הכרה
המושג אשר אני רוצה לדון בו היום נקרא 'הכרה' בתרגומים לעברית ובאנגלית מדובר במושג של ג'סיקה בנג'מין 'recognition'. אולי תרגום נכון יותר של המושג צריך להיות ,זיהוי.
כאשר אדם מרגיש שלא רואים אותו, או לא מזהים אותו כייחודי, ולא מתייחסים למה שהוא מרגיש התוצאה היא תהליך של בידוד.
הזיהוי נראה על פניו מונח פשוט, אולם למעשה הוא מושג מורכב מאוד כאשר מדובר בבני אדם, ובעולמות רגשיים מורכבים. זיהוי אנושי חייב להיות מונח הדדי, ותמיד גם נמצא בקונפליקט.
בני אדם שואלים את עצמם ללא הרף: מי אני? מה אני שווה? למי אני שווה?איך אני ממוקם בסדר החברתי?
התשובות לשאלות האישיות הללו נמצאות לגודל המבוכה לא בתוך תוכנו אלא גם בתוך תוכנו וגם בקרבם של אלו אשר איתם אנחנו בקשר.
עבודה בחדר המורים, או במשרד הפרסום או בצוות עורכי הדין יכולה להיות סבל מתמשך אך ורק בשל העובדה שהתשובות לשאלות הללו איננה מספקת. ה'אני' שלנו זקוק לתזונה ואיננו יכול להתקיים ללא מידה מספקת של הערכה, של משיכה ושל רצון בקרבתם של אחרים – הם ביחס אלינו.
מצד שני, הערכה של האחרים אלינו איננה מזינה ואף נהיית מזון טפל במידה ואנחנו בעצמנו לא מזהים את האחרים כאנשים ראויים, שווים וחשובים לנו רגשית. זוהי בעייתו הבסיסית של הנרקיסיסט והיא אשר מובילה לדיכאון נרקיסיסטי.
דיכאון נרקיסיסטי
מהו דיכאון? דיכאון הינו מונח המציין ירידה דרמטית מעבר ל'קו האדום' של הערך העצמי ואובדן של תיקווה לשינוי.
ניתן כמובן ליחס זאת לשינויים כימיים. פחות לטעמי. וניתן ליחס זאת למבנה אישיות ולמאורעות העבר. אולם ניתן ליחס זאת כאן ועכשיו לאובדן מתמשך של אנשים משמעותיים המזהים את האדם כמשמעותי וחשוב עבורם, ומתאמצים לזהות את מצבו הרגשי – בשל העובדה שמצבו הרגשי משמעותי להם. במקביל, אדם זה מזהה מספר משמעותי דיו מתוך מקורביו כאנשים בעלי חשיבות עבורו, הוא קשוב למצבם הרגשי מזהה אותו ומתאים עצמו אליהם. רק במצב כזה מזון נפשי בדמות של ערך עצמי יכול לזרום ולהזין את הנפש.
