בין ה'ספה' לשעון הנוכחות: על דיכאון, כסף וזירת העבודה

מה אתה עושה בבוקר? זו כנראה השאלה הנפוצה ביותר שאנחנו שואלים אדם חדש שאנחנו פוגשים. היא לא מבררת מה שלומך, במה אתה מאמין, או מה מטריד את מנוחתך בלילה. היא מבררת דבר אחד פשוט: איך אתה מייצר ומעביר ערך בעולם? שאלה שהיא שוות ערך לשאלה מי אתה?

למרות שהעבודה גוזלת מאיתנו את רוב שעות הערות, האנרגיה והכוחות הנפשיים שלנו, הפסיכואנליזה הקלאסית כמעט עקפה את הנושא הזה לחלוטין. הסיבה לכך היא היסטורית ומעמדית: פרויד טיפל בעיקר באצולה הווינאית ובבני המעמד הגבוה. אלו אנשים, ממוצא משפחתי של עושר ואצולה. אנשים בעלי פנאי רב, יש לידם משרתים שמגישים תה ומחליפים מצעים, וללא דאגות קיומיות. הם יכלו להרשות לעצמם לשכב על השזלונג של פרויד וחבריו חמש פעמים בשבוע.

הפרדוקס הוא שפרויד עצמו, במכתביו האישיים לחברו וילהלם פלייס, התוודה לא פעם על תנודות נוירוטיות במצב הרוח, חרדות פרנסה ודיכאון שליווה את הצורך למלא את הקליניקה. גם עבורו, כמו עבורנו, שאלת הזמן והכסף הייתה נוכחת, טורדת ומכריעה.

השורשים המוקדמים: איך נולד המשולש הנפשי?

עוד הרבה לפני שאנחנו נכנסים למשרד, חותמים על חוזה או עומדים מול מנהל, המבנה הנפשי של 'עולם העבודה' כבר נחרט בנו. מתחילת החיים ממש, הנפש שלנו נעה ללא הרף בין שלושה מצבים נפשיים: חלימה בהקיץ, יחסים וקשר, ופעולה ועשייה.

זהו לא רק המאבק הפרטי שלנו, לנווט בין המצבים, זוהי גם הסביבה שבה גדלנו. ההורים והסובבים אותנו נעו בעצמם בין החלומות והפנטזיות הפרטיות שלהם, לבין התפקוד המעשי, ניהול הבית, והטרדות של חייהם, לבין היכולת (או אי-היכולת) שלהם לפנות מקום, לראות אותנו ולהתייחס אלינו באמת.

בתוך המתח הזה, כל ילד לומד לאזן כאבים מוקדמים ועמוקים:

• הכאב של "תסתכלו עליי!" מול הבדידות והשקיפות: הצורך הנואש בהכרה ובנראות מול הרגעים שבהם המבט של ההורה איננו, החברים עסוקים בעצמם, והמבט איננו או שהוא שיפוטי ומרוחק.
• הכאב של "אני רוצה כאן ועכשיו" מול הצורך להמתין ולהשהות דחפים: הרגע שבו התינוק בעריסה לומד לראשונה להסיט מבט, להחזיק תסכול ולשאת את המרחק בין המשאלה לבין המציאות. זהו הכאב של החנקת הרצון באופן זמני או לתמיד.
• הכאב של אני יכול מול אני לא יכול – המפגש של כל ילד וילד עם קצה היכולת וההכרה האישית בחוסר האונים.

כאן, במפגש הראשוני הזה, מתגבש המשולש שמלווה אותנו לאורך כל החיים:

1. הפנטזיה והחלום (העולם הפנימי, מה אני רוצה ומי חלמתי להיות).
2. הקשר והיחסים (המבט של האחר, השייכות, האם אני רצוי או דחוי, שווה או נחות).
3. הפעולה הממשית – שמתחילה בינקות כוויסות של פעולה מול תשומת לב וחלימה, הופכת בילדות ליצירה ומשחק, ומאוחר יותר מבשילה ללימודים, לעמל ולעבודה.

כשאנחנו מגיעים לעולם המבוגרים, מקום העבודה אינו אלא הבמה שבה המשולש המוקדם הזה מתעורר מחדש במלוא עוצמתו. בלבול או דיכאון תעסוקתי אינם רק עניין של עומס משימות; הם תוצר של קצר או שבר עמוק שמתרחש בדיוק בין שלושת הקודקודים הללו:

 1. קודקוד השייכות והמבט ("מי אני ביחס אליהם?")

זוהי הזירה החברתית וההשתייכותית: איך אתה חווה את עצמך בתוך הקבוצה? האם אתה מרגיש רצוי ומוערך, או זר, דחוי ושקוף? האם אתה תופס את עצמך כ"טוב" ומוצלח בהשוואה לאחרים, או נחות ובלתי מתאים?

• המלכודת הדיכאונית: אפשר לעבוד בתפקיד נוצץ, אבל להרגיש בדידות מצמיתה, ניכור, וחרדה מתמדת מהמבט השיפוטי של הסביבה ומדמויות סמכות.

 2. קודקוד הכדאיות והערך ("מה שווה לי לעשות?")

זהו החישוב הקיומי והפנימי של מאמץ מול גמול: האם הזמן, כוחות הנפש והחיים שאתה משקיע מקבלים תמורה הוגנת? האם יש כאן רווח ממשי – כסף שמעניק ביטחון וחופש, הנאה, תחושת מסוגלות, או למידה?

• המלכודת הדיכאונית: כשהעבודה גובה ממך מחיר נפשי או פיזי עצום אך מותירה אותך בתחושת ניצול, ריקנות ותגמול ירוד. אתה משקיע הכל, אבל בפנים זה לא שווה.

 3. קודקוד הפנטזיה והאופק

זהו המפגש הכואב בין הפוטנציאל שבדמיון לבין המציאות בפועל: האם העשייה שלך היום מתכתבת עם השאיפות והכוונות שלך קדימה? האם אתה מעז להעמיד את היכולות שלך למבחן המציאות, או שאתה משותק באחד משני קצוות:

• הסירוס העצמי: אתה נסוג מראש, מתעקש ש"אתה לא מסוגל", ונחנק מהפחד להיכשל או לחוות לעג.

 הפנטזיה המשתקת: שקוע בחלומות על פרויקטים גרנדיוזיים, אך נמנע מכל עשייה יומיומית ומאמץ אפור מחשש שהמציאות תנפץ את הדימוי המושלם.

 דיכאון תעסוקתי מתפרץ כששלושת הקודקודים האלה מושכים לכיוונים מנוגדים:

אולי מרוויחים טוב (קודקוד ב'), אבל מרגישים דחויים ובודדים (קודקוד א'), והנשמה מרגישה שהיא בוגדת בחלום המקורי שלה (קודקוד ג'). או להפך – יש קבוצה חמה (קודקוד א'), אבל אין תגמול ובטחון כלכלי (קודקוד ב') ואין שום עתיד (קודקוד ג').

ברגע שהאדם לא מוצא סיפוק בשילוב שלושת הכוחות הללו, המערכת קורסת לתחושה אחת משתקת: "אין מה לעשות". שם נולד הדיכאון.

 המצפן הקליני: שלושת המבחנים של מקום העבודה

אם ננקה את הרעשים והקלישאות של עולם התעסוקה המודרני, מקום עבודה בריא נפשית צריך לענות לפחות על שניים משלושת הקריטריונים הבאים. או לאסוף מספיק 'נקודות זכות' משלושתם:

• אתה יוצר (ביטוי לעצמי, השפעה, עשייה משמעותית).
• אתה לומד (התרחבות, התפתחות אישית ומקצועית).
• אתה מרוויח היטב (פיצוי הולם שמאפשר חירות וביטחון).

אם אתה נהנה מכולם – מצאת מרחב נדיר. אם יש לך תחושת הישג רק באחד מהם – זה עשוי להספיק לתקופה מסוימת.

אבל אם מקום העבודה שלך אינו מאפשר לך ליצור, אינו מלמד אותך דבר, ואינו מתגמל אותך כראוי – השהייה בו הופכת למנגנון של כרסום עצמי שקט.

ואז, אתה מרגיש את זה קודם כל בגוף ובקול הפנימי שלך:

• כשאתה מתקשה לגרד את עצמך מהמיטה בבוקר וגורר רגליים בדרך לדלת.
• כשאתה תופס את עצמך מדבר אל עצמך רק בפקודות, הוראות ונזיפות ("תעשה", "תחזיק מעמד", "אל תעשה פדיחות").
• כשאתה מסתובב עם בושה סמויה, או סופר את הדקות במבטים חטופים בשעון עד שייגמר היום, עד שיסתיים השבוע, עד שיעבור הפרויקט.
• כשאתה מגיע הביתה טעון בכעס מושתק, בעצבנות או בריקנות שגולשת לתוך הערב.
• כשאתה מפחד ממבטים של אנשי הצוות מאחורי הגב, או ממבט של מנהל או בכלל. אתה מרגיש אשם.
• כשאתה עייף כבר בכניסה

במצב כזה, הדיכאון התעסוקתי כבר מדבר מתוכך. והתפקיד של המבט הטיפולי אינו ללמד אותך עוד טכניקה 'להסתגל למצב' או 'לנשום עמוק' כדי להמשיך לסבול. התפקיד הטיפול הוא לחשוף את המלכודת הפנימית שמשאירה אותך קפוא במקום – ולעזור לך להעז לנוע.

גם דיברנו על זה בפרק של הפודקאסט שלי עם ד"ר אפרת כהן נוימן, על דיכאון, קריירה ועולם העבודה. [להאזנה לפרק לחץ כאן].  [או בספוטיפיי]

שאלון להערכה עצמית נמצא כאן – אבל כמובן שפגישה ושיחה עדיפות…