קופל אליעזר – יוצר הסידרה 'בין שעה לשעה' – מייחד מפגש, דף, פגישה מוקלטת לאחד משבעים ושבעה מושגי מפתח בפסיכואנליזה. אתם מוזמנים להגיב פה בדף, או בקבוצת הפייסבוק: 'פסיכואנליזה בין שעה לשעה'.
____________________
- החביון
בכל פגישה אני מביא פיסות תיאוריה – אבל אני מאוד משתדל, להתרכז בסיטואציות טיפוליות שהן כאן ועכשיו 2026.
היום נדבר על השלב הרביעי של התאוריה הפסיכוסקסואלית. הראשון השלב האוראלי העניין, הקשב, ומקור האינפורמציה של התינוק נמצא בשפתיים בפה ובמנגנון הבליעה. אחריה השלב השני – השלב האנאלי, המוקד עובר לאחוריים. השלב השלישי הוא השלב הפאלי, אשר בו הילד מגלה את האזור המיני, מפתח דמיונות ורצונות, הייתי אומר בתנודתיות של גרנדיוזיות מול אכזבה סוערת. זה הילד בן הארבע עד שש שאיננו מווסת עדיין. ופה אנחנו מגיעים לשלב החביון גיל שש, בית הספר היסודי, בערך.
כדי לפתוח את הפגישה היום אני רוצה לתאר שוב את ארבעת השלבים, הפעם מבחינת היקף התפיסה הבינאישית:
בשלב האוראלי, תינוק יונק, עד כמה הוא יודע בכלל שקיימת דמות שמאכילה אותו?
אני מניח שלאט לאט הדבר מתבהר, אבל לא עד הסוף. השלב הזה אפילו לא מאפשר חווית 'אני'.
השלב האנאלי הוא בהחלט השלב שבו מתחיל להתגבש 'אני' – וזה אני משחרר או אני עוצר. אני ביחס לדמות המטפלת. יש כבר שניים בחדר. אם נדבר קליניקה, יש מטופלים ומטופלות שהם מבחינת הטיפול אוראליים, ויש מטופלים אנאליים. אני מאמין שיש מטפלים שלוקחים את היחסים הטיפוליים למקום אוראלי ויש מטפלים שלוקחים את הטיפול למקום אנאלי או פאלי.
בשלב השלישי השלב הפאלי – הילד המעיז והרוצה מתחיל לראות את עצמו בהקשר של תא משפחתי: זה יכול להיות משולש, או מרובע וכמובן יותר. יש אבא אמא או שני מבוגרים עם מגדר כזה או אחר אבל הוא קולט שהוא חלק ממערכת. וחשוב מכך הוא קולט שמתרחשים דברים פסיכולוגיים שהוא אינו שותף להם. באופן סטראוטיפי קורה משהו בין אבא לאמא, אבל גם קורה משהו בין אמא לאחיו, או בין שני אחים, וכולי וכולי. המרחב הבינאישי הוא 'אני במשפחה', כמובן מתוך הקשר פאלי של 'אני רוצה'.
והיום אנחנו בשלב הרביעי שלב החביון. הילד מגדיר את עצמו במרחב הרבה יותר גדול: הכיתה, הקבוצה, הרחוב.
>>>>>
בפגישה היום אנסה לפתח את המושג 'חביון' גם לשאלה של המטופל שמבקש עזרה, וגם ליחסים בתוך המפגש עצמו בין מטפל למטופל – ואני כבר מקדים ואומר שיכולה להיות פה התנגשות וחוסר התאמה, ומצד שני יכול להיות פה שיח שנע באופן מודע ואלגנטי בין העמדות: אני המרכז ואני בתוך המערכת. נמשיך עכשיו והדברים יתבהרו.
הרבה מטופלים מגיעים עם האמירה 'אני חייב', 'אני צריך', 'אני יודע שאני אמור'. נשמור על הדמויות הללו בראשנו וניגש לתיאוריה הפסיכוסקסואלית של פרויד, ולמישהי שקראה עליו תגר – קארן הורניי. וגם נקרא מקרה קצר ברוח העמדה הזאת. אני מוצא את הדיבור והחשיבה על מטופלות שבאות עם תלונה וסימפטום – תוך כדי חשיבה על תקופת החביון והתיאוריה של הורניי – כמאוד יעילים ויומיומיים בקליניקה.
++++
פרויד (Freud, 1926) בחיבור ידוע עכבה סימפטום וחרדה:
'נראה כי המשימה העיקרית בתקופת החביון, היא להדוף את הפיתוי לאונן. מאבק זה, (המאבק לא לאונן, לא לדחוף לסיפוק עצמי, ראו פגישתנו הקודמת על אומניפוטנציה בשלב הפאלי, ק) מייצר סדרה של סימפטומים המופיעים בצורה אופיינית ושונה מאוד אצל אנשים שונים, ובאופן כללי יש להם אופי של טקסיות. חבל מאוד שאיש עדיין לא אסף אותם וניתח אותם באופן שיטתי. בהיותם התוצרים המוקדמים ביותר של הנוירוזה, הם יכולים בצורה הטובה ביותר לשפוך אור על המנגנונים המופעלים בהיווצרות הסימפטומים שלה. הם כבר מציגים את המאפיינים שיופיעו בצורה כה הרסנית במידה ותופיע מחלה (פסיכולוגית) קשה. הם נוטים להיקשר לפעילויות (שאחר כך יתבצעו כמעט אוטומטית) כמו ללכת לישון, להתקלח, להתלבש ולהסתובב; והם נוטים גם לחזרתיות ולבזבוז זמן. מדוע זה צריך להיות כך? כרגע כלל לא ברור; אבל סובלימציה של רכיבים אנאלי-אירוטיים ממלאת בה תפקיד שאין לטעות בו.' (Freud, 1926)
++++
מה פרויד אומר? חרדה, דיכאון, הפרעת אישיות, הפרעת אכילה, דימוי עצמי, 'היא לא מממשת את הפוטנציאל שלה', אובססיבית, התמכרות – כל דבר שתקראו לו סימפטום, הוא למעשה חסימה של אנרגיה מינית. והתקופה הזאת 'חביון' – היא כל כולה חסימה של אנרגיה מינית. לכן, היא חשובה. היא המקור ליצירת הסימפטומים. אם נלך עם המטופלים שלנו לשם, נזהה איך הסימפטום בו אנו מטפלים נולד. זה ביחס לחיבור עכבה, סימפטום וחרדה, יש תרגום הדוק ומצויין של ערן רולניק בהוצאת רסלינג, ומי שיקנה את הספר גם יקבל בונוס מאמר מופת של ערן רולניק 'בשבח החרדה' שסוקר את התפתחות הרעיונות של פרויד וממשיכיו בנוגע לחרדה.
דבר אחד ניתן לגזור על המטופל החביוני – הוא נמצא בקונפליקט פנימי בין צרכים נרקיסיסטיים שאותם אפשר וצריך לספק למען עצמך ובעצמך עם עצמך, לבין הצורך החברתי להיות מקובל, אהוד ומוצלח. בין שני המצרים הללו מתפתחת החרדה והדיכאון.
++++
קארן הורניי (Horney, 1945)
'בניגוד לפרויד, המסקנה שאני הגעתי אליה היא שפרויד טעה שהדחפים מין ומוות משותפים לאנשים בריאים ולאנשים נוירוטיים. 'המושגים שאני הגעתי אליהם בעניין זה היו, בקצרה, שקיימים דחפים כפייתיים, שהם ייחודיים לנוירוטיים; הם נוצרים מרגשות של בידוד (isolation), חוסר אונים, פחד ועוינות, והם מייצגים דרכי התמודדות עם העולם למרות רגשות (שליליים, ק) אלו; הם מכוונים בעיקר לא לשביעות רצון – אלא (דווקא, ק) לבטיחות; האופי הכפייתי שלהם נובע מהחרדה האורבת מאחוריהם. שניים מהדחפים הללו – הכמיהה הנוירוטית לחיבה ולכוח – בלטו בתחילה, לשמחתי, והוצגו בפירוט ב"אישיות הנוירוטית" (ספר קודם של הורניי, משנת 1937)'.
>>>>
כשאנחנו חושבים את המטופל בהקשר חברתי, אני מדבר על עבודה, על המרחבים הציבוריים, אני מדבר על בני גילו, ואנחנו רואים שם קושי רגשי: חרדה או דיכאון או התנהגויות כמו המנעות, קארן הורניי אומרת משהו ייחודי:
אל תחשבו על תיסכול בלבד, תחשבו על איום, פחד, וחוסר ביטחון. כי המטופל זקוק לחיבה במעגלים יותר רחבים. להיות מקובל ורצוי במעגלים רחבים יותר – זה צורך בעל תוקף בדיוק כמו דחף המין. זהו הצורך אשר בא לידי ביטוי בתקופת החביון.
>>>>
כותרת הספר של קארן הורניי שאני קורא ממנו היא: "הקונפליקטים הפנימיים שלנו – תאוריה קונסטרוקטיביסטית של נוירוזה". כמובן שנוכל רק לטעום מעט ממנו. אבל בכל זאת הייתי רוצה שנגיד משהו על שלושת הנחות המוצא שלו: 1. הקונפליקטים הפנימיים נובעים מפחד. (לא מרצון – מפחד, ק) 2. הם נוצרים ופועלים ביחס לאנשים בסביבה: משפחה, כיתה, קהילה. וזו הסיבה גם שהבאתי את הורניי למפגש שעוסק בתקופת החביון. 3. ניתן לרפא אותם בטיפול. שוב אתן להורניי לדבר בעד עצמה:
+++++
קארן הורניי(Horney, 1945)
' מדוע בכל זאת אני קוראת לתיאוריה שלי מבנה (constructive)? אני קוראת לה 'מבנה' כי היא מאפשרת לנו לראשונה להתמודד ולפתור חוסר תקווה נוירוטי.
אני קוראת לה מבנה יותר מכל, משום שלמרות ההכרה שלי בחומרת ההיסתבכויות של הנוירוטיים (תסביכים, ק), היא מאפשרת לא רק למתן את הקונפליקטים הבסיסיים, (מייד נדבר עליהם, ק) אלא לפתור אותם בפועל, וכך מאפשרת לנו לעבוד לקראת אינטגרציה אמיתית של האישיות.
לא ניתן לפתור קונפליקטים נוירוטיים על ידי החלטה רציונלית. (פה היא מדברת כנגד מודל התובנה: 'שהמטופל יבין' – אינסייט, ק), ניסיונותיו של הנוירוטי למצוא פתרון אינם רק חסרי תועלת אלא (אפילו) מזיקים. אבל קונפליקטים אלה, כן יכולים להיפתר על ידי שינוי התנאים בתוך האישיות שהביאו אותם (את הקונפליקטים, ק) להיות. כל עבודה אנליטית שנעשתה היטב, משנה את התנאים הללו, בכך שהיא הופכת את האדם לפחות חסר אונים, פחות מפחד, פחות עוין ופחות מנוכר לעצמו ולאחרים. (שימו לב לארבעת האלמנטים הללו: א. לפחות חסר אונים, ב. פחות מפחד, ג. פחות עוין וד.פחות מנוכר לעצמו ולאחרים, ק).
הורניי ממשיכה:
'הפסימיות של פרויד, בכל הנוגע לנוירוזות ולטיפול בהן נבעה מחוסר האמונה העמוקה שלו בטוב האדם ובצמיחה האנושית. האדם, כך הוא הניח, נידון לסבול או להרוס. באינסטינקטים שמניעים את האדם, (לדעת פרויד, ק) אפשר רק לשלוט, או במקרה הטוב "לעדן" (היא כותבת "לעדן" במירכאות, ק). האמונה שלי (ממשיכה הורניי, ק), היא שלאדם יש את היכולת וגם את הרצון לפתח את הפוטנציאלים שלו ולהפוך לבן אדם הגון, ושאלה מתדרדרים אם מערכת היחסים שלו עם הזולת ומכאן ביחס לעצמו פגועה וממשיכה להיות נפגעת. אני מאמינה שהאדם יכול להשתנות ולהמשיך להשתנות כל עוד הוא חי. והאמונה הזו (שלי, ק) גדלה (ככל שההבנה שלי, ק) העמיקה.'
++++++
הבאתי את קארן הורניי לפגישה שלנו בנוגע לשלב החביון. אני מזכיר אלומת הגירוי והסיפוק המיני – ליבידינאלי, או בעברית פשוטה אלומת העניין והריגוש, היא עוברת חמישה שלבים: אוראלי – כשהריכוז הוא בפה בנשימה ביניקה תוך תלות מוחלטת של תינוקת בת שבועות בהוריה, אלומת הריכוז עוברת לשלב האנאלי (פגישה 17 השלב האנאלי), ממשיכה לשלב הפאלי – שם יש עוררות של אברי המין והיכולת החדשה – שתימשל לאורך כל החיים – לספק את עצמי.
בשפת היומיום, מדובר לא רק בסיפוק עצמי בחיכוך או בליטוף, אלא כל יכולת שהיא לספק את עצמי, בפנטזיה, בדיחה פרטית, לעשות לעצמי יום כיף, לקנות לעצמי משהו בשביל הכיף וכולי. האם המטופלת שלי יכולה לעשות את זה לעצמה במידה מספקת?
בשלב הרביעי – שאנחנו נמצאים בו היום, אלומת העניין עוברת ליחסים חברתיים. משהו בגילאי בית הספר היסודי – שעוסק בזהות העצמית שלי ביחס לחברה. איפה אני ממוקם? מה אני שווה? מה אני מקבל מהחברה? מה אני נדרש? וכולי.
אני חושב שבקליניקה, מדובר בדלת רחבה וחשובה להבנת המטופל, והקונפליקטים הפנימיים שגורמים לו סבל. הזיכרון מתקופת בית הספר היסודי – הרבה יותר זמין וראשוני, הרבה פעמים אירועים ויחסים בינאישיים כפי שהתרחשו בכיתה, במגרש המשחקים, בתנועת הנוער וגם במשפחה עם האחים – רודפים את המטופל ומשתחזרים בחייו הבוגרים. המעבר האנרגטי מריכוז בעונג עצמי – ליחסים חברתיים – ראוי לתשומת לב, וכשהוא משובש – הצלקות ניכרות לעיין.
איך נשמעת התאוריה הקלינית של הורניי בכותרות – ובמסגרת הזמן המוגבל שלנו?
+++++++++
הורניי(Horney, 1945):
'קונפליקטים ממלאים תפקיד גדול לאין שיעור בנוירוזה ממה שמקובל להניח. עם זאת, קשה לזהות אותם, – בין השאר בגלל שהם בעצם לא מודעים, אבל יותר מזה בגלל שהנוירוטי עושה כל מאמץ כדי להכחיש את קיומם.
מהם, אם כן, האותות שיצדיקו אותנו לחשוד בקיומו של קונפליקט בסיסי? הסימפטומים: למשל עייפות במקרה הראשון, או הגניבה במקרה השני (דוגמאות של הורניי של אנשים נורמטיבים, שכרגע אין מקום לתאר, ק). העובדה היא שכל סימפטום נוירוטי מצביע על קונפליקט בסיסי; כלומר, כל סימפטום הוא פועל יוצא פחות או יותר ישיר של קונפליקט. נראה בהמשך מה מעוללים קונפליקטים לא פתורים לאנשים, איך הם מייצרים מצבים של חרדה, דיכאון, חוסר החלטיות, אינרציה, ניתוק וכו'.
+++++
הורניי (Horney, 1945):
'טוב, זה מוביל אותנו לשאול: האם יכול להיות קונפליקט בסיסי אחד העומד בבסיס כל הקונפליקטים המסוימים הללו ואחראי במקור לכולם?
כפי שאני רואה זאת, הקונפליקט הבסיסי נע סביב אובדן יכולתו של (המטופל) הנוירוטי לרצות משהו בשלמות מכל הלב, כי עצם המשאלות שלו מפוצלות, כלומר הולכות לכיוונים מנוגדים.' (Horney, 1945)
+++
במילים פשוטות ויומיומיות, מדובר באובדן התמימות – התינוק התמים השלם מאבד מתמימותו ומשלמות החוויה שלו.
אבל, התמונה נהיית עוד יותר מורכבת מכוון שכבר בגיל הינקות התינוק סופג מהוריו עדות להיותם 'צבועים' בעצמם. כשהוא נחשף פסיכולוגית בשלב הפאלי לתא המשפחתי – הוא מזהה שהם בעצמם, ההורים, בעלי קונפליקטים משלהם, ושהם מתנהגים מול אחרים בצביעות.
לזה הורניי נותנת שלושה סגנונות או פתרונות אשר אדם יסגל לעצמו:
- 'תנועה לכיוון אנשים' – כאשר הבנאדם מאמין שאחרים הם מקור לנחמה, ושככל שיתקרב לאנשים ויהיה איתם בקשר קרוב יותר החרדה שלו תצטמצם. אדם כזה יחפש הכרה, קירבה וזוגיות שתושיע אותו מהבדידות. אלו אנשים שינסו להשתלב בחברה. ברמה הפתולוגית יהיו כאן קשיים ורצון יתר.
- 'תנועה בניגוד לאנשים' – בעוד האדם מחפש הכרה ועזרה מאחרים, האדם הנוירוטי ינסה להשיג זאת בכוח. ינסה לשלוט בהם, ינסה להפחית את האיום בבדידות, ויתנגד למודלים של נורמליות, יבוז או יהרוס סיכוי לחוויה של 'להיות כמו כולם'. הוא יחפש כח – כמו ניהול למשל, יהיה תחרותי וישתדל לנצח, ישאף לכך שיעריכו אותו מבחינה חברתית בניגוד לאחרים, יהיה הישגי ישווה עצמו להישגים של אחרים, יהיה לו עניין עם הערצה שלו או של הקרובים לו.
כמובן כמובן שניתן לתאר מה קורה כשכיוון הזה 'בניגוד לאחרים' – משתבש. אז האדם מרגיש שהוא נכשל לעשות את מה שהוא 'צריך' לעשות. נקרא עוד מעט תיאור מקרה מתאים לאנשי ה'צריך'.
- 'תנועת התרחקות מאנשים' – אנשים אשר מחשש לביקורת, מהשפלה, ומהנזק שאנשים אחרים עלולים לגרום להם, עשויים בהחלט להתרחק מאנשים יותר ויותר, או להתרחק באופן מלא, או להחזיק חלקים רגישים של עצמם במרחק בטוח.
אנשים כאלו יתבודדו יותר, יעניינו את עצמם, יהיו מיוחדים בעיני עצמם, יהיו עצמאיים במיוחד, אנשים שהמוטו שלהם 'אם אין אני לי מי לי', או 'בניתי את עצמי בעשר אצבעותיי – אף אחד לא עזר לי'. הם ישאפו לבצע עבודה מושלמת, רק כדי להימנע מביקורת או אפילו שיח עם הסביבה. הם יהיו ביקורתיים לאנשים אחרים כי זה ישמש להם סביבה נוחה לא להתקרב. תהיינה להם מטרות אישיות וברורות. הם ירגישו שהם מכירים את עצמם הכי טוב. החשש המובהק הוא להיקשר יותר מדי לאחרים, שמא אחרים ישיגו עליהם שליטה, או שמא ייווצרו יחסי תלות שלהם באחרים (פחות בעיה שאחרים יהיו תלויים בהם), או שידחו אותם, ושיפגעו בהם בצורה נוראית. גם פה יש פחד. המתרחקים מאנשים מרגישים מאוימים ולא ראויים, האדם הנוירוטי המתרחק מאנשים יסתפק במועט יחסית, הוא יגביל את השאיפות והרצונות החומריים שלו. אנשים כאלו יעמדו בתור אחרונים, בתחנת האוטובוס, בבופה של בית המלון, כשיציעו משהו חיובי בעבודה וכולי…. זה נראה כמו צניעות אבל זה כבר נוירוטי.
+++
אני עובר לתיאור מקרה, מספר שמתאר טיפול ברוחה של הורניי. למטופל רונלד יש אבא קשיש, ושני בנים מבוגרים. כבר נשוי בעצמו ובעל משפחה.
(Solomon, 2006): 'רונלד האמין שבמידה והוא ימשיך להתאמץ, הוא יוכל סוף סוף לזכות באיזה סימן לאהבתו של אביו, אם כי לאורך חייו של המטופל, אביו הראה בעקביות את היעדר כל חיבה, רוך או סוג של אישור כלפיו. אירוע מסוים מתאר באופן מדוייק את המוגבלות החמורה של האב. רונלד חיפש זמן ארוך אחר מתנת יום הולדת מתאימה לאביו שתשמח אותו במיוחד. הוא הניח את המתנה מול הכיסא הקבוע של אביו בבוקר יום ההולדת. הוא, כמובן, היה בטוח שהפעם, כאשר אביו יראה את המתנה, ברור שהוא יהיה מוקיר ואסיר תודה, על המחשבה העמוקה שבוודאי הושקעה בבחירת המתנה. אבל, אביו התיישב על הכיסא, כאשר המתנה מולו וגלויה לעיניו, אכל באיטיות את ארוחת הבוקר שלו מבלי לומר מילה, וכשקם לעזוב את השולחן, הוא פנה לאשתו של רונלד והודה לה על המתנה המתחשבת. שום דבר שדומה להכרת תודה, לא נאמר לאחר מכן לרונלד. אביו התייחס אליו שוב כאל הבן "הבלתי נראה". למרות שרונלד היה אזרח שומר חוק, בניגוד לאחיו הצעיר, שהיה חבר בכנופיית אופנועים ומעורב קבוע בקטטות.
כנראה שבעיני אביו רונלד לא היה "גבר מספיק", לזכות בכבוד שאחיו הצעיר זכה בו. המסר של האב היה שהמטופל היה צריך להיות מתאגרף, כפי שהיה האב בימיו הצעירים, או לוחם רחוב שיכור; אז הוא יהיה נאהב.
מבולבל, רונלד נסוג לתוך משחקי מחשב אלימים של אומנות לחימה ולאכילת יתר. בסופו של דבר הוא הפך די שמן וגם סכרתי. נראה היה שהוא בדרכו לממש את רצונו של אביו, שהוא לא יתקיים או שיתאבד, מכיוון שהוא לא עמד בציפייה האידיאלית של אביו לגבריות. לעומת זאת, רונלד, האמין שהוא 'צריך', להתנהג אחרת – במטרה לקבל הערכה מאביו.
הורני מניחה על סמך ניסיונה הקליני שאדם שסובל מהפרעת האופי 'צריך', מחזיק בנפשו סוג של דימוי של 'עצמו–מושלם' (במירכאות כמובן, ק). ואומר לעצמו באופן לא מודע: "שכח מזה שאתה בעצם יצור מביש; ככה (כמו האח המושלם, ק) אתה צריך להיות; להיות העצמי האידיאלי הזה – זה כל מה שחשוב. אתה צריך להיות מסוגל לסבול הכול, להבין הכול, לאהוב את כולם, להיות תמיד פרודוקטיבי" – (הורניי אומרת ,ק) 'אם להזכיר רק כמה מהתכתיבים הפנימיים האלה. מכיוון שהם בלתי נמנעים, אני קוראת להם "עריצות הצריכים" (Horney, 1950a, עמ' 64–65). "צריך" הם כללים, פקודות, שליטים, וגזירות השוכנים באופן לא מודע בתוך העצמי. אי אפשר לעקוף אותם או להפטר מהם (במידה ואתה סובל מ'עריצות הצריך', ק). כמו קסם, הם אומרים למטופל הסובל מה הוא "צריך להיות מסוגל לעשות, להיות, להרגיש, לדעת – ושמים גם טאבו על איך ומה אסור לו להיות" (Horney, 1950a, p. 65). אביא כמה מהמאפיינים הספציפיים של התכתיבים הפנימיים, כלומר ה"צריכים": האדם ש'צריך' לעולם לא ירגיש עלבון, עצוב, מיוסר או חרד; הוא תמיד צריך להיות לא מבולבל ו/או ספונטני. "הוא צריך (לקבל) לדעת, להבין ולחזות הכול" (Horney, 1950a, עמ' 65). (Solomon, 2006)
לאדם עם הפרעת "אני-צריך" לא אכפת אם המטרות שלו באמת ניתנות לביצוע, הוא יכול להציג (בקליניקה, ק) "התעלמות מוחלטת מהתנאים שבהם ניתן היה להגשים אותן" (Horney, 1950a, p. 66). הפקודה: "צריך", למשל, עשויה לדרוש מהמטופל להיות תמיד אמפתי וחומל, בין אם יש לו תכונות כאלו או לא. (ראו למשל שיח פרוגרסיבי, או שיח נכון פוליטית במדינות מערביות – ותחשבו מה זה עושה לאדם הפרטי, ק) "צריך" הן אמונות ששום דבר אינו בלתי אפשרי להיות או לעשות. לכן מטופל בעל הפרעת האופי הזאת, חי חלק ניכר מהזמן בדמיונות, הוא ימגר כל מגבלה או חולשה…
++++++
אנחנו נתקלים בקליניקה, בעוצמות שונות בביטוי 'אני צריכה' – או 'אני חייב' – זה יכול להופיע גם בגוון שלילי: 'די! אני צריכה להפסיק…' – אבל זה אותה אוריינטציה של להיות נגד אנשים. במונחים של התאוריה של הורניי מדובר בקונפליקט בסיסי: המטופל מגלה לנו שיש פער, ויש קונפליקט פנימי, בין מה שהוא רוצה, לבין מה שהוא צריך.
העונג וההנאה נסוגו עמוק ולמטה בפני ה'צריך'. השלב הבא יהיה לחשוב את הדבר בשילוב הסביבה האנושית. זהו סוג של 'אני נגד החברה', או לחץ שפשוט הפך כיוון: 'החברה נגדי' ולכן אני 'לא בסדר' – 'אני צריך לעשות כך וכך או להשתנות לכיוון כזה או כזה'. במקרים חמורים הלחץ גובר וגובר ומתבטא בחרדה ואפילו דיכאון.
רונלד 'צריך' להביא מתנה ממש מדויקת לאבא שלו, זה שוב ושוב לא מצליח, ולא עומד בסטנדרטים ש'צריך', והוא רוצה שאבא שלו יעריך אותו כגברי – זה לא מצליח, הוא רוצה להרגיש שווה ערך לאחיו – זה לא הולך לו. מה שקורה למעשה הוא תהליך מתמשך של הרס עצמי, הרס בריאותי שכולל אכילה רגשית, נסיגה לפנטזיות במחשב– מרכיב מרכזי בתאוריה של הורניי ביחס לנוירוזה, והייתי אומר דיכאון.
>>>
סיכום: שלב החביון הוא שלב של גילוי החברה ומיקום עצמי בתוך החברה. זה שלב ארוך שנמשך שנים – שנות ילדות טרם התבגרות. השלב הזה מאופיין בפחד שאני לא שווה, או לא בסדר או דוחה. זה לא עניין קוגניטיבי זה עניין פנימי עמוק – שעלול לגרור חרדה גדולה. אם בשלבים המוקדמים ניתוק מאמא דומה לגורל של מוות – זו גם העוצמה פה. הורניי, מתארת שלושה פתרונות לא יעילים לפחד הזה. 1. תנועה לכיוון החברה, 2. תנועה נגד החברה ושלישי תנועה להימנעות מהחברה.
Freud, S. (1926). Freud, 1926 Inhibitions, Symptoms and Anxiety. In S.E (Vol. 20, pp. 75–176).
Horney, K. (1945). Our inner conflicts : a constructive theory [Book]. W.W. Norton.
Solomon, Irving. (2006). Karen Horney & character disorder a guide for the modern practitioner [Book]. Springer Pub. Co.
_____________________
קופל אליעזר – יוצר הסידרה 'בין שעה לשעה' – מייחד מפגש, דף, פגישה מוקלטת לאחד משבעים ושבעה מושגי מפתח בפסיכואנליזה. אתם מוזמנים להגיב פה בדף, או בקבוצת הפייסבוק: 'פסיכואנליזה בין שעה לשעה'.
____________________
