הפסיכואנליזה נולדה מהפרקטיקה. הרבה מאוד אנשים – חושבים שפסיכואנליזה זה בעיקר תיאוריה, אבל היסטורית וזה גם מה שפרויד אומר, זה ממש לא נכון: הפסיכואנליזה נולדה מהפרקטיקה – מהשאלה המעשית, מה יכול לעזור לאנשים נוירוטים שסובלים ממשהו שהרפואה לא יכולה לסדר? ו רק אחר כך, שוב מבחינת פרויד – מה שהוא אומר, הפסיכואנליזה היא שיטת מחקר פרטנית אחד על אחד. ורק בסוף בסוף – היא תיאוריה שנובעת מהגילויים והתוצאות של שיטת המחקר – הפרטנית הזאת.

 פרויד ניסה כל מיני שיטות ופרוצדורות טיפוליות – וזה לא עבד (Lear Jonathan, 2015).

אביא אנקדוטה: בשלב מסוים הוא מנסה את שיטת הלחץ. זה פחות נורא ממה שזה נשמע. הוא היה לוחץ פיזית על המצח של המטופל או המטופלת השוכבת, והיה אומר משהו כמו: ברגע שאני אסיר את הלחץ על המצח שלך תופיע מחשבה – עליך לומר לי מה חשבת. זה לא עבד לשביעות רצונו, ולא תמיד.

שיטת הטיפול – אשר מנוסחת קודם כל על ידי החוק הבסיסי – הביאה תוצאות יותר טובות.

בהתחלה אני מציע שנגדיר אותו בפשטות כמו שפרויד הגדיר אותו. נדמה לי שההגדרה של החוק כל כך פשוטה במהותה שלא ניתן להגדיר אותו יותר פשוט – כל ניסיון מסבך את הדבר הזה שלא ניתן לסבך אותו: פשוט פשוט: "עליך לומר לי כל מה שעולה בדעתך." שבע מילים. זה החוק הבסיסי.

יש כמה ניסוחים לחוק: זה הניסוח של לפלנש ופונטליס: "החוק הבסיסי של הפסיכואנליזה: המטופל מתבקש לומר את מה שהוא חושב ומרגיש, כאשר הוא לא בוחר כלום ולא משמיט כלום, ממה שעולה בתודעתו, גם כאשר הוא מרגיש שזה משהו שלא נעים להגיד אותו, או משהו מגוחך, או דבר לא מעניין או משהו לא רלוונטי." ((Laplanche & Pontalis Jean-Bertrande, 1988)עמ' 178)

שימו לב, דיברנו על זה בשבוע שעבר כשדיברנו על אסוציאציות חופשיות: יש פה ארבעה דגשים – של פרויד לפי המילונאים: 1. לא נעים, 2. מגוחך – שטויות, 3. לא מעניין – משעמם 4. לא רלוונטי לכאן או לא רלוונטי ליחסים פה נכנס גם 'מובן מאליו'. – ארבעה מחסומים שפרויד לפי לה-פלנש ופונטליס – מסמן באופן מוצהר למטופלים שלו.

בואו נראה את ההגדרה של פרויד, מתוך מאמר שלו על התחלת הטיפול: היא נשמעת קצת יותר קשה: "אז תגיד כל מה שעובר לך בראש. דמיין כאילו שאתה נוסע ברכבת ושאתה זה  שיושב ליד החלון, וכאילו שאתה מתאר למישהו בתוך הקרון את הנופים המשתנים שאתה רואה בחוץ. לבסוף, לעולם אל תשכח שהבטחת להיות כנה לחלוטין, ולעולם אל תשאיר שום דבר מוסתר כי, מסיבה זו או אחרת, לא נעים לך לספר זאת.(Freud, 1913)"

פה כבר יש דיבור על יחסים מטפל מטופל. אתה רואה ומדווחת לי. יש לך אחריות להצלחת הטיפול. את נמצאת בעמדה עדיפה, ואני תלוי בך, כי את ליד החלון.

התלות הזאת של המטפל במטופלת היא תלות בסיסית בטיפול פסיכודינמי.

עליך לומר לי כל מה שעולה בדעתך – מצד אחד חוק פשוט ומרגיש מוכר, יחד עם זאת כמה מאיתנו באמת משתמשים בו?

 אבל גם הפרויקט שלנו שם לעצמו מטרה לדבר פשוט ורלוונטית (מה המילה לרלוונטי בעברית?)

ולכן, נושא השיחה יהיה הפיצול בין מטפלי 'עשה' לבין מטפלי 'הרפה'.

הפסיכואנליזה – לכל אורך הדרך היא שלל רב של טיפולי 'הרפה'. ולכן החוק הבסיסי נקרא 'בסיסי'. כולנו מבינים עד כמה מעשה ההרפיה איננו פשוט בכלל. מצד שני ככל שאנחנו אוחזים בחוק הבסיסי יתר המונחים אשר נעסוק בהם: מקבלים צבע חדש ויותר ברור. לדוגמא מושגים כמו 'השלכה', 'עמדה סכיזופרנואידית', 'אינדבידואציה', 'מרחב פוטנציאלי' ועוד ועוד מושגים – מקבלים משנה משמעות תחת משב הרוח הנובע מחוק 'ההרפיה', ועד כמה מושגים כאלו מקבלים משמעות אחרת לגמרי – כאשר המטפלת היא מטפלת של 'עשה'.

זה קל להגיד אבל לא פשוט, לא בצד של המטופל ולא בצד של המטפל (פרנצי).

אז… ננסה בזום החמישי להרפות… בבקשה.

להתחלת החשיבה אביא מקור אשר בו פרויד מקטר על ההיפנוזה (עליה שוחחנו בפגישה השניה) בחוויה האישית שלו.

ברגע שניסיתי לתרגל את האמנות הזו  – היפנוזה –  על המטופלים שלי, גיליתי שלכל הפחות יכולותיי מאוד מוגבלות… עד מהרה התחלתי להתעייף ממתן הבטחות ופקודות כגון: 'את הולכת לישון! … לישון!' ולשמוע את המטופלת, כפי שקרה לעתים קרובות כל כך, כשדרגת ההיפנוזה הייתה

קלה, מעירה לי: 'אבל, דוקטור, אני לא ישנה', ואז אני צריך לעשות הבחנות מדוקדקות יותר:

'אני לא מתכוון לשינה רגילה; אני מתכוון ל'היפנוזה .'כפי שאת רואה, את מהופנטת, אתה לא יכולה לפקוח עיניים' וכו', 'ובכל מקרה, את לא חייבת ללכת לישון' וכו'.

אני בטוח שהרבה רופאים אחרים שעוסקים בהיפנוזה טיפולית יכולים לפתור קשיים כאלה כי יש להם מיומנות טובה משלי. בכל אופן, הם כנראה מבצעים נוהל טיפול אחר משלי. אבל נדמה לי שאם אדם

מוצא את עצמו בתדירות כזו, בסיטואציה מביכה באמצעות שימוש במילה מסוימת, יהיה זה חכם להימנע גם מהמילה (היפנוזה) וגם מהמבוכה. זה פרויד

שיחה מתוך המאמר של ליר:

 בועז היה איתי באנליזה במשך חמש שנים. הוא אקדמאי מצליח, ומתכנן לעבור השתלמויות נוספות בתחומו. האסוציאציות שלו ביחס אלי: אני נראה לו כמי שמנסה ללמוד דברים חדשים.

הוא מגיע לפגישה ומתחיל לתאר חלום שחלם בלילה הקודם: 'אני צופה במכוניות שנוסעות ברמזור אדום. הם ממשיכים לעבור. יש לי שורה של מחשבות. הם בורחים עם משהו. הם לא צריכים לעשות את זה. אני מרגיש כועס; למה לא עשיתי את זה האם אוכל להתחמק מזה? מה שבולט הוא: הם יצאו מזה. אין תאונה, אין סירנה של משטרה'.

בתחילה הוא אינו מתחבר לחלום; במקום זאת הוא מדבר על בעיות בעבודה. לאחר מכן הוא עובר לדון בתוכנית להשכלתו הנוספת. הוא  היה רוצה להתחיל משהו חדש. אבל הוא התקשר לחבר שגר באזור אחר בארץ שעבר קודם לכן את אותה תוכנית, וחברו אמר כמה חבל שבועז לא עשה את זה לפני הרבה זמן, כשעדיין החבר היה בסגל ההוֹרָאָה. ואז בועז אמר: 'אולי בגלל זה אני חולם חלומות, רואה מכוניות אחרות דוהרות באור אדום. אני לא עושה את זה. זה מכעיס אותי. אני בן אדם שעוצר באור ירוק. אני אפילו עוצר באור צהוב. אנשים אחרים לא עושים את זה והם אפילו יוצאים מזה חלק.' נדהמתי מכשל הדיבור שלו; והייתה לי תחושה שבועז לא שם לב לזה. זהו רגע שבו הלא מודע פורץ דרך הקרום שהוקם על ידי הכלל היסודי, ומדבר בקולו שלו.

אמרתי: "אמרת שאתה זה שעוצר באור ירוק."

על כך השיב בועז: "באמת?! לא ידעתי שאמרתי את זה. בזמן שחיכיתי בחוץ שתרד, חשבתי, קורים לי הרבה דברים מרגשים. אז למה אני מרגיש כל כך מדוכא? ירוק הוא הסימן לנסוע, ללא ידיעתי אני נשאר. שם אני עוצר."

זהו רגע קצר, אבל ככל שבועז התחבר אליו יותר, כך הוא ראה שהוא משקף עולם תוכן. זה התחיל בכך שהוא זיהה שהוא טלפן למישהו שאפשר היה לצפות לכך שהוא מנהל את תוכנית ההכשרה. הוא גם חש ייסורי קנאה: כי האדם האחר הזה נהנה מהכשרה אקדמית. בועז פינטז על קבלה לאוניברסיטה שבה חשב שחברו מנהל תוכנית הכשרה ולהיכנס לאותה תכנית ממש. הוא נכנס לכל מיני דוגמאות, לאורך חייו, בהן עצר את עצמו באור ירוק. – אין ספור הזדמנויות שהוא חסם, למרות שעד כה לא היה מודע לכך. במודע, הוא בילה את זמנו בקנאה ובכעס על אנשים אחרים שיכולים לנהוג גם באורות אדומים – ואז לברוח עם הדברים – ולא להיתפס. הוא לא היה מודע לכך שהוא בילה את חייו – שוב ושוב – בחשש והיסוס מול אורות ירוקים ..  באופן לא מודע, בועז חיפש אירועים והזדמנויות שיכולות להתפרש כאורות ירוקים, והוא עטף אותם בהילה של חששות. זו הייתה הדרך שבה הוא עיכב את עצמו כשהתמודד מול הצלחות פוטנציאליות.

 מנקודת מבט אחת זה נראה כמו חזרתיות: אותו הדבר קורה שוב ושוב. אבל אם נחשוב על הלא מודע ככופה באופן פעיל צורה על אירועים חולפים בחיים – יצירת מבנה של היסוס לפני אור ירוק וקנאה באחרים שזכו לפרוץ ולנסוע באורות אדומים – נוכל לראות שהמבנה הזה נשמר ללא קשר לזמן. הבעיה שעמדה בפני בועז אינה משאלה או פחד לא מודע זה או אחר, אלא עיקרון של תפקוד נפשי שעיצב את חייו. איך אפשר להתערב ביעילות בפעילות נפשית מאורגנת כל כך – פעילות שנראית כאילו זורמת מעצמה, מחוץ להישג ידה של התבונה המודעת לעצמה? איך הפסיכואנליזה יכולה לבטל עיקרון מארגן כל כך מהותי של חיי הנפש?

במקרה של בועז, מבנה האור האדום/ירוק נכנס לתוך יחסי ההעברה בדרך זו: האור הירוק הנוכחי כלל בחירה לגבי המשך הכשרתו האקדמית. הייתי אקדמאי שלדעתו לא היה לו שום בעיה לעבור את האורות הירוקים שלי; וכנראה שגם עברתי ברמזור אדום – ומעולם לא נתפסתי. הוא גם תהה מה אני חושב על ההחלטה שלו;  

ציינתי שבכל מקרה הוא מרגיש תקוע: או שיש לו אור אדום, והוא מלא במחשבות של פיתוי ותסכול שהוא לא מרשה לעצמו לפעול לפיהן, כל הזמן מרגיש קנאה באחרים שנראה שהם עוברים באורות אדומים בשלום. או שיש לו אור ירוק: במקרה זה הוא מרגיש נזהר ומהסס לעבור, מפחד מאיזו אכזבה. והוא מביט בי – בקנאה, בטינה ובהערצה – והוא חושב שנראה שאני מסוגל לעבור גם באור אדום וגם באור ירוק. .

בשלב זה, בועז אמר, "אה, מה זה יהיה בשבילי פשוט לתת לעצמי לעבור באור ירוק!?" הוא נאנח, והשרירים בידיו ששפשף במרץ נרפו כעת. הרגשתי רגיעה כללית בגופו.

זה היה כאילו, בגוף ובנפש, בועז הגיע למסקנה כלשהי. (Lear Jonathan, 2015)

מה יש פה בוויניאטה שקשור לחוק הבסיסי – תגיד לי כל מה שעולה בדעתך – הכל רלוונטי, הכל מעניין אותי, אל תצנזר ואל תחשוש ממבוכה?

ג'ונתן ליר אומר: ישנן שלוש סיבות להתייחס לכלל הבסיסי – כבסיסי. ראשית, הכלל הבסיסי נותן לנו הגדרה ברורה למה אנו מתכוונים ב'זרימה חופשית של התודעה העצמית'. יכולתה של המודעות העצמית לשוטט בחופשיות בתחום המחשבה, היא  חלק מהתפיסה שלנו לגבי חופש האדם. בדרך כלל, אנו מכוונים את המחשבה שלנו לפי רצוננו, אבל כאשר נחליט פשוט לתת למחשבות שלנו להרהר ולומר את תוכן הרעיונות שלנו בקול רם, זהו תנאי מכונן לתפיסה שלנו את חרות המחשבה, העובדה שאנחנו יכולים לעשות זאת ללא הגבלה. יחד עם זאת, זהו גילוי אמפירי, בעל תוצאה ברורה, שאיש אינו יכול לפעול לפי הכלל הבסיסי. כפי שכתב פרויד (1913), "יש רגע בכל אנליזה שבו המטופל מתעלם ממנו".

מניסיוני, הרגע הזה מגיע די מיד, וחוזר כל הזמן לאורך הטיפול האנליטי. זה מצביע על כך שיש משהו פנימי בזמן ההתגלות הספונטנית של התודעה העצמית, אשר מתנגד לה. זה כאילו המוח בעצמו  מפריע לחופש שלו. … ככל שהיכולת לדמיין באופן מודע מוגבלת, כך הם גם החיים נהפכים להיות מוגבלים.

זאת הסיבה הראשונה לכלל הבסיסי – זהו כלל מרפא על ידי זה שהוא מרחיב את היכולת לדמיין ולחשוב.

סיבה שניה לפי ליר:

עצם הצבת הכלל הבסיסי, לכאורה, מזמין חסימות ושיבושים. הסיבה לכך היא שהכלל הבסיסי למעשה פורש ממברנה (קרום, מסך, ק.) שעליה יכולות לזרום משמעויות לא מודעות. כשהמטופל מנסה פשוט לומר את מה שעולה בדעתו, הדיבור הזה, באופן בלתי נמנע, מופרע על ידי מחשבות חודרניות, החלקות לשון וכו'. כלומר, הלא מודע פורץ לתודעה. דבר זה נותן לנו הזדמנות יוצאת דופן להקשיב ללא מודע מדבר בקולו שלו, לפרטי פרטים.

ליר בעצם חוזר על הפרדיגמה שיש שרשרת של מחשבות שמתרחשת באיזשהו אופן אם אנחנו מודעים לה ואם לא, ושהמחשבות האלה משמעותיות כי הן מייצרות דפוסי רגש, ערך עצמי, טעם בינאישי, סגנון קבלת החלטות – יש להן הרבה משמעות ובטח כאשר בן אדם מגיע לטיפול כי הוא לא מרוצה מעצמו.

סיבה שלישית ואחרונה:

ליר: הסיבה השלישית לכך שהכלל הבסיסי, הוא אכן מהותי לפרקטיקה הפסיכואנליטית, היא שהניסיון (הקשה, ק.) לעמוד בצו זה ממחיש את הערך הבסיסי של הפסיכואנליזה: אמת. אני צריך לומר מילה למה אני מתכוון בזה. זה כבר שאלה וותיקה, מדוע דווקא האמת אמורה לרפא. פרויד הבחין בשלב מוקדם, שעצם אמירת אמיתות על אדם בפני אותו אדם, עשויה לעורר כל מיני תגובות: מחאה, דווקא התעצמות של הסימפטומים, ואפילו הפסקת הטיפול – כל דבר אבל לא ריפוי. זה ברור שאנו מבקשים להביא אמת, שהיא לא רק (אובייקטיבית, ק.) מותאמת לעובדות. למעשה, אנו רוצים לחפש אמת שבה האמת היא תרופה (לסבל של המטופלים, ק.). איך זה עושים את זה?

… מה שלמדנו במשך דורות של עבודה פסיכואנליטית הוא שהניסיון (של אדם) לומר את דעתו על פי הכלל הבסיסי, הוא עצמו פעילות נפשית משלבת. זוהי צורה של אמת: נאמנות לעצמי, המתבטאת בהיותו של העצמי כנובע משילוב (אינטגרציה, ק.) מלאה של כל חלקי הנפש.

פעילות פסיכואנליטית על פי 'הכלל הבסיסי' היא עצמה גילוי של אמת. וכך כמובן, האמת חייבת בעצמה להיות התרופה: שכן הצורה הרלוונטית של נאמנות של המטופל לעצמו היא סוג של אינטגרציה נפשית.

ליר אומר שהסיבה של הנחלת הכלל הבסיסי – תגידי לי כל מה שעולה בדעתך, מייצרת סוג של שילוב בין התודעה, ואולי גם הכללים החברתיים, המוסר המצפון, וגם של הרצון להיות מקובל ונחמד, או מעניין ואהוב עם דחפים מיניים ותוקפניים – וכל זה על ידי ניסיון, קשה מאוד, לעמוד בכלל הבסיסי להגיד הכל הכל – מאפשר סוג של אמת.

אלה שלושת הסיבות – והכלל הבסיסי הוא הרבה יותר מכלל טכני: יש בו מידה של הרחבה נפשית, הוא ניסיון לריפוי והוא סוג של שחרור.

Freud, S. (1913). On Beginning the Treatment. In The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud 12: (Vol. 12, Issue 12, pp. 121-144-).

Laplanche, Jean., & Pontalis Jean-Bertrande. (1988). The language of psycho-analysis (J.-B. Pontalis, Ed.) [Book]. Polestar Wheatons .

Lear Jonathan. (2015). The fundamental rule and fundamental value of psychoanalysis. Journal of the American Psychoanalytic Association, 63(3), 511–527.