3. היסטריה – בין שעה לשעה

3. הרצף ההיסטרי

פוסט אנונימי בקבוצה שבה מתייעצים מטופלים עם מטפלים:

"היי, התקפים ליליים של שיגעון (בהיעדר מילה אחרת, ממש שיגעון.) כעס, פגיעה עצמית, לופים מחשבתיים של שנאה עצמית עזה ובעיקר הרגשה נוראית נוראית של מועקה, חור בבטן, אימה מטלטלת ולבד נוראי. משהו שאי אפשר להסביר במילים. זה לא עובר כמו התקף חרדה, אלא ממש סיוט. זורק למקום של ילדה קטנה. מתחילה לקרוא לאמא שלי בקול רם תוך כדי בכי שלא מפסיק. אין ממש זיכרון קונקרטי, רק תחושה שאני לבד במיטה ומשותקת ומנסה לקרוא לאמא שלי ואין לי קול ונחנקת. אבל לא יותר מזה. הדבר הנוראי הוא שברגעים שזה קורה אני ממש נהיית ילדה היסטרית ולא יכולה לעצור את עצמי מלהציף את המטפל, שמצדו נותר חסר אונים וכל תגובה שלו רק מחריפה את המצב כי אני חייבת מישהו שיציל אותי כאן ועכשיו וזה לא קורה, הוא לא יכול לעצור את הכל ולהתקשר אלי ואני מבינה את זה אבל באותו הרגע זה נחווה כנטישה איומה והלופ הולך וגדל וזה הופך לחוויה סיוטית עוד יותר. מה זה, פלאשבק? איך מתמודדים לבד עם החוויה האיומה הזאת בלי להפריע לו (לקרוא להורה שיבוא…), כשההרגשה היא של אימה מטורפת שאי אפשר להכיל אותה בשום צורה…"

אני רוצה להתחיל מהמילה פרדיגמה – פרדיגמה היא שיטת חשיבה, 'פרדיגמה' היא מטרייה של תיאוריות. מעין תפיסת עולם. אני חושב שהפסיכואנליזה הולידה מספר – פרדיגמות חשובות. הפרדיגמה הראשונה היא של פרויד והיא פרדיגמת הרצף, השנייה היא שוב של פרויד פרדיגמת השלבים, הפרדיגמה השלישית היא של מלאני קליין והיא מדברת על העמדות, והפרדיגמה הרביעית של סאליבן היא עמדה תאורטית של אינטרפרסונליות והדדיות. אני מאמין שהפרדיגמות יעלו אחת אחת בזמנה. היום נשתמש בפרדיגמה הראשונה, של פרויד בפרדיגמת הרצפים.

פרויד שירטט מספר רצפים: רצף האבולוציה האנושית – מהאדם הקדמון ועד האדם המודרני בן ימנו אנו. אולי אנחנו כבר ממשיכים את הרצף הזה והאנשים מהשנים הראשונות של המאה הקודמת 1900 כבר בנויים קצת אחרת. אבל עדיין זהו רצף ולא מעבר מהותני, אין קפיצות, ולכן אנחנו דומים במידה מסויימת אחד לשני אחורה עד לאדם הקדמון. זו פרדיגמה והיא בלתי ניתנת להוכחה – אלא היא מבנה של חשיבה. עוד דוגמא: קיים רצף מלידה – תינוקות, ילדות ובגרות. המטופלת שנדבר עליה היום  איננה התינוקת שנולדה היום כשהיא אישה בוגרת. רצף הזמן- רצף מורכב של עבר הווה עתיד המתקיימים בו זמנית, ורצף בריאות וחולי נפשי. היום נדבר על הרצף הזה: הרצף בין בריאות נפשית לחולי נפשי. עקרון הרצף פה בין בריאות וחולי הוא עמדה בה פרויד בעצם מאתגר חשיבה רפואית – מדעית במונחים של אבחנות רפואיות.

רצף הבריאות-חולי ממקם אותנו באיזשהו מקום ביניים, אנחנו חולים בכל מחלה ואבחנה במידה מסוימת, ואנחנו גם נעים מידי פעם על הרצף הזה. יש לנו קצת דיכאון, וקצת חרדה, והן משתנות כל הזמן וגם במישורים שונים אנחנו יותר בחרדה מאשר מישורי חיים אחרים.

אני חייב לציין שיש הרבה הגדרות למונח 'היסטריה' – אחת המומחיות הגדולות בעולם היא פסיכולוגית ישראלית: דר' ניצה ירום. ניצה (Yarom, 2005) כתבה ספר חשוב על ההיסטריה. שוחחתי איתה והיא אמרה לי שהגדרת ההיסטריה חייבת לכלול מימד מיני. אני מצטט את ניצה: " מנקודת מבט המטריקס של ההיסטריה – כאב, מחלה, נכות חייבים להיות קשורים לציר המיניות והמיגדר. אחרת למה זה היסטרי? ע"פ המטריצה , מצוקות ביחסים או ביחסים המופנמים בין המינים מאיימות ופורצות דרך הגוף. גוף-נפש בלי הממד הזה איננו עניין היסטרי. אם אתה מתייחס לספרי, כדאי להיות יותר נאמן למטריצה וציריה. בהצלחה."

אז, אני מניח את זה כאן. אני לא רוצה לדבר בשם ניצה – אבל אני חושב שאני מבין על מה היא מדברת ויהיה יותר נוח ונכון לשוחח על המין כשנדבר על הלא מודע בפגישה 6 ועל הליבידו בפגישה 14. כרגע אני מניח את המיניות רגע בצד. ובטח שם בצד את המיניות הממוגדרת גברים נשים. ובטח שם בצד מיניות טראנס, הומוסקסואלית א-בינרית – כל אלה יכולים לצבוע את ההיסטריה כמונח מאוד צר. אני רוצה לדבר על היסטריות יומיומיות, בקליניקה.

בפגישה היום נדבר על הרצף ההיסטרי. המקום שבו בקליניקה אני מרגיש שכל הדברים מתפרקים, המקום שבו הנפש והגוף מתאחדים בכאב אחד. ה'לא מתפקד' משתלט על חיי הנפש. החשיבה מצטמצמת בפחד כל כך גדול – שאת מנסה לנשום כי זו המשימה היחידה החשובה כעת, ואיך לך רעיון איך זה קרה, מתי זה התחיל, ואיך מבטלים את זה. זה במופע הגדול, במופעים יותר קטנים זה מגיע כאשר אין לנו מחשבות, אין לנו מושג, ויהיה מה שיהיה – אני קורא לזה חשיבה ביולוגית. זו לא חשיבה פסיכולוגית ובטח לא חשיבה דיאלוגית – זו חשיבה ביולוגית.

בקליניקה שלנו היום יש רגעים שבהם ההיסטריה נוכחת: אני מדבר על כאב פיזי של מטופלת, על מחלה – גם על מחלה של מישהו מאוד אהוב, על נכות, אני מדבר על הפרעת קשב חמורה מאוד – מקומות שגם לנו וגם למטופל אין כח קוגניטיבי ורגשי, לתת להם משמעות, לסגור את החוויה בגדר השיחה, ואנחנו מנסים לשרוד אותם, מבלי יכולת לתת מילים ולקוות שמילה או מחשבה חדשה תביא להקלה כלשהי, קטנה ככל שתהיה. מבחינה אבחונית – מצבים שבהם אני שואל את עצמי אם היה בתמונה רופא? או שכדאי שיהיה רופא – אז אנחנו באזור משותף גופ-נפש וזו היסטריה. ואני גם מוסיף פציעות מרובות, פגיעה עצמית, פירסינג, קעקועים, טיפולים וולונטריים כואבים, חניקה עצמית, או מינית. ואני גם חושב על מצבי אלימות בינאישית, כשאנשים עוברים מדיבור לאלימות ומרגישים הקלה ועונג.

>>>>>>

בואו נקרא שוב את הפוסט ואחרי זה נעבור להגדרה: ' היי, התקפים ליליים של שיגעון (בהיעדר מילה אחרת, ממש שיגעון.) כעס, פגיעה עצמית, לופים מחשבתיים של שנאה עצמית עזה ובעיקר הרגשה נוראית נוראית של מועקה, חור בבטן, אימה מטלטלת ולבד נוראי. משהו שאי אפשר להסביר במילים.

(הכותבת האנונימית כבר פה מתארת את האזור הכואב כאזור נפשי-גופני, קא)

זה לא עובר כמו התקף חרדה, אלא ממש סיוט. זורק למקום של ילדה קטנה. מתחילה לקרוא לאמא שלי בקול רם תוך כדי בכי שלא מפסיק. אין ממש זיכרון קונקרטי, רק תחושה שאני לבד במיטה ומשותקת ומנסה לקרוא לאמא שלי ואין לי קול ונחנקת. אבל לא יותר מזה.

(יש פה מימד של קריאה חנוקה לעזרה שלא מגיעה לידי ביטוי. ויש פה את המימד הילדותי. כולם בהגדרה של ההסטריה, קא)

הדבר הנוראי הוא שברגעים שזה קורה אני ממש נהיית ילדה היסטרית ולא יכולה לעצור את עצמי מלהציף את המטפל, שמצדו נותר חסר אונים וכל תגובה שלו רק מחריפה את המצב כי אני חייבת מישהו שיציל אותי כאן ועכשיו וזה לא קורה, הוא לא יכול לעצור את הכל ולהתקשר אלי ואני מבינה את זה אבל באותו הרגע זה נחווה כנטישה איומה והלופ הולך וגדל וזה הופך לחוויה סיוטית עוד יותר. מה זה, פלאשבק? איך מתמודדים לבד עם החוויה האיומה הזאת בלי להפריע לו (לקרוא להורה שיבוא…), כשההרגשה היא של אימה מטורפת שאי אפשר להכיל אותה בשום צורה…'

(מימד ההצלה בטיפול חשוב מאוד להבנת הקשר עם מופל היסטרי. קא)

אלו שלושת המימדים שהייתי רוצה לפתח היום בקשר לכל מיני מטופלים בקליניקות. מבלי לתת אבחנה אבל כן עם יכולת להגיד שיש פה רצף של היסטריה ומצבים עם גוון היסטרי: 1. יש פה משהו פיזי, 2. קריאה להרגעה ועזרה שלא פשוט לקבל אותה או להיענות לה, 3. אקט של בקשה להצלה על ידי המטפל עצמו. שלושת המרכיבים הללו מאתגרים אותנו כמי שלמדו טיפול ופסיכולוגיה: לא נוח לנו עם החולי הגופני כי אנחנו לא מבינים בזה, אנחנו מתקשים לשמוע קריאות לא מילוליות חנוקות, ואנחנו לא בעלי כוחות במציאות באמת להציל את המטופל שוקע.

נעבור לאותם עניינים לפי הגדרה במילון פסיכואנליטי (Mijolla, 2005)

הגדרת המילון:

" היסטריה מתייחסת הן לסוג אישיות והן למקבץ של תצורות סימפטומים פסיכו-נוירוטיים.

…זיהוי ההיסטריה כישות מובחנת מתוארך לשנת 1870, כאשר ז'אן מרטין שארקו, רופא בית החולים לחולי הנפש הגדול ביותר בצרפת, לה סאלפטייר, הפריד היסטריה מחולי נפש אחרים למטרות מחקר וחקירה. בתור מושג היסטריה רכשה מספר משמעויות:

1. היסטריה המרה הייתה התקף עוויתי המאופיין בשיתוק, התכווצויות שרירים ועיוותים גופניים, הפרעות ראייה, כולל הזיות, כאבים והרדמה פתאומית, וכולי.
2. כפסיכונוירוזה, שנחקרה על ידי הפסיכואנליזה, היא התבטאה בסימפטומים שונים והיפוך רגש. למשל, דורה המטופלת של זיגמונד פרויד חוותה ריגוש מיני לא כתשוקה אלא כגועל נפש, התקה היסטרית של קונפליקט המושרש באברי המין. (בסוגריים, רואים את זה בקליניקה שלנו? בוודאי אצל מטופלים המדווחים שמין מקבל אצלם ביטויים שליליים של חרדה, גועל, ואפטיות, ק)
3. המונח "היסטרי" גם מסייג, באופן משפיל, סוג מסוים של אישיות מרוחקת שבה נעשה שימוש בולט בדרמטיזציה, התלהבות רגשית, שפה צבעונית ומוגזמת, אירוטיזציה מתמשכת ופיתוי.
4. לבסוף, בשפה היומיומית, היסטריה היא העניין של "התפרצות רגשית" ו"עשיית סצנה".

(Mijolla, 2005)

>>>>>>

נגיד משהו על כל אחד מארבעת ההגדרות של המילון של שפר אצל מיג'וולה:

1. שיתוקים, כאבים, תאונות, אברים רדומים, לחץ בחזה. כאשר החשיבה נהיית ביולוגית ולא פסיכולוגית.

אקרא תיאור מקרה של לומברדי משנת 2008 בירחון המרכזי international journal of psychoanalysis

המטפל פה מציע התערבות יפה ומעניינת שמחזירה את החוויה ההיסטרית לתחום הפסיכולוגי:

מריה, צעירה בשנות ה-30 לחייה, סבלה מהתקפי פאניקה קשים ומבעיות עור שונות. במהלך החודשים הראשונים של הטיפול היא נראתה נוקשה מאוד, כפופה כמעט בזווית ישרה כשהיא שוכבת על הספה. יום אחד, לאחר הערה שלי, הרגשתי שנפתח בינינו מרחב לתקשורת. עם זאת, היא שתקה, והחרדה שלה נראתה כמעט מוחשית. שאלתי אותה מה עובר לה בראש. היא ענתה בנימה רצינית, "הצרה היא שזה לא רק בראש שלי". כשביקשתי קצת הבהרה, מריה אמרה, "כשהפסקת לדבר, הרגשתי נינוחה בצורה מוזרה והיה לי נוח לשכב על הספה…". ואז, נשמעה מבוהלת בבת אחת, "… אבל אני באה לכאן כדי לחשוב!" למעשה הרגשתי את הפחד של מריה לבוא במגע עם התחושות שלה, שהתעוררו ביחס למה שחשתי שהוא שינוי אפשרי של הנטייה הפנימית שלה לאטימות אינטלקטואלית. תיארתי לעצמי שזאת הדרך שלה לומר לי כמה היא תופסת את ההרפיה שלה כלא מתאימה, ושהיא פוחדת לחרוג מהגבולות המקצועיים. לפיכך ביקשתי להגיב בצורה שתטפח במריה את החוויה החדשה שלה את עצמה, ובכל הנוגע למגע עם התחושות הפיזיות שלה. לכן, עניתי, "נראה שאת מפחדת עכשיו, כי הגוף שלך משתתף. במקום זאת, את יכולה לראות את זה כחלק מהחוויה שלך ולעשות הבחנה בין 'חושי' ל'מיני". מריה נראתה מיד רגועה יותר. (Lombardi, 2008)

>>>>>>

עצירה קלה. הפסיכואנליזה כידוע החלה בטיפול בהיסטריה, הפעם לא בהיפנוזה. הטיפול בכל זאת מאז ועד היום נושא מרכיב מאוד חשוב של הרפיה. הרפיה של המטופל שתאפשר לו אסוציאציות חופשיות והרפיה של המטפל שתאפשר לו את תמונת המראה של האסוציאציות החופשיות 'קשב צף וחופשי'. מריה מפחדת מההרפיה. קשה לה לחשוב באופן רפוי ואסוציאטיבי. אז היא מרגישה תחושות גופניות שהיא חרדה מהן. ההתערבות של לומברדי מייצרת אבחנה בין 'חושי' ל'מיני', מפחיתה את הבושה של מריה ומאפשרת לה לחשוב על התחושות באופן יותר חופשי.

נמשיך במאמר:

>>>>>

'נראה היה שהחוויה הזו של מגע חושי והתפיסה המנטלית המתפתחת הקשורה אליה ריפאה את הדיסוציאציה בין הגוף לנפש בהקשר של הפגישה הזו. במהלך החודשים הראשונים של האנליזה שלה היא גילתה את הניתוק הזה באמצעות נוקשות פיזית ודיבור אובססיבי. החלום היחיד שהביאה עד כה נראה ניסיון לייצוג ציורי של מצבה באותה תקופה: "הייתה אישה לבדה בטירה בראש גבעה, בעוד למטה, למרגלות הטירה, היתה עוד אישה אחת. אישה מסתובבת, כאילו אבודה, בשביל צר". למעשה היא לא יכלה באותו שלב להיפטר מהשריון הנפשי שמנע ממנה ליצור קשר עם התחושות והרגשות האמיתיים שלה. אבל בפגישה הנידונה, על ידי תחושת נינוחות על הספה ודיבור על זה, מריה הצליחה 'לאפשר לגוף שלה קצת מרחב' ו'להתייחס אליו נפשית'. מכיוון שהגוף שלה, כאשר הוא כבר הופיע, היה קשור בדרך כלל לנטייה מיידית לפאניקה, עם סיכון לשיתוק נפשי, ההתערבות שלי נועדה לעורר הבחנה מודעת בין "חושי" ל"מיני". כך הפעלת החשיבה יכולה היתה לעזור להפחית את העוצמה הרגשית שחשפה אותה לסערת הגוף. הוויניאטה הקלינית הראשונה הזו, שבחרתי להציג בה דיון על הגוף בפגישה האנליטית, היתה אחת מני רבות שהראו לי כיצד התמקדות בגוף מאפשרת לגשת למגוון רחב של מטופלים הסובלים מ'פגיעה בחשיבה' (Bion, 1962b). חומר זה ממחיש עד כמה גישה כזו יכולה להיות מועילה באותם מקרים שבהם פגיעה זו אינה ברורה לחלוטין עד שמתחילים לצוץ היבטים קונקרטיים וגופניים בפגישות (Lombardi, 2008).

>>>>>

ההתערבות המוצלחת של לומברדי מדגימה את האתגר הראשון שלנו עם מטופלים בעלי תחושות וכאבים פיזיים. האתגר הוא להוסיף לחוויה הפיזית של המטופל מימד פסיכולוגי. משהו כמו 'מה אתה חושב על מה שאתה מרגיש'? כשהמטופל מביא משהו מאוד רפואי ופיזי – קשה לעשות את המהלך הזה.

נעבור להגדרה השנייה:

>>>>

2. הפרעת אישיות מוגזמת ודראמטית – גברית ונשית

ברומברג (Bromberg, 1996) אומר: "היסטרי", ניתן להגיד , "הוא מישהו שעובר את החיים ומעמיד פנים שהוא באמת מי שהוא." או – היסטרי הוא כוס מים, רק בלי הכוס."

כל אחד מהדימויים הללו, מפנה אצבע ישירה אל הלקות הבין-אישית הבולטות ביותר של ההיסטרי: נכונותו להמחיז את רגשותיו שמא הם לא יתקבלו כ"אמיתיים" על ידי אחרים, ולכן נטל החרדה הכרונית שלו, שנוצר עקב חוסר האמון, באמת מורגש על ידי אחרים בכל מצב שהם עומדים איתו ובכל רגע נתון. בין אם הוא זכר או נקבה, ההיסטרי, במילים אחרות, סובל לא רק מזיכרונות (ברויר ופרויד, 1893-1895, עמ' 7), אלא גם מחוסר יכולת טרגית לשכנע אחרים באותנטיות של החוויה הסובייקטיבית שלו. לאינג, ציין שבדרך כלל אחרים מתלוננים על חוסר הכנות או האותנטיות של ההיסטרי. למעשה, זה בדיוק המאפיין של ההפרעה של ההיסטרי שמעשיו באמת צריכים להיות מעושים, שהם צריכים להיות היסטריים, מומחזים וכו'. ההיסטרי, לעומת זאת, מתעקש לעתים קרובות שרגשותיו מקוריים ואמיתיים. זה רק אנחנו שמרגישים שהם לא אמיתיים (לאינג אצל ברומברג).

>>>>>>>

עד כאן ברומברג. מה שהוא מנסה להגיד הוא שההיסטרי מגזים מתוך תחושה שהוא לא נשמע, ושאם לא יעשה דרמה – בכלל הוא יעלם מהמפה של הנוכחים, של המטפל, של בני הזוג וכולי.

זה מימד חשוב לבדיקה בכל קשר טיפולי: 'עד כמה אתה מרגיש שאני שומע אותך?'. מידה נמוכה של תחושת נשמעות – היא כבר על הרצף ההיסטרי

>>>>

3. לגבי המימד הגופני: פציעות, תאונות, חתכים, אנשים מבטאים את עצמם בגוף

פה אני מביא עמדה אחרת לחלוטין לגבי פציעה עצמית, פגיעות עצמיות פירסינג, או פציעות ספורט.

הכותב גיליאן סטרייקר (Straker, 2006) – פסיכולוג אוסטראלי: המאמר משנת 2006. מאמר שווה קריאה.

סטרייקר: 'באמצעות תיאורים קרובי-חוויה (מונח ששייך לתאוריית הסלף, קא) של חיתוך עצמי שהתקבלו מאלו שעושים זאת, אכתוב על החוויה הסובייקטיבית, המשמעויות והתפקודים המודעים והלא-מודעים של תופעה זו. מניתוח של תמלילי טיפול, נראה כי מעבר להרגעה העצמית, חיתוך עצמי הוא ניסיון לשים במקום את היסודות הכרוכים בבניית המבנה העצמי. אלה כוללים שיקוף, קביעת גבול, בניית זיכרון אוטוביוגרפי נרטיבי, ועיבור (כמו כניסה להריון, ק) של מסמנים מילוליים עם מסמנים של בשר הגוף. ניסיונות אלה, לעומת זאת, נידונים להיכשל מכיוון שהם אינם מתרחשים במרחב אינטרסובייקטיבי באמת. עם זאת, הם מהווים צעד בדרך, ומייצגים ניסיון לבסס אינטרסובייקטיביות כאשר חלק אחד של העצמי מנסה לטפל באחר. בכך טמונה מעט תקווה שיש לצעד זה השלכות על הטיפול בתופעה לא נעימה זו.' (Straker, 2006)

>>>>>>

סטרייקר טוען שצלקות, ופה אני מכניס בעצמי גם שלל סימנים שהמטופלת או המטופל שותלים בגוף: קעקועים במקומות גלויים, פירסינג, בוטוקס, תספורת בולטת, שרירים מנופחים וכולי – כל אלה ברגע שאני שם לב אליהם – הם מכילים משמעויות שהמטופל שתל בהם. יתכן שהיה יכול לומר אותן, או לחשוב אותן, אילו היה בנוי לכך, אולם מטופל זה – מטופל שמשתמש במרחב ההיסטרי, מבטא בגוף את הרעיונות והיצירות שלו. נמשיך עוד קצת עם המאמר. מפאת קוצר זמן אני קופץ לחלק במאמר אשר בו סטרייקר מתאר את הדיאלוג מטפל מטופל סביב הצלקות או הסימנים:

סטרייקר: 'החשיבות ההתפתחותית של התמקדות הדדית מוסברת על ידי סטרן (1985), שאומר שבני הזוג הטיפולי – מטפל מטופל: אמורים לקיים מיקוד משותף באמצעות תשומת לב ל'משהו משותף', או באמצעות יצירת כוונות משותפות או מצבי השפעה משותפים.'

>>>>

הערה קצרה: רעיון זה מתכתב עם הרעיון של הברית הטיפולית שאומר שנינו ככל האפשר שותפים בדרך למטרה מוסכמת ומשותפת גם אם לפעמים אנחנו לא יודעים לנסח אותה במילים. נחזור למאמר:

>>>>

'עבור התינוק, מיקוד קשב משותף כרוך בהסתכלות מכוונת של שני הצדדים על אותו דבר, בדרך כלל עם השפעה חיובית משותפת. עבור חותכים עצמיים, מקועקעים, מצולקים, מחוררים … הצלקות יוצרות מיקוד קשב משותף. הם גם מרמזים על תקשורת מכוונת. דבריהם של המטופלים הבאים ממחישים מודעות לתגובות לצלקות וציפייה שלהם לתגובה מסוימת.

מטופלת אומרת:  "אבל, לפעמים אני רק מסתכלת על הצלקת ואז אני גם קולטת, אם אני יוצאת למקום כלשהו ואנשים מסתכלים עליך ואז הם מסיטים מבטים, אני חושבת שהם די חמודים".

אישה זו גם מעידה כיצד היא משתמשת בצלקות שלה בדרכים אחרות, שהופכות את הצלקת לסוג של אובייקט מעבר (מושג של וויניקוט, ק). היא מדברת גם על השימוש בצלקות לבניית זיכרון אוטוביוגרפי, כפי שמזכרות רשומות על הגוף: צלקות (וגם קעקועים, פירסינג, צלקות ניתוח, תאונה)

>>>>>

פה אני רוצה לקרוא את סטרייקר באופן יותר רחב ויותר יומיומי, מבחינתנו המטפלים:

לפעמים הגוף מדבר, לעיתים הוא נושא עימו אותות וסימנים: מעין מילים ומשפטים סמויים חלקית, אולם לא לגמרי סמויים. למה אני אומר: 'לא לגמרי סמויים?' מכיוון שברגע שהמטפל  קולט סימן גופני – סימן בגוף של המטופל, וגם סימן בגוף שלו (דופק, בחילה, דקירה…) המראה או התחושה כבר מקבלת מחשבה והיא כבר ברגע זה מילים. כי מחשבות הן מילים. כאן הגוף כבר נהפך לחלק ממאגר המילים, המשפטים והרעיונות שמסתובבים בקליניקה, גם אם ידוברו או לא.

בדיון שלי היום על 'היסטריה' אני לא מדבר על אבחנה – אני מכוון לדיבור על האזור הזה שבין הגופני לנפשי. צורת הישיבה, צורת ההליכה , צורת ההתיישבות, ומנח הגוף הן דוגמאות. דוגמאות נוספות הן רישומים אשר עושה המטופל או מטופלת על  גופו בצורת איפור, תספורת, שריטות וצלקות, קעקועים, פירסינג, גזרת גוף, ואולי גם שרירים.

נכון הפסיכואנליזה גולשת במיומנות בשדה של המילים.  – אבל לפני שנצא לדרך, הדיון על המונח 'היסטריה' חשוב אם אנחנו לא מעוניינים לפספס את מה שרוצה לקבל ביטוי ולא יודע איך.

מהמקום הזה אני קורא את המאמר של סטרייקר (Straker, 2006). שלא כמוהו, אני כולל את כל התופעות שרשמתי כרגע, תופעות חריגות וגם שכיחות, מבוזות וגם נאדרות, כחלק מהעניין שלי כמטפל. למה? בגלל שהן כאן.

סטרייקר משלב במאמר אנליזה של וורבטימים (הידעת? 'וורבטים' מגיע מלטינית והוא שם עצם יחיד! מכיוון שהמאמר מכיל מספר של וורבטימים – יש לומר 'וורבטימים'). הוא טוען כי חיתוך העור משמש לארבע מטרות: הרגעה עצמית, בחינת גבולות הגוף (וגם גבולות הכאב), בנייה של נרטיב אישי – מעין יומן זיכרונות החקוק בעור, ולבסוף יציקת משמעויות מילוליות לתוך סימנים גופניים.

חלק מהטענות הללו מוכרות היטב, לכן אתעכב על שתי האחרונות. הן שונות האחת מהשנייה. הראשונה מדברת יצירת סימנים כמו קעקוע, צלקות, ופירסינג כדרך לסמן רגע מיוחד או מחשבה ספציפית. אדם מסמן לעצמו. העניין הקליני והפסיכואנליטי פה הוא השיח של אדם עם עצמו. עד כמה הוא מחזיק את סיפור חייו בראש כרצף קוהרנטי? האם הוא חווה קרעים בהיסטוריה שלו? תהפוכות בזהות שלו? ומהן החוויות הנובעות מכך? הרעיון השני של סטרייקר הוא של הטבעת תוכן כמו מילים או מחשבות בעור, במטרה ליצור קשר עם אנשים: הקעקוע שממתין להתייחסות האחר, הצלקת שמצביעה אולי על זהות, כאשר המצולק משתמש בה לזהות אצל האחרים שמסתכלים עליו: האם ניתן לקלוט מה משיכה? דחייה חמלה הזדהות וכדומה. זה רעיון שניתן ליישם אותו על צלקות, קעקועים, בוטוקס ושרירים. כל אלה באופן 'היסטרי' מנכיחים את הגוף שלהם כחלק מהזהות והשיח. לעיתים גם מנח הגוף, אופן ההליכה מהדלת פנימה לכורסא, כל אלה יכולים (לא תמיד, לא תמיד) להוות איזשהו מבע שמבקש התייחסות.

>>>>>>>

עד כאן החלק ההיסטרי בפגישה הטיפולית בת ימנו: הגוף מדבר, הגוף עוזר גם לבטא, וגם לפעמים מסגיר דברים שרוצים למצוא ביטוי, גם כאשר המטופל מנסה להסתיר. להתעלם מהגוף ולהתרכז רק במילים ירוקן רבות ממשמעויות הפגישה האישית הגופנית בקליניקה.

ההסטריה לא חייבת להיות אבחנה בלבד, היא יכולה לבטא צורת תקשורת, מצב בינאישי, או חלק מסויים באישיות.

מריה המטופלת של לומברדי הרגישה דברים אבל פחדה לתת להם ביטוי – כי הגוף שלה ביקש לבטא דברים שהיא לא הייתה מוכנה לבטא אותם במילים. כשהמטפל אמר לה "נראה שאת מפחדת עכשיו, כי הגוף שלך משתתף. במקום זאת, את יכולה לראות את זה כחלק מהחוויה שלך ולעשות הבחנה בין 'חושי' ל'מיני", הוא הקל עליה לחשוב מחשבות אסורות ולבטא אותן. המטופלות של סטרייקר לעומת זאת משתמשות בגוף שלהן להזכיר להן את הזהות שלהן, את ההיסטוריה שלהן וגם במישור הבינאישי הצלקות מהוות מעין מבחן אישיות למי שהן פוגשות.

בפעם הבאה מפגש רביעי – 4. על אסוציאציות חופשיות. ופה אנחנו ממש מתחילים לדבר פסיכואנליזה.

Bromberg, P. M. (1996). Hysteria, dissociation, and cure emmy von n revisited [Article]. Psychoanalytic Dialogues, 6(1), 55–71. https://doi.org/10.1080/10481889609539106

Lombardi, R. (2008). The body in the analytic session: Focusing on the body-mind link [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 89(1), 89–110. https://doi.org/10.1111/j.1745-8315.2007.00008.x

Mijolla, A. de (Ed.). (2005). International Dictionary of Psychoanalysis (Vol. 3). Thomson Gale,.

Straker, G. (2006). Signing with a Scar: Understanding Self-Harm [Article]. Psychoanalytic Dialogues, 16(1), 93–112. https://doi.org/10.2513/s10481885pd1601_6

Yarom, N. (2005). Matrix of hysteria: Psychoanalysis of the struggle between the sexes enacted in the body. Psychology Press