- 'המודע' ו'המודעות'
מי שנמצא בקבוצת הפייסבוק של ערן רולניק – חשוף לדיון סביב השיטות לטיפול בטראומה. לכאורה יש שיטות ותדריכים ומומחיות. ולכאורה, כמו שמישהי כתבה שם: אף אחד לא מחפש אנליטיקאים עכשיו. אני לא אכנס לדיון הזה, זו פוליטיקה של מקצועות ושל זהויות מקצועיות, ואני ממש שמח שאנחנו בקבוצה ובקבוצת הפייסבוק מגוונים. ואני אגיד שהגיוון הזה נותן לי חופש לדבר היום על עניין המודעות.
מצד שני, המציאות הנוראית שפורצת לנו לתודעה בשבועיים האחרונים – אי אפשר שלא לדבר עליה. היום אנחנו מבינים יותר טוב מתמיד שהדחקה היא בריאה ואפילו הכרחית. נדבר על הדחקה בפגישה 28 כשנדבר על אנה פרויד. אגיד רק שהדחקה זה לא מנגנון בלבד אלא זו פעולה כלפי מטה של ניסיון לעמעם את המציאות ואת התפיסה. מצד שני פירוש – מושג שנדבר עליו ממש בשבוע הבא הוא מושג של ביטול פעולת ההדחקה. והיום, כשאנחנו מוקפים בזוועות ובחרדות: הדיון הזה שנתחיל עוד מעט מקבל משמעויות ממש קונקרטיות: גם לגבי המטופלים וגם לגבי עצמנו – מה בכלל אפשר לדעת ומה ניתן לחשוב עליו? אני ממש מבין היום שיש מצב של יותר מידי מידע. שמידע הוא כבר חולי והרס נפשי.
לפני נקרא קצת מאמר מיוחד וישן, אני רוצה להגיד שמי שחושב שהפסיכואנליזה לא עסקה בטראומה טועה מאוד. פרויד עבר מלחמת עולם קשה.
+++++++++++++++
לכאורה, ניתן לסכם את התהליך הטיפולי הפרוידיאני כ' שיטה להפיכת תוכן לא מודע – למודע'. אם זה ככה, ניתן היה לצפות שנושא 'המודע' ידובר רבות בחשיבה הפסיכואנליטית. אבל המצב הפוך. חיפוש בפאפ, מביא יבול דל למושג 'מודע'. הלכתי למילון של פונטליס ולאפלאנש (Laplanche & Pontalis, 1988)
בגילוי לב טוענים השניים כי הפסיכואנליזה מסרבת להגדיר את עצמה במונחים של מודעות. פרויד קושר מודעות לאינטואיציה מיידית – לחוויה של עכשיו. אי אפשר, לפי פרויד להגדיר את המודעות אבל כולנו יודעים שהיא כאן.
והעניינים מסתבכים יותר כשאנחנו חושבים על המציאות הטיפולית בחדר. מה אנחנו מבקשים מהמטופל דרך החוק הבסיסי שלנו, כשאנחנו אומרים לו: "הרגע ואמור לי כל מה שעולה בדעתך, אל תסתיר ואל תתבייש.." וכולי? האם אנחנו מבקשים מהמטופל להיות 'מודע' או שאנחנו מבקשים ממנו להיות 'לא מודע' ? – חוסר הבהירות הזה מעניין.
כרגיל, לא נפתור את החידה היום אבל נאוורר אותה בפגישה שלנו.
מאמר יפיפה של דניאל האוס משנת 1929 יספק לנו רגעים של חשיבה. לא יודע מי זה בדיוק, פסיכואנליטיקאי אמריקאי כתב כשבעה מאמרים וזה האחרון שבהם – אבל מכיוון שהשנה היא 29 – סביר להניח שהוא מהמעגל האורתודוקסי כי פשוט זו היתה עדיין הקומה היחידה בבניין הפסיכואנליטי. מה שכן כבר היו דמויות במרתף, אחת מהן היתה יונג והשנייה אדלר – אז יכול להיות שהאוס היה מקורב לאחת מהן, הוא מצטט במאמרים אחרים את שניהם, וזו הסיבה אולי שהוא פחות מוכר.
אז, פרויד עדיין בחיים, ואפילו בשיא אונו התיאורטי. והאוס שואל שאלת תם: למה אנחנו טוענים שמודעות היא ריפוי? ומה מקומו של המודע בסבל של המטופל ובתהליך הריפוי שלו (House, 1929)
נעבור לאט לאט על חלקים מהמאמר.
האם המודעות מרפאת? דניאל האוס, 1929
דניאל אומר: במבט ראשון בספרות הקיימת סביר יהיה להאמין שהתודעה מלווה בכאב, ייסורים, נטל, מחשבות חולניות, ביקורתיות, כהשתקפות במראה, כחיטוט אינטנסיבי בזיכרונות התנהגויות וחוויות (היום נקרא לזה – טראומות, ק.). זו משימה קשה, עד כדי כך ש(המודעות) היא מעבר ליכולת (ההכלה) של נפש רגילה
… מהי עומד מאחורי הטכניקה הפסיכואנליטית? להסבר שאני מציע יש יתרון של מקוריות מסוימת, ובמידה זו יש להתייחס אליו כהימור. מכיוון שפסיכואנליטיקאי מבריק אחד, שניחן במחשבה מקורית, מצא את ההסבר הזה משמעותי, החלטתי להמשיך אותו כדבר בעל חשיבות. אילו גורמים מעורבים בטיפול זה פרוצדורה שנקראת "להיות בפסיכואנליזה"?
כפי שאני רואה זאת, שתי בעיות יסוד צריכות להיפתר: בעיית הקלת הסבל, ובעיית חלוקת הקשב מחדש (דגש שלי, קופל). הסבל של המטופל מתבטא לא רק באופן פיזי, שנקרא בשפת יומיום כעצבנות (נוירוזה, ק), אלא גם בצורות עדינות יותר של אי שקט, כמו חרדה, דריכות, פוביה, עוררות, חשדנות, מצבי רוח וכו'.
כרוכה בבעיית הסבל הנפשי, הבעיה המסובכת ביותר של הקשב הפתולוגי, המתבטאת במצבים של קיבעון, חזרה כפייתית, אובססיה, זיכרון (טראומטי), נוקשות.
מה בדיוק קורה למטופל ששחררו אותו מהסבל שלו, ומהקשב המקובע שלו? הבה ניזכר בכמה עובדות מאוד מוכרות. כולם יודעים שכתב וידוי הוא איכשהו הקלה; לפיכך, זה נחשב בדרך כלל כטוב לנשמה. כולם יודעים שדיבור על דברים הוא איכשהו הקלה, כמעט תענוג. להתוודות מול אדם אחר. זה נראה כחיוני ומשמעותי, כאילו מדובר באמת כמימוש עובדה ביולוגית. אם להשתמש במונח טכני יותר, קתרזיס הוא פינוק אנושי לחלוטין, שיש לו משמעות טיפולית. לפרוק את הלב זה מרפא איכשהו.
למה זה ככה? התשובה, כפי שאני מפרש אותה, לא מאוד קשה, אם כי היא די משוכללת. אם אצמצם למונחים הכלליים ביותר, את התהליך הפסיכואנליטי, הוא מרפא (כאשר הוא מרפא) בגלל ארבעה גורמים הפועלים ללא הרף בטיפול הפסיכואנליטי: אובייקטיביזציה דרמטית, פירוק אנליטי, הקלה בסבל, מימוש (דגש שלי, קופל).דיון על ארבעת התהליכים המדהימים הללו בחינוך מחדש של הנוירוטי יעזור להסיר חלק מהמסתורין והמורכבות של הפסיכואנליזה הפרואידיאנית
- מה הכוונה באובייקטיביזציה דרמטית? במילים פשוטות ביותר, מדובר בחזרה סדרתית של חוויות עבר, דרמטיות למדי, לפי אופיו של המקרה, שבהן אדם מצליח בהדרגה לשנות את תפקידו מזה של קורבן, או של נבל, לתפקיד של אדון וגיבור. הנקודות שיש לציין בהקשר זה, הן מתן מעמד של אובייקטיביות לתיאטרליות בהתנהגות האנושית, ולמשמעות הפסיכולוגית של החזרה של החוויה הסובייקטיבית והרגשית. ביחס לדרמה התיאטרליות. כל אדם, אפילו הכי צנוע, בהינתן לו מינימום של עידוד, מובטח שיעניק לקהל האוהד (אדם אחד יכול להספיק בהחלט), מופע אקסהיביציוניסטי: של דיבור על העצמי, כולל החצנה של האפיזודות האגואיסטיות המלודרמטיות של חייו האישיים, כולל הנטייה להשוויץ בצניעות הולמת, ולהאדיר את עצמו!
מבחינה פסיכולוגית, הנטייה הזו אצל בני אדם לתפוס את עצמם בצורה מלודרמטית, להתנדנד בשכרות בין היותי נבל לאני מלאך, או לחתור לתענוג פרימיטיבי מעצמי – או הנטייה לחוות השפלה, ולינוק שמחה מעצמי – או לחוות האדרה, לחפש תמיד להפיק רווח רגשי מהיחסים, הם חלק בלתי נפרד מהמהלך המרתק להחריד של החיים האנושיים. אולי, בבסיס הכל, נמצאת (דווקא) אותה תחושה מטרידה (של האדם שהוא) חסר שלמות, נחות, שאין אלוהים, תחושה שרודפת את נפשם של בני התמותה המלודרמטיים.
…עד כאן האלמנט הדרמטי. אובייקטיביזציה היא המונח הכללי, לתהליך שבו המטופל, אשר מתקשר שוב ושוב את מצבו הבעייתי, תופס סוף סוף עמדה של אדם (יותר רציונלי, ק) הכותב תיעוד היסטורי, או דו"ח – המצביע על עולמו הפנימי ביותר, ובגלל השימוש שלו (בזמן הטיפול, ק) במדיום של השפה לתיעוד עובדתי, הופך עבורו (הסיפור, ק) לזיכרון יותר אובייקטיבי. . …. כאשר התנהגות אישית, רווית רגש במקורה ככל שתהיה, הופכת באמצעות חזרה (repetition) והסתגלות, והגדרה לשונית לחלק מהתיעוד ההיסטורי, ניתן לומר שהיא הופכת להיות, ק) תחת שליטה של האגו המבין, שהיא (הפכה, מסבל חסר דמות, ק) למציאות סבירה שאין עוד להתחמק ממנה מצד אחד, אך גם לא לסבול ממנה מצד שני. …
++++++++
- מה אנחנו יכולים לומר על פירוק אנליטי? השאלה נכנסת עמוק לתוך בעיית היחס בין הגורמים הרגשיים, לגורמים האינטלקטואליים באישיות, במיוחד כשהם קשורים לבעיית האינטגרציה. מהי התכונה הספציפית של חוויה שלילית רגשית? משהו קורה: הנפש לא מוכנה: הגירוי הפולש לא מוצא תגובה מתאימה: אבל איכשהו הוא חייב להתקבל על ידי האורגניזם: ואז מה מתרחש? מתקיימת עוררות אורגנית המעידה על מה שאנו מכנים באופן מופשט 'חרדה', 'פחד' או 'הפתעה' או 'עונג'. כאשר הסיטואציה הפולשנית (מבפנים, ק) "מציפה" את מערכת העצבים, התגובות הנוירולוגיות והפסיכולוגיות מוגזמות, הפרט חווה צער כפי שמתגלה במצבים של ספק, דאגה, חרדה, אימפוטנציה, וחוסר הסתגלות.
לעומת זאת, מה זה אומר שהאורגניזם בשל לקליטת הגירוי? פשוט: הרגלים ומערכות מנטליות ותפיסות מוקדמות וביקורתיות הוטמעו כבר בעבר, בדרך של קליטה ושליטה בגירויים קודמים . בעלי משמעות דומה אנו יכולים להכליל ולומר שאפיזודה טעונה רגשית, רק במידה שהנפש אינה מצוידת בהרגלים, בשפה, בהמשגה, ביחס למאפיינים הספציפיים של הסיטואציה. חוויה רגשית נוטה להתאפיין בהיעדר זה של ספציפיות.
המשימה המוטלת על הטכניקה האנליטית היא לעזור למטופל להמיר מצב רגשי (שלילי, ק.) מעורפל לעובדה אינטלקטואלית ספציפית למדי. מה שאני מכנה פירוק אנליטי הוא ביטוי ציורי לתהליך המסובך של לגרום למטופל לחלק את המצב הרגשי העצום שלו לחתיכות ולחלקים קטנים, כאשר כל אחד מהם על ידי תיוג ספציפי והפרדה לשונית מקבל מעמד של עובדה, של אובייקט ברור….המטופל, מבין כעת את המציאות האבסורדית או החולנית אשר אליה היה כבול, כשרשרת של התנהגויות ספציפיות, נפרדות, אשר ניתן להבין אותן, ולשלוט בהן, באופן רציונלי, ושהן ניתנות לניהול.
… התנהגות נורמלית נוטה להיות פחות אישית, הרבה פחות רגשית, לא עמוסה כל כך במשמעויות לאישיות כולה, כמו ההתנהגות האופיינית לפסיכו-נוירוטים. (אנשים שהיינו מכנים אותם היום בעלי הפרעה נפשית, ק)
+++++++++++++
- (גורם שלישי – הפגת מתח, ק) מה הקשר בין הפגת המתח לתהליך הפסיכואנליטי? אם אנו מעריכים מספיק את העובדה שהתנהגות פסיכונוירוטית מכל סוג שהוא יכולה להיות מוגדרת כבעיה של מתח, אנו יכולים לראות בפסיכואנליזה שיטה להפגת מתחים. עצם הדיבור החשוף של האדם (לאדם סימפטי, במיוחד אם הוא ניחן בתכונות "קסם") (הערה שלי: האוס בפסקאות קודמות במאמר בעצם קושר את החשיבה המאגית לחשיבה של ילדים, וכך קושר את הקסם – לטראנספרנס. מפה הלוגיקה שכאשר מגיעים לטיפול פסיכואנליטי מתרחש מידה של 'קסם', אשר יש להשתמש בו בזהירות ולא ללכת שבי אחריו, ק.) הקסם כשלעצמו מנקז נפלא – ומנטרל מהמתחים.
למרבה המזל, עבור הבריאות והשפיות של הנפש האנושית, שליטה מושגית – שמשמעותה הבנה (מילולית,ק.) – של מצבים רגשיים היא כשלעצמה ערובה לשלווה ולרווחה. … המשמעות הגדולה של הגורם האינטלקטואלי בהשגת נורמליות, בבריחה מהנטל המוחץ של חולי פסיכונוירוטי, לא הוערכה מספיק על ידי התיאורטיקנים הפרוידיאניים. מהו מתח? מצב של חוסר החלטיות הנובע מקונפליקט שטרם פתור בין עיכוב ופעולה. הפסיכו-נוירוטי הטיפוסי חי במצב של ייסורים פנימיים, מכיוון שהוא תמיד מתכנן לעשות משהו, אך שלעולם לא יצליח להגיע להחלטה המורה לו לעשות את זה או לחלוטין לעזוב את זה. כמעט כל הבעיות המגוחכות עד כדי פתטיות שלו נובעות מחוסר ההחלטיות שלו, שבתורה היא רק המקבילה הפסיכולוגית למתחים הבלתי פתורים שלו. לפיכך, אם הטכניקה האנליטית תהיה יעילה, היא חייבת להפיג את המתחים הללו.
במקרים רבים היא מצליחה יפה בכך. אם המטופל משתף פעולה, אם יש לו תבונה, אם חוש ההומור שלו עדיין פעיל…. אפשר לתת לו הרגלים חדשים וערכים חדשים, כמעט, התכוונתי לומר, אישיות חדשה. המתחים שלו ייפתרו באופן שאיננו קסום, אלא של חשיבה אנליטית, אינטלקטואליזציה, אובייקטיביזציה דרמטית, והחשוב מכל, המתחים יוקלו על ידי חלוקה מחדש של מושאי הקשב. על ידי מגוון תחומי עניין, על ידי גמישות בחשיבה, יכולת קבלה מהחיים, טיפוח של יותר הומור, כל אלה יהיו כל כך הרבה יותר יעילים להתמודדות פסיכולוגית ולחלוקה מחודשת, ובאופן שיטתי את הכוחות המקוריים שלו שהיו מבוזבזים במתח ובהיסטריה. גם האנליטיקאי עצמו יהפוך לאובייקט חשוב של תשומת לב ובמידה רבה של הפגת מתחים.
כעת, לאחר שדנו באריכות ניכרת בגורמים של אובייקטיביקציה דרמטית, פירוק אנליטי, הפגת מתח, הבה נתעכב מעט על היסוד (הרביעי) האחרון של שיטת הריפוי האנליטית, והוא מימוש עצמי. בעיני, בהיותי פילוסוף צנוע, מושג המימוש הוא אחד הרעיונות המאירים ביותר באבולוציה של המחשבה האנושית. בהקשר אחר כתבתי בקצרה על חשיבות מושג המימוש בספרות ובחיים. כאן אני רוצה רק לציין כיצד הוא מתקשר לטכניקה האנליטית ולריפוי המוחלט והאולטימטיבי.
מימוש, הוא מונח מאוד מופשט שנועד לייצג את תהליכי הנפש לפיהם אדם מגיע בהדרגה להעריך עובדות בצורה אחרת, הוא נותן פרשנות חדשה למצבי חיים… ידע במובן העובדתי אינו מימוש. מידע אינו תובנה. ידע אינו חוכמה. ישנן מציאויות מורכבות כל כך, אינטלקטואליות מאוד מעצם טבען, כמו תובנה ואינטואיציה וחוכמה. הקטגוריה הבלתי מוחשית ביותר מבין הקטגוריות המנטליות היא זו של מימוש. אז כיצד ניתן לדייק את המונח מימוש?
תחילה אציין מה זה לא. זו לא תמימות, נאיביות, לא אשליה. זה לא צייתנות, ביישנות, וויתור, השלמה. לתוך מושג מימוש יש להזין מרכיבים (אחרים) כגון ביקורתיות – שיקול דעת, התפכחות, דמיון, אירוניה, חמלה, וגם אומץ. יכולת מימוש מחולקת בצורה הכי לא שוויונית בין האנשים. אם היינו מסתמכים על העדויות של ההיסטוריה האנושית .. אנחנו בהחלט יכולים לומר שרוב האנשים, מאוד נמוכים בסולם יכולת המימוש, …
(פה האוס עובר למשהו מוכר לנו) אף אחד לא יכול להסביר את קיומן העתיק והבלתי יתואר של מלחמות, כ'חביבות' ביותר מבין העיסוקים המטורפים של אנשים רגילים, אלא אם כן הוא מניח את חוסר היכולת שלהם למה שאני מכנה מימוש. הם פשוט לא מודעים למה שהם עושים. זה תמיד כך. חסר להם שילוב מסוים של כוחות מנטליים, אשר, אם היה קיים, לא היה מאפשר חזרה בלתי פוסקת על התנהגות שאינה מביאה דבר מלבד אומללות, מום ומוות עבור אותו הסוג העיוור של בני האדם. העיוורון הזה ביחס לטבע האנושי הוא מה שאני מתכוון בהיעדר יכולת המימוש העצמי. ….
חשיבה במיטבה היא מחקר מפוכח. המחשבה היא במיטבה כשהיא חושפת את המגבלות ואת חוסר שלמות.
….
מימוש עצמי הוא תובנה אינטלקטואלית, שנעשתה באומץ לב ובעזרת חמלה, והיא גם אנושית בזכות יכולת הדמיון. ….
השאלה המטרידה שכל פסיכואנליטיקאי ישר צריך להתחבט בה היא טבעה של התודעה, עד כמה יש בכוחה להכיל כאבים חדשים, רעיונות חדשים, ומטרות חדשות. באיזה מובן אנו בטוחים שהתודעה מרפאת? ולעומת זאת, באיזה מובן אנו בטוחים באופן סביר שהתודעה, רחוקה מלהיות מרפאת, אלא נוטה להיות תודעה חולנית? נכון, האמת יכולה לפעמים להפוך אותנו לחופשיים, האם לא חשוב עוד יותר שהפסיכולוג והמחנך והאנליטיקאי יזכרו שהאמת, בכך שהיא מעניקה אפשרות חדשה של שחרור, …עשויה באופן מוזר גם לגרום לנו להשתגע?
(בזמן הטיפול, כאשר האנליטיקאי מפרש, ק) הנפש הלא מודעת של המטופל, כפי שהיא מתפרשת על ידי הנפש המודעת של המטפל, מתקבל אז על ידי המודע של המטופל כתיאור אמיתי של הלא מודע שלו עצמו! מעשה מענג.
פרויד ישכנע אותנו שהלא מודע – הוא מודע להפליא והמודע – לא מודע להפליא! שנינות פרוידיאנית מקסימה.
מכיוון שהבעיה של הטכניקה האנליטית הרגילה היא כה בסיסית וחשובה, ארצה לומר עוד מילה.. כאשר אנו בוחנים נפש מסוכסכת (וסובלת) אנו רואים בנפשו של המטופל את מה שאכנה בלילה של חוויות שיש ביניהן קשר אולם הן לא מובחנות זו מזו…. הנפש של המטופל מרובה, ובאי סדר של אסוציאציות לא רציונליות. אירועים, חפצים, ואנשים שזורים זה בזה באופן בלתי נפרד, מוחזקים יחד בשטף החוויה המוזר הזה על ידי קשרים וזיכרונות של פחד או בושה או תסכול. המטופל במקרה כזה, פשוט לא יכול שלא להרגיש את עצמו קורבן. אין לרשותו של המטופל שום היגיון רציונלי שיאפשר לו ניתוח עצמי ושיפור עצמי. הוא לא יכול להבין בצורה מספקת מה באמת מתרחש בנפשו הכואבת כי הטבע האנושי שלו לכוד בסתירות שהוא עצמו (מי זה "הוא עצמו" במצב זה?) אינו יכול להתעלות מעליהן. בעל מוח מבריק ככל שיהיה, לא יכול להיות ביקורתי ביחס לעצמו – מתבונן בעצמו, כפי שהוא אמור היה להיות, אם הוא היה נבון במידה מספקת לגבי ההתרחשויות המורכבות – המתרחשות בתוכו. לכך דרוש פסיכואנליטיקאי חכם.
הטיפול האנליטי הוא מחקר פסיכולוגי, בתהליך של פירוק של חלקים שלמים וטוטאליים רגשית, שמתפקדים בצורה נפיצה וכפייתית מדי, כפי שניכר בתגובות האופייניות לפסיכונוירוטיים. כל גירוי פרובוקטיבי הקטן ביותר מפעיל בהכרח סוללה עצומה של תגובות. עודפות זה בתגובה היא בדיוק מרכז השיבוש במערכת התגובה של הפסיכו-נוירוטי. הוא מתנהג כמו קורבן והוא יודע זאת – לכאבו ולצערו. הוא לא יכול להתאפק. במהלך הארוך של פירוק אנליטי, הרגשיות מתאדה בהדרגה אל מחוץ לסיטואציה הסובייקטיבית, ואובייקטיביות מסוימת תופסת את מקומה. ..
House, S. (1929). Is Consciousness Curative? In Psychoanal. Rev (Issue 16).
Laplanche, Jean., & Pontalis Jean-Bertrande. (1988). The language of psycho-analysis (J.-B. Pontalis, Ed.) [Book]. Polestar Wheatons .
