- "O"
הפגישה היום תעסוק במושג "O" – מושג של ביון. אני מזכיר שבאופן מתודולוגי בלבד – אני מחלק את הפסיכואנליזה לארבע קומות. בקומת הקרקע אני ממקם את פרויד והאנשים שסבבו אותו. פרויד בהחלט היה ראש צוות במידה מסוימת, הוא גיבש מושגים ותאוריה תוך כדי החלפת מכתבים, ישיבות, וכנסים שארגן. אני קורא לקומה הזאת 'הקומה האורתודוקסית' – בשל העובדה שכל הכתיבה התיישרה לפי ה'דוקסה' – העמדה של פרויד. חריגות מהדיעה בימים אלו גררו הוצאה מהמחנה. הקומה השנייה עם מותו של פרויד הובלה על ידי פיצול בין מלאני קליין ויחסי האובייקט ולבין אנה פרויד – בתו של פרויד (היו גם כאלה שניסו לשלב: כמו אידית ג'קובסון, ומארגרט מאהלר). לקומה הזאת קראתי הקומה הקלאסית. אני חושב שמתוך עוצמתו של האב (פרויד) ועוצמת החרדה שנבעה מלכתו: ה'קלאסיים' עסקו בשימור ובביצור הטכניקה האנליטית. כחלק ממגמה זאת של ביצור, מושבו של המטפל הורחק והוגדר שוב ושוב. המטפל הוא אדם מוכשר – מבחינת הכשרה, הוא יודע, הוא חוקר, הוא מעבר לבעיה. עכשיו אנחנו נמצאים בקומה השלישית. פה המגמה משתנה: והקשר הטיפולי עובר רגרסיה לקשר של אמא ותינוק. התיקון הפסיכואנליטי עובר דרך שיחזור של יחסים ראשוניים טרום מילוליים. בחרתי שלושה תאורטיקנים מרכזיים לקומה זאת: דונלד וויניקוט, על מושגים מרכזיים שלו דיברנו, נדבר גם על קוהוט בסידרת המושגים הקרובה, וכרגע אנחנו במושג האחרון של ביון.
האם המושג שלנו היום "O" הוא מושג רגרסיבי? או מושג רוחני? האם הוא שאיפה לעתיד, או משהו שידענו כבר כתינוק יונק בני יומנו? – כל אחד יחליט לעצמו. אני מציב כאן את האפשרות הקלה שיכול להיות שגם וגם – גם רגרסיבי השייך לחווית התינוק שממש כעת מתחיל לגבש הבנה שיש לו בכלל תודעה, ומרגיש אחד עם העולם, וגם מושג רוחני ואפילו דתי. כהרגלי אני אנסה להנחית עד כמה שאפשר את הדיבור על "O" לדיבור קליני.
נתחיל ישירות בטקסט של ביון. הספר הרלוונטי לנו ביחס למושג O הוא 'קשב ופירוש' משנת 1970.
>>>>
ביון (Bion, 1970):'אירועים פסיכואנליטיים אינם ניתנים לביטוי ישיר, ללא מידה של ספק או ללא תיקון, כמו מחקרים מדעיים אחרים. אשתמש בסימן "O" כדי לציין את מה שהיא המציאות האולטימטיבית המיוצגת על ידי מונחים כמו: המציאות האולטימטיבית, האמת המוחלטת, האלוהות, האינסופי, הדבר-עצמו.
"O" אינו נכנס לתחום הידע או הלמידה אלא במקרה; הוא יכול להיות 'בהיווצרות', אבל הוא לא יכול להיות 'ידוע'. הוא חשיכה, וחוסר צורה אך הוא נכנס לתחום של K (מזכיר K הוא מה שיודעים, ק) כאשר הוא מתפתח לנקודה שבה ניתן לדעת אותו, באמצעות ידע שנצבר על ידי החוויה, ומנוסח במונחים הנגזרים מחוויה חושית; קיומו הוא תופעה משוערת (לא וודאית, ק). אירועי החוויה הפסיכואנליטית עוברים טרנספורמציה ומנוסחים. …. ניסוחים של אירועי האנליזה שנעשו במהלך הטיפול חייבים להיות בעלי ערך שונה מזה של ניסוחים שנעשו מחוץ לפעילות הטיפולית (חשוב מאוד: אין טעם בניסוח, או חוויה ידועה מראש למטופל. על הטיפול לייצר משהו חדש וייחודי לסיטואציה, ק). ערכם (של הניסוחים. או הפירושים. או ההתערבויות, ק) הטיפולי גדול יותר אם הם מתאימים לטרנספורמציות (בעברית תמורות, ק) ב-"O"; ופחות אם הם תורמים לתמורות ב-K. חוויית הפסיכואנליזה מעניקה חומר (נפשי) שבלתי אפשרי להשתוותו לכל מקור אחר. מכאן נובע שחומר זה צריך להיות זמין במלואו לפסיכואנליטיקאי…… במהלך הטיפול הפסיכואנליטי זה בלתי נמנע שהמטופל יעביר מידע רב על עצמו בדיוק כפי שהאנליטיקאי מוסר מידע על הפסיכואנליזה..
על האנליטיקאי למקד את תשומת לבו ב-"O", הלא נודע והבלתי ידוע. הצלחתה של הפסיכואנליזה תלויה בשמירה על נקודת מבט פסיכואנליטית; נקודת המבט היא הקודקוד הפסיכואנליטי; הקודקוד הפסיכואנליטי הוא "O". לא מספיק שהמטפל יזהה את 'O' : הוא חייב להיות 'O'.' (Bion, 1970)
>>>>
יש מהות. ביון מכנה אותה "O". גם בגלל היות משהו כמו אפס, גם בגלל ההפתעה הקולית של או' עכשיו הבנתי אולי. זה משהו שמשתנה כל הזמן – אבל הוא אמת מוחלטת שקיימת ביננו. לא ניתן לדעת אותה – כי אז היא K – והפסיכואנליטיקאי יכול להביא לשינויים ב "O". שינויים באמת המוחלטת של המטופל – זו אמירה שאפתנית נדמה לי ביחס למטרת הטיפול הפסיכואנליטי. פרויד הדגיש תובנה – מולו ביון מציע טיפול שמציע שינוי באמת המוחלטת.
>>>>>>>
וורמוט (Vermote, 2013) :'לדבר על ביון…, …, זה מדרון חלקלק. אפשר בקלות ללכת לאיבוד במונחים מעורפלים, מיסטיים, וזו לא הייתה כוונתו של ביון. כדי למזער סיכון זה, נרחיב תחילה כיצד הגיע ביון לתיאוריות המאוחרות שלו. אנו עשויים להניח שהחיפוש אחר האמת על המתרחש בפגישה הוא הכוח המניע שעובר בעבודתו וגם הגורם לשינויים תיאורטיים גדולים בחשיבתו. ביון (1970, עמ' 7) מצטט את אחד ממכתביו של דוקטור ג'ונסון: 'אם לראות את החיים כפי שהם, ייתן לנו הרבה נחמה, אני לא יודע; אבל הנחמה שנשאבת מהאמת, אם היא קיימת, היא מוצקה ועמידה.' החיפוש הזה אחר האמת הוא, עם זאת, בעיה מרכזית. מנקודת מבט פוסט-מודרנית עכשווית, הרעיונות של ביון על האמת נראים רומנטיים מדי ממבט ראשון. האם הגיוני להפוך את החיפוש אחר אמת טרנסנדנטלית (אמת מוחלטת, ק) למהות הפרקטיקה הפסיכואנליטית? האם אנחנו לא בנויים מבחינה מנטלית מנרטיבים, מאשליות? (טענה הנובעת מיחסי האובייקט, ק).'(Vermote, 2013)
>>>>>>
מה עושים טכנית? איך מביאים לטרנספורמציות באמת – "O".
>>>>
רפאל לופז (Lopez Corvo, 2006): 'ביון מתאר במרומז את ההקשבה כמצב שבו האנליטיקאי… חייב להשתחרר מכל דעה מוקדמת. אפשר להשוות את זה למצב של כושר המצאה טהור, ובמילים פשוטות, יכול להיות שזה אומר 'לא לדעת' – במטרה לפנות מקום לרעיון עמוק שישפוך אור חדש על הבעיה שבמוקד העניין .. (Bion, 1965, עמ' 47). לאחר מכן הוסיף ביון את המונח "סבלנות" (נשמע קצת גם כמו 'מטופל', ק), מונח שקשור לתחושות של סבל וסובלנות לתסכול, בפעולת ההקשבה במהלך הפגישה הפסיכואנליטית.
ההקשבה צריכה להיות נקייה מכל "הבנה, זיכרון או רצון",… היא דורשת משמעת מתמדת, מצב של ערנות והתבוננות עצמית שיאפשרו הופעה והתפתחות של האמת או, בעקבות ביון, את האבולוציה של O ל-K. כאשר התממשות של "האמת האולטימטיבית" מתרחשת, ולאחר מכן חושבים אותה, היא תהיה קשורה עם "מעשה של אמונה" על מנת לשמש כחומר המהותי ליצירת הפרשנות (Bion, 1970, p. 124). (Lopez Corvo, 2006)
>>>>>
ק: ביון שיחרר את הביטוי המפורסם שאומר שעל האנליטיקאי לגשת לטיפול כשהוא נטול זיכרון ונטול תשוקה. הניקוי הזה של נפשו של האנליטיקאי – מהווה מעין צום מנטלי אשר תפקידו לפנות מקום לחומרים של המטופל ולראייה שלהם הפעם באור חדש. המטפל מקווה לקבל אור חדש גם למטופל וגם למטפל. את הניקוי והפתיחות לחומרים החדשים ניתן לקבל בעזרת אמונה – דרך ויתור על הנכסים המנטאליים הקודמים מתוך אמונה שיגיעו חדשים. זו הבנה מקורית שאיננה קשורה לידע של האנליטיקאי מהעבר שלו עם המטופל, וגם מנותקת מהציפיות שלו לעתיד בטיפול, היא מאפשרת צמיחה של סוג של תודעה שנקראת אמת אולטימטיבית. אם המטפל גם סובר שזו האמת, הוא יכול עכשיו לתרגם אותה לתגובה – כלומר לפרש על פיה. הפירוש מוביל לטרנספורציה ב 'O' או להפיכת 'O' כזכור 'הלא ידוע', ל 'K' – מחשבות
נמשיך עם לופז:
>>>>
'בהערות שנכתבו ב-29 בספטמבר 1959, ביון (1992) נותן את הווידויים הבאים לגבי האופן שבו הוא מקשיב:
ביון: ' ..ישנוניות אוחזת בי; זה חלק מההרפיה שאני צריך להשיג כדי שהרעיונות שלי יהיו נגישים לי. אני חייב לחלום תוך כדי, אבל אז אני מסתכן בשינה עמוקה. נאלצתי לעצום את עיני כי הן מרמות. ואז כמעט נרדמתי. . . אסור לי לדעת כלום. …. [עמ' 82]
בהמשך:
אומר ביון: . . . חיוני שהמטפל היצירתי ישמור על תפקוד האלפא (תפקוד אלפא הוא יצירת מושגים ומחשבות מתוך חומרים ראשוניים שאין אפשרות לחשוב אותם – חומרי ביתא, ק) שלו ללא פגיעה, ברור שהאנליטיקאי חייב להיות מסוגל לחלום את הפגישה. אבל אם הוא צריך לעשות את זה בלי לישון, הוא חייב לישון הרבה. [ביון]
ביון מסביר שדיכוי הבנה, זיכרון ותשוקה יכול להביא את האנליטיקאי למצב של קהות או ישנוניות שאינה רצויה. מצב תודעתי כזה שדורש ביון הוא לא דבר שקל לממש ולהחזיק בו ברציפות לא על ידי האנליטיקאי וגם לא על ידי המטופל. זה מחייב מצב של ערנות ושל משמעת מתמדת. ביון מספק את ההמלצות הבאות לגבי איך לשמור על היעדר זיכרון:
ביון:
זיכרון: אל תזכור מפגשים קודמים. ככל שהדחף לזכור את מה שנאמר או שנעשה חזק יותר, כך גדל הצורך להתנגד לו. הדחף הזה יכול להתבטא כמשאלה לזכור משהו שקרה, מכיוון שנראה (למטפל, ק) שהוא גרם למשבר רגשי: אסור לתת למשבר להפר את הכלל הזה. אסור לתת לאירועים כביכול להעסיק את המוח. אחרת ההתפתחות של הפגישה לא תיראה בזמן היחידי שבו ניתן לצפות בה – בזמן שהיא מתרחשת. [1992, עמ' 381–382]
"תשוקה", לעומת זאת, מרווה (מהביטוי רוויה בגוון שלילי של העמסה והצפה, ק) את יכולת ההקשבה ביחס לעתיד, באותו אופן שבו הזיכרון מרווה הקשבה ביחס לעבר. הרצון של האנליטיקאי כולא את המטופל, שמיד חש דחף לספק למטפל את כל התחושות שהאנליטיקאי חפץ בהן…. כוונה של אנליטיקאי, כגון צורך "לרפא", או להתנהג בצורה מסוימת, יכולה לעורר אצל המטופל נטיות להתנגד או לציית.' (Lopez Corvo, 2006)
>>>>>
' ..
איך נדע בדיוק מה המטופל מתקשר לנו? .. ביון הסיק באופן מרומז שמדובר ב"אוזן של אינטואיציה", שמקשיבה לא לדיבור המילולי של המטופל, אלא לגילוי הפנימי ששיח חיצוני כזה מעורר באופן אינטואיטיבי אצל המטפלת, כשהיא מקשיבה בעוד ראשה ריק. …
>>>>
>>>
ברנד נייסין (Nissen, 2015)פסיכואנליטיקאי ברלינאי בן ימנו מביא מקרה:
…המטופל איש עסקים מושך, כריזמטי ומצליח, בשנות ה-60 לחייו, הכיר לפני כשמונה שנים "אישה מהממת" צעירה ממנה ב-30 שנה, איתה יש לו שני ילדים. תמיד היו לו אינספור עניינים, נשים "עפו עליו, ממש רצו אחריו". מאז שהוא היה עם אשתו הנוכחית, היו לו רק כמה "סיפורי נשים". אולם לאחרונה שוב גבר יצר הבגידה, והוא מבחין בבירור שהוא נסוג מהקשר (עם אשתו). הוא שומר על קשר רק עם ילדיו, ילדה כבת חמש, וילד כבן שבע: "אני הולך כל לילה אליהם ומקריא להם משהו במשך עשר דקות". הנסיגה המשמעותית מהקשר עם אשתו ופחד כללי ממוות הובילו אותו לטיפול. למטופל מעולם לא היה קשר חזק עם אביו, שהיה יזם ידוע: "כל לילה נהגתי לחכות לו, בתקווה שהוא בכל זאת יגיע אליי. כששמעתי אותו מיהרתי לרדת חצי מהמדרגות, הוא כבר היה בסלון, אמא שלי היתה רודפת אחרי: 'עזוב את אבא בשקט, הוא עייף'. ואז הלכתי לחדר שלי". כשהיה בן חמש, אביו זרק אותו ואת אמו, "אישה יפה" מהבית. לאב היו עוד כמה מערכות נישואים, ילד מכל אישה. המטופל הורשה להיות בבית אביו בסופי שבוע, אך ראה אותו מעט. הוא ואימו חיו "בעוני, חדר וחצי, בניין אחורי, חשוך". כשהמטופל היה בן 17, האם הביאה בפעם הראשונה גבר הביתה בלילה. כאשר בני הזוג התגפפו, יצא המטופל בסערה מחדרו, פגע בחבר של האם וזרק אותו מהדירה. המטופל "עזב את האם באותו ערב, ומעולם לא חזר". המטופל סובל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית קשה (עם אלמנטים היסטריים בולטים), אך בטיפול הוא יכול להביא תמונות ומצבי רוח חיים מאוד. אני רואה את סצנת גרם המדרגות מולי, מרגיש איך הוא מרגיש, מדמיין את פניה של האם כאילו ראיתי תצלומים; סילוק בן זוגה של האם ברור כמו סצנת קולנוע. ..
עכשיו אני רוצה להציג מפגש אחד ואת תחילתו של הבא. המטופל, לבוש תמיד בכחול ("כל דבר אחר לא הולך בכלל"), ותמיד נועל את אותו מותג נעלים, מגיע באיחור של 20 דקות, כפי שהודיע בטלפון. אני רואה אותו מבעד לדלת הזכוכית יורד בשביל (הקליניקה שלי ממוקמת בחלק האחורי של הבית, ואליה ניתן להגיע דרך שביל גן קטן); הנהג שלו מחכה כרגיל, הוא עדיין בטלפון. הוא עוצר מול הקליניקה, מביט בטלפון הנייד, עושה לי סימן יד צוחק, מבצע עוד שיחת טלפון. אני עומד שם ומחכה. אין לי יותר עניין בדרמה הזו: כעס, פגיעה, רוגז, הם לכל היותר רק הדים, שכן נסיגה מתוך השלמה מכבידה עליי.
הוא נכנס לקליניקה, עדיין בודק דברים בטלפון, אומר שלום, צוחק … ומניח את הטלפון על כיסא: "מצטער, הטיסה התעכבה". אני לא מאמין לו. הוא אומר בדרך לספה ובשכיבה: “לא רק בגלל זה, למען האמת; הטיסה התעכבה מעט. אבל הייתה אישה כל כך מושכת, הייתי חייב לקבל את הכתובת שלה". עולה בי מחשבה, "אז, איזה ארגז של טריקים פתחת היום?" מה שהמטופל אומר לי מיד: "לאחר הנחיתה רצתי אליה ואמרתי, 'אני חושב ששכחת את העט שלך במטוס'." אני רואה בבירור את הפנים הצוחקות, השפתיים, השיניים, האישה היפה הזו מולי. . "היא אמרה, 'אבל זה היה על הכיסא שלך'. אמרתי, 'נכון, אז כבר שמת לב אלי במטוס'. היא צחקה שוב ואמרה, 'אני רוסייה. אני אוהבת את הדרך שבה אתה פועל. אתה רוצה את הכרטיס שלי?’ היא נתנה לי אותו ואמרה: ‘אולי זה באמת יהיה ערב נחמד’. העסק עם העט היה קצת מביך, אבל ההצלחה מפצה על זה”. למרות ששמעתי סיפורים כאלה אינספור פעמים ואני בקושי מקשיב, זה מפתיע אותי כמה ברור אני מדמיין את האישה הרוסייה; אני חושב שהוא ילד קטן, אבל איכשהו נחמד.
הוא ממשיך, שולל את התחושה הזו: "למען האמת, אני בקושי מתעניין באישה, עכשיו אני רק רוצה לדעת כמה מהר אני מכניס אותה למיטה. הסקס, כידוע, די מעייף אותי, אז שמתי את זה מהר מאחורי. למה נשים עדיין חוזרות, אני לא יודע, אני לא מתעסק בזה יותר".
אני אומר: "אף פעם לא סלחת לאמא שלך." בפנים, אני מיד נוזף בעצמי: הפרשנות נראית קוהרנטית, אבל הטון כבר לא מחפש, או מתחבר, אלא חסר השראה, כאילו אומר: אנחנו כבר יודעים את כל זה כבר. אני מחליט שאני מעדיף לא להגיד יותר כלום כרגע. הוא שותק, אבל זה קצת נוגע בו. "הייתי בסנט טרופז. הייתי שם עם מישהי שנראתה טוב כשהייתה לבושה, אבל כשהיא התפשטה, הגזרה שלה פשוט לא הספיקה. אמרתי לה בדיוק את זה." איום אפל נמצא בחדר, יש חלק בי שחש את ההעברה הצבעונית והרב-ממדית ורוצה מיד להיכנס לקרב. אני שותק. "הייתה לי פגישה שם. הצגתי את הרעיונות שלי למנהלים, כשאני מדבר כל כך חופשי, ללא הכנה, אני רץ בכושר שיא, הם תלויים במילים שלי, מושלם!"
הוא ממשיך. אני מביט מהחלון, שם לא נראה דבר כי כבר חשוך. אני אפילו לא יכול לחשוב על עיוותים מושגיים. במקביל מתרוצצות בי מחשבות לא מנוסחות, כמו: כל כך הרבה קורה כאן, יש מתח, אבל אף פעם לא מגע עמוק יותר. אני שומע אותו אומר, "אתה מכיר את סנט טרופז בעצם? אם מטוס הסילון והתיירים ההמוניים יעלמו זה כפר קטן, ממש נחמד". אני באמת רואה את סנט טרופז היפה, שאת צדדיו השקטים והמוגנים אני מכיר. אני אומר: "גם בך מסתתר משהו יפה שרוצה להיות מוכר, מעבר למסיכות." המטופל דוחה את הפרשנות מכל וכל: "ובכן, מי לא! אני תמיד באותו מלון, באותו חדר, הפעם רצו לתת לי חדר אחר. חשבתי שהם בטח צוחקים. למרבה המזל, האורח עזב את המקום. כנראה מפחד לאבד אותי, אבל לא הייתי הולך לשם שוב".
הַפסָקָה. "אוי, אמרתי לך שלראשונה לא הרסתי אירוע או השתכרתי? עשינו אירוע משפחתי עם אשתי, עמדתי לעשות שוב שערורייה אבל אז יצאתי ופשוט ישבתי בשמש, שחיממה אותי". (רקע: המטופל מפרק את כל המסיבות, ההתכנסויות, כשהוא לא במרכז, או שהוא משתכר לגמרי. ישיבה בשמש היא הביטחון היחיד שהוא באמת מכיר.) מכיוון החגיגה התקיימה בסביבה כפרית שאני מכיר ,אני רואה אותו (בדמיוני, ק) על ספסל בגן כפרי יושב בשמש, תמונה שלווה, בטוחה אבל גם בודדה.
אני אומר: "משהו מתחוור לי: תמיד יש כאן רגעים קטנים ומלאי חיים, אבל אתה כמעט מפחד שאלו עלולים להתפתח, ובאמת להתקיים בינינו. באופן דומה, בטח יש בך פחד שאני יכול ללכת, כי (רק) אז אתה מפיק כאלה סצנות מלאות חיים. אבל ברגע שאני קולט אותן, אתה נעלם שוב." הוא שותק. אני רואה עווית עצבנית שמרחפת על לחיו הימנית . הוא עונה: "אבל זה לא כך עם הילדים שלי, אני הולך אליהם כמעט כל לילה ומקריא להם. אני יודע שאתה אומר שאני שם פיזית אבל לא נפשית, אני בדרך כלל עמוס מדי בכל הדברים העסקיים, אבל עדיין. . . אולי זה גם נכון, אבל אני לא מרגיש את זה, זה לא ככה. מה זה אומר 'להיות שם'? עם אשתי זה גם לא ככה, או לא היה ככה. . ." יש לי הרגשה שהוא רוצה להוביל אותי לוויכוח מי צודק ואני אומר: "אני יכול להגיד עכשיו שזה לא נכון לגבי אשתך, לפחות 100 פרשיות בשנים האחרונות; או: תסתכל, לחשוב על עסקים וקריאה, וכן הלאה. . .אבל זה לא מוביל לשום מקום. אני חושב שאתה מפחד מהכאב שמתעורר בך כאשר אדם אחד פוגש את האדם השני. אתה נמנע מהכאב הזה, הכאב שקיים בכל המגעים. ואתה גם מפחד לגלות שנמנעת ממפגש עמוק יותר מאז גיל 5, או לפחות מגיל 17. כמעט כל חייך. ועכשיו אתה באמצע שנות ה-60 שלך." בנאום שלי, שמתנהל מעצמו, אני מרגיש בטוח באמיתות הנאמר. אבל אחרי שאני מסיים, מתפשטת מיד דממה כבדה. אני חושב: למען השם, הלכתי רחוק מדי. האם מה שעשיתי היה אקטינג אאוט? אני נבהל. ואז משהו נעצר, אני לא יודע יותר, יש פער של שלוש או ארבע דקות בערך. ביציאה מהמצב הזה אני רואה מולי תמונות של דודה שלי, שאחרי שבץ קשה יכלה להזיז רק את עפעפיה וכמה אצבעות של יד אחת. היא הייתה צלולה במוחה. הראיתי לה את בתי שזה עתה נולדה; לדודה שלי זלגו דמעות על פניה. התמונות האלה עוברות אל מותה, היא נתנה לעצמה לגווע ולמות מצמא, היא שוכבת שם ללא תנועה זמן קצר לפני מותה, אני במצוקה. אני מלטף אותה; לוקח את ידה, שהיא לבסוף לוחצת עליה פעם נוספת. פתאום אני שם לב שהזמן עבר, נאבק להתאושש, מה שקשה לי. אני מסיים את הפגישה, המטופל הולך, בפעם הראשונה מבלי להדליק מיד את הנייד שלו, אומר שלום בראש מורכן. לאחר הפגישה אני נשאר שעה בקליניקה, נסער, עם תחושה כללית של חרדה. אני מסכם את הפגישה כאילו יכולתי בדיעבד לתת שם לרגע הנוכחות הזה.
למטופל יש את הפגישה הראשונה בסדר היום שלאחר מכן. הוא כבר עומד מול הקליניקה כשאני מגיע, אין לו טלפון ביד, והוא ממהר אל הספה. "אתה יודע שאני לא מאמין בצירופי מקרים וכל זה, אבל אתמול בלילה לא היה לי חשק ללכת למשרד, אכלתי חטיף ואז נסעתי הביתה. אשתי לא הייתה שם, עליתי במדרגות אל הילדים. הם עדיין היו ערים, הדלת הייתה פתוחה בסדק. עמדתי במסדרון החשוך והקשבתי. מצב הרוח בחדר היה רגוע באופן מוזר, הם שיחקו משהו. ואז הקטנה שלי שאלה, 'איפה אמא?' הגדול אמר, 'אני לא יודע'.
(היא שאלה) 'מתי אבא יבוא?' 'לא יודע.' ואז היא אמרה, 'הוא לא צריך לבוא ולהקריא'. 'אוי, זה אף פעם לא כיף'. אתה יכול לתאר לעצמך איך הרגשתי. הילדים שלי אמרו מאה פעמים: אל תקריא; או אנחנו עייפים, או לא בא לנו. אתמול בערב הבנתי שמעולם לא הקראתי להם באמת, או בכלל תקשרתי איתם. נשארתי לעמוד במסדרון. אחר כך הייתי בחדר, אמרתי, 'בואו, נשב על הספה'. הם לא רצו, רטנו, אבל אז התיישבנו ובאיזשהו שלב הם נשענו לאחור. לקחתי אותם למיטה. מאוחר יותר ישבתי בחוץ על המרפסת, לא הרגשתי את הקור. אתה יודע מה עלה בדעתי: נזכרתי איך הייתי מחכה לאבא שלי. באמת חיכיתי, רציתי שהוא יבוא רק פעם אחת. ואיך בכיתי במיטה". דממה של רגע.
"אבל בשלב מסוים לא בכית יותר, בשלב מסוים לא היה יותר כלום, רק ריקנות", אני ממשיך. (המטופל עונה:) "נכון, לא היה כלום, שום מחשבה, שום תחושה, שום רגש, שום דבר." אנחנו שותקים זמן רב.' (Nissen, 2015)
>>>>
עד כאן 'O' ועד כאן ביון. ביון מציע מטא תאוריה חדשה ביחס לפרויד וקליין. את 'הלא מודע' המקובל עד כה הוא מבקש להרחיב למושג 'לא ידוע' – מושג שמשלב עם עולם פנימי וגם עולם חיצוני וגם עולם בינאישי- ראה האב שלא שמע את הילדים אומרים לו לא להקריא.
המטרה הטיפולית של ביון היא להרחיב את המגע החושי וגם המחשבתי של המטופל עם המציאות. פה, ביון משתמש במושג שקצת קשה לנו היום לבטא: אמת מוחלטת. מגע, טעם, מראה, נוכחות – כולם הם אמת מוחלטת. פעמים רבות אנחנו מתקשים לבוא במגע עם האמת וממציאים מחשבות שמאפשרות לנו להיות עיוורים לאמת. הפעולות הללו היו נקראות עד כה 'התנגדויות'. ביון מעמיק וקורא להן מינוס מחשבות. מחשבות מיוחדות שמסיטות אותנו מהצורך לבוא במגע עם האמת המוחלטת: 'O'.
Bion, W. R. (1970). Attention and interpretation: a scientific approach to insight in psycho-analysis and groups (S. Beckett, Ed.) [Book].
Lopez Corvo, R. E. (2006). Wild thoughts searching for a thinker : a clinical application of W. R. Bion’s theories (1st ed.) [Book]. Karnac. https://doi.org/10.4324/9780429485053
Nissen, B. (2015). Faith (f) and presence moment (o) in analytic processes: An example of a narcissistic disorder [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 96(5), 1261–1281. https://doi.org/10.1111/1745-8315.12407
Vermote, R. (2013). Bion's critical approach to psychoanalysis. In Bion today (pp. 349-365). Routledge.
