- הפקה מחוללת
המושגים 'הפקה מחוללת', או 'הפעלות מצמיחה' באים להחליף את הביטוי generative enactment. מושג זה הינו מושג ליבה של הגישה ההתייחסותית, שבתוכה מה שלו ארון וגלית אטלס המשיגו כ'דיאלוג הדראמטי' (פגישה 75).
ארון ואטלס:
'דיאלוג דרמטי מתייחס להמשגה של 'הפעולה הטיפולית' הנגזרת ממורשתו של שנדור פרנצי, (המשגה) המבטאת את האופן בו יחסי אובייקט פנימיים, ומצבי עצמי מרובים, מומחזים באופן לא מודע, ומובאים באופן חווייתי לחיים על הבמה האנליטית. המונח דרמה מרמז על דיאלוג חי 'כאן-ועכשיו'. המטאפורות (הבימתיות ולא קולנועיות, ק) של משחק, מחזה, ריקוד וחלום עם המטופל (באנגלית לחלום ולדרמה יש צליל דומה, ק) הן כולן דרכים לתאר כיצד האנליטיקאי מצטרף עם המטופל למערכת אחת של ויסות הדדי. אנו מגדירים את ה'הפקה המצמיחה' כמימד החיובי והיצירתי של החזרה, המופעלת במערכת האינטרסובייקטיבית ומשפיעה עליה מבפנים החוצה. מאמר זה מציג פרספקטיבה אינטרסובייקטיבית והתייחסותית על 'דיאלוג דרמטי' כמודל של פעולה טיפולית והרחבה טיפולית ….' (Aron & Atlas, 2019a)
>>>>>
הדגש כאן הוא כמובן על המילה פעולה. הטיפול מתרחש באופן חי בתוך יחסים, והיחסים הם פעולות ולא רק מילים. רעיון ראוי למחשבה, עם המשמעויות היומיומיות הכרוכות בו. אולי זו המטרה הטיפולית גם לשכנע את המטופל שבחיים יש לפעולה משמעות על פני המחשבה.
נלך אחורה בזמן:
>>>>
הטענה המרכזית של רוי שייפר (Schafer, 1959) במאמרו "Generative Empathy in the Treatment Situation" היא כי "אמפתיה יוצרת" (generative empathy), במיוחד בהקשר של תגובת המטפל או האנליטיקאי למטופל בטיפול פסיכואנליטי, היא תהליך פסיכולוגי ברמה גבוהה של ארגון נפשי, המהווה כוח מניע לצמיחה והתפתחות אצל הסובייקט (המטפל), האובייקט (המטופל), והיחסים ביניהם.
שייפר מבקש להגדיר אמפתיה באופן מובחן ומעמיק יותר מההגדרות הקיימות בספרות הפסיכואנליטית ומההגדרה הלקונית במילון. הוא טוען שאמפתיה אינה רק 'אינטואיציה' או 'הזדהות נרקיסיסטית', אלא תהליך מורכב הכולל חוויה פנימית של שיתוף והבנה של מצבו הפסיכולוגי הרגעי של אדם אחר.
יתר על כן, שייפר מדגיש כי 'אמפתיה יוצרת' מאופיינת במספר מרכיבים ותוצאות משמעותיות:
- חוויה פנימית מובחנת: אמפתיה יוצרת היא חוויה פנימית דמוית חוויה אסתטית, שאינה דורשת פעולה מיידית אלא מהווה סוג של פעולה פנימית ניסיונית.
- אינטראקציה של מנגנונים פנימיים: היא כוללת משחק עדין יחסית, ונטול קונפליקט בין מנגנוני הפנמה והשלכה, המעשיר הן את האובייקט של ההתבוננות והן את חוויית הסובייקט.
- הרחבת גבולות התודעה: באמצעות אמפתיה, גבולות המודעות מתרחבים על ידי גילוי צורות חוויה חדשות והבהרה של חוויות עבר.
- חיזוק תפקודי האגו: תהליך האמפתיה מחזק את תפקודי השליטה של האגו ומקדם שליטה פנימית אצל המטופלים.
- יש בסיס בחוויה אישית: החוויה המשותפת באמפתיה מבוססת במידה רבה על מצבים רגשיים דומים שנזכרים מעברו של המטפל, תוך ביצוע השלכה זמנית ובדיקת המציאות.
- שימור והעשרת האובייקט: 'אמפתיה יוצרת' משמרת ומעשירה את תפיסת המציאות של האדם האחר, בניגוד להזדהות נרקיסיסטית או בלבול גבולות שמציפים את המטופל ומגבירים חרדה.
- הכרה בנפרדות: אמפתיה כרוכה בהכרה ובשמירה על נפרדותו וייחודיותו של האובייקט, דבר שתלוי ביכולת לשמור על גבולות אגו יציבים.
- רגולציה של הרגרסיה: תהליך האמפתיה כולל רגרסיה מבוקרת בשירות האגו, בדומה לתהליך היצירתי, המאפשר גישה לתכנים רגשיים ופנטזיות שאינם זמינים למטופל בדרך כלל.
- יצירתיות ותקשורת יצירתית: שייפר רואה באמפתיה יוצרת פעולה יצירתית, ותקשורת אמפתית תהיה יצירתית – אינדיבידואלית, קונקרטית ומאורגנת.
לסיכום, שייפר רואה באמפתיה יוצרת תנאי חיוני לטכניקה טיפולית יעילה ובסיסית.
כך הוא אומר:
'בטיפול התקשורת האמפתית היא פשרה אמנותית, מסתגלת. היא אינה מתעקשת על רמת הארגון הגבוהה ביותר העומדת לרשות המטפל; כי אז, זה בדרך כלל היה מסתכם בחינוך ולא באמפתיה. עם זאת, היא אינה חוזרת לחלוטין לרמת הארגון הנוכחית הברורה ביותר של המטופל, ובכך מקבלת אותה כמובן מאליו. אם זה היה קורה, זה בדרך כלל היה מסתכם באהדה או ברחמים.
המטפל אינו מבנה את עמדתו כצופה או כחוקר אלא מתפקד גם כמשתתף. והמטופל אינו נמצא תחת לחץ לוותר על עמדתו כמשתתף, אלא ניתנת לו רשות להתבונן בעצמו ובמטפל בצורה מציאותית יותר מכפי שהיה עד כה, וניתנת לו תמיכה בהתקדמות למחוזות חדשים של חרדה. התקשורת האמפתית היא פשרה, שבה שני האובייקטים נשמרים ובכל זאת מתחילים להשתנות….'אמפתיה מצמיחה' היא מעשה יצירתי בוגר (סובלימטיבי) ביחסים אישיים המשלב סיפוקים של איחוד אינטימי עם הכרה וחיזוק של הנפרדות והתפתחותם האישית של שני האנשים המעורבים. הזדהות כזו כאשר מעורבים בה, …באופן מיטבי נשארת מובחנת בתוך האגו, ניתנת להשעיה וזמינה להתבוננות ולבחינת המציאות. בסופו של דבר זה משפר את יחסי האובייקט, ולא מחליף ומרושש אותם. המשך חקירת האמפתיה מבטיח להעשיר את ההבנה לא רק של התהליך הטיפולי אלא גם של התפתחות האגו, של תקשורת ושל בוחן המציאות ביחסים אישיים ושל התיאוריה הכללית של ההסתגלות…
יש לראות בהתנגדות והעברה ניסיונות לחסום את האמפתיה של המטפל ולנצל פגמים בה. פרשנויות לא אמפתיות עשויות למעשה לגרום לשחרור בטרם עת, או אינטנסיבי מדי של רגשות לא מוכרים, או שהן עשויות להיות אינטלקטואליות מדי ומרוחקות מכל רגש. המטופל עלול אז להרגיש שמתעלמים ממנו, מפריעים לו, מבקרים אותו וחוסמים אותו בכל הנוגע לתקשורת משמעותית נוספת. החתירה שלו לאמון, עצמאות ויוזמה בקשר הטיפולי עשויה להיחסם עכשיו. תחושות קודמות של שנאה, אשמה ובידוד מתעוררות לתחייה. המטפל מואשם, למעשה, במימוש צרכיו הנרקיסיסטיים או ההגנתיים, בחוסר אמון בעצמו ובמטופל, ובחוסר יכולת לסבול התפתחות נוספת בהעברה ובהתנגדות או (חוסר יכולת לשאת) את הצורך של המטופל לעבוד לקראת הבנה ושליטה באמצעות צורות חדשות של פעולה והתנסות.
התערבות ללא אמפתיה מסתכנת אפוא במתן תמיכה אמיתית, אולי עוצמתית, להתנגדות והעברה של המטופל'. …(Schafer, 1959)
עד כאן שייפר.
נחזור לאטלס וארון:
>>>>>
'..המילה 'הפקה' (enactment) הופיעה בספרות הפסיכואנליטית מספר רב של פעמים בעבר, היא הובאה כמונח טכני רק בשנות ה-80, כאשר הוגדרה לראשונה על ידי ג'ייקובס (1986), …
בעוד שהמונח "אקטינג-אאוט" שמר על ניחוח פתולוגי או כביטוי של התנגדות, והוא יוחס במידה רבה למטופל, המושג 'הפעלה' או 'הפקה', לעומת זאת, הובן כיצירה אינטראקטיבית משותפת הדדית של הזוג האנליטי. יתר על כן, המונח הפעלה מרמז על אקטואליזציה לא-מודעת, של חוויות רגשיות לא-מודעות, לא מפותחות ומנותקות, הובנה גם כבעלת פוטנציאל טיפולי לבטל חסימות של קשרים טיפוליים, סיבוכים, מבויים סתומים וקיפאון. בכתיבתנו הקודמת (Aron & Atlas, 2015; Atlas & Aron, 2017), ניסחנו פרספקטיבה על הפעלות, המדגישה את ערכן הבונה, את האופן שבו הן נושאות כמו בהריון 'אפשרות עתידית'. אנו קוראים למימד הזה הפקה מחוללת (Aron & Atlas, 2015). יונג בהתמקדותו בעתיד, מתמקד בהולדת האני העתידי שלנו, יצירת גורלנו, המושג הזה מרמז על הרעיון היונגיאני של "פונקציה עתידית. יונג (1912) הבין סמלים לאו דווקא כמשרתים עיוות או תחפושת, אלא כממלאים תפקיד פעיל בדחיפת הנפש קדימה בהתפתחות לעבר שלימות מלאה יותר. (אני מציע שהסמלים של יונג הם בעצם תמרורים: חלקם תמרורי אזהרה, חלקם תמרורי הכוונה, ק) המעבר …לגישה קיומית ועתידית מצביע על סוכנים פעילים (מדובר כאן על המטופלים, ק) שאינם רק מושאים פאסיביים של כוחות היסטוריים שאינם בשליטתם, אלא כסובייקטים פעילים הבונים ומעצבים את עתידם, ושתמיד יש לראות את חייהם הנפשיים כניסיונות נחושים באופן לא מודע, להשתלט על עתידם. הנפש משתדלת או מתאמנת, היא צופה מראש, מתכוננת, מעצבת ובונה. התקוות והחלומות הלא מודעים שלנו, המטרות והיעדים שלנו, מושכים אותנו לעבר הייעוד שלנו, וההפקה היצירתית, מדגישה כיצד אנו צופים באופן לא מודע ומתאמנים לכיוונו של עתיד הזה. מאובייקטים של הגורל, אנחנו הופכים לסובייקטים פעילים, יוצרי הגורל שלנו, של העתיד שלנו.' (Aron & Atlas, 2019b)
>>>>
עצירה קצרה להתבונן על הסיטואציה הטיפולית שמציגים אטלס וארון דרך המושג 'הפעלה מצמיחה'. לראות את ההשפעה של תפיסת העולם האמריקאית של האדם האקטיבי, החלוץ, היוזם, הפועל במעשים ופחות במילים. נמשיך עם אטלס וארון:
>>
'ואכן, אנו מציעים כי מטרה זו מייצגת רובד נוסף של משמעות לקריאתה של בנג'מין כי, "חקירה של הממד האינטר-סובייקטיבי של המפגש האנליטי תוביל לשינוי התיאוריה והפרקטיקה שלנו כך שבמקום שבו האובייקטים היו, הסובייקטים חייבים להיות" (1990, עמ' 34, התרגום שלנו). ההדדיות וההצגה שהם מרכזיים ביכולת לתכנון העתיד, ההיבט המבטיח של ההפקה שאנו מכנים מצמיחה, והדרמטיזציה שאנו מדגישים בעיבודו מחדש של רעיון הדיאלוג הדרמטי, קשורים כולם במה שוויניקוט (1971) פשוט כינה 'משחק' … המושגים של 'הפקה מחוללת', 'הפונקציה העתידית' ו'הדיאלוג דרמטי' הם נושאי ליבה שעליהם אנו מתבססים כדי ללכוד את מהותה של פרקטיקה פסיכואנליטית קלינית עכשווית. השימוש שלנו בהפקה מחוללת, ובדיאלוג דרמטי מדגיש את החזון שלנו לגבי הפסיכואנליזה כשיחה אינטימית, ברמות תודעה מרובות. 'דיאלוג דרמטי' ו'הפקה מחוללת' מניחים שאנו חיים עם חיי הנפש והחיים ההתייחסותיים של המטופלים שלנו על ידי התאחדות איתם ברגע הנוכחי (Bion, 1970). בתהליך זה, איננו נפרדים זה מזה, אלא שזורים זה בזה באופן לא מודע, כאשר אנו חיים יחד רגעים רגשיים לא מעוכלים, מעצבים, ומנסחים אותם מחדש באמצעות חיים בתוך ההצגה, כאשר כל דמות משחקת סצנה. המטופל אם כן הוא השחקן הראשי שמזמין ומגייס באופן לא מודע את האנליטיקאי לשחק חלקים הכרחיים בהצגה דרמטית על הבמה הפסיכואנליטית. אנו יכולים להשוות מודל זה לתיאורו של סטניסלבסקי של תיאטרון טוב כפועל מבפנים החוצה, המציין את ההבדל בין "להיות כמו לבין ממש להיות" (1936). הדגש של סטניסלבסקי על ה"הוויה" הוא קריטי להבנתנו את הדרמה הבלתי נמנעת הנצבת בלב המפגש הטיפולי, שבו המטפלת אינה מנסה להתנהג "כאילו" היא האובייקט, אלא למעשה הופכת לאותו אובייקט.' (Aron & Atlas, 2019a)
>>>>>
נעבור לתיאור מקרה קטן של טיפול 'שקט', כאשר המטפלת התייחסותית, שרה שון, מעוניינת להגביר תדירות מפגשים אך נדחית על ידי המטופל. (Schoen, 2019):
'כפי שמציינת Slowhower (2017), האנליטיקאית המתרגלת את "האידיאליות היחסית" מקדישה עצמה לבחינה עצמית, פתוחה לבחינת הפגמים והגבולות שלה, ומוכנה להישיר מבט ללא פחד לעבר הבושה שלה. והיא מזכירה לנו, אף אחד לא מסוגל לספק זאת באופן עקבי: "למרות המחויבות שלנו למעורבות דיאדית ולמרות הסיפוק הניכר שאנו שואבים מהאינטימיות שהיא מאפשרת, יש מקרים שבהם האנליזה המשותפת של הפעלות הוא הדבר האחרון שאנו חושקים בו" (עמ' 291).
הגעתי להבנה הזו בדרך הקשה, בעבודה שלי עם בן (Schoen, 2015). הסיפור הקליני שלנו התחיל כשבן היה בן 39. הוא היה בנקאי השקעות מצליח, יציב בחייו המקצועיים, אבל עבר מבת זוג לבת זוג, ותמיד היה עוזב למערכת היחסים הבאה כשעלתה השאלה של מעורבות עמוקה יותר.
כאשר בן היה בן שמונה, בבית לבד עם בייביסיטר, הוריו עברו תאונת דרכים טרגית, שהותירה את אימו משותקת מהצוואר ומטה ואת אביו, שנהג, משותק נפשית מאשמה רעילה – אשמה שהונצחה על ידי הנסיגה הקפואה של אימו של בן, ובכך הגשת כתב האישום השקט. בהיותי מודעת לכמה בקלות בן ואני ביצענו צורה נעימה אך מנותקת של קשר, הצעתי לסירוגין במשך שש השנים שלנו של פסיכותרפיה חד שבועית, שישקול לבוא לפגישות איתי בתדירות גבוהה יותר, אבל נדחיתי בעדינות.
כשבן הציע לסיים, זו נראתה אופציה סבירה – כמה רווחים צנועים הושגו, כמה מגבלות הוסרו, ואפילו חשתי הקלה קטנה מנקודת המבט שלי, שהשעה עכשיו תהיה פתוחה למטופלים איתם היו לי תקוות טיפוליות גבוהות יותר. לא אהבתי את בן, או שמצאתי אותו "קשה". ליתר דיוק, הרגשתי מחבבת אותו; חביב – מילה הלוכדת היטב סוג מסוים של חום רחוק. אבל זה היה גם נכון שהיו מטופלים אחרים שאיתם היה לי יותר קל, שלא הסתפקתי איתם בלהציף את האפשרות של "יותר", אלא יכולנו ממש לרצות עוד, שאיתם באופן טבעי, הצלחנו לחזות לנו עתיד אנליטי, וגם נוצר איתם חלום הדדי של עתיד נפשי עבור עצמם.
אבל ככל שהסיפור הזה התפתח, כשה"סוף" שלנו נראה באופק, בן זעזע אותי בכך שהבין ממני מה שלא ממש חשבתי, והיא הזמנה להישאר. חשבתי שאולי אני מתגרה בו, במעין התפטרות מרירה-מתוקה, סביב הצורך המתמשך שלו לעזוב, ברגע שיש פוטנציאל להתחייבות עמוקה יותר. הוא חשב שאני מבקשת ממנו לשקול מחדש את העזיבה. לפחות זו ההערכה שלי לחוויות המודעות שלנו. מיטשל אולי היה מכנה את הרגע הזה "התפרצות" (ארון ואטלס, 2019), אבל מה שזה לא היה, הוא עשה שיקול מחדש, וכך התחלנו שוב, הפעם באנליזה בתדירות של שלוש פעמים בשבוע. מה שבא לאחר מכן היה, בפשטות, טראומה הדדית. שישה חודשים לאחר תחילת הטיפול האינטנסיבי, בן חלם את החלום הראשון שלו, והוא סיפר לנו בו-זמנית את מה שלא ידענו על העבר שנחקק ושימש קדימון לעתיד שנחקק. זה היה החלום של התרסקות מסכנת חיים, קרובה. זה היה חלומה של אם מאובנת המתבוננת ללא תנועה מרחוק; וילד מבועת ומשותק. זה היה חלומה של ילדה קטנה מעבר לרחוב, שהיא זמינה ורוצה לשחק. זה היה החלום שבבת אחת, מחדש את עברו ה"מעודן" של הטיפול כחזרה מאיימת. וזה אכן "עשה חזרות" על העתיד האנליטי שלנו – גם הפוטנציאל המצמיח של החברה למשחק המדומיינת בצד השני של הרחוב, וגם המסע המצמרר שנדרש כדי להגיע אליה. וזה היה חלום שבו בן התנגש ישירות בי, מושך אותי למקום שהרגיש יותר כמו מערבולת אלימה.
… בן ואני אכן הצלחנו לשרוד. באיזה "זרם של מעורבות פעילה" שהייתי מתקשה לתאר, במהלך חמש השנים הבאות, "הפכנו" במילים של אטלס וארון (2017) את ה"גורל" הלא מקובל על ידיו של בן ל"ייעוד" שברירי, קרוב, ומבוקש, עם כל הפגיעות וההבטחה שהמעורבות שלו – עם ההימנעויות העמוקות מקשרים (אינטימיים) שאפיינו את חייו לפני הטיפול. ולמרות שניתן היה להעריך כיצד הסיפור הזה הוליך, אם לא ל"סוף טוב", אלא לעתיד חיוני, לסיכון של בן מול המשמעות של לשאת את האובדן המאפשר "לחיות את החיים במלואם ולאהוב" (אטלס ואהרון, 2017, עמ' 146), נתפס גם כסיפור אזהרה. אני לא בטוחה אם לחיות דרך חווית ה"בישול עם" בן (וכאן אסוציאציות מקאבריות וגם אסוציאציות מחוללות מתאימות באותה מידה) היא טובה או לא. אבל אני בטוחה שאם הייתי מצליחה להימנע מזה (אמירה צינית כמובן, ק), לא הייתי יכולה לדעת ממה אני פוחדת פחד מוות, ומהו הדבר שבי, שמול בן, היה בלתי נסבל עבורי'. '(Schoen, 2019)
>>>>>
תיאור המקרה הזה בו המטופלת מאבחנת את הבעיה כחוסר יכולת ליצור קשרים אינטימיים יציבים של המטופל בן, הוא דוגמא להפעלה מצמיחה אחת גדולה שרצה לאורך הטיפול בארוך הזה כולו. היא מזמינה שנים לקירבה, הוא הודף, ואז כאשר היא שומטת את הטיפול היא מופתעת לראות שהוא לא מוותר. ההבנה של שרה שון מתחילה בחוסר הבנה הדדי – היא מתכננת פרידה ומקבלת הידוק הקשר. נקודת המבט שלה כוללת גם את הפחדים שלה מקשר עם אדם כמו בן. גם שחקנים מודחקים ולא רצוניים שלה, עם גוון בלתי נסבל, עלו על הבמה האנליטית.
וכאן המקום לדבר על הטיפול כיוצר שינוי:
>>>>
מושג הפעולה המשנה " (Mutative Action) בפסיכואנליזה, כפי שמוסבר במאמר של אירווין הירש (Hirsch, 2021), מתייחס לגורמים או תהליכים בתוך הטיפול הפסיכואנליטי שמביאים לשינוי מבני ומהותי אצל המטופל, ומאפשרים לו לחיות אחרת בהווה, ולא רק לחזור על דפוסים מהעבר. בעצם מה שאולי כולנו היינו רוצים בשביל המטופלים שלנו ואולי גם בשביל עצמנו, נכון?
הוא טוען שלמרות שלתובנה יש ערך, היא לרוב אינה מספיקה כדי לייצר שינוי משמעותי אצל רוב המטופלים. במקום זאת, הדעה הרווחת כיום היא שהקשר האנליטי כשלעצמו הוא בעל כוח הסברי רב יותר בהבנת השינוי.
הירש מדגיש כי השימוש הפרודוקטיבי של האנליטיקאי בחוויית העברה נגדית לא נוחה הוא מרכזי להשגת תוצאה טיפולית אידיאלית. כישלון בשימוש יעיל בהעברה נגדית מודעת הוא הגורם העיקרי לטיפולים תקועים או כושלים.
הירש: ' החשיבה הזו היא מרכזית באופן שבו אני ממשיג את הדרך שבה אני עובד. בהתבסס על התפיסה הרווחת כיום של 'הפעלות הדדית', … אני מאמין שהמטופלים שלנו מעצבים באופן לא מודע את היחסים האנליטיים כדי שיהיו מתאימים גם לאופן היחסים ההיסטוריים המופנמים שלהם וגם ליחסים שלהם בחיים העכשוויים. וכך, אנו, בשפתו של סנדלר (1976), נדחקים לתפקידים הדדיים, תוך שיתוף פעולה בלתי מודע עם המטופלים שלנו בדרכים מקבילות לדמויות אחרות בעבר ובהווה. אנו מכירים את המטופלים שלנו בצורה הטובה ביותר על סמך הדרך שבה אנו חיים איתם, ואנחנו חיים איתם בתעתיק כלשהו לדרך שבה אחרים חיים איתם וחיו איתם.
(משפט מפתח:, ק) אם המטופל אמור להשתנות, בשלב מסוים מוטל על האנליטיקאי לעשות משהו אחרת, להיות בשטח אחרת ממה שהפך לדפוס הדדי מוכר וחוזר על עצמו (Stern, 2015). אני אומר 'להיות', מכיוון ששינויים כאלה לרוב אינם התנהגותיים כשלעצמם, אלא הם בתחום הרגש או הגישה – האופן בו אנחנו רואים את המטופל -האופן בו אנחנו מרגישים כלפי המטופל – החופש לחשוב אחרת על המטופל. בבסיס, אני מאמין שהאנליטיקאי חייב להשתנות בשדה האינטרסובייקטיבי על מנת שגם המטופל ישתנה (Mendelsohn, 2002; Slavin & Kriegman, 1998).
כפי שכולנו יודעים, זה בדרך כלל לא קל, מכיוון שאנו נוטים לפתח קשרים עם מטופלים המקבילים לדפוס הישן והנוכחי שלהם. התצורות הדיאדיות המוכרות והמשפחתיות הללו הופכות לרוב לנוחות עבורנו – ובדרך כלל נוחות לשני הצדדים, ושיווי משקל יחסי, יוצר פיתוי ניכר לקראת חזרות על המצב הקיים. אני מודע בעצם לשלושה מסלולים לעיסוק שונה בשדה האנליטי. השתמשתי בביטוי, "גלישה נוחה בהעברה הנגדית" (Hirsch, 2008) כדי לאפיין את אחד מהמסלולים הללו, תוך תיאור נטייתם של מטפלים להיכשל בשימוש יעיל בחוויית העברה נגדית מודעת – העברה נגדית שאולי נתפסת במודע אבל נוחה מדי לשיבוש. דוגמאות נפוצות לכך הן אי התייחסות למזוכיזם של מטופלים קלים מדי ולא תובעניים – לפעמים מבדרים, לפעמים משעממים; (כאן) לא מספיקה התייחסות לתלות של מטופלים ו/או לתלות שלנו בהם, שמא הם עלולים סוף סוף לעזוב אותנו לאחר יותר מדי שנים של אנליזה ; ' (Hirsch, 2021)
אביא מספר נקודות חשובות לגבי 'פעולה משנה' על פי הירש:
- הקשר האנליטי כגורם משנה: הקשר הטיפולי מהווה מערכת יחסים חדשה ובעלת פוטנציאל משמעותי, המציעה למטופל הזדמנות להפנים דפוסי יחסים שונים מאלה שהיו לו בעבר.
- העברה נגדית 'לא נעימה' ככלי לשינוי: אנליטיקאים צריכים להיות מוכנים לחוות אי נוחות ולפעול באופן שונה בשדה הבין-אישי, במיוחד כאשר הם מודעים להעברה נגדית לא נוחה אך נמנעים מלהתמודד איתה מתוך נוחות. יש לשים לב בטיפול על הממדים הלא נעימים בחוויה שלנו – מאיתנו יגיע השינוי.
- לתובנה יש תפקיד מוגבל: למרות שחשוב להבין את המניעים הלא מודעים לדפוסים חוזרים, תובנה זו לרוב אינה מספיקה לשינוי. השינוי העיקרי נובע משינויים בשדה היחסים בין האנליטיקאי למטופל.
- הצורך בשינוי מצד האנליטיקאי: כדי שהמטופל ישתנה, האנליטיקאי חייב לשנות את אופן התנהלותו בשדה הבין-אישי, לעיתים קרובות ברמת הרגש והגישה ולא רק בהתנהגות.
- יש חשיבות להסכים להרגיש אי נוחות: האנליטיקאי צריך להיות מוכן לחוות אי נוחות כדי להיכנס לשדה האנליטי בדרכים שאינן מוכרות ונוחות, דבר החיוני לקידום פעולה משנה.
בסופו של דבר, 'פעולה משנה' מתרחשת כאשר האנליטיקאי מצליח להיכנס לשדה היחסים עם המטופל באופן שונה ממה שהמטופל מצפה לו באופן לא מודע ומנסה ליצור, דבר שפותח ערוץ חדש למטופל להתנהל בצורה פחות מוכרת ויותר ספונטנית. חוויה חדשה זו יכולה להוביל להפנמה של דפוסי יחסים חדשים ומשנים.
>>>>>
עד כאן. לסיכום:
'הפעלות מצמיחה' היא מושג בפסיכואנליזה המתייחס לאופנים שבהם השתתפות לא מודעת של מטופל ומטפל מעצבת באופן יצירתי אפשרויות ושינויים בעתיד, ולא רק משחזרת דפוסים מהעבר. בניגוד להפעלות (enactments) שחוזרות על העבר ומטרתו העיקרית של הטיפול היא פתירתן, הפעלות מצמיחות מכוונות מהעבר, אך גם מהוות חזרה מצמיחה לקראת שינוי עתידי מ"גורל" ל"ייעוד". היא מאפשרות למטופל ולמטפל להיכנס לעולמות הפנימיים זה של זה ולגלות את עצמם כמשתתפים פעילים בחיי הנפש של האחר.
התפקיד המגדל של ההפעלה הוא חלק בלתי נמנע מהדיאלוג הדרמטי בטיפול. שון (2019) מציינת כי אטלס וארון רואים בהפעלות לא רק משהו שיש 'לצאת ממנו', אלא דווקא כמשהו שיש 'להיכנס אליו', כהתערבות המתייחסת לפוטנציאל העתידי של המטופל, שיכול להתפתח רק בשדה דיאדי מזין.
>>>>>
Aron, L., & Atlas, G. (2019a). Dramatic Dialogue: Dreaming & Drama in Contemporary Clinical Practice [Article]. Psychoanalytic Perspectives, 16(3), 249–271. https://doi.org/10.1080/1551806X.2019.1653660
Aron, L., & Atlas, G. (2019b). Dramatic Dialogue: Dreaming & Drama in Contemporary Clinical Practice [Article]. Psychoanalytic Perspectives, 16(3), 249–271. https://doi.org/10.1080/1551806X.2019.1653660
Hirsch, I. (2021). Mutative Action: From Insight to Productive Use of Uncomfortable Countertransference Experience [Article]. Psychoanalytic Dialogues, 31(6), 674–683. https://doi.org/10.1080/10481885.2021.1976186
Schafer, R. (1959). Generative Empathy in the Treatment Situation [Article]. The Psychoanalytic Quarterly, 28(3), 342–373. https://doi.org/10.1080/21674086.1959.11926141
Schoen, S. (2019). The Need to Get In, Not Out, of Generative Enactments: A Relational Argument for Frequency [Article]. Psychoanalytic Perspectives, 16(3), 287–299. https://doi.org/10.1080/1551806X.2019.1653662
