבל משמעות ביננו פה ועכשיו. 3. לצמצם במונחים תאורטיים אשר מפיגים את המתח אצל המטפל, לצמצם בפרשנויות אשר מפיגות את המתח אצל המטופל, ולהמשיך בדיאלוג הדרמטי.
נעבור למאמר נוסף. שמו של הכותב הוא אלן מיכאל קרלבלניג, מאמר בן ימנו 2023.
>>>>>
' ברגע שבו פסיכואנליטיקאים פוגשים את מטופליהם, המסך המטפורי עולה, ומתחילה ההופעה הפסיכואנליטית. פסיכואנליטיקאים-כדרמטיסטים משתתפים (בהצגה) באופן מודע על ידי מתן אמפתיה, עימותים, פרשנויות, שתיקה או אמצעים רטוריים אחרים. באופן לא מודע, הם מגלמים תפקידים המופקים מהדרמות הפנימיות שלהם, מהדרמות של המטופלים שלהם, ומשילובים של השניים. לפעמים פסיכואנליטיקאים משמשים כקהל – מתבוננים, משקפים, מעבירים ביקורת. בפעמים אחרות, הם מציגים הפקות לא-מודעות ומעורפלות. זיהוי ודיון ההפעלות (enactments) אלה מהווים חלק גדול מהעבודה הפסיכואנליטית. לכן, השוואת פסיכואנליטיקאים לדרמטיסטים מציעה כלי חקירה ייחודי ומקיף בצורה יוצאת דופן. … '(Karbelnig, 2023)
>>>>>
אלן מביא לנו דיווח גלוי לב עם מושג מעולמות הקולנוע והתיאטרון: ה'פתרון' – (denouement)
>>>>>
'בדומה לשחקני אימפרוביזציה או קומיקאים, פסיכואנליטיקאים מקבלים החלטות מרגע לרגע לגבי התערבויות. הם נוטלים תפקידים דרמטיים שונים. כמו בימאים, הם עשויים לשנות את המסגרת על ידי הגדלת תדירות הפגישה, הארכת משך הפגישה או שינוי האופן שבו הם מתחילים ומסיימים פגישות. כמו מעצבי תפאורה, הריהוט המשרדי שלהם, או אפילו מיקומי הקליניקות, משפיעים על תהליכים פסיכואנליטיים-דרמטיים. מכיוון שהמילה, דרמטיסט, משלבת את הפונקציות הללו, אני משתמש פה במונח הספציפי הזה. אני מגדיר את הפסיכואנליזה כממוקדת בסובייקטיביות האנושית – כלומר המחשבות, הרגשות וההתנהגויות המודעות והלא מודעות המרכיבות את החוויה של 'להיות אנושי'. אני משתמש במונח, פסיכואנליטיקאי, כדי להתייחס לכל פסיכותרפיסט שעובד בגישה פסיכואנליטית. המילה חלה על קלינאים המשתמשים בפסיכותרפיה מעמיקה בכל תדירות מפגש, מכל פרספקטיבה תיאורטית, ובין אם הם מקיימים מפגשים (רק) פעם, או חמש פעמים בשבוע. אותו היגיון חל לגבי האם מטופלים שוכבים על הספה או יושבים פנים אל פנים, או האם פסיכואנליטיקאים מטפלים במחלות נפש או עוזרים למטופלים להתמודד עם חששות קיומיים…..המושג התיאטרוני של 'פתרון' (denouement) , שמקורו בלטינית ופירושו "להתיר את הקשר", מציין מאפיינים מרכזיים ויוצרי שינוי של תהליכים פסיכואנליטיים. בדרמה, המונח 'פיתרון' מתאר רגעים בסיפורים שבהם חוטים מורכבים של העלילה מתאחדים (מתכנסים) וקונפליקטים נפתרים. זה משלים את הקשת הסיפורית של העלילה, מעורר תערובת של הפתעה ("אני לא מאמין שזה קרה") ואישור ("אוי, זה מתאים עכשיו"). כפי שצוין קודם לכן, אנו, בני האדם, יוצרים דפוסים די נוקשים ולא מודעים המחקים עלילות או תסריטים. מונחים פסיכואנליטיים לנרטיבים אלה נעים בין 'כפיית החזרה' של פרויד (1914/1991) ל'דפוסים החוזרים' של סטולורו (2015) של חילופי חומרים אינטרסובייקטיבים. פסיכואנליטיקאים, בשיתוף עם מטופליהם, יורדים למקורן של תצורות אלו, מקלים על ביטוי הכאב הקשור אליהן, ומזרזים את היציאה מהן. התרות (או פתרונות) פסיכואנליטיות מתארות רגעים מובילי שינוי הכוללים שינויים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים….'(Karbelnig, 2023)
>>>>>
נקודה זו של אלן קרבלינג מעוררת מחשבה: הלא מודע של המטופל, מייצר סיבוך, מייצר תחושה של מצוקה והטיפול כגורם שמביא לחוויה של התרת הסיבוך – חוויה חדשה של 'עכשיו אני מבין את עצמי ואת הסביבה'. נמשיך:
>>>>>
'הן ההכשרה הפסיכואנליטית שלי והן הפסיכולוגיה האישית שלי ממלאים בהכרח תפקיד בכל דרמה או פסיכואנליזה שאני מביא. אנו הפסיכואנליטיקאים נהנים מהבנה כיצד הסגנונות שלנו, שהם בדרך כלל תערובת של יתרונות וחסרונות, משפיעים על העבודה הקלינית שלנו. עברתי הכשרה פסיכואנליטית כשפסיכולוגיית האגו ירדה משיא הפופולריות שלה. הרגשתי נרגש במיוחד מההשוואות של Fairbairn (1943, 1952) בין הנפש והלא מודע לבין התיאטרון. הוא מזמין פסיכואנליטיקאים לעזור למטופליהם להבין את קווי העלילה הנסתרים המשפיעים על חייהם. הוא מציין, למשל, כי "אם חוגגים מיסה אמיתית בכנסיה, מיסה אפלה נחגגת בקריפטה" (Fairbairn, 1943, עמ' 70). עבודת הפסיכואנליטיקאי כרוכה בטבילה ובפרשנות לטקסים הדרמטיים של המיסה האפלה. כדי לעקור ביעילות את מסירותם של מטופלים לדרמות הפנימיות שלהם, טוען פיירבירן (1952), פסיכואנליטיקאים חייבים ליצור סביבות בינאישיות אינטנסיביות אך בטוחות. האמירה של ארון (1996), לגבי אינטימיות "הדדית – אולם אסימטרית" (עמ' 43), מחזיקה את אותו רעיון. יתרה מכך, עבודה פסיכואנליטית, בדומה למשחק, דורשת שימוש בישויות של המטפל. קלינאים נכנסים לקונפליקט הבין אישי המושפע מהדינמיקה הלא מודעת של המטופלים שלהם ושל עצמם. למרות המשיכה שלי לרעיונות של פיירברן, בסופו של דבר הגעתי למסקנה שתיאוריית הנפש של כל מטופל תלויה במטופל הספציפי המדובר. חלק מהמטופלים מציגים חלומות ונושאי חיים מיתולוגיים המתאימים לרבים מרעיונותיו של יונג (1915); אחרים מדווחים על סוג של רגשות קנאה ותוקפנות שנצפו על ידי קליין (1946); אחרים מוצאים משמעות במודלים פרוידיאניים (פרויד, 1900); אחרים מתייחסים בצורה הטובה ביותר לפסיכולוגיה העצמי (Kohut, 1977), לגישה האינטרסובייקטיבית (Stolorow, 2015) או ההתייחסותית (Mitchell, 1988, 1998). לגבי השפעת סגנון האישיות שלי, והחל מהגורמים המקוריים שלי, אילן היוחסין שלי נובט משורשים חרדים בעליל. רבים מאבותיי הפגינו סגנון קוגניטיבי, פסיכולוגי והתנהגותי מאוד אינטנסיבי. נכנסתי לבגרות כאדם חסר ביטחון, כאשר הצלחתי בחיים המקצועיים חיזקה את ההערכה העצמית שלי. תכונות אלו של הטבע והילדות שלי משפיעות באופן טבעי על הסגנון הקליני שלי. למשל, אני מרגיש מסור מאוד למטופלים שלי. אך, לעתים רחוקות אני מאבד תקווה ביכולות שלהם לשינוי. אני בדרך כלל מציע להם סוג של תשומת לב אימהית, אשר כנראה שואפת, באופן לא מודע, להעניק להם את מה שאני החמצתי. הסגנון הבינאישי שלי נוטה יותר לאקטיבי מאשר לפסיבי – נטייה עם כמה חסרונות. לדוגמה, אני נאבק, לפעמים, בצורך בהמתנה בסבלנות כאשר המטופלים חווים כאב. אני נוטה להרגיש תחרותי עם כמה מהמטופלים הגברים שלי, אשר כנראה מייצגים נושאים אדיפלים קלאסיים בשילוב עם תחרות על תשומת לב אימהית. ' (Karbelnig, 2023)
>>>>
נעבור לעבודתם של גלית אטלס ולו ארון: 'דיאלוג דרמטי'
>>>>>
'דיאלוג דרמטי (Atlas & Aron, 2017) מתייחס להמשגה של פעולה טיפולית הנגזרת ממורשתו של שנדור פרנצי, המבטאת באופן בו יחסי אובייקט פנימיים, ומצבי עצמי מרובים, מומחזים באופן לא מודע ומובאים לחיים חווייתיים על הבמה האנליטית. המונחים דרמה ודרמטולוגיה מרמזים על דיאלוג חי בכאן-ועכשיו. באינטראקציות אלו, המטופל והאנליטיקאי נמשכים ומושכים זה את זה למעשים משותפים, מודעים ולא מודעים. נדגים את הדרכים שבהן הפעלה גנרטיבית (generative enactment, המושג שנדבר בו בפגישה 76) ודיאלוג דרמטי מדגישים את החזון האינטרסובייקטיבי שלנו של הפסיכואנליזה כשיחה אינטימית ברמות תודעה מרובות, שבהן כוחות אנרגטיים אינם נלמדים, אלא נחווים כדמויות והאנשה של מצבי עצמי ויחסי אובייקט שנרשמים בסמליות ובקדם סמליות, מילולית ובלתי מילולית, (21A55 2016). במקום להיות מובן באופן בלעדי כ"מרפא-דיבור", אסכולות פסיכואנליטיות רבות, בנות זמננו ממשיגות את הפעולה הטיפולית של הפסיכואנליזה כמתנהלת דרך הפעלת "דיאלוג דרמטי". אנו משתמשים במונח זה כדי ליצור קשרים בין גישות פסיכואנליטיות מגוונות ברמה בינלאומית ותיאורטית, שעד כה לא היו במגע זו עם זו. נדגיש את המטאפורה הדרמטית בעבודתם של סופרים מגוונים מבחינה תיאורטית ונידחים מבחינה גיאוגרפית כמו: פרנצי, מקדוגל, בלג'ר, סרלס, לוולד, מיטשל, לוטן, פרו, גרוטשטיין, בניג'מין ואחרים.
המושגים של 'הפעלות מצמיחה' , הפונקציה הפרוספקטיבית והדיאלוג הדרמטי הם נושאי ליבה שעליהם אנו בונים כדי ללכוד את המהות של פרקטיקה פסיכואנליטית קלינית עכשווית (Aron & Atlas, 2015; Atlas & Aron, 2017). המטאפורות של משחק, מחזה, ריקוד וחלום עם המטופל הן כולן דרכים לתאר כיצד האנליטיקאי מצטרף עם המטופל למערכת של ויסות הדדי; החקיקה היא מחוללת בדיוק משום שהיא משמשת להשפיע על המערכת הדיאדית הזו מבפנים, מבפנים החוצה. נציג ראייה עכשווית של אחד-אחד כפי שהיא קשורה לפיתוח מערכת רגולטורית הכוללת גם רגולציה עצמית וגם הדדית והיא, כמערכת הוליסטית, גדולה מסך חלקיה. נסיים בווינטה.
בשנת 1931 פירסם פרנצי מאמר קליני פורץ דרך, "ניתוח ילדים בניתוח של מבוגרים", שבו הוא הציע שהגישה הקלאסית של אסוציאציה חופשית שומרת על מחשבותיו של המטופל כמכוונות יתר על המידה על ידי תהליך מודע, וכי מסירת הפרשנויות של האנליטיקאי לגבי האסוציאציות הללו אינה הדרך הטובה ביותר להעמיק את הטיפול. בשפה הפסיכואנליטית העכשווית, פרנצי גילה והציע שאנו זקוקים ל"משהו שהוא יותר מפרשנות" (Boston Change Process Study Group, 2005). בעוד פרנצי עצמו לא תרגל אנליזת ילדים, הוא הגיע למסקנה עצמאית שמשחק הוא הכלי המבטיח ביותר לשינוי פסיכואנליטי. הוא עודד את מטופליו להירגע ושיחק איתם, תוך התייחסות להליך שלו כאל משחק. ככל שהניסויים שלו התגלגלו וניסיונו הקליני גדל, הוא החל להאמין שהמטופל מרוויח מחוויה רגשית מחדש את הרגעים המכריעים המוקדמים של החיים בנוכחות ובהשתתפות פעילה של הפסיכואנליטיקאי המסור והאכפתי. ביומנו הקליני (1932), פרנצי טוען בלהט, בניגוד לפרויד, לנחיצות הטיפולית של הדרמטיזציה. … מכיוון שפרנצי כבר לא הסתמך רק על פרשנות, מה יחליף אותה? מה יתרום האנליטיקאי אם לא הסברים על הדינמיקה וההתנגדויות של המטופל? מהו, לפי פרנצי, ה"משהו שהוא יותר מפרשנות"? פרנצי הציע שמה שהאנליטיקאי עושה הוא להיכנס לצורת משחק, לעסוק ב"משחק" של "דיאלוג דרמטי" (דה פורסט, 1942, עמ' 121).
דיאלוג דרמטי מבוסס על רעיונות של ריבוי ומצבי עצמי מנותקים אצל המטפל והמטופל כאחד. פרנצי רואה במעורבות האנליטית השתתפות הדדית ושחזור בלתי נמנע של תולדות הילדות ובמיוחד של הטראומות הפתוגניות של המטופל והאנליטיקאי כאחד. לפי פרנצי, ובניגוד להבנתו את פרויד, האנליטיקאי אכן חייב "לאפשר לאירועים לפעול בצורה דרמטית ואפילו להשתתף בדרמה". בחקירותיו על ההדדיות, הוא פירק את הדיכוטומיות המקוטבות של מילה/מעשה, אסוציאציה/פרשנות, העברה/העברה נגדית, ומטופל/אנליטיקאי. במאמר זה, אנו עובדים מחדש ומרחיבים את הרעיון של דיאלוג דרמטי כמודל של פעולה טיפולית והרחבה טיפולית. אנו מתארים כיצד מספר מצבי עצמי ויחסי אובייקט פנימיים מומחזים ומובאים לחיים חווייתיים על הבמה האנליטית. בתהליך זה, ובאמצעות חהפעלות מצמיחות, חלקים מהמטופל מקבלים חיים בתוך האנליטיקאי וחלקים מהאנליטיקאי זוכים לחיות בתוך המטופל, ובכך המפגש האנליטי הופך לשלב בו האנליטיקאי והמטופל (שניהם) מתעוררים לחיים, עובדים דרך העבר ולקראת העתיד (Atlas & Aron, 2017). הפסיכואנליזה העכשווית מדגישה חוויה ויחסים יחד עם תובנה, אינטואיציה, מודעות והיווצרות, יחד עם הבנה, חלימה, פעולה והמחזה – לעתים קרובות כביטוי של פרשנות. כפי שאמר ביון בסמינר שלו בלוס אנג'לס בשנת 1967, התהוות משמעותית יותר מהבנה, "מכיוון שעד שאתה מסוגל לתת למטופל פרשנות שהמטופל מבין, כל העבודה נעשתה" (Aguayo & Malin, 2013, p. 11).' (Aron & Atlas, 2019)
>>>>>
מטופלת בשם אנה, גלית אטלס היא המטפלת:
'… אנה כועסת על אוליבר. הוא שכב במיטה, נראה מדוכא ושוב מנותק. היא חזרה הביתה והוא בקושי אמר לה שלום, סובב את הגב וחזר למחשב שלו. "אני לא יכולה לסבול אותו יותר", היא אומרת. "הוא לוזר מדוכא ואני תקועה איתו". כשהתחלתי לראות את אנה, לפני כ-5 שנים, תהיתי למה היא לא עזבה את אוליבר או למה היא לא עושה שום דבר כדי לשנות את הדינמיקה שהטרידה אותה כל כך. הם היו יחד שנים רבות אך מעולם לא התחתנו או הביאו ילדים לעולם, למרות ששניהם רצו. איכשהו, זה לא קרה. איכשהו, הוא נעשה יותר ויותר מנותק ומדוכא, והיא נעשתה יותר ויותר כועסת ומתעללת כלפיו מילולית. שניהם היו תקועים במערכת יחסים לא מספקת.
>>>>
אני עוצר פה לרגע את תיאור המקרה של גלית אטלס ושם לב לעובדה שלא אחת מטופלים מכניסים לדיאלוג הדרמטי שחקנים נוספים מחיים בחוץ. לעיתים אנחנו מרגישים ומתנהגים כלפי דמויות שבכלל לא מוכרות לנו אלא דרך הדרמות הפנימיות של המטופלת. לעיתים גם נוצרות תקלות גדולות כאשר אנחנו מתבלבלים ומטפלים לרגע בדמות החיצונית ולא בדמות הפנימית. נמשיך עם אנה:
>>>
… הוריה של אנה היו הזוג המושלם. הייתי מודעת לכך שהתחלתי לקנא בהם כבר מתחילת הטיפול. אנה תיארה איך אבא שלה מעיר את אמא שלה בנשיקה כל בוקר, איך הוא מכין לה קפה, ואז הם יושבים במטבח ומנתחים את החלומות שלהם, מצחקקים ומתכננים את היום שלהם. אנה, בתם הבכורה, מעולם לא הייתה חלק מהטקס הזה, ותמיד קיוותה שיום אחד היא תמצא בעל בדיוק כמו אביה. בטיפול שלה, לראשונה, היא יצרה קשר עם המידה בה היא חשה מודרת (בדיוק כמו שהיא הרגישה כשאוליבר היה על המחשב שלו, או עסוק בעצמו). השפע היה שייך לזוג ההורים, והיא יכלה רק לקוות שהיא תצליח ליצור את זה לעצמה יום אחד.
היא הייתה בודדה וכל הזמן לא הצליחה להיות "הילדה הנכונה". הדינמיקה המשולשת הזו התפתחה לדרמה של פגיעה ודחייה נרקיסיסטית מתמשכת, דרמה של קנאה ושנאה עצמית, ודרמה של אם ובת; שבה לאמא "יש הכל" והבת מייחלת לכך שיום אחד גם לה יהיה משהו לעצמה. ימים הפכו לשנים, והתקווה לעתיד טוב יותר היא הדבר היחיד שנותר לאנה. "יום אחד יהיה לי", הוא הנרטיב הפנימי שלה, ובהעברה אני הופכת לאמא, שהיא אוהבת ומייחלת שיום אחד תוכל להיות.
היום, אנה נסערת במיוחד. "אני לא יכולה לסבול אותו יותר", היא אומרת. "הוא לוזר מדוכא ואני תקועה איתו". אני מקשיבה לה ויודעת שאוליבר הוא לא רק 'זה שדוחה אותה', אלא שבמשך השנים הוא נחווה על ידה כחלק מוכחש מעצמה: 'המפסיד שהיא שונאת'. (רמז למצבי עצמי שונים ולפרסונפיקציה של סאליבן: 'לא-אני', פגישה 67, ק) המנצחים והמפסידים הן דמויות חשובות בדרמה הפנימית שלה. היא תמיד קיוותה לנצח אבל איכשהו בסופו של דבר הפסידה. והיא שונאת את אוליבר על כך שהוא לא אביה, על כך שלא עזר לה להפוך להיות אימה. היא שונאת אותו בגלל הפגיעות והפגמים שלו. כמו בכל מערכת יחסים, השלכות והפנמות הם כוחות חזקים, וכבר לא ברור מה שייך למי. אני מקשיבה לאנה ומרגישה כמה היא פגועה, כועסת והרוסה. אני מרחמת על אוליבר, שלדעתי מייצג גם את החלק החלש והמותקף בעצמה, ואני שואלת, "מה את חושבת, למה אוליבר כל כך מדוכא?" "יש לו סיבה טובה", היא עונה. "הוא פשוט נכשל במבחן גדול מאוד בעבודה", היא אומרת בביטול. "הוא נכשל," אני מציינת. "כן, הוא באמת אומלל", היא אומרת. "אני באמת מרגישה רע בשבילו. אבל בכל זאת, לעזאזל, הוא צריך להיות נחמד אליי!"
גלית: "כן, כי אחרת את מרגישה כל כך רע עם עצמך וממש ממש כועסת ואת רוצה להרוג אותו," אני אומרת. (מהו הדיאלוג הדרמטי פה? על מי גלית מגינה? ק) אנה מהנהנת בראשה. "כן, אני רוצה להרוג אותו. ואני שונאת שאני הופכת להיות האדם הזה."
גלית: "את שונאת אותו על זה שגרם לך לשנוא את עצמך,". "את שונאת אותו על היותו לוזר כמוך," אני שומעת את עצמי מוסיפה ומיד רוצה לקחת את דבריי בחזרה.
"מאיפה זה בא?" אני שואלת את עצמי. "למה אני כל כך תוקפנית? אומרת לה שהיא רוצה להרוג אותו, וקובעת שהיא לוזרית. האם אני מצביעה רק על התופעה ההשלכתית הברורה כאן, או שאני מתעללת בה כמו שהיא מתעללת באוליבר? האם ניסיתי להגן על אוליבר? כדי להגן על החלק המותקף של אנה שמושלך על אוליבר? או שאולי אני מנסה להגן על עצמי במשך 5 שנים, כי אני לא יכולה לשנות את עצמי. איזה סוג של מטפלת אני?" אני שומעת את עצמי חושבת, בעודי מביטה בה, מחכה בדאגה לתגובתה. "הלוואי שהייתי את," אנה אומרת בהחלטיות.
"הלוואי שאני – הייתי אני," אני עונה מיד. "אבל את את!" היא אומרת, עצבנית. "את בטוחה?" אני עונה. "ברור," היא עונה מיד, "את הכל. את חכמה וחומלת, ואם היית שם עם אוליבר במיטה, היית יודעת בדיוק מה לומר כדי לגרום לו להרגיש טוב יותר ולהרגיע את עצמך." שנינו שותקים לרגע, ואני מחליטה לא לפרש את ההעברה והפיצול כפי שאני עושה בדרך כלל, אלא רק לשמור על הדיאלוג שלנו בחיים "האדם הזה שאתה מתארת," אני אומרת ברצינות, "אני ממש שונאת אותה. היא יודעת כל מה שאני לא יודעת. היא חכמה ובעלת תובנות והיא באמת יכולה לגרום לכל הדברים לעבוד. אני בטוחה שהחיים שלה כל כך טובים, ואת יודעת מה? אני לא צוחקת, אני ממש לא אוהבת אותה. אני מרגישה כמוך, הלוואי והייתי היא."
אידיאליזציה היא מנגנון כל כך חזק בדחיפה הבלתי פוסקת שלו לביטוי, שאני חושבת שכאשר המטופלת זקוקה לו, אפילו הבאתו למודעות, לרוב רק תורמת, במקום מפחיתה, את האידאליזציה עבור אנה, האידיאליזציה של אמה הייתה דרך לחתור למגע עם האני האידיאלי שלה, ולכסות את הקנאה שלה ואת השנאה שהיא כל כך מפחדת ממנה מול בן הזוג המיני שלה, ושבאמצעות ההתעלסות אני אוהב אותה, אתמזג איתה, ואתן לה את כל מה שההורים שלה ואוליבר לא יכולים לתת. היא מזמינה אותי להיות במיטה עם אוליבר, לפעמים איתה ולפעמים במקומה, אבל היא גם שונאת אותי על זה, ושונאת את עצמה על כך שהיא לא מסוגלת להפוך לאדם הזה שהיא מדמיינת שאני, אנה מביטה בי בשקט, ואומרת בשקט: לא משנה כמה אני מנסה, אני תמיד נכשלת". היא מחזיקה את פניה בידיה ואז לוחשת, "למה השתמשת קודם במילה להרוג? מה גרם לך לחשוב כך?" שתינו שותקות ודמעות ממלאות את עיניה של אנה "אני רוצה להגיד לך משהו – אני לא יודעת למה אף פעם לא הצלחתי לחלוק את זה איתך". אנה מספרת לי שהיא ניסתה להתאבד כשהייתה בת 16 "לקחו אותי לבית החולים והצילו את חיי. אחרי כמה ימים חזרתי הביתה, ומעולם לא דיברנו על זה שוב. מעולם לא סיפרתי על כך לאף אחד מחוץ למשפחתי". אני מרגישה את הלב שלי פועם (כותבת לנו גלית), ואנה ממשיכה, "את יודעת, תמיד קיוויתי שאם אבלה איתך מספיק שנים, אהפוך להיות את, ולא ארצה להתאבד יותר. במקום זה גיליתי שאני רוצה להרוג את כולם, כולל אותך." (עד כאן תיאור המקרה)
בואו ניקח בחשבון את הרגע הטיפולי הזה במונחים של ריבוי ויצירה משותפת, יחד עם מה שכינינו דיאלוג דרמטי והפקה יצירתית. למעשה, התיאור הזה מעלה שאלה מהותית לגבי הפעולה הטיפולית של הפסיכואנליזה. זוהי דוגמה מדהימה לשינוי במצב הנפשי של מטופלת, לא רק שינוי רגעי של האנליזה שלה, אלא של מבנה האנליזה שלה את ההיסטוריה האובדנית, וחשוב מכך, היא עצמה לא הייתה כל כך ברורה וישירה למצבי התודעה האובדניים והרצחניים שלה. משהו קרה בין המטופלת והאנליטיקאית שהוביל לשינוי משמעותי שאפשר לטיפול להתקדם ולהעמיק.'
>>>>
Aron, L., & Atlas, G. (2019). Dramatic Dialogue: Dreaming & Drama in Contemporary Clinical Practice [Article]. Psychoanalytic Perspectives, 16(3), 249–271. https://doi.org/10.1080/1551806X.2019.1653660
De Forest, I. (1942). The Therapeutic Technique of Sándor Ferenczi [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 23, 120–139.
Karbelnig, A. M. (2023). The Psychoanalyst as Dramatist [Article]. Psychoanalytic Inquiry, 43(7), 512–525. https://doi.org/10.1080/07351690.2023.2257580
