מתלבטת
אישה מתקשרת.
היא רוצה טיפול אבל שומעים שהיא נבוכה. היא בת חמישים וחמש עובדת במקום קטן עם אותם אנשים כבר הרבה מאוד שנים. רווקה.
אין לה חברים, אולי אחת כשהיא ממש מחטטת בזיכרונה. אבל היא לא בטוחה כי כבר לא דיברה איתה מספר חודשים.
בהמשך השיחה הטלפונית, היא אומרת לי שהיא גם לקויית שמיעה. זה מסביר המון. אנשים לקויי שמיעה נמצאים במאבק מתמיד לשמוע, להיות בקשר ונוטים לחוש שפיספסו משהו. אבל בעצם כולנו לקויי שמיעה במידה מסויימת לא?
היא מהססת האם לקבוע פגישה. יש המון 'לא' שתוקפים אותה: לא אמצא חניה, לא אצליח לשנות משהו באמת, לא ניסיתי אף פעם ופעם כשניסיתי לדבר עם מישהי אז לא קרה כלום..
אולי לנסות שוב?
האמת שהיא צודקת. ככה אני מרגיש. צריך לגייס המון כוחות במטרה לצאת מהמקומות שבהם אנחנו נטועים. זה באמת בלתי אפשרי. רק לפעמים קורה הנס הזה שנקרא שינוי פנימי. הכוונה לשינוי עמוק. שינוי שאפילו יכול לשנות את האופן בו אנו קוראים לעצמנו ומספרים לעצמנו את ההיסטוריה האישית שלנו. לא סביר שזה יקרה. טיפול מתאים רק לנואשים מאוד, שיש להם אמונה חזקה ושמסוגלים לשים בצד לשעה שעתיים בשבוע את הוודאות הפסימית – אשר לה אנו קוראים בכל מיני שמות מקצועיים כאלו ואחרים כמו דיכאון, חרדה, אישיות X, Y, Z
טיפול?
בשתי שיחות הטלפון שלנו (כן כבר היו שתיים..וזו הסיבה שאני מעט אופטימי לגביה) לא יכולתי שלא להסכים איתה שאין סיכוי. רק ניסיתי שתחוש שאני חושב כמוה, ולכן לרגע אחד אולי ה'אני' המוכר והבודד שלה, יהפוך להיות 'אנחנו'..
