.5 החוק הבסיסי של הפסיכואנליזה – החוק הפונדומנטלי.
הפסיכואנליזה נולדה מהפרקטיקה. הרבה מאוד אנשים – חושבים שפסיכואנליזה זה בעיקר תיאוריה, אבל היסטורית, וגם לדבריו של פרויד, זה ממש לא נכון: האמת היא, שהפסיכואנליזה נולדה מהפרקטיקה – הפסיכואנליזה נולדה מהשאלה המעשית: 'מה יכול לעזור לאנשים נוירוטיים, שסובלים ממשהו שהרפואה לא יכולה לסדר?' ורק אחר כך, שוב מבחינת פרויד – לפי מה שהוא אומר, הפסיכואנליזה היא שיטת מחקר, פרטנית, אחד על אחד. ורק בסוף בסוף – היא תיאוריה שנובעת מהגילויים והתוצאות של שיטת המחקר – הפרטנית הזאת.
פרויד ניסה כל מיני שיטות ופרוצדורות טיפוליות – וזה לא עבד (Lear Jonathan, 2015).
אביא אנקדוטה: בשלב מסוים הוא מנסה את 'שיטת הלחץ'. (זה פחות נורא ממה שזה נשמע). פרויד היה לוחץ פיזית על המצח של המטופל או המטופלת השוכבת, והיה אומר משהו כמו: 'ברגע שאני אסיר את הלחץ על המצח שלך תופיע מחשבה – עליך לומר לי מה חשבת'. זה לא עבד לשביעות רצונו, ולא תמיד.
שיטת הטיפול – אשר מנוסחת קודם כל על ידי 'החוק הבסיסי' – הביאה תוצאות יותר טובות.
>>>>>
בהתחלה אני מציע שנגדיר את החוק הבסיסי בפשטות כמו שפרויד הגדיר אותו. נדמה לי שההגדרה של החוק כל כך פשוטה במהותה שלא ניתן להגדיר אותו יותר פשוט – כל ניסיון מסבך את הבקשה הפשוטה: "עליך לומר לי כל מה שעולה בדעתך." שבע מילים. זה החוק הבסיסי.
יש כמה ניסוחים לחוק: זה הניסוח של לפלנש ופונטליס: "החוק הבסיסי של הפסיכואנליזה: המטופל מתבקש לומר את מה שהוא חושב ומרגיש, כאשר הוא לא בוחר כלום ולא משמיט כלום, ממה שעולה בתודעתו, גם כאשר הוא מרגיש שזה משהו שלא נעים להגיד אותו, או משהו מגוחך, או דבר לא מעניין או משהו לא רלוונטי." ((Laplanche & Pontalis Jean-Bertrande, 1988)עמ' 178)
שימו לב, דיברנו על זה במפגש, שעבר כשדיברנו על אסוציאציות חופשיות: יש פה ארבעה דגשים – של פרויד, לפי המילונאים, שיש להימנע מהשפעתם על זרם האסוציאציות: 1. לא נעים, 2. מגוחך – או שטויות, 3. לא מעניין – או משעמם 4. לא רלוונטי: לא רלוונטי לכאן או לא רלוונטי ליחסים. פה נכנס גם 'מובן מאליו'. – ארבעה מחסומים שפרויד לפי לפלנש ופונטליס – מסמן באופן מוצהר למטופלים שלו.
בואו נראה את ההגדרה של פרויד, מתוך מאמר שלו על התחלת הטיפול: היא נשמעת קצת יותר קשה: "אז תגיד כל מה שעובר לך בראש. דמיין כאילו שאתה נוסע ברכבת ושאתה זה שיושב ליד החלון, וכאילו שאתה מתאר למישהו בתוך הקרון את הנופים המשתנים שאתה רואה בחוץ. לבסוף, לעולם אל תשכח שהבטחת להיות כנה לחלוטין, ולעולם אל תשאיר שום דבר מוסתר כי, מסיבה זו או אחרת, לא נעים לך לספר זאת. (Freud, 1913)"
פה כבר יש דיבור על יחסים של מטפל ומטופל. את רואה ומדווחת לי. יש לך אחריות להצלחת הטיפול. את נמצאת בעמדה עדיפה, ואני תלוי בך, כי את ליד החלון.
התלות הזאת של המטפל במטופלת היא תלות בסיסית בטיפול פסיכודינמי.
>>>>>>>>>>>>>
עליך לומר לי כל מה שעולה בדעתך – מצד אחד חוק פשוט ומרגיש מוכר, יחד עם זאת כמה מאיתנו באמת משתמשים בו?
אבל גם הפרויקט שלנו שם לעצמו מטרה לדבר פשוט ורלוונטית (מה המילה לרלוונטי בעברית?)
ולכן, אני מעוניין לדבר כעת על הפיצול בין מטפלי 'עשה' לבין מטפלי 'הרפה'.
גם פרויד עצמו היה בצומת הזו ולפי הבנתי הוא פנה ממנה לכיוון מובהק: הפסיכואנליזה – לכל אורך הדרך היא שלל רב של טיפולי 'הרפה'. ולכן החוק הבסיסי נקרא 'בסיסי'. מצד שני, כולנו מבינים עד כמה מעשה ההרפיה איננו פשוט בכלל.
ככל שאנחנו אוחזים בחוק הבסיסי יתר המונחים אשר נעסוק בהם: מקבלים צבע חדש ויותר ברור. לדוגמא מושגים כמו 'השלכה', 'עמדה סכיזופרנואידית', 'אינדבידואציה', 'מרחב פוטנציאלי' ועוד ועוד מושגים – מקבלים משנה משמעות תחת משב הרוח הנובע מחוק 'ההרפיה', ועד כמה מושגים כאלו מקבלים משמעות אחרת לגמרי – כאשר המטפלת היא מטפלת של 'עשה'.
זה קל להגיד אבל לא פשוט, לא בצד של המטופל ולא בצד של המטפל.
>>>>>>>>>>>
פרויד הוריש לנו כמה פרדיגמות, ואחת מהן – ואולי החשובה שבהן – היא שלמחשבה או לרעיון – יש מטען אנרגטי משל עצמה, והיא מבקשת לבוא לידי ביטוי.
)אני רוצה להגיד בסוגריים אישיים – שהפרדיגמה הזאת – שלרעיונות יש מטען אנרגטי פנימי, ושיש להן דחף להישמע – היא הבסיס לכל הפרויקט הזה שאני עושה 'בין שעהלשעה' וגם בעוד פרויקט שאני מעורב בו שעוסק בהעברת רעיונות פסיכואנליטיים לאנשים ברחבי העולם).
לפי הפרדיגמה הפרוידיאנית, למחשבות ולדחפים אינסטינקטואליים יש מטען אנרגטי פנימי הדוחף אותם בעקביות אל עבר התודעה. דחפים אלה, המכונים נציגים אינסטינקטואליים, והם מפעילים לחץ מתמשך על המודעות. כדי למנוע מהם לבוא לידי ביטוי בצורות בלתי רצויות, הנפש משקיעה אנרגיה פסיכית מתמדת בצנזורה ובהדחקה שלהם.
במאמרו "הדחקה" משנת 1915, פרויד (Freud, 1915) הבהיר שהדחקה איננה אירוע חד־פעמי אלא תהליך דינמי הדורש הוצאה מתמדת של כוח ו"לחץ נגדי בלתי פוסק". מאמץ זה מונע מהחומר המודחק לפרוץ לתודעה, אף שהוא ממשיך להתפתח ולהתרחב בלא־מודע, ולעיתים מופיע ב"צורות ביטוי קיצוניות" – הכוונה היא סמפטומים. הסרת ההדחקה, לעומת זאת, מאפשרת "חיסכון כלכלי" באנרגיה הנפשית.
על רקע הקונפליקטים הפנימיים הללו, רעיון 'הכלל הבסיסי' בפסיכואנליזה מתפקד ככלי מרכזי בטיפול. מטרתו להחליש, ולו במידה מסוימת, את הצנזורה המודעת — וכך לאפשר למחשבות מודחקות, לתחושות נפשיות, דימויים ודחפים לשוב ולהתבטא. ההיגיון הקליני הוא: שהאגו מתרחב, ואז משתפרת יכולתו להתמודד עם תכנים לא מודעים, ומשתחררת אנרגיה נפשית שנוצלה קודם לכן במאמץ ההדחקה. תהליך זה תומך באינטגרציה נפשית ובבריאות פסיכולוגית כללית.
>>>>>>>>>
כיצד פרויד הגיע לניסוח הכלל הבסיסי? אביא מקור אשר בו פרויד מקטר על ההיפנוזה (עליה שוחחנו בפגישה השניה) בחוויה האישית שלו.
פרויד, 1893 אצל ליר (Lear Jonathan, 2015):' ברגע שניסיתי לתרגל את האמנות הזו – היפנוזה – על המטופלים שלי, גיליתי שלכל הפחות יכולותיי מאוד מוגבלות… עד מהרה התחלתי להתעייף ממתן הבטחות ופקודות כגון: 'את הולכת לישון! … לישון!' ולשמוע את המטופלת, כפי שקרה לעתים קרובות כל כך, כשדרגת ההיפנוזה הייתה
קלה, מעירה לי: 'אבל, דוקטור, אני לא ישנה', ואז אני צריך לעשות הבחנות מדוקדקות יותר:
'אני לא מתכוון לשינה רגילה; אני מתכוון ל'היפנוזה .'כפי שאת רואה, את מהופנטת, אתה לא יכולה לפקוח עיניים' וכו', 'ובכל מקרה, את לא חייבת ללכת לישון' וכו'.
אני בטוח שהרבה רופאים אחרים שעוסקים בהיפנוזה טיפולית יכולים לפתור קשיים כאלה כי יש להם מיומנות טובה משלי. בכל אופן, הם כנראה מבצעים נוהל טיפול אחר משלי. אבל נדמה לי שאם אדם
מוצא את עצמו בתדירות כזו, בסיטואציה מביכה באמצעות שימוש במילה מסוימת, יהיה זה חכם להימנע גם מהמילה (היפנוזה) וגם מהמבוכה.' זה פרויד 1893 .
>>>>
בקטע הזה פרויד מסמן את המעבר שעשה מהיותו של מטפל סמכותני: 'מטפל עשה' לבין 'מטפל הרפה', הפעולה הטיפולית נעה על הרצף בין הכוונה לעבר הקשבה, האחריות זזה מהמטפל למטופל. והמטופל מתבקש ללמתן את הצנזורה שלו ולשחרר מילים ורעיונות אשר היו קודם לכן עצורים.
>>>
אביא תיאור מקרה מתוך המאמר של ליר (Lear Jonathan, 2015). גם המקרה הזה דן בשאלות של עשייה מול אי עשייה:
מר ב' היה איתי באנליזה במשך חמש שנים. הוא אקדמאי מצליח, ותיכנן לעבור השתלמויות נוספות בתחומו. אלה היו האסוציאציות שלו ביחס אלי: אני נראה לו כמי שמנסה ללמוד דברים חדשים.
הוא מגיע לפגישה ומתחיל לתאר חלום שחלם בלילה הקודם: 'אני צופה במכוניות שנוסעות ברמזור אדום. הן ממשיכות לעבור. יש לי שורה של מחשבות. הם בורחים עם משהו. הם לא צריכים לעשות את זה. אני מרגיש כועס; למה לא עשיתי את זה האם אוכל להתחמק מזה? מה שבולט הוא: הם יצאו מזה. אין תאונה, אין סירנה של משטרה'. (Lear Jonathan, 2015)
>>>>
שימו לב: החלום הינו ממש תרגום חלומי של הכלל הבסיסי: עוברים או לא? נענשים או לא? וזה מאפיין הרבה מאוד חלומות של מטופלים: עניין הקונפליקט בין להתקדם – להיתקע, לצעוק – להחריש, להיאבד ולחפש כיוון וכולי… כך שפירוש של חלום יכול בהחלט להתכתב עם הסיטואציה בחדר של הדילמה אם לדבר או לשתוק.
>>>
נמשיך:
'בתחילה הוא אינו מתחבר לחלום; במקום זאת הוא מדבר על בעיות בעבודה. לאחר מכן הוא עובר לדון בתוכנית להשכלתו הנוספת. הוא היה רוצה להתחיל משהו חדש. אבל הוא התקשר לחבר שגר באזור אחר בארץ, שעבר קודם לכן את אותה תוכנית, וחברו אמר כמה חבל שמר ב' לא עשה את זה לפני הרבה זמן, כאשר עדיין החבר היה בסגל ההוֹרָאָה.
ואז מר ב' אמר: 'אולי בגלל זה אני חולם חלומות, רואה מכוניות אחרות דוהרות באור אדום. אני לא עושה את זה. זה מכעיס אותי. אני בן אדם שעוצר באור ירוק. אני אפילו עוצר באור צהוב. אנשים אחרים לא עושים את זה והם אפילו יוצאים מזה חלק.' נדהמתי מכשל הדיבור שלו; והייתה לי תחושה שמר ב' לא שם לב לזה. זהו רגע שבו הלא מודע פורץ דרך הקרום שהוקם על ידי הכלל היסודי, ומדבר בקולו שלו.
אמרתי: "אמרת שאתה זה שעוצר באור ירוק."
על כך השיב מר ב': "באמת?! לא ידעתי שאמרתי את זה. בזמן שחיכיתי בחוץ שתרד, חשבתי: קורים לי הרבה דברים מרגשים. אז למה אני מרגיש כל כך מדוכא? ירוק הוא הסימן לנסוע, בלי לשים לב אני עומד. שם אני עוצר."
זהו רגע קצר, אבל ככל שמר ב' התחבר אליו יותר, כך הוא ראה שהוא משקף עולם תוכן. זה התחיל בכך שהוא זיהה שהוא טלפן למישהו שאפשר היה לצפות לכך שהוא מנהל את תוכנית ההכשרה. הוא גם חש ייסורי קנאה: כי האדם הזה נהנה מהכשרה אקדמית. מר ב' פינטז על קבלה לאוניברסיטה, שבה חשב שחברו מנהל תוכנית הכשרה, ושיוכל להיכנס לאותה תכנית ממש. הוא נכנס לכל מיני דוגמאות, לאורך חייו, בהן עצר את עצמו באור ירוק. – אין ספור הזדמנויות שהוא חסם, למרות שעד כה לא היה מודע לכך. במודע, הוא בילה את זמנו בקנאה ובכעס על אנשים אחרים שיכולים לנסוע ולעבור גם באורות אדומים – ואז לברוח עם הדברים – ולא להיתפס. הוא לא היה מודע לכך שהוא בילה את חייו – שוב ושוב – בחשש והיסוס מול אורות ירוקים .. באופן לא מודע, מר ב' חיפש אירועים והזדמנויות שיכולים להתפרש כאורות ירוקים, והוא עטף אותם בהילה של חששות. זו הייתה הדרך שבה הוא עיכב את עצמו כשהתמודד מול אפשרויות להצלחה.
מנקודת מבט אחת זה נראה כמו חזרתיות: אותו הדבר קורה שוב ושוב. אבל אם נחשוב על הלא מודע כמשהו שכופה באופן פעיל צורה על אירועים חולפים בחיים – (למשל) יצירת מבנה של היסוס לפני אור ירוק, וקנאה באחרים שזכו לפרוץ ולנסוע באורות אדומים – נוכל לראות שהמבנה הזה נשמר ללא קשר לזמן. הבעיה שעמדה בפני מר ב' אינה משאלה או פחד לא מודע זה או אחר, אלא תבנית של תפקוד נפשי שעיצבה את חייו. איך אפשר להתערב ביעילות בפעילות נפשית מאורגנת כל כך – פעילות שנראית כאילו זורמת מעצמה, מחוץ להישג ידה של התבונה המודעת לעצמה? איך הפסיכואנליזה יכולה לבטל עיקרון מארגן כל כך מהותי של חיי הנפש?
במקרה של מר ב', מבנה האור האדום/ירוק נכנס לתוך יחסי ההעברה בדרך זו: האור הירוק הנוכחי כלל בחירה לגבי המשך הכשרתו האקדמית. הייתי אקדמאי שלדעתו לא היה לו שום בעיה לעבור את האורות הירוקים שלי; וכנראה שגם עברתי ברמזור אדום – ומעולם לא נתפסתי. הוא גם תהה מה אני חושב על ההחלטה שלו;
ציינתי שבכל מקרה הוא מרגיש תקוע: או שיש לו אור אדום, והוא מלא במחשבות של פיתוי ותסכול שהוא לא מרשה לעצמו לפעול לפיהן, כל הזמן מרגיש קנאה באחרים שנראה שהם עוברים אורות אדומים בשלום. או שיש לו אור ירוק: במקרה זה הוא מרגיש נזהר ומהסס לעבור, מפחד מאיזו אכזבה. והוא מביט בי – בקנאה, בטינה ובהערצה – והוא חושב שנראה שאני מסוגל לעבור גם באור אדום וגם באור ירוק. .
בשלב זה, מר ב' אמר, "אה, מה זה יהיה בשבילי פשוט לתת לעצמי לעבור באור ירוק!?" הוא נאנח, והשרירים בידיו ששפשף במרץ נרפו כעת. הרגשתי רגיעה כללית בגופו.
זה היה כאילו, בגוף ובנפש, מר ב' הגיע למסקנה כלשהי. (Lear Jonathan, 2015)
מה יש פה בוויניאטה שקשור לחוק הבסיסי – 'תגיד לי כל מה שעולה בדעתך – הכל רלוונטי, הכל מעניין אותי, אל תצנזר ואל תחשוש ממבוכה?'
ג'ונתן ליר אומר: ישנן שלוש סיבות להתייחס לכלל הבסיסי – כבסיסי. ראשית, הכלל הבסיסי נותן לנו הגדרה ברורה למה אנחנו מתכוונים ב'זרימה חופשית של התודעה העצמית'. יכולתה של המודעות העצמית לשוטט בחופשיות בתחום המחשבה, היא חלק מהתפיסה שלנו לגבי חרות האדם. בדרך כלל, אנחנו מכוונים את המחשבה שלנו לפי רצוננו, אבל כאשר נחליט פשוט לתת למחשבות שלנו להרהר ו(נוכל) לומר את תוכן הרעיונות שלנו בקול רם, יתקיים תנאי מכונן לתפיסה שלנו את חרות המחשבה, העובדה שאנחנו יכולים לעשות זאת ללא הגבלה. יחד עם זאת, זהו גילוי אמפירי, בעל תוצאה ברורה, שאיש אינו יכול לפעול לפי הכלל הבסיסי. כפי שכתב פרויד (1913), "יש רגע בכל אנליזה שבו המטופל מתעלם ממנו (מהכלל הבסיסי, קא)".
מניסיוני, הרגע הזה מגיע די מיד, וחוזר כל הזמן לאורך הטיפול האנליטי. זה מצביע על כך שיש משהו פנימי בזמן ההתגלות הספונטנית של התודעה העצמית, אשר מתנגד לה. זה כאילו המוח בעצמו מפריע לחופש שלו. … ככל שהיכולת לדמיין באופן מודע מוגבלת, כך הם גם החיים נהפכים להיות מוגבלים. (Lear Jonathan, 2015)
זאת הסיבה הראשונה לכלל הבסיסי – זהו כלל מרפא על ידי זה שהוא מרחיב את היכולת לדמיין ולחשוב.
סיבה שניה לפי ליר:
עצם הצבת הכלל הבסיסי, לכאורה, מזמין חסימות ושיבושים. הסיבה לכך היא שהכלל הבסיסי למעשה פורש ממברנה (קרום, מסך, ק.) שעליה יכולות לזרום משמעויות לא מודעות. כשהמטופל מנסה פשוט לומר את מה שעולה בדעתו, הדיבור הזה, באופן בלתי נמנע, מופרע על ידי מחשבות חודרניות, החלקות לשון וכו'. כלומר, הלא מודע פורץ לתודעה. דבר זה נותן לנו הזדמנות יוצאת דופן להקשיב ללא מודע מדבר בקולו שלו, לפרטי פרטים.
ליר בעצם חוזר על הפרדיגמה הפרואידיאנית: שיש שרשרת של מחשבות שמתרחשת באיזשהו אופן, והיא מתקדמת אם אנחנו מודעים לה ואם לא, ושהמחשבות האלה משמעותיות כי הן מייצרות דפוסי רגש, ערך עצמי, טעם בינאישי, סגנון קבלת החלטות – יש להן הרבה משמעות ובטח כאשר בן אדם מגיע לטיפול כי הוא לא מרוצה מעצמו.
סיבה שלישית ואחרונה:
ליר: 'הסיבה השלישית לכך שהכלל הבסיסי, הוא אכן מהותי לפרקטיקה הפסיכואנליטית, היא שהניסיון (הקשה, קא.) לעמוד בכלל זה ממחיש את הערך הבסיסי של הפסיכואנליזה: אמת. אני צריך לומר מילה למה אני מתכוון בזה. זה כבר שאלה וותיקה, מדוע דווקא האמת אמורה לרפא? פרויד הבחין בשלב מוקדם, שעצם אמירת אמיתות על אדם בפני אותו אדם, עשויה לעורר כל מיני תגובות: מחאה, התעצמות, דווקא של הסימפטומים, ואפילו הפסקת הטיפול – כל דבר אבל לא ריפוי. זה ברור שאנו מבקשים להביא אמת, שהיא לא רק (אובייקטיבית, ק.) מותאמת לעובדות. למעשה, אנו רוצים לחפש אמת שבה האמת היא תרופה (לסבל של המטופלים, ק.). אז איך זה עושים את זה?
… מה שלמדנו במשך דורות של עבודה פסיכואנליטית הוא שהניסיון (של אדם) לומר את מחשבותיו על פי הכלל הבסיסי, היא עצמה פעילות נפשית משלבת. זוהי צורה של אמת: נאמנות לעצמי, המתבטאת בהיותו של העצמי כנובע משילוב (אינטגרציה, ק.) מלא של כל חלקי הנפש.
פעילות פסיכואנליטית על פי 'הכלל הבסיסי' היא עצמה גילוי של אמת. וכך כמובן, האמת חייבת בעצמה להיות התרופה: שכן הצורה הרלוונטית של נאמנות של המטופל לעצמו היא סוג של אינטגרציה נפשית.' (Lear Jonathan, 2015)
ליר אומר שהסיבה של הנחלת הכלל הבסיסי – תגידי לי כל מה שעולה בדעתך, מייצרת סוג של שילוב בין התודעה, ואולי גם הכללים החברתיים, המוסר המצפון, וגם של הרצון להיות מקובל ונחמד, או מעניין ואהוב, וזאת בשילוב דחפים מיניים ותוקפניים – וכל זה על ידי ניסיון, קשה מאוד, לעמוד בכלל הבסיסי להגיד הכל הכל – מאפשר סוג של אמת.
אלה שלושת הסיבות – והכלל הבסיסי הוא הרבה יותר מכלל טכני: יש בו מידה של הרחבה נפשית, הוא ניסיון לריפוי והוא סוג של שחרור.
>>>>>
לבסוף, ליכטנברג וגאלר (Lichtenberg & Galler, 1987) – ערכו סקר בקרב אנליטיקאים מנוסים ושאלו ביחס לכלל הבסיסי. לאחר בחינת החומר, המחברים מציעים שנוסח החוק הבסיסי יכלול שלושה מרכיבים:
(1) הצהרה פורמלית המסבירה מה נדרש מהמטופל, מה הוא עשוי לחוות, במה עליו להתבונן ומה עליו לדווח;
(2) הצעה מפורשת לכלול לא רק מחשבות ורגשות אלא גם תחושות גופניות, רגשות דימויים פיזיים, חלומות והתייחסויות לאנליטיקאי (בעצם לדבר את יחסי ההעברה, קא)
(3) להגיד שכל מטופל, גם במאמץ אמיתי וכן, יחוש לעיתים חוסר רצון לשתף, וכי התנגדויות אלו הן טבעיות, והן דווקא הזדמנויות לחקירה אנליטית.
נפרט את החשיבה העומדת מאחורי שלוש ההצעות הללו:
אווירה מול ספונטניות
מדוע להגיד מראש את הכלל ואת הצפוי לעבור על המטופל? ישנו מתח בין הרצון לאפשר זרימה ספונטנית של אסוציאציות ולכן לא להגיד את הכלל הבסיסי, לבין הרצון להכריז על העבודה הטיפולית כיחסים המתקיימים באווירה שתפנית ומותאמת למשימה האנליטית, שעומדת בפני שני האנשים: מטפל ומטופל. מחברי המאמר תומכים בגישה השנייה, המעדיפה הסבר מפורש כבר בתחילת הדרך. לטענתם, גם אם ההסבר פוגע במעט בספונטניות, הוא מחזק את הברית הטיפולית ומעניק סוג של ביטחון וכיוון למטופל כבר בתחילת הדרך. בהיעדר הסבר, עולה הסיכון לבלבול ולעיוותים של המטופל בתפיסת המטפל והמשימה, במיוחד כאשר מדובר בחוויה חדשה ולעיתים מאיימת.
היקף התכנים שייכללו
קיימות שתי מגמות מרכזיות בפסיכואנליזה ביחס לנוסח ההנחיה:
האחת, הפרשנית, אשר רואה בזרם האסוציאציות טקסט שיש לפענחו, ומסתפקת בהנחיה הכללית "אמור כל מה שעולה בדעתך". זו גישה המדגישה את המרכיב המילולי. גישה שנייה, היא גישה מרחיבה, והיא מבקשת לכלול גם חוויות קדם מילוליות, תחושות גופניות, תנועות גוף, רגשות חרדה וכדומה. לפי גישה זו, הרחבת המודעות לתחומים האלה מאפשרת הבנה מעמיקה יותר של החומר האנליטי, במיוחד לגבי שלבי החיים המוקדמים של הנפש, הווי אומר ינקות. המחברים מצדדים בגישה השנייה, וממליצים לשלב בחוק הבסיסי בקשה להרחבת המודעות למגוון רחב ככל האפשר של חוויות.
ההתנגדות כהזדמנות
המחברים ממליצים להבהיר למטופל מראש, כי יתקל בהתנגדויות פנימיות שיקשו עליו לשתף את המטפל באופן מלא, ושמצב זה הוא טבעי. הם מזהירים מפני ניסוח סמכותי או מעורר אשמה, שכן אין זה מציאותי לצפות לעמידה מוחלטת בכלל הבסיסי. הבנה זו חשובה הן לשמירה על יחסי העבודה המשותפים, והן מבחינה תיאורטית: תפיסת ההתנגדות התרחבה מאז ימי הפסיכואנליזה המוקדמים, וכיום היא נחשבת חלק טבעי ובריא בכל פעולה נפשית. ההתנגדות מבטאת את מצוקתו של האדם מול המציאות ומול הדחפים, ואת החיפוש המתמשך של האגו אחר פתרון מיטבי. התנגדות היא גם אמצעי, מודע ולא מודע, לנהל את חילופי המידע, בין המטופל למטפל. מדובר בשליטה נורמלית ובריאה בתקשורת הבינאישית: כי יש דברים שקשה ולא נעים להגיד. לכן יש ערך בהסבר מראש על טבעה הבלתי נמנע של ההתנגדות, יש הגיון לבקש מהמטופל להכיר בהתנגדות שלו ולבטא אותה, וזאת כדי לעודד שיתוף פעולה בחקירתה.
באמצעות שלושת המרכיבים הללו – הסבר פורמלי, הרחבת טווח התכנים, והכרה בהתנגדות – מציעים המחברים נוסח לחוק הבסיסי שמחזק את הברית האנליטית, מעודד פתיחות, ומספק למטופל מסגרת פעולה ברורה ומעשירה.
>>>>>
סיכום:
הגדרנו את הכלל הבסיסי, 'אמור כל שעולה בדעתך'. דיברנו על הכלל בעיקר מהאספקט הקליני. אמרנו עד כמה קשה לעמוד בו, ודווקא משום כך עד כמה הוא מרכז סביבו מחשבות בעלות ערך טיפולי. לסיום מילה על ההווה ועל העתיד. המטופל וגם אנחנו נטועים בתרבות.
היום, כשהחוויה האנושית מתרחשת יותר ויותר במרחבים שעוצבו ומתוחזקים על ידי מערכות בינה מלאכותית, המודל הפרוידיאני מקבל שכבה חדשה של מורכבות. נציגים אינסטינקטואליים של דחף המוות ודחף המין מגיעים לתודעה כשהם עוברים דרך מסננים ותיווכים של מכונות – אלגוריתמי המלצה, מערכות גנרטיביות, צ’אטבוטים, ודימויים מלאכותיים. ה-AI איננו יוצר את הדחפים הללו, אך הוא משנה את נתיבי הביטוי שלהם, מגביר צורות סמליות מסוימות, ומנתב אנרגיות ליבידינליות והרסניות אל תרחישים חדשים – לעיתים מנותקים מהגוף והקשר הישיר.
כעת, הצנזורה הנפשית נאלצת להתמודד לא רק עם לחצים תוך־נפשיים, אלא גם עם גירויים שעוצבו, הועצמו או עוותו על ידי מערכות חישוביות. האתגר הקליני הקשה הוא להבחין מה מקורו של דחף או פנטזיה: האם זו הפקה אותנטית של הכלכלה הלא־מודעת של הסובייקט, או שמא זהו תוצר – שעוצב והועצם – בעקבות חשיפה מתמשכת לסביבה המתווכת על ידי AI?
בנוף האנליטי החדש הזה, הכלל הבסיסי נועד לא רק לרכך את הצנזורה הפנימית, אלא גם לסייע למטופל להשיב לעצמו את הבעלות על יצירות נפשו – ולפרום את הקשרים בין הדחפים האנושיים לבין תיבת ההדהוד האלגוריתמית שבתוכה הם נלכדים.
Freud, S. (1913). On Beginning the Treatment. In The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud 12: (Vol. 12, Issue 12, pp. 121-144-).
Freud, S. (1915). Repression. In The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud (Vol. 14, pp. 141–158).
Laplanche, Jean., & Pontalis Jean-Bertrande. (1988). The language of psycho-analysis (J.-B. Pontalis, Ed.) [Book]. Polestar Wheatons .
Lear Jonathan. (2015). The fundamental rule and fundamental value of psychoanalysis. Journal of the American Psychoanalytic Association, 63(3), 511–527.
Lichtenberg, J., & Galler, F. (1987). The Fundamental Rule: A Study of Current Usage [Article]. Journal of the American Psychoanalytic Association, 35(1), 47–76. https://doi.org/10.1177/000306518703500103
