8. פירוש

8. פירוש

נדבר היום על המושג 'פירוש'. במפגש שעבר דיברנו על 'מודע', במפגש שלפניו על המושג 'לא-מודע', והיום הגיע הזמן שנדבר על החוליה המקשרת: הפירוש. זאת ה-פעולה בהא הידיעה של המטפל האנליטי. בספר החגיגי – בו פרויד חוגג את פריצת הפסיכואנליזה "פירוש החלום", כבר מופיעה הטכניקה הזו – הכל כך בסיסית, וכל כך מעוגנת בתפיסת העולם הפסיכואנליטית. הפירוש נובע קודם כל מהטכניקה הנובעת מ'החוק הבסיסי' (פגישה 5) – אני מזכיר: 'אמור כל מה שעולה על דעתך'. כאשר המטופל, נשמע לחוק, מסתכל לתוך נפשו או תודעתו, פנימה – פעולה הנקראת בלעז אינטרוספקציה –  והוא מדבר את עולמו הפנימי – נערם חומר. דרושה פה פעולה מסוימת עם הדברים הנאמרים. לפעולה הזו שהמטפל עושה קוראים 'פירוש'.

פונטליס (Laplanche & Pontalis, 1988)מחלק את פעולת הפירוש לשתיים: 1. פעולה שנובעת מחקירת נפשו של המטופל, ומציפה החוצה את המובנים החבויים. דפוסים שחבויים בין המילים וגם בפעולות של המטופל.

המטופל מדבר מדבר ומתנהג ואני מסתכל ושומע ובאופן אינטואיטיבי אני שואל את עצמי באופן פנימי, למה הוא מתכוון? מה בדברים חוזר על עצמו? איפה הדגש? אני, במילים פשוטות, הולך ומכיר אותו. אני מגבש סוג של דמות פנימית שהיא יותר מובנת לי. אם מישהי תגיד לי, 'קמתי היום מבולבלת' ומישהי אחרת תגיד לי 'קמתי היום מבולבלת' – אותו המשפט. מאוד יתכן שיהיו לי פירושים שונים לעצמי לגבי המשמעות של המשפט הזה אצלה ומשמעותו ביננו. זה הסוג הראשון והבסיסי והאינטואיטיבי של המונח פירוש. הם מציעים גם את ההגדרה הטכנית הגלויה:

2. פירוש הוא הטקסט אשר האנליטיקאי מציע למטופל במטרה לאפשר לו – למטופל – להמשיך לגעת במובן הסמוי.

זה כבר משהו אחר: פה הפירוש הוא כלי מעודד המשך חקירה.

אלו שתי הגדרות שונות ומשלימות. ההגדרה הראשונה מדברת על הפירוש כמחשבה הצומחת ומתפתחת בחדר בראשו של האנליטיקאי. אפילו שהוא שותק וגם אם הוא מדבר, ההבנה הזאת הולכת ומצטברת. ההגדרה השנייה היא טכנית, היא חיצונית וגלויה, היא הדבר הנאמר – ושימו לב: מטרתה איננה סופית, לפי לאפלאנש ופונטליס, אלא מטרתה היא להניע התרחשות פנימית, מתגלגלת, אצל המטופל. המטופל מקבל דרך הפירוש, סיכוי של נגישות או עוד נגישות, ל'מובן החבוי'. (Laplanche & Pontalis, 1988).  

הפירוש – בעצם מוביל אותנו לדבר על 'החבוי' – ההנחה שקיים משהו חבוי, היא הנחה בסיסית בקליניקה הדינמית, ובעיקר בקומה האורתודוקסית של פרויד תלמידיו וממשיכיו.

 אבל, כמובן שהיו למושג הזה, במובן השני של לפלאנש – כטכניקה, עליות ומורדות. ויש הרבה דיונים מעניינים שנגיע אליהם בקומות השלישית אצל וויניקוט וקוהוט, והרביעית של האינטרסובייקטיביים והקונסטרוקטיביסטים.

היום אנסה להישאר, בקומה הראשונה ואני מעז לומר מאוד רווחת – בה הרעיון המכונן הוא  שיש משהו חבוי, ויש בטיפול תהליך של חשיפה. קחו לדוגמא את המטאפורה הארכיאולוגית. יש גבעת חול, ואז מציץ גוש, וחופרים ובעדינות מנקים עם מברשת, ובזהירות ואיטיות מתגלה פסל, וכתובת עתיקה.  מטאפורה, לטראומת ילדות, לדפוס אישיות נסתר, או סוג של משיכה או משאלה אסורה.

בעצם, הפירוש מתחיל מדלת הכניסה של הקליניקה. אפילו מהדפיקה (או אי הדפיקה בדלת,     גם זה לעיתים קורה). המטפל האנליטי פותח את חושיו. חשוב לזכור שהמבנה התאורטי הפסיכואנליטי מבוסס על משאלות אסורות, שנובעות מדחפים, אשר עברו תהליכים מאסיביים של הסתרה, הכחשה, עיבוי, הסמלה והסמלה על הסמלה, והתקה וכולי – ולכן כיום המשאלות הללו, כמעט בכלל, אינן נגישות לאותה התבוננות של המטופל בעצמו – כפי שאמרנו בהתחלה. כשהמטופל לא רואה, אז גם אנחנו לא רואים. חשוב להדגיש את זה. לכן אנחנו תלויים בדיבור שלו. במילים אחרות, העמדה הקלינית המדויקת דווקא מדברת על עיוורון משותף.

>>>>>> 

המטופל בחדר, הוא יושב או שוכב, והוא מביט בעצמו פנימה, ורואה מחשבות, אבל הרבה מכך, הוא גם לא רואה, ולכן  הוא לא במגע עם אותן משאלות. לא במגע אינטלקטואלי – במובן של ידע, ובטח לא במגע רגשי.

כמובן שמדובר במין, ובתוקפנות חריפה, ובחמדנות אסורה, בקנאה ובושה. זה המודחק וזה ברור. הרי אין טעם להתכחש למשהו לגיטימי, או להתנגד למשהו נעים.  אז למה יש לנו, המטפלים, רצון דווקא לחשוף את המוסתר? למה לפרש? למה פיזית להגיד למטופל דבר אשר איננו גלוי לו, ושיכול להכאיב לו או לבייש אותו? ועדיין גם לא נאמר על ידי המטופל? – זה קשור ממש לשיח של מפגש שעבר על המודע.

אלו שאלות גדולות ואפשר לדבר עליהן. אני אנסה היום לדבר על המונח 'פירוש' – ממקום אחר: דווקא ממקום של חוסר האונים וחוסר השלמות של הבנה שלנו כמטפלים. יש שני אנשים בחדר – מי מבניהם יודע יותר? ומי מבניהם יודע פחות? לפעמים נדמה לנו שאנחנו רואים משהו שהמטופל עיוור אליו. נגיד שהוא מדבר במילים מסוימות שאינן הגיוניות כל כך, הוא חוזר על התנהגות אשר הוא בעצמו סימן כשלילית, משהו שהוא אמר לפני שנה, ומשהו שהוא אמר בשבוע שעבר, ושניהם מסבירים לי היום את מה שהוא מספר וכולי וכולי. יש סתירות בדבריו. הוא לא אוהב אנשים שמרניים וביקורתיים, הוא אוהב חופש והומור עצמי, אבל אני רואה שהוא מתנהג אחרת עם ילדיו – בקפדנות נניח. אלו מצבים שאני חושב שאני רואה ויודע משהו יותר ממנו, עליו. לעומת זאת, יש מצבים, שאני לא יודע מה מסתתר מאחורי המילים. איך לא? אני לא יודע מה הפירוש. לא מבין. יש גם לי חוויה של ערפול. מה עושים?

 >>>>>>

לשם ההדגמה אביא פגישה אנליטית של מטפל בשם רוברט ווסקה (Waska, 2011)

'נפגשתי עם קאתי לפגישת ייעוץ ראשונית. היא איבדה את בעלה בתאונת דרכים, חמישה חודשים קודם לכן, רק חודשיים לאחר נישואיהם. הם קנו בית חדש ותכננו להקים משפחה. לאחר מותו, קאתי החלה עבודה חדשה וצללה לתוכה באינטנסיביות. היא אמרה שזה מכיוון שזו "הייתה הזדמנות אמיתית לטפס במעלה הסולם במהירות" וש"היא הייתה חייבת להתחיל להרוויח כסף מהר, כדי לשלם את כל החשבונות שהצטברו, ושכעת היא המפרנסת היחידה". הרושם שלי היה שהיא משתמשת בעבודה וב"סולם" כהגנה מאנית כדי להימנע מתחושות הקריסה של אבל ואובדן עצומים.'

>>>>>> 

הפירוש מתחיל אצל המטפל בפער מסוים שנוצר בין מה שהמטופל אומר לבין סוג של מבנה פנימי של המטפל. זה יכול להיות חוסר נוחות של 'משהו לא מובן' או 'לא הגיוני', או 'לא מתיישב עם תאוריה מסויימת'. בכל מקרה אצל המטפל נוצרת מחשבה חדשה שהיא מעבר למה שהמטופלת אמרה. נמשיך עם רוברט וקאתי:

>>>>> 

'קאתי בילתה את רוב השיחה בסיפור על הקשיים הקונקרטיים שהיא מתמודדת איתם כעת לאחר מות בעלה. היא סיפרה לי על תסכוליה האינסופיים עם עורכי דין, על טקסי האזכרה השונים שנראו כאילו "אינם נגמרים לעולם", ועל תוכניות הנסיעה המסובכות שהייתה צריכה לנהל כדי להשתתף בכול הטקסים. קאתי תיארה את עבודתה החדשה וקיוותה ש"אולי היא תספק מספיק כסף כדי שאוכל למצוא דרך לשלם את כל החשבונות האלה". היא מנתה את כל ההתחייבויות הכספיות שהיו משותפות לשניהם אך שכעת היא האחראית הבלעדית עליהן. היו שיחות מסובכות עם כל בני המשפחה, משני הצדדים, בנוגע לעניינים רבים, כולל עניינים כספיים. היא לא ידעה אם היא רוצה לנסות למכור את ביתם החדש או לשמור אותו.

היא סיפרה את התיאורים והפרטים הללו באינטנסיביות עצבנית, ובתחילה מצאתי את עצמי נסחף לתוכה. שאלתי  מה גובה המשכנתא שלה ואם היא הולכת לקבל מספיק כסף מעיזבון בעלה כדי להיות מסוגלת לשלם אותה מדי חודש. ביקשתי כמה פרטים על פגישותיה עם עורכי הדין. כשהיא התחילה לספר לי על ההזדמנויות החדשות שלה בעבודה, ואיך היא ממוצבת לטפס בסולם במהירות, שמתי לב שאני שואל פרטים על תחומי האחריות היומיומיים שלה בעבודה, בעיקר מתוך סקרנות. זה גרם לי לתהות מדוע אני נמצא כל כך רחוק מהסיפור הטרגי של האישה הזו ומחייה שבורי האבל.'

>>>>> 

שוב: מחשבה חדשה מטרידה את רוברט לאחר שנסחף. הוא מבין משהו על עצמו. הוא קודם כל מבין שהוא נסחף, כלומר שהוא איבד שליטה, התרחק, וגם איבד את המוקד. ואז הוא מבין שיש פה משהו שלא מדברים עליו. נחזור לשיחה. רוברט שואל את עצמו:

>>> 

'למה אני סקרן לגבי מה שהיא עושה בעבודתה החדשה,  בזמן שאישה מסכנה זו הרגע איבדה את בעלה בתאונת דרכים מחרידה? חשדתי שאני עשוי לשמש כחלק מהמסכה ההגנתית שלה,  עושה ביטוי בפעולה (acting out) בשאלותיי הפרשניות ומשתף פעולה עם המערכת ההגנתית שלה – בהתחלה באופן די סביל ולאחר מכן באופן יותר ויותר פעיל.'

>>>> 

עוד התעכבות קלה – היסחפות ועצירתה הם לב ליבה של הפרקטיקה האנליטית גם בצד של המטופלת וגם בצד של המטפל. ההבדל העיקרי הוא שתפקיד המטפל הוא כפול הוא גם אמור להיסחף והוא גם זה שאמור לעצור את הסחיפה. עצירת ההיסחפות היא שילוב של תובנה, הגיון, דיבור ולא ביטוי בפעולה. הפירוש הוא סוג של שימוש בבלם.

>>> 

רוברט: 'בניסיון לכונן מחדש קשר אנליטי, אמרתי: "אני שם לב שהדבר האחד שחסר בשיחה שלנו הוא בעלך. אולי זה כואב לספר לי איך את מסתדרת בלעדיו. את בטח מתגעגעת אליו". קאתי הביטה בי במבט חודר ואמרה: "אני לא יכולה לדבר עליו! זה הדבר האחד שאני לא רוצה לדבר עליו!" היא החלה להתייפח. "אני כל כך בודדה בלעדיו. אני לא יודעת מה לעשות. אני עובדת כל היום ושומרת על עצמי עסוקה, אבל אז אני חוזרת הביתה, והבית כל כך שקט ובודד. אני צריכה לאכול ארוחת ערב לבד. אני צריכה לטייל עם הכלב לבד. אני צריכה לצפות בטלוויזיה לבד. אני צריכה ללכת לישון לבד. אני מתגעגעת לדבר איתו, פשוט לדבר! אני כל כך מתגעגעת אליו!"

נתתי פרשנות מדויקת לרמת החרדה והאבל הליבתיים שלה, במקום להיסחף לתוך ההגנות המאניות שלה כנגד האובדן הנורא הזה. כעת, חזרנו למסלול, ועבדנו יחד במשימה העצובה והקשה הזו.

עד כאן רוברט וואסקה (Waska, 2011)

>>>>>>>>>> 

אני רוצה לעבור למאמר וותיק משנת 1934. מאמר שיש לו עד היום הדים: שמו – 'טבעו של הטיפול הפסיכואנליטי' של ג'יימס סטרצ'י 1934 (Strachey, 1934)

'מהו, אם כן, פירוש? ואיך זה עובד?  לפירוש יש, יש להודות, רבות מהתכונות של מטה קסמים. ככה זה כמובן, מורגש על ידי מטופלים רבים. חלקם מבלים שעות  במתן פירושים נכונים משלהם – באופן גאוני לרוב, ומאיר עיניים. אחרים, לעומת זאת שואבים סיפוק ליבידינלי ישיר מקבלת פירושים, ואף עלולים לפתח משהו מקביל להתמכרות לסמים ביחס לזה.  … אני מאמין שזה יהיה נכון באופן כללי לומר שאנליטיקאים רואים בפירושים, כמשהו עוצמתי ביותר בין אם לטוב או לרע. אני מדבר עכשיו על הרגשות שלנו לגבי פירושים להבדיל מהאמונות המנומקות שלנו. וייתכן שיש הרבה סיבות לחשוב שהרגשות שלנו בנושא (פירושים, ק) נוטות לעוות את האמונות שלנו… לפיכך, נאמר לנו שאם נפרש מוקדם מדי, או באופן פזיז מדי, אנו מסתכנים באובדן מטופל; ושאם לא נפרש בצורה מהירה ומעמיקה אנו (שוב, ק) מסתכנים באובדן מטופל; שהפירוש עלול להוליד התפרצויות חרדה בלתי נסבלות ובלתי ניתנות לניהול בגלל ה'שחרור' שלהן; מצד שני שפירוש זו הדרך היחידה לאפשר למטופל להתמודד עם התפרצות בלתי ניתנת לניהול של חרדה על ידי 'פתרונן'; שפירוש חייב להתייחס תמיד לחומר, ובדיוק ברגע נקודת הגיחה שלו לתודעה; מצד שני, שהפירושים השימושיים ביותר הם ממש עמוקים; 'היזהר עם הפרשנויות שלך!' אומר קול אחד; קול אחר אומר: 'אם יש ספק, תפרש!'.

אף על פי כן, למרות שברור שיש מידה רבה של בלבול בכל זה, אני לא חושב שהשקפות אלה בהכרח אינן מתיישבות (האחת עם השנייה, ק) ….אני אמשיך בלי יותר מדי להגדיר בצורה ברורה   סוג מסוים של פרשנות, שהיא נראית לי הכלי האולטימטיבי של טיפול פסיכואנליטי אקרא לה 'פרשנות מוטטיבית'. (Strachey, 1934)

>>>>> 

קופל: פרשנות מוטטיבית – בעברית היא פרשנות שמייצרת שינוי מבני. מהמילה מוטציה – שינוי. יש פרשנויות שאולי מייצרות תחושות של קירבה (למשל הפרשנות של רוברט את היותה של קאתי באבל), או תחושה של הבנה. אבל יש פירושים שסטרצ'י עכשיו מגדיר אותם ככלי האולטימטבי – החשוב ביותר – והן פירושים מוטטיביים.

סטאר'צי: 'קודם כל אתן מתווה כללי של פירוש מוטטיבי. במטרה לתת הסבר בהיר אקח כדוגמה את הפרשנות של דחף עוין. מתוקף מעמדו (וכוחו המוגבל בהחלט) כסופר אגו חיצוני, האנליטיקאי נותן רשות לכמות קטנה מסוימת של האיד של המטופל (במקרה שלנו, בצורה של דחף תוקפני) להפוך למודע. מכיוון שהאנליטיקאי הוא גם, מטבע הדברים, האובייקט של המטופל, כמות הדחפים (התוקפניים) הללו המשתחררת כעת לתודעה תהפוך במודע מופנית ביחס לאנליטיקאי. זו הנקודה הקריטית. אם הכל ילך כשורה, האגו של המטופל יהפוך מודע לפער בין האופי התוקפני של רגשותיו לבין הטבע האמיתי של האנליטיקאי, שאינו מתנהג כמו האובייקטים הארכאיים (אמא, אבא, אח ק) ה'טובים' או ה'רעים' של המטופל.

המטופל, כלומר, יהפוך מודע להבחנה בין אובייקט שהוא פנטזיה ארכאית (פנטזיות ילדות, ק) שלו לבין האובייקט החיצוני (מי שיושב כרגע מולו, ק) האמיתי. ברגע זה, הפרשנות הפכה למוטטיבית, שכן היא יצרה פריצה במעגל הקסמים הנוירוטי.'

 >>>>>>

ק: יש כאן הגדרה של סטראצ'י לסבל נוירוטי. האדם הנוירוטי שבוי בתוך פנטזיה לא מציאותית של תסכול, חרדה, דכאון וכולי. הפירוש, לפי סטראצ'י – משנה את התפיסה של המטופל את המציאות ואת עצמו בתוך המציאות. נמשיך עם המאמר:

+++

   'עבור המטופל, לאחר שהפך מודע לחוסר התוקפנות ביחס לאובייקט החיצוני האמיתי (המטפל, ק), יוכל להפחית את התוקפנות שלו; האובייקט החדש שהוא יציג יהיה פחות אגרסיבי, וכתוצאה מכך גם האגרסיביות של הסופר-אגו שלו תפחת' (אגרסיביות של הסופר-אגו – היא במילים אחרות המטופלים המופנמים, המתלבטים, אלו שמתביישים, ומרגישים אשמה ביחס להתנהגויות שלהם בעולם, ק).

סטרצ'י: 'כתולדה נוספת לאירועים אלו, (של שחרור אנרגטי ושינוי אישיות, ק) ובמקביל איתם, המטופל יקבל גישה (נוספת) לחומר ראשוני (חומר מהימים המוקדמים של הילדות, ק), החומר (זיכרונות מודחקים, פנטזיות, טראומות, ק) אשר נחווה מחדש על ידו (כרגע) ביחסו למטפל.' (Strachey, 1934)

>>>>>> 

ק: סטרא'צי מאריך מאוד במאמר – מעבר להיקף הפגישה שלנו אבל אני בכל זאת רוצה לסכם ארבע עצות שהוא נותן ביחס לאופן בו אנחנו יכולים להפיק 'פרשנות ממירה' – מוטטבית:

1. הפרשנות צריכה להיות מאוד קטנה. לא כדאי לשחרר יותר מידי דחפים למודעות.

סטראצ'י: 'זוהי, לדעתי, עובדה קלינית מקובלת שהשינויים במטופל בפסיכואנליזה, נראים כמעט תמיד כמאוד הדרגתיים  : אנחנו (דווקא) נוטים לחשוד בשינויים פתאומיים וגדולים (מידי) כאינדיקציה לכך שמדובר בתהליכים סוגסטיביים (כלומר שינוי חיצוני שנוצר כדי לרצות את המטפל, או חיקוי של המטפל ללא שינוי פנימי ואמיתי, ק) . האופי ההדרגתי של השינויים שנגרמו בפסיכואנליזה יוסבר, כפי שאני מציע, במידה ושינויים אלה הם הצטברות של מספר עצום של צעדים קטנים, שכל אחד מהם הוא פירוש מוטטיבי. והקטנות הזאת של כל צעד נובעת מעצם טבעם של היחסים הפסיכואנליטיים (אם אתן זוכרות, דברנו על הפסיכואנליזה כהרפייה, שחרור, חוסר שיפוט, סמי-היפנוזה, והרהור, ק). שכן כל פירוש כרוך בשחרור של כמות מסוימת של אנרגיית id, וכפי שנראה בעוד רגע, אם הכמות המשתחררת גדולה מדי, שיווי המשקל הבלתי יציב ביותר המאפשר לאנליטיקאי לתפקד כסופר-אגו חלופי (כמו גלגל, ספייר במכונית, ק) של המטופל משתבש. כל הסיטואציה האנליטית תהיה אפוא בסכנה, מכיוון שרק בזכות פעולתו של האנליטיקאי כסופר-אגו חלופי, השחרורים הקטנים האלו של אנרגיית איד יכולים להתרחש בכלל.'

>>>> 

על מה סטראצ'י מדבר? הוא מדבר על מה שאנחנו קוראים לו הקשבה לא שיפוטית ולא דוחפת לפעולה. העמדה הטיפולית הפסיכואנליטית 'מתלבשת' על השיפוטיות של המטופל את עצמו וגם את האחרים, ודרך הקשבה שאיננה שיפוטית, מאפשרת חשיפה של דחפים חדשים, במידה הולכת וגדלה של המטופל. מדובר בתרפיה של שחרור. במילים אחרות, המטפל מייצג אומנם הורה בוגר – אבל פחות שיפוטי. וכל זה צריך לבוא לאט לאט, כך ממליץ סטראצ'י ובמנות קטנות.

2. אלמנט שני שסטראצי מצביע עליו הוא המיקום של המטפל בין דמיון למציאות.

סטראצי: 'השלב השני של פרשנות מלאה, אפוא, מהווה חלק מכריע בתחושת המציאות של המטופל: שכן התוצאה המוצלחת של שלב זה תלויה ביכולתו של המטופל, ברגע הקריטי של הופעתם למודעות של כמות הדחפים המשוחררת, להבחין בין אובייקט הפנטזיה שלו, לבין האנליטיקאי האמיתי. (הכוונה, מצד אחד להשליך על המטפל, אבל במקביל להצליח לראות שהמטפל האמיתי שונה מהאובייקט, ק) הבעיה כאן קשורה קשר הדוק לבעיה שכבר דיברתי עליה, כלומר לבעייתיות הקיצונית של מעמדו של האנליטיקאי כסופר-אגו מסייע. היחסים הטיפוליים עלולים כל הזמן להידרדר למצב 'אמיתי'…

>>>>>>>>>>>> 

זה משפט חשוב מאוד. זה משפט טכני ופרקטי. התפקיד של המטפל גם הוא דו שיכבתי ובו-זמני: גם לקבל את הטענות של המטופל ביחס לטיפול ולמטפל, גם את הדחפים שלו, גם את התפיסה שלו ביחס לשאלה מהו בכלל טיפול?, ומצד שני לקחת בחשבון שזו חוויה, ותבנית, ואנרגיה שמקורה בעבר   של המטופל והמבנה הנפשי שלו. בו זמנית – גם וגם. אם נחזור לדוגמא הקלינית. קאתי בו זמנית שקועה בחובות, ומצליחה בעבודה, ורוצה לפתור סוגיות במציאות וגם מתחמקת מהחוויה של האבל וההרגשה שהיא לבד.

>>>> 

סטראצ'י ממשיך ומסביר את מה שאמרתי כרגע:' המשמעות היא שהמטופל נמצא כל הזמן על סף הפיכת האובייקט החיצוני האמיתי (האנליטיקאי) לזה הארכאי; כלומר, הוא על סף השלכת הדימויים המופנמים הפרימיטיביים שלו על המטפל. במידה והמטופל עושה זאת בפועל, האנליטיקאי הופך להיות כמו 'כל אחד אחר' שהוא (המטופל) פוגש בחיים האמיתיים – אובייקט פנטזיה. אז, האנליטיקאי מפסיק להחזיק ביתרונות המיוחדים הנגזרים מהמצב האנליטי (כוח הקסם הטיפולי יורד, ק); הוא ייתפס כמו כל אובייקט פנטזיה אחר, ולא יוכל עוד לתפקד בדרכים המשונות החיוניות לביצוע פרשנות מוטטיבית. …… וזו הסיבה הבסיסית לכך שהאנליטיקאי חייב להימנע מכל התנהגות מציאותית שעלולה לאשר את השקפתו של המטופל עליו כאובייקט פנטזיה 'רע' או 'טוב'. זה אולי ברור יותר לגבי האובייקט ה'רע'. אם, למשל, האנליטיקאי היה מראה שהוא באמת מזועזע או באמת מפוחד מאחד מדחפי האיד של המטופל, המטופל היה מתייחס אליו מיד מבחינה זו כאל אובייקט מסוכן והיה מפנים אותו כ'סופר-אגו' הארכאי החמור שלו. לאחר מכן  תהיה ירידה בכוחו של האנליטיקאי לתפקד כסופר-אגו מסייע ולאפשר לאגו של המטופל להוסיף להיות מודע לדחפי האיד.'

>>> 

במילים קצת יותר יומיומיות: משהו בניטראליות של המטפל נותן לו מעמד ייחודי וקסום. הוא לא כמו כולם – ויש לזכור שאנשים שמגיעים לקליניקה הם אנשים שסובלים, שיש להם חוויות שליליות עם אחרים. ובעיקר, פה הנקודה הסטרוקטוראלית של סטארצ'י – הם בתוך השיח הפנימי של  עצמם, מבקרים את הדחפים שלהם, מבוהלים מהם, ונרתעים מעצמם. הכל בשיח הפנימי: ובמילים אחרות בסופר אגו: זה הנושא של המפגש האחרון בסידרה הזאת. ה'סופר אגו' הוא סוג של הפנמה שהופכת לשיח פנימי ולקונפליקט. המטפל יכול לשנות את השיח הפנימי הזה. נמשיך לנקודה הבאה:

>>> 

3. מיידיות. הפרשנות הממירה היא קטנה, זה נכון, אבל חשוב שתהיה ממש ברגע שדחף מהאיד פוגש את המטפל. המטפל יכול באופן מידי להיות מסוגל להצביע על דחף (תוקפני למשל במקרה זה של המאמר הזה) שהושלך עליו.

סטראצ'י: 'מיידיות' של פרשנויות מוטטיביות

   מלכתחילה יש נקודה שכבר נגענו בה, ביחס להיעדר ההשפעה שלעיתים מגיע לאחר מתן פרשנות. ניתן ליישם פרשנות מוטטיבית רק על דחף של האיד של המטופל שנמצא כרגע במצב של קתקסיס. (אסביר: פירוש יעיל מוטטיבי, יכול להיות רק כאשר המטופל מצמיד למטפל דחף. לדוגמא, המטופל חושד, מזלזל, כועס, מתאכזב, וכולי וכולי… ממש ברגע זה, ק) זה נראה מובן מאליו; שכן השינויים הדינמיים בנפשו של המטופל, המשתמעים מפירוש מוטטיבי יכולים להתבצע רק על ידי פעולת המטען של אנרגיה שמקורה במטופל עצמו: תפקידו של האנליטיקאי הוא אך ורק להבטיח שהאנרגיה תזרום לאורך ערוץ אחד במקום בערוץ אחר. (אסביר: תפקיד המטפל לקחת את האירוע הקטן – אני מזכיר, ולדאוג שהוא יעבור עיבוד ושיחה ולא יעבור פורקן ללא התייחסות ודיבור, ק). סטראצ'י ממשיך: וזה מוביל למספר מסקנות מעשיות. כל פרשנות מוטטיבית חייבת להיות 'מיידית' מבחינה רגשית; המטופל חייב לחוות את זה כמשהו ממשי (אמיתי, ק).  

עוד אומר סטרא'צי:  בכל רגע נתון (בפגישה, ק), יש דחף איד מסוים (מין, תוקפנות, מוות) שנמצא בפעילות; זהו הדחף הרגיש לפרשנות מוטטיבית באותו זמן, ולא אחר. זה, ללא ספק, לא אפשרי ולא רצוי לתת פירושים מוטטיביים כל הזמן; אבל, כפי שציינה מלאני קליין, זו תכונה יקרת ערך אנליטיקאי: להיות מסוגל בכל רגע לבחור את נקודת הדחף – (הנקודה בשיחה שהיא המוקד לדחף של המטופל, ק).

4. דייקנות.

  פרשנות מוטטיבית חייבת להיות 'ספציפית': כלומר מפורטת וקונקרטית. זה, בפועל, (כמובן) עניין של מידתיות. כאשר האנליטיקאי מתחיל פירוש על נושא נתון, הפירושים שלו לפעמים מעורפלים וכלליים בהתחלה; אבל בסופו של דבר יהיה צורך לברר ולפרש את כל הפרטים של מערכת הפנטזיה של המטופל. אני חושב שייתכן שחלק מהעיכובים אשר מייאשים את המטפלים האנליטיים, נובעים מהתנגדות האיד של המטופל. נראה (לי ש)כאילו עמימות בפרשנות נותנת (דווקא) לכוחות ההגנה של האגו של המטופל את ההזדמנות, לבלבל את ניסיונו של האנליטיקאי לשדל דחף איד להיכנס לתודעה. אפקט מקהה דומה יכול להיווצר על ידי צורות מסוימות של הרגעה, כמו ההצמדה לפרשנות של הקבלה אתנולוגית (כולם ככה, זה טבעי, ככה זה במשפחה שלנו, מה? לא כולם כמוני?, ק) או של הסבר תיאורטי: הליך שעשוי להפוך ברגע האחרון פרשנות מוטטיבית לפרשנות לא-מוטטיבית.  

++++++++

סטרא'צי טוען כאן, שפרשנות מוטטיבית, של הבאה למודע רגע בטיפול אשר בו המטופל השליך עלינו דחף קדום, חומר אשר בדיוק צריך להיות מוקד הפירוש – איננו פשוט. ההגנות הן מתוחכמות ומנסות להפוך את השיחה לתיאורטית, או אתנולוגיות. אבל למעשה הפירוש של המטפל כדאי שיהיה ספציפי. כמובן לא תמיד ולא כל הזמן – אלא במנות קטנות ובתזמון של כאן ועכשיו. המטפל המוטטיבי של סטראצ'י נדמה לי שואל את עצמו כל הזמן 'מה הוא עושה לי עכשיו?'

>>>>>>>>>>> 

לסיכום. פירוש הוא הכלי המרכזי של הטיפול. כי הוא הביטוי החיצוני לפירוש הפנימי של המטפל – והוא הכלי המעשי להביא לשינוי. אין רגע שאין בו פירוש גם אם הדברים לא נאמרים. הפירוש נמצא בדברים שלא נאמרים ולא ידועים למטופל וגם למטפל. המטפל מזהה את הפירוש ממש במקום שבו הוא חש אי נוחות מסויימת. (Riesenberg-Malcolm, 1995), אני מפנה כאן למאמר של רות רייזנברג. המטרה הטיפולית הכללית והספציפית היא להוות גורם משמעותי ומשנה בשיח הפנימי של המטופל: לשנות את הביקורת העצמית שלו או את הביקורת שלו ביחס לאנשים אחרים או הביקורת שלו בנוגע ליחסים בינאישיים – הכל שוכן בסופר אגו- אגו. וזה המבוא לשתי הפגישות האחרונות. הפירוש הוא מיידי, ספציפי, אישי, מספיק קטן ולא מציף, ושיש לו אחיזה באמת במציאות.

>>>>>>>>>> 

Laplanche, Jean., & Pontalis, J.-B. (1988). The language of psycho-analysis (J.-B. Pontalis, Ed.) [Book]. Polestar Wheatons .

Riesenberg-Malcolm, R. (1995). The Three ‘W’s: What, Where And When: The Rationale Of Interpretation [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 76(3), 447–456.

Strachey, J. (1934). The Nature of the Therapeutic Action of Psycho-Analysis [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 15, 127–159.