- השלילה
הפסיכואנליזה תרמה מושגים פסיכולוגיים. נניח 'העברה', או נניח 'פיצול' או 'אגו' – כל מיני מושגים. אבל דיברנו על זה שהפסיכואנליזה ובעיקר פרויד תרמו לתרבות החשיבה הפסיכולוגית, משהו הרבה יותר בסיסי: והוא פרדיגמות. אני לא חושב שיש לזה מילה בעברית. לא מדובר בתיאוריה, מדובר באופני חשיבה ממש בסיסיים. אם אתה מושפע מפרדיגמה היא משרה עליך תיאוריות, אתיקה, טכניקה, צורות הבנה – זוהי צורת חשיבה כל כך בסיסית שהיא הופכת לדבר מובן מאליו.
למשל פרדיגמת הרצף: אני חושב על מטופל מסוים, אני מכיר אותו, אני חושב ומרגיש שהוא סובל – אבל מבחינה פסיכואנליטית, אני מדבר על רצף. אני מבין שהוא נמצא על הרצף האנושי בין האדם הקדמון לבין אנשים בני זמננו, אני מבין שהמטופל הזה נמצא על הרצף בין תינוק בן יומו דרך ילד דרך נער ועד היום וכך הלאה: במידה ואתה מקבל את רעיון הרצף, הדבר משפיע עליך כמטפל תיאורטית וגם טכנית. בקומה השלישית של הפסיכואנליזה, עובדים המטפלים הרגרסיביים והם מדברים ביחס לאנשים מבוגרים במושגים של אמא ותינוק בעריסה – החזקה, הכלה, התקשרות וכולי. אותו מטופל, נמצא על רצף הדיכאון, גם אם יש לו דיכאון מאזו'רי, אני והוא נמצאים איפה שהוא על אותו הרצף – זה עוד השתמעות של פרדיגמת הרצף – אני מבין משהו כי גם אני על אותם רצפים, הייתי ילד, אני מחובר לחלקים פרימיטיביים גם, וגם יודע מה זאת חרדה ומה זה דיכאון, וכולי – זאת פרדיגמת הרצף שהשפיעה מאוד על החשיבה הקלינית, וכמובן שהיא מבוא איתן לגישה האינטרסובייקטיבית.
הפרדיגמה שעליה נדבר היום ידועה פחות: 'השלילה'. מחשבה שגורמת לחץ, או סבל, או בושה וכולי – היא איננה מודחקת באופן מלא אלא מקבלת סימן מינוס, ולכן היא איננה מתקבלת על דעתו של המטופל.
קל להסביר את זה כמטפורה חשבונית. מה יותר גדול שש או מינוס שש? ברור שש גדול יותר, וששש פחות שתים עשרה שווה מינוס שש. אבל הערך המוחלט של שש ומינוס שש הוא זהה שניהם במקום שווה מרחק מהאפס. כך גם החשיבה הראשונית הלא מודעת מכילה דברים והיפוכם באותה דרגה של חשיבות ושל עוצמה. אני סולד ממראה מסוים מתקיים לצד אופציות חשיבה הופכיות: אני נמשך למראה זה, וגם נמשכים אלי בשל תכונה זו או סולדים ממני וכך הלאה. ה'אגו' – עיוור בדרך כלל לרוב שרשראות החשיבה וייחשף במקרה הטוב רק לאחת מהן.
'השלילה' הוא מאמר קצר – בסך הכל ארבעה עמודים. סוג של רעיון קליני לא ממש בשל, והוא מתחיל ממש כמו שיתוף טכני של פרויד המטפל.
פרויד (Freud, 1925):
'האופן שבו המטופלים שלנו מביאים את האסוציאציות שלהם במהלך הטיפול נותנת לנו הזדמנות לראות משהו מעניין. (המטופל אומר, ק) ״עכשיו אתה תחשוב שאני מתכוון להגיד משהו מעליב, אבל באמת שאין לי כוונה כזו'. אנו רואים מיד כי מדובר בהכחשה, באמצעות השלכה, של מחשבה שזה עתה התעוררה. או במקרה אחר (המטופל אומר, ק): 'אתה שואל מי זה יכול היה להיות. האדם בחלום? טוב, זו לא הייתה אמא שלי'. אנחנו משנים את זה: אז זאת כן הייתה אימו. בפרשנות שלנו אנו לוקחים את החופש להתעלם מהשלילה ופשוט לבחור את הנושא הבסיסי של האסוציאציה. זה ממש כאילו המטופל אמר: 'זה נכון שחשבתי על אמא שלי בתוך תוכי בהקשר עם האדם הזה, אבל אני לא מרגיש בכלל שאני רוצה לאפשר למחשבה הזאת קיום'.
>>>>>
לפני שנמשיך עם פרויד אני מעוניין להדגיש שלוש תכונות של 'השלילה': הראשונה היא איננה הדחקה, כי המטופל מחזיק במחשבה והופך אותה ל'לא המחשבה'. זה יכול להיות גם חוויה, 'לא בא לי לרקוד', ואפילו תחושה סנסורית. 'אני לא רוצה לשמוע את השיר הזה'. השנייה היא שזו מחשבה על מחשבה. איזשהו רעיון הגיע למודעות באופן נקי: 'חלמתי על אמא שלי' – ואז מתחילה שרשרת של מחשבות שהופכות את הרעיון 'זו לא אמא שלי'. ודבר שלישי – שוב הנקודה הבינאישית: במידה ואני עם עצמי, האם יש טעם לשלול מחשבה או רעיון שעלה לי? שאלה.
>>>>>
פה פרויד עובר לפסקה נחמדה, אני מביא אותה כי זה בהחלט רעיון שימושי. הוא אומר שהוא לפעמים שואל את המטופל שלו: מה היית משער, שהיה הדבר הכי לא סביר בעולם אז, במצב הזה שבו היית? מה לדעתך הייתה (ההרגשה או) המחשבה הכי רחוקות מדעתך באותה תקופה?'
למעשה פרויד מזמין את השלילה אצל המטופל – ואומר שלעיתים המטופל דרך הניסוי הזה (הוא קורא לזה ניסוי של המטפל) מביא פיסות מידע חדש. דבר נוסף שהוא אומר בפסקה נוגע למטופלי אוסידי – מתחילה מחשבה אובססיבית, או טקס כפייתי, ואז מטופלים כאלה נוטים לאבד את הקשר למשמעות העמוקה של הטקס. גם פה, פרויד ממליץ על ה'ניסוי' הזה: מה לדעתך הכי לא סביר שהוא המקור למחשבה או לטקס'.
פסקה אחרונה מהמאמר המקורי של פרויד:
'כך (על ידי שלילה, ק) הנושא של דימוי או מחשבה מודחקים יכול לפלס את דרכו לתודעה…. שלילה היא דרך לקחת בחשבון את מה שמודחק; אכן, זוהי למעשה הסרה (מסוימת) של ההדחקה, אם כי לא, כמובן, קבלה (מלאה) של מה שמודחק….. 'השלילה' מאפשרת לבטל את אחת ההשלכות של ההדחקה – כלומר, העובדה שהרעיון המרכזי של הדימוי (או המחשבה) אינו מסוגל להיכנס לתודעה.' (Freud, 1925)
++++
פרויד אומר פה שני דברים: הראשון הוא שהשלילה היא דווקא אופן של זיכרון וחשיבה. היא מאפשרת חשיבה – נכון שמדובר במהלך חשיבה לא ברורה כי היא מתהפכת: 'אני לא כועסת על הבת שלי', "אני לא חושבת להתפטר', 'בחיים לא אגור בארץ אחרת', 'אני לא מאשימה אותך בטעות שעשיתי'.. וכולי
ודבר שני שהשלילה – נוגעת ברעיון המרכזי – או בליבת הדברים. דווקא השלילה מצביעה על קונפליקט לא פטור ועל אובדן אנרגיית החיים הנובעת ממנה.
עוד הערה: השלילה מייצגת את ההבנה שבלא מודע דברים והיפוכם דרים בכפיפה אחת. השאלה הקלינית היא איך אני מתווך למטופל בימנו את העובדה הזאת, ושאין חשיבה לינארית ובעלת תוצאה מובהקת בלא מודע שלו.
+++
אני עובר למאמר – בעצם פרק בספר, פרק של בוני ליטוביץ (Akhtar, 2018), פסיכולוגית אמריקאית. השלילה – מבחינתה היא סוג של שלב התפתחותי מאוד מוקדם. יותר נכון, השלילה מתפתחת בשלושה מהלכים. זאת כבר בשנה הראשונה. התינוק מסרב ודוחה מעליו – מגע, אוכל, ומראות מסוימים. למשל קרן שמש מציקה לו בעריסה והוא יסגור עפעפים או יסובב את הראש. כמובן שהפתרון השני פחות אינסטינקטיבי ויותר מפותח. מדובר למעשה ברכישה של יכולת להגיד 'לא' למשהו מבחוץ שרוצה לחדור אלי. התינוק חייב לרכוש את העמדה 'לא' כדי לקבל שליטה נפשית וגם פיזית. הוא מסמן פיזית וגם מילולית 'לא' לאוכל – פה מדובר בסירוב לקבל משהו, והוא גם צריך את המילה 'לא' כדי להביע מחשבות: 'לא רוצה', 'לא מסכים' 'לא נכון' וכולי.
אבל פה יש אמירה מאוד דרמטית. הסבל הזה שהתינוק מסרב לו הוא בעצם המחשבה הראשונה, זאת בעצם הפצעת התודעה. כי ללא חריגה כזאת התינוק היה שרוי בנמנום אין קץ. גם רעב וגם כאב, מבחינת האגו של התינוק מגיעים מבחוץ.
ליטוביץ מסכימה עם פרויד שאמירת הלא – בהכרח מגיעה אחרי המחשבה החיובית ורק שוללת אותה: זה 'לא ברבור שחור', או 'זה לא ברבור לבן', זה ברבור לא שחור, או זה לא ברבור וכולי – יש מהות ואז התינוק סוגר מפניה את העיניים, או את הפה ושולל אותה מלהיכנס. לשלילה מהסוג הילדותי הזה קוראת ליטוביץ שלילת דחייה.
אצל מבוגרים זו מערכת דומה, אבל שהתבגרה והיא מתבטאת – עצימת עיניים, הכחשה, ביטול של עובדות – סוג של שליטה על הסוגרים – לא להכניס פנימה משהו שאני חושב שיכול להזיק לי, או שיש לי יותר מידי ממנו.
בשלב השני, לשלילה הזאת היא קוראת 'שלילת סירוב', הילד כבר חושב, הוא יכול לצפות את הופעת הגירוי השלילי, והוא מארגן את עצמו בסביבה להימנע מחדירת השלילי. הוא באופוזיציה לסובבים אותו. זה השלב המוכר של הילד ש'לא מסכים' באופן אוטומטי. חוסר ההסכמה הזה חשוב לפיתוח האישיות שלו כמובחנת מהאישיות של ההורים או האחים או בוגרים אחרים. קצת מזכיר את תהליך הספרציה אינדבידואציה של מאהלר. פה יש כבר ממש תהליכי חשיבה פנימית. יש פה 'שלילה' כמו שאנחנו מכירים בשלב הבוגר. אבל האישיות לא יציבה ויש שימוש אינטנסיבי ב'לא רוצה' או 'לא ככה' או 'לא מסכים'.
השלב השלישי של 'השלילה' היא השלב הבוגר. ליטוביץ קוראת לו 'שלילת הכחשה'. האדם הבריא חוכך בדעתו. הוא במגע עם המחשבה ושלילתה העשית על ידי לוגיקה וטיעונים. האדם עושה בחירה כלשהי באופן פנימי אולי, אבל במגע מודע. הוא בוחר מחשבה נוחה ומכחיש עובדות לא נוחות. פה יש גם אפשרות למיזוגים, הגבלות: למשל, 'אני מסכים רק פעמיים בשבוע', 'מסכים בתנאי', שינוי עמדה: 'פתאום בא לי לנסות'. וכולי.
ליטוביץ מבחינה בין שלילה של מציאות חיצונית או עובדה מבחוץ לבין שלילה של חומר קליני ביחסים הטיפוליים. כלומר כאשר המטופלת דוחה משהו שהמטפל הציע לה. היא בוחנת, בכל מקרה של שלילה את 'דרגת ההתפתחות של השלילה'. שלילה ביחסים היא מדרגת התפתחות גבוהה יותר.
ליטוביץ: 'מטופלת גבולית שלי, למרות שהשתפרה בהרבה במהלך טיפול ארוך ולעתים קרובות סוער, עדיין יכולה לחוות קושי במערכות היחסים הקרובות ביותר שלה. בזמנים אלו היא תבלה את החלק הגדול ביותר של הפגישות בהוצאת לשון הרע ותגמור באמירה: "סיימתי!" "גמרתי עם זה!" "אני כל כך מעל זה וזהו!" מרוקנת מזעם וארס היא תהפוך רגועה יותר, אבל היא גם מסרבת לפרשנויות שלי ב"לא, זה לא זה [ההצעה שאני נותנת]"; "זה רק זה [הפירוש שלה]". אני רואה בשינוי הזה בתגובות מעבר שלה משלילה (מסוג דחיה) לפעולה (יותר בוגרת, ק) של סירוב, או אפילו כמעט הכחשה. ואכן, לעתים קרובות היא מסוגלת כעת לעסוק איתי בדיאלוג אינטרסובייקטיבי שבו נוכל לנהל משא ומתן על האמת שלה ועל האמת שלי. עם זאת, צורות הגנתיות אחרות של שלילה מופיעות מחדש כאשר היא במצב של פציעה נרקיסיסטית או חווה קונפליקטים מסוימים. זיהוי צורת השלילה עוזר לי לבטא את אותם מצבים וקונפליקטים עבורה, ובכך להפוך אותם לזמינים עבורה ומשותפים לשנינו בדיאלוגים שלנו.
++++
קופל: בשלילה יש משהו אוטומטי לא מודע. הסוג הראשון של דחיה שהמטופלת הציגה הוא ממש פעולה ללא חשיבה. היא שוללת חשיבה. המטופלת חכמה, היא יודעת בסתר ליבה שהמשפט 'גמרתי עם זה' – הוא לא באמת נכון. היא אמרה את זה מאה פעם ותגיד את זה שוב. אבל האמירה מקנה לה סיפוק והרגעה. יש מטופלים למשל שחוסמים איש קשר בטלפון, נרגעים, ואז מחזירים. מבחינת ליטוביץ טיפול הוא מרחב התפתחותי של המטופל למטרת שכלול יכולת החשיבה. לכן היא תפתח שיחה על ה'שלילה' במידה והיא חושבת שהמטופלת מסוגלת לכך, היא תדון איתה גם על שלילת ההצעות שלה כמטפלת. אפשר לדמות את זה לאמא שהתינוק הודף אותה ואת בקבוק החלב, ומביא את האמא לחקור את הדחייה: האם יש לו לתינוק שלי מספיק? משהו אחר מציק לו?
+++
נעבור לדוגמא מוורבטים של וויניקוט:
מסוד חאן,(Winnicott, 1986) מטופל של וויניקוט, מודרך ואנליטיקאי, אומר על וויניקוט: אין זה מקרי שבזמן המעבר מהנתונים הקליניים שלו מעבודתו כרופא ילדים להיותו פסיכואנליטיקאי של מבוגרים, ויניקוט יכתוב את המאמר האנליטי הרציני הראשון שלו על 'הגנה מאנית', שהיא דרך תוך-נפשית להתמודדות עם חרדות שיש להן חלקים התנהגותיים כמו עצבנות וחוסר שקט, שאותם הוא זיהה אצל ילדים. ויניקוט (1935) מניח שהוא בא 'להשוות מציאות חיצונית לאו דווקא עם פנטזיה, אלא עם מציאות פנימית'. אמירה סתמית לכאורה זו של ויניקוט נושאת שינוי משמעותי בגישתו לחוויה נפשית. מאוחר יותר הוא היה אמור לראות בפנטזיה כפייתית שלילה, של המציאות הנפשית.
ההבחנה הזו של תפקוד אינטלקטואלי בתגובה לפגיעות, היא שהובילה את ויניקוט לראות בפנטזיה תפקוד נפשי פתולוגי, שהוא שלילה של המציאות הנפשית, ואשר ממנו סוג מסוים של אסוציאציות חופשיות כפייתיות הן דווקא סימפטום לטפל בו.
++++
אני חושב שזה הרעיון העקרי של וויניקוט – שמסוד חאן רוצה להסביר. מבחינת וויניקוט הפנטזיה היא סוג של 'שלילה' של המציאות החיצונית ושל המציאות הפנימית.. זה רעיון מעניין, הדימיון, החלימה בהקיץ – לפי העמדה הזאת היא שלילה.
+++
דוגמא לאנליזה של וויניקוט(Winnicott, 1986): מאותו שבוע גבר בן שלושים, נשוי ואב לשניים
14.6
אנליסט: 'אתה זוכר את הפעם הקודמת, ואת העבודה שעשינו בנושא השתיקה והמשמעויות החיוביות שלה?'
מטופל: 'אני זוכר רק במעורפל. אני לא מדבר עם אשתי כי היא אחת שלא תתווכח ולכן היא לא מביאה עניין למצב של ויכוח. אנחנו מדברים רק על דברים קטנים. התייאשתי מלנסות. זה לא דחוף עכשיו, והניסיון שלי מראה שזה גם לא יעזור. לא שווה לנסות. היא בכוונה לא מדברת ואז אני נאלץ להתנהל באותו אופן. לא לדבר זה דבר אקטיבי'.
מטפל: חיברתי כאן את כל העבודה שעשינו לא מזמן על שתיקה.
מטופל: 'זה מוזר, כל מה שדיברנו עליו נעלם. זה עדיין נראה מרוחק'.
אנליסט: 'אז אתה מתכוון לצורך שיש לך שאני אזכור, גם כשאנחנו מסכימים'.
מטופל 'בקשר להסכמה, אני מרגיש שאני נוטה יותר מדי להסכים. אני נוטה לקבל אלא אם כן אני בהחלט דוחה. אני מקבל דברים בקלות, ורק לעיתים רחוקות אני בכלל לא מסכים. בעצם, אני כמעט אף פעם לא מתווכח'.
אנליסט: 'הייתי רוצה להזכיר לך שאמרת שאני אהיה כמו צמר גפן, אם תפגע בי הזרוע שלך, היא תיכנס ישר פנימה ואז היא תלך לאיבוד'.
מטופל: 'היתה לי אז תמונה פנימית – של ריב איתך, אז שמרתי אותך רחוק. זה יהיה אידיאלי אם לא תהיה אגרסיבי כל הזמן אלא תהיה רק במצב רוח אגרסיבי – סוג של קרב איגרוף, אבל המכות יחזרו אליך. יש כאן איזושהי סלידה ממך. אתה מסתגל לגמרי ואז מייצר אווירה שלילית – זה יותר מדי כמו אבא שלי. יש לי תמונה עמומה של אמא שלי שמסתגלת בקלות רבה מדי, יותר מדי מנסה להיות מושלמת.
21.6
מטופל: 'אולי תתחיל בלשאול אותי על העבודה החדשה שלי. יש לי תחושה של סלידה מהמחשבה על זה, אני לא יודע למה. מהמחשבה שתברך אותי על זה. זה יהיה אותו דבר עם אמא שלי ואחותי. אני ארגיש את זה חודרני. לא תהיה לי זכות להעיר הערה. זה לא משנה אם זה בא מאנשים שעובדים איתי או ממכרים מזדמנים, שבעצם לא באמת פולשים לתוכי".
אנליסט: 'יש כאן קישור עם הנושא של להיות נאהב בלי תנאי. זה קורה כי אתה מרגיש שאוהבים אותך בגלל ההצלחה שלך, וזה בשבילך השלילה של באמת להיות נאהב'.
מטופל 'כן, באופן כללי כל הערה שאתה מעיר על דברים חיצוניים כאן, מרגישה לי לא במקום, ולא נעימה. אמא שלי נכנסת כאן כי היא אחראית חלקית על זה שהגעתי בכלל לטיפול, אבל אני לא רואה איך אחותי קשורה. אני מתכוון לאחות שעושה בעצמה אנליזה'. (סובלת מסכיזופרניה, ק)
אנליסט 'מה מצבה עכשיו?'
מטופל: 'היא די בסדר, עובדת. קשה לי לדבר איתה. הטיפול שלה לא שלם; ההתנהגות שלה לא אמיתית.' (Winnicott, 1986)
>>>>>
ההדגשות של המילים: 'לא' הן שלי. הבאתי את הקטע כי אנחנו רואים שוויניקוט עצמו עסוק בשלילה של המטופל: למשל, 'יש כאן קישור עם הנושא של להיות נאהב בלי תנאי. זה קורה כי אתה מרגיש שאוהבים אותך בגלל ההצלחה שלך, וזה בשבילך השלילה של באמת להיות נאהב'.
או משפט הפוך של וויניקוט באותו כיוון: 'אז אתה מתכוון לצורך שיש לך שאני אזכור, גם כשאנחנו מסכימים'.
מרמז על זה שהמטופל לא זוכר, למעשה לא נרשם לו מבחינה נפשית חוויה של הסכמה עם וויניקוט.
הסיבה השנייה היא לראות תופעה כל כך מוכרת אצל אנשים בדיכאון. אני מתכוון למשפט הראשון של המטופל – כל 'לא' ניתן להתערבות בפני עצמה:
"אני זוכר רק במעורפל. אני לא מדבר עם אשתי כי היא אחת שלא תתווכח ולכן היא לא מביאה עניין למצב של ויכוח. אנחנו מדברים רק על דברים קטנים. התייאשתי מלנסות. זה לא דחוף עכשיו, והניסיון שלי מראה שזה גם לא יעזור. לא שווה לנסות. היא בכוונה לא מדברת ואז אני נאלץ להתנהל באותו אופן. לא לדבר זה דבר אקטיבי'.
מה פרויד היה ממליץ לוויניקוט? אולי לשאול: 'מה לדעתך אשתך לא אומרת?' או מה הדבר הכי לא דחוף וחסר תועלת שאתה יכול לעשות?' מה אופיין של השלילות של המטופל? האם הן דחייה, סירוב, או הכחשה? מן הסתם גם וגם וגם בזכות התערבויותיו של וויניקוט. המטופל למשל מבקש מהמטפל להתנסות בשלילה: : 'אולי תתחיל בלשאול אותי על העבודה החדשה שלי. יש לי תחושה של סלידה מהמחשבה על זה, אני לא יודע למה. מהמחשבה שתברך אותי על זה. זה יהיה אותו דבר עם אמא שלי ואחותי. אני ארגיש את זה חודרני. לא תהיה לי זכות להעיר הערה. זה לא משנה אם זה בא מאנשים שעובדים איתי או ממכרים מזדמנים, שבעצם לא באמת פולשים לתוכי".
>>>
עד כאן על שלילה – גם כהתחלתה של פעולת החשיבה ורכישת האישיות והעצמאות. גם כחלק מחוויה בינאישית: אני לא בטוח שיכולה להתקיים שלילה, בוגרת, וגם חשיבה בוגרת, ללא הכרה במצב של דיאלוג בינאישי והשפעותיו. וגם על השלילה כגורם המעניין לעסוק בו בקליניקה.
Akhtar, S. (2018). On Freud’s Negation (First edition.) [Book]. Routledge.
Freud, S. (1925). Negation Z (Standard Edition, Issue 19, pp. 233–240).
Winnicott, D. W. (Donald W. (1986). Holding and interpretation : fragment of an analysis [Book]. Hogarth Press.
