1

'כבוד' הוא כמו קוקה קולה – יש לו טעם ייחודי אולם מדובר בתרכובת סודית של ערכים. מסיבה זו מטפלים רבים נמנעים מלדבר עליו אלא על מרכיביו: אהבה, מרחק בינאישי, פרטיות, הערכה, נימוס וכדומה. אני מסכים במידה רבה עם עמדה זו, אולם סבור גם אחרת. לדעתי יש מקום להתייחס ל'כבוד' בפני עצמו מבלי לפרק אותו לגורמיו. לאדם ישנה תחושה בסיסית מתי היחס אליו מכבד ומתי הוא לא מכבד או אפילו אם הוא חש יחס של השפלה. במצב של יחס מכבד אדם נטען באנרגיה נפשית המאפשרת לו לבנות 'כבוד עצמי' – ערך עצמי ותחושת נינוחות הנובעת משובע פסיכולוגי. במצבים הפוכים חוסר כבוד והשפלה מובילים לתחושות קשות של כעס, דיכאון, ולתגובות של ניתוק חברתי ובדידות.

2

במובן בו אני מתאר את הערך 'כבוד' – מדובר ב'ויטמין' חיוני לחוויית העצמי כמשמעותי ורצוי בעולם, וליצירת הגנה נפשית אישית בפני סכנות פסיכולוגיות של דיכאון וחרדה. במצבי חיים מסוימים, בזוגיות, במשפחה, ביחסי עבודה במקרים שליליים, לא רק שלא ניתן מספיק ממנו, אלא אף הכבוד העצמי נלקח בכוח וללא רשות. זוהי למעשה ה'השפלה'. בולאס מתאר ילד בן חמש היושב ליד שולחן האוכל. המשקה שלו נשפך, האימא צועקת עליו ומפחידה אותו – הקטן במבטה המאיים. ברגע זה למעשה היא שולחת יד נפשית נסתרת וחומסת – גונבת את הכבוד אשר היה עד כה מרכיב של הילד ומעבירה אותו לעצמה. היא לוקחת לעצמה בכוח את מה ששייך למעשה לילד הצעיר. הוא נהיה יותר קטן וחלש – היא נהית קצת יותר גדולה ומסוכנת. כמובן שמדובר במצב עניינים שלילי ולא רצוי.

3

סיבה נוספת לכך שאני לא מפרק 'כבוד' למרכיביו, אלא משאיר אותו כמונח שלם. היא שביחסי כבוד אני לעולם לא אוכל לרדת לשורש הדברים. ערכים מסוימים של מונח זה אינם ניתנים לגילויי ואפילו יש בהם מרכיבים של פיזיים של תחושות ומגע פיזי.
גם לתינוק בן יומו ניתן להעניק את אותו הטיפול ואותה ההחזקה באופן מכבד ולא מכבד. החזקה לא מכבדת של תינוק הנה שיבוש עמוק עם תוצאות הרות גורל. אשר הינן קשות לחקירה ולהבנה פסיכואנליטית. מטופלים מדווחים על יחסי השפלה וניצול גופני ממש החל מבראשית החיים. לפעמים אפילו פתיחה של מזגן או העלאת הטמפרטורה שלו – הינן פשוט מבע של כבוד, יצירת מרחב בינאישי הוא מבע של כבוד, מבט, לחיצת יד או העדרה – הנם מבעים של ערך זה.

4

אחת הסיבות לכך שאני מתייחס לכבוד כשלם הבלתי ניתן לפירוק הוא שמצאתי שמדובר בערך פרטיקולארי הכבוד הספציפי שאני רוכש לכל אדם הוא שונה. אנשים שונים האחד מהשני. תרבויות מנסחות כל מיני כללים (אשר שמם מעיד עליהם שהם 'כלליים') להתנהגות מנומסת. אולם כללי נימוס אינם שווים 'כבוד'. הכבוד האמתי, המזין את הנפש, הינו פרטני. יחס אשר ניתפר בדיוק למידותיו של האחר. כבוד אמתי הוא כזה הנרכש מעבר לכללי הנימוס, מתוך הכרות קרובה ועמוקה, ומתייחס למבנה הנפשי הייחודי שלך וגם לתוצרים המילוליים וההתנהגותיים שלך. בנוסף לכך, הכבוד הזה, הפרטי, והאמתי, חייב – אומרים בעלי הגישה הפסיכואנליטית – האינטרסובייקטיבית, להיות הדדי.

'אני לא יכול ליהנות מהכבוד שאתה רוכש לי במידה שאני לא מכבד אותך', וכך גם להפך 'אתה לא תחוש מכובד אם לא תרגיש שאני מספיק משמעותי'. משפחות מסוימות לא מצליחות לכונן מערכות של כבוד הדדי. גם הורים יכולים להרגיש 'חוסר ערך' מצד הילדים, וכן ילד – כמו בדוגמא למעלה יכול להרגיש השפלה וחוסר כבוד. מצבים של זלזול וביטול האחר במשפחה עלולים להיות מצע פורה לשגשוגן של הפרעות אישיות, לדיכאון ולחרדה.

5

לסיכום: ערך עצמי גבוה, תחושת ביטחון בעולם, אופטימיות, יצירתיות, רוגע – מטרות ראויות ומנוסחות היטב של כל שיטה טיפולית – כל אלה יכולות להיות מנוסחות גם על ציר ה'כבוד': כבוד בינאישי והעדרו. הכבוד – כתרכובת עדינה של ערכים כמו אהבה, משיכה, אחריות, דאגה, שייכות, קירבה, נדיבות ועוד – הינו ערך המועבר בין אנשים מהאחד לשני ומשמש לאבני הבניין של האישיות ולתחזוקתה. במצבים של העדר כבוד, אם זה בשל הזנחה וחוסר עניין, או אפילו במצבים שליליים אקטיביים של השפלה וניצול, תחווה מצוקה, יתעוררו ייאוש, עצב ודיכאון וירידה בחוויה של אדם את עצמו כ'שווה'.

אשמח לתגובות – כך אני מרגיש פחות לבד – וגם לומד על מידת הרלוונטיות של הטקסט לקוראים.